חכם יעקב מוצפי

תר"ס - י"ג סיון תשמ"ג      

1 9 8 3 - 1 8 9 9      

חכם יעקב מוצפי

מקצת שבחו

חכם יעקב מוצפי נולד לאימו מזל טוב ולאביו חכם עזרא מוצפי, בשנת תר"ס (1899) בבגדאד שבעירק.
גדל בתורה וביראה על ברכי סבו, חכם משה מוצפי. כאשר כהו עיני סבו, עמד חכם יעקב מוצפי לימינו לשמשו. ראשית תורתו למד ב'מדרש תלמוד תורה' מפי חכם מנשה שהרבני יחד עם בן דודו, חכם סלמאן מוצפי, עמו למד בקביעות. בבגרותו למד בבית ב'מדרש בית זליכה' מפיהם של החכם המקובל אפרים הכהן, החכם שמעון אגסי והחכם צדקה חוצין. מושבו קבע בישיבת 'דורשי תורה', שם למד מפי החכם באשי עזרא ששון דנגור.
חכם יעקב מוצפי נשא לאישה את בתו של החכם באשי עזרא ששון דנגור. לפרנסתם, פתח חנות הלבשה, שנסגרה לאחר כמה חודשים. בשנת תר"צ (1930) אחר פטירתו של חותנו, החכם באשי עזרא ששון דנגור, חכם יעקב מוצפי, החל לשמש ראש ישיבת 'דורשי תורה'. כן, שימש ראש חברת 'תומכי תורה'. באותה שנה, ביקר בארץ ישראל, ונפגש עם חכם צדקה חוצין, ועם הסבא קדישא, החכם שלמה אליעזר אלפנדרי.
בשנת תש"א (1941), לאחר עצירת פרעות הפרהוד ביהודי בגדאד, בהם נרצחו 179 יהודים, כ2200 יהודים נפצעו, וכ-50,000 איש איבדו את רכושם. חכם יעקב מוצפי יחד עם חכמי 'מדרש זליכה' עסק בארגון הקהילה היהודית לתמיכה ביתומים, וביהודים שנותרו חסרי קורת גג.
בשנת תשי"א (1950) זכה ועלה לארץ ישראל עם משפחתו, והתיישב בירושלים. חכם צדקה חוצין מסר לידיו את הנהגת בית הכנסת 'שמש צדקה'  בשכונת גאולה בירושלים, שם קבע את מקום לימודו ותפילתו. שם שימש מגיד שיעור קבוע. חכם יעקב מוצפי שימש אב בית הדין של העדה החרדית הספרדית בירושלים, אך נמנע להתפרנס מן הרבנות, וכל ימיו שימש מלמד תינוקות. הוא התנגד בחריפות להצבעה בבחירות לכנסת ישראל, ועמד בקשרים עם האדמו"ר מסאטמר, וראשי העדה החרדית. למרות זאת, בשנת תשכ"ז (1967), לאחר מלחמת ששת הימים, ושחרור העיר העתיקה נהג להתפלל בכל יום שישי לתפילת מנחה בכותל המערבי.
חכם יעקב בן עזרא מצפי נפטר ביום י"ג סיוון תשמ"ג (1983), ומנוחתו כבוד בחלקת הבבלים בהר הזיתים.
בשנת תשמ"ו (1986) יצא לאור הספר 'ארי עלה מבבל', ובו קורות חייו, הנהגותיו, ומקצת אמרותיו.
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שכל מה שהוא רץ יותר, צריך לטרוח יותר עד שיתקן
עיקר התועלת היוצא מן ההספד, כדי לחזור בתשובה. ומזכירים מעשה הצדיק הנפטר, כמו הצדיק הזה, שאנחנו עסוקים בהספדו, שהוא מופלא בחסידות, כדי שהקהל ילמדו ממעשיו, ללכת בדרכי ה'.
שהאדם בעולם הזה כמו שיכור, ולא מרגיש במה שהוא עושה. והוא רץ אחר עצת יצר הרע, אבל בסוף צריך לחזור כמה גלגולים, ולסבול כמה ייסורים, לחזור ולתקן. וכל מה שהוא רץ יותר, צריך לטרוח יותר עד שיתקן. על כן כל אדם צריך להתעורר מתרדמתו, בעודו בחייו. עד אשר לא יחשכו כוכבי נשפו, יבואו ימים אשר אין לו בהם חפץ, ויחזור בתשובה שלמה.
חכם יעקב מוצפי, 'ארי עלה מבבל', דרוש ביום שביעי לפטירת הרה"ג רבי צדקה חוצין זצוק"ל, דף קסה, ירושלים, תשמ"ו (1986) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד מעלת המתאפק להיות בשלום עם המכעיסים אותו
העיקר לכל, צריך שיהיה אוהב שלום ורודף שלום, כמו שכתוב: 'בקש שלום ורודפהו' ושנינו גם: 'הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום, ורודף שלום', ובמאמרי רבותינו זיכרונם לברכה, ובמדרשים, יעידון יגידון במעלת השלום. והנה אם תאמר לאיש ריב ומדון, הלא ידעת, כמה גדול השלום ושנוא המחלוקת, אמור יאמר: הלא ידעתי, אבל מי יכול להתאפק להיות בשלום עם המכעיסים אותי, אף אתה אמור לו: אם היה הדבר קל, לא היה הקדוש ברוך הוא קובע לו ,כל כך שכר, ומעלה גדולה, ולפי שהסבלנות יותר - יהיה שכרו גדול יותר, כמו שכתב התנא: 'לפי הצער השכר'. וממילא אם יתנהג בסדר על ידי השלום, יהי אהבה ואחדות בינינו.
חכם יעקב מוצפי, 'ארי עלה מבבל', דרשת התעוררות, דף קפ"ד, ירושלים, תשמ"ו (1986) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שבמיתת הצדיק הגיע חסרון לכללות העולם כולו
ידוע הוא, שכאב מיתת הצדיק, והרגש פטירתו הוא צער גדול, והרגש לכל האומה הישראלית, ואינו צער והרגש פרטי, בפטירת איזה איש מהאנשים, שאיזה איש כשיפטר וימות, ירגישו במיתתו רק קרוביו, אבל לא הזרים והרחוקים. אבל פטירת הצדיק, יורגש כאב פטירתו לכל העולם הקרובים והרחוקים. יען בהיותו בחיים, היה מגן על כל העולם, הקרובים והרחוקים. וראוי שכל העולם ירגישו בהיעדרו. וכמו שהוא הדין פשוט, חכם שמת - הכל כקרוביו, הכל חולצים עליו, הכל מברים עליו, והכל קורעים עליו. להורות שבמיתת הצדיק הגיע חסרון לכללות העולם כולו.
חכם יעקב מוצפי, 'ארי עלה מבבל', דרוש ביום השלושים לפטירת הרה"ג רבי צדקה חוצין זצוק"ל, דף קסז, ירושלים, תשמ"ו (1986) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שהלוחות שלובי זרוע, והעיקר שיהיה לו יראת שמיים
'וישלך מידיו את הלוחות' - כתב 'מידו' ואנו קוראים 'מידיו' - שמתחילה חשב משה רבינו, עליו השלום, כיוון שלא קלקלו אלא בלוח אחד, הימיני, שבו המצוות שבין אדם למקום, די שישליך מידו את הלוח הימיני, שהוא בין אדם למקום. שוב ראה והתבונן, שאם ישליך את זה האחד, ממילא גם השני לא יתקיים. ועל כן השליך משתי ידיו גם שניהם, להודיע כי שניהם שלובי זרוע הם, ולא יעמוד האחד בלתי אם שניהם יעמדו יחדיו. וזה שנאמר: 'נפש כי תחטא ומעלה מעל בה'' - והיו תוצאותיו: 'וכחש בעמיתו, בפיקדון או בתשומת יד או בגזל, או עשק את עמיתו'. הכל דומה עליו כמישור, אלא העיקר צריך אדם שיהיה לו יראת שמים, ויעשה רצון הבורא יתברך. ועל ידי זה נזכה לגאולה שלימה על ידי ה'. גאולה, שאין אחריה שעבוד. כמו שאמר הכתוב: 'כה אמר ה' מלך ישראל, אני ראשון ואני אחרון'.
חכם יעקב מוצפי, 'ארי עלה מבבל', דרוש ביום השלושים לפטירת הרה"ג רבי צדקה חוצין זצוק"ל, דף קע"א, ירושלים, תשמ"ו (1986) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד הנהגת העולם, שיהיו כל היצורים צריכים זה לזה
'בהעלותך את הנרות' - ידוע שעילוי ישראל בעולם הזה, בשביל שני דברים אלו: האחד, הוא אמונתם בהשגחת ה', שלא יחשבו העולם כמנהגו נוהג, וכל העניינים נעשים בטבע. אלא, צריך שיאמינו שהכל נעשה בהשגחתו יתברך. והטבע מסור בידו יתברך, וכאשר יחפוץ ייטלו. ...
ועניין השני, של קיום ישראל תלוי בשלום ואחדות, אין צריך לומר, עם האדם הדומה לו, אלא אפילו אדם חשוב עשיר ונכבד, עם אדם קל שבקלים. ולכך עשה ה' יתברך, הנהגת העולם, שיהיו כל היצורים צריכים זה לזה, אפילו המלך, צריך לקל שבקלים. והגדול צריך לקטן, כדי שידעו בני אדם שקיום הנבראים, יהיה על ידי חיבור ואחדות ושלום.
ובזה יובן רמז הכתוב כאן: 'בהעלותך' - ב' העלותך: כלומר שני דברים. 'את הנרות' - אלו הנשמות של ישראל, שנקראים נרות. האחד הוא האמונה בהשגחת ה' יתברך, והשני הוא 'מעשה המנורה מקשה זהב' - כלומר, צריך להיות חיבור אחד, כמו המקשה שהיא חתיכה אחת.
חכם יעקב מוצפי, 'ארי עלה מבבל', מתוך דרוש שדרש ביום השלושים לפטירת דוד אחיו, דף קע"ו-קע"ח, ירושלים, תשמ"ו (1986) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד לספוד על הצדיק, בשביל הפרדת השותפות לדורו עימו
כל ישראל, בעודם בעולם הזה, הם שותפים זה עם זה. כי זכות צדיקים, גדולים מגן על בינונים, ועל כל ישראל. כי עולם הזה דומה לנסיעה למקום רחוק, אך הצדיק אחר שיפטר ויגיע לעיר הא-להים, מקום מנוחתו, נפרדה השותפות, שהיה לדורו עמו, וזכותו הוא לעצמו שייהנה הוא לבדו בשכר מצוותיו. ולכן צריך לספוד על צדיק שנפטר, בשביל הפרדת השותפות שהיה לדורו עימו.
חכם יעקב מוצפי, 'ארי עלה מבבל', דרוש ביום השלושים לפטירת אחיו, חכם דוד מוצפי, דף קע"ד, ירושלים, תשמ"ו (1986) מתוך 'החכם היומי'