חכם יצחק אלבעלי

תקמ"ו - י' אלול תר"ב      

1 8 4 2 - 1 7 8 6      

חכם יצחק אלבעלי

מקצת שבחו

חכם יצחק אלבעלי נולד לאימו ולאביו חכם נסים משה אלבעלי, בשנת תקמ"ו (1786) באיזמיר, שבתורכיה.
גדל בתורה וביראה על ברכי חכמי איזמיר. עסק בתורה בישיבת 'מגן שאול', מיסודו של הגביר, חכם רפאל גרשון שאול. העמיד תלמידים הרבה, והרביץ תורה ברבים. שימש בקודש כדיין בבית הדין בעירו איזמיר.
בשנת תקפ"א (1821) יצא לאור בשאלוניקי, ספרו 'פרי העץ' על מסכת עבודה זרה.
ביום י"א אב תר"א (1841) פרצה שריפה באיזמיר, ורוב כתביו אבדו. בצערו הגדול נפל למחלה, ממנה לא קם.
חכם יצחק אלבעלי נפטר, מדוכא בייסורים, ביום י' באלול תר"ב (1842).
בשנת תרל"ג (1873) יצא לאור, באיזמיר, ספרו של תלמידו, החכם משה חיים מצליח, בשם 'אם הבנים', בתוכו הודפסה, בפרשת דברים, דרוש א', הספד במלאות שנה לפטירתו. בשנת תרנ"ג (1893) יצא לאור, באיזמיר, ספרו של סבו, חכם יצחק אלבעלי, בשם 'אמר יצחק', בתוכו הודפסה גם דרשתו לשבת זכור. בשנת תרס"ג (1903) יצא לאור, באיזמיר, ספרו 'עיני יצחק' על אגדות הש"ס וקצת שאלות ותשובות ודרושים. הספר נאסף ע"י, בנו בכורו, חכם יהושע יוסף אלבעלי, ויצא לאור בידי נכדיו, החכמים חיים ומשה אלבעלי.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שיקמוץ בהוצאתו כדי שיפזר לעניים
כשהוא בדוחק ובצער, ויש לו הפסד בממונו או שאינו מרוויח או שיש לו הוצאה מרובה, כגון מיסים וארנוניות, אין לו לקמץ עצמו מן הצדקה, ולעשות כיליות עם העני, שזהו כמכבה אש בתבן, וכמרווה צימאונו ממים מלוחים, שלפי רגע נראה לו כמכבה האש וכמרווה צמאו, ואחר כך מתלהב ביותר ויצמא יותר. ומה גם אם בהוצאת עצמו וגופו אינו עושה כיליות וקמצנות, אלא הוא מוציא הוצאתו כמו שהיה רגיל, שאז מקטרג עליו מידת הדין, לומר לעניין הוצאתו אינו עושה קמצנות וכיליות, אף שהוא בדוחק ובצער, ויש לו הוצאות רבות, כגון מיסים וארנוניות, ואינו מרוויח במשא ומתן, והוא מוציא כדרך שהיה מוציא, ולעניין הצדקה הוא עושה קמצנות, ואומר שהוא בדוחק, ... ואינו מהראוי לעשות כך, אלא הטוב והישר בעיני א-לוהים ואדם. וכן דרך הכשרים והישרים בלבותם, שאף שהוא בדוחק, לקמץ לעניין הוצאות דווקא, ולעניין הצדקה ליתן יותר ממה שראוי ליתן. ומה גם שהוא מבזבז בהוצאתו יותר מדאי, אף שהוא דחוק, שצריך ליתן לעניים יותר ויותר. ייתן ויחזור וייתן, כמו שכתב הרב. ומה גם שאף שיש לו ממון הרבה ועשיר גדול, אפילו כך צריך שיקמוץ בהוצאתו, שלא להוציא יותר מדאי, כדי לפזר לעניים.
חכם יצחק אלבעלי, אמר יצחק, דף יח ע"ב-יט ע"א. דפוס חיים אברהם די שיגורה, איזמיר, תרנ"ג (1893) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שהניח חברו לבד בבית כנסת, גורם שתסתלק השכינה
אם לא היה יוצא הוא ומניחו לחברו, היה מאריך זה בתפילתו, שאומרה בנחת ובכוונה, אבל כיוון שיצא זה והניחו, היה מקצר בתפילתו, שאומרה במהרה מפני הפחד, שמפחד להיות יחידי בבית הכנסת, כמו שכתבו התוספות, שמדובר בבית הכנסת שלהם שהיו בשדה. ואם כן נמצא, שגורם לשכינה שתסתלק קודם הזמן, שהיה לה ליישב בבית הכנסת, שאם לא היה יוצא הוא ומניחו לחברו, היה יושב שעה אחת ומתפלל, והייתה השכינה שעה בבית הכנסת. ועכשיו שהניחו ויצא, היה גומר תפילתו בחצי שעה, והולכת השכינה. ונמצא שהוא גורם לשכינה שתסתלק.
ומה שכתב רש"י: 'הלמענך תעזב ארץ' - וכי סבור היית שבשבילך שיצאת, תסתלק השכינה, ויעזוב את חברך המתפלל לפניו, מדבר תיכף כשהלך זה והניחו לחברו, שאינה הולכת השכינה וממתנת לו עד שיצא. ומה שאמרו בגמרא: 'ולא עוד אלא שגורם לשכינה שתסתלק מישראל', מדובר אחר שהולך חברו גם כן, שמקצר בתפילתו והולכת השכינה קודם הזמן שהיה לה ליישב בבית הכנסת. וקל להבין.
חכם יצחק אלבעלי, עיני יצחק, דף י ע"ב. דפוס חיים אברהם די שיגורה, איזמיר, תרס"ג (1903) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שידעו מה אירע להמן, ויראו מלעשות דבר כזה
ראיתי לרב 'מחזיק ברכה' שכתב בקונטרס אחרון, סימן תרפ"ז, וזה לשונו: יש לתמוה שבכל תפוצות ישראל עושים רעש ופרסום גדול ומכים להמן וכיוצא מיני שחוק. וראיתי לחכם אחד בספר 'כף ונקי' כתב יד, שכתב שהטעם שראו חכמינו זיכרונם לברכה אורך הגלות המר הזה, וחששו שמא יקום מלך מאומות העולם, וירצה לגזור כגזירת המן, לכן הנהיגו זה הפרסום, ושמחה בהפלגה, ברחובות ובשווקים, למען ישמעו קול רעש גדול, ודברים משונים, וישאלו מה ראו על ככה ומה הגיע עליהם, ויודיעום עניין המן וייקחו מוסר. ... ומעתה אני אומר שמשום כך ניתנה אסתר לכתב, כדי שידעו עובדי הכוכבים מה שאירע להמן על אשר ביקש לשלוח יד ביהודים, ולא יקום שום אחד מהם עלינו להרע אותנו, וייראו מלעשות דבר כזה.
חכם יצחק אלבעלי, אמר יצחק, דף טו ע"ב. דפוס חיים אברהם די שיגורה, איזמיר, תרנ"ג (1893) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד 'עת רצון' שהיחיד מתפלל בשעה שהציבור מתפללים
'ואני תפילתי לך ה' עת רצון' - מכך שתלה הדבר בעת, נראה שאפילו שאינו מתפלל עם הציבור אלא ביחיד, תפילתו מקובלת, כיוון שהיא בעת רצון, דהיינו בשעה שהציבור מתפללים. שאם מדובר גם כן שהוא מתפלל עם הציבור, לא היה לו לתלות את הדבר בעת, אלא היה לו לומר: 'ואני תפילתי לך ה' רצון', והיינו אומרים שמדובר עם הציבור. וכן מוכח ממקרא שמביא רבי יוסי ברבי חנינא: 'בעת רצון עניתיך' וכו'. גם מה שמביא רבי אחא בר חנינא מהכתוב: 'הן אל כביר לא ימאס' וכתוב: 'פדה בשלום נפשי' - נראה שמדובר ביחיד שמתפלל עם הציבור שלא ימאס, שלמה הייתי חושב שימאס?! - שאם תפילת הציבור נמאסת, איזו היא אהובה?! אלא ודאי בא לומר ביחיד המתפלל, בשעה שהציבור מתפללים. וגם המקרא שמביא: 'פדה בשלום נפשי ... כי ברבים היו עמדי' - שאם מדובר שהוא עם הציבור, היה לו לומר 'כי רבים היו עמדי', ומכך שאמר 'כי ברבים היו עמדי', דייק דהיינו בשעה שהציבור מתפללים.
חכם יצחק אלבעלי, עיני יצחק, דף יט ע"ב. דפוס חיים אברהם די שיגורה, איזמיר, תרס"ג (1903) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד גדול המצווה ועושה, שנהנה מיגיעו, שנלחם בייצרו
'אמר רבי חנינא: גדול המצווה ועושה, ממי שאינו מצווה ועושה'. - וכתבו התוספות ... מפני שהוא דואג תמיד לבטל יצרו, ולקיים מצוות בוראו. עד כאן. מתבאר מדברי התוספות הללו, שהטעם שאמרו ש'גדול המצווה ועושה' - דבר זה שכיוון שהוא מצווה, היצר הרע נגרר אחריו, לבטלו מלעשות רצון קונו, והאיש הישראלי נלחם בו לעשות רצון קונו, ושלא לבטל מצוותו, בשביל כך שכרו הרבה, יותר ממי שאינו מצווה ועושה, שאותו האיש אין היצר הרע מתגרה בו, כיוון שאינו מצווה. ונמצא שמי שהוא מצווה, יש לו יגיעה יותר ממי שאינו מצווה. ומעתה היינו שאמר: 'גדול הנהנה מיגיעו' - דהיינו מי שהוא מצווה ועושה, שיש לו יגיעה עם יצרו, 'יותר מירא שמים' - דהיינו שאינו מצווה ועושה, ש'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים', כידוע, שאותו האיש אין לו יגיעה, כיוון שאינו מצווה ואין היצר הרע מתגרה בו.
חכם יצחק אלבעלי, עיני יצחק, דף כא ע"א. דפוס חיים אברהם די שיגורה, איזמיר, תרס"ג (1903) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שאם לומד לקנטר, אי אפשר לו לבוא לידי לשמה
'כל העוסק בתורה שלא לשמה, נעשית לו סם המוות' - היינו מי שלומד לקנטר, כלומר שבלימוד כזה אי אפשר לבוא ללמוד לשמה, ונעשית לו סם המוות לעולם. ... ובלומד כדי שיקראוהו 'רבי', הוא שאמר שילמד בלימוד כזה, אפילו שהוא שלא לשמה, כיוון שאפשר לבוא לידי לשמה, מה שאין כן בלומד כדי לקנטר, שלא אומרים שילמד בלימוד כזה, כיוון שאי אפשר לו לבוא לידי לשמה לעולם.
חכם יצחק אלבעלי, עיני יצחק, ד, כד ע"א. דפוס חיים אברהם די שיגורה, איזמיר, תרס"ג (1903) מתוך 'החכם היומי'