חכם עמנואל פרנסיס

שע"ח - כ"ח אב תס"ח      

1 7 0 8 - 1 6 1 8      

חכם עמנואל פרנסיס

מקצת שבחו

חכם עמנואל פרנסיס נולד לאימו ולאביו חכם דוד פרנסיס בשנת שע"ח (1618) בעיר מנטובה באיטליה.
גדל בתורה וביראה על ברכי אביו, נעים זמירות ישראל, חכם דוד פרנסיס, בנו של הגביר חכם שמואל פרנסיס. היה מתלמידי, החכם יוסף פירמו מהעיר אנקונה. כן, ראה באחיו הגדול חכם יעקב פרנסיס כאחד מרבותיו.
בשנת תי"א (1651) נפטר אביו, ובשנת תי"ב (1652) נפטרה אשתו - חנה גראציה, ושני ילדיהם - דוד ואסתר.
בשנת תט"ז (1656) נשא לאישה את מרים לבית ויזינו. בשנת תכ"ג (1663) נולד להם בנם יששכר. אשתו, נפטרה כשלושה שבועות לאחר מכן, מסיבוכי הלידה. בשנת תכ"ד (1664) נפטר גם בנם הפעוט - יששכר.
חכם עמנואל פרנסיס ואחיו חכם יעקב פרנסיס היו מראשי המתנגדים למשיח השקר שבתאי צבי, חיברו שירים בגנותו, וקראו לחכמי איזמיר לקום כנגדו. הם סבלו מהצקות תומכיו, אך לא חתו מפניהם עד שהתגלה קלונו.
אחיו, חכם יעקב פרנסיס, שחשש מלימוד לא הולם של הקבלה, חיבר שירים כנגד לומדי הקבלה. דבר שהביא לשריפת שיריו ע"י חכמי מנטובה. מנגד, חכמי ונציה, בראשם חכם שמחה לוצאטו תמכו בו ובפרסום שיריו.
בשנת תכ"ז (1667) נפטר אחיו, חכם יעקב פרנסיס. בשנת תכ"ח (1668) חכם עמנואל פרנסיס חיבר את הספר 'ויכוח לבני ושמעי' להגנת אחיו, שלא יצא כנגד הקבלה, אלא נגד "על הפתאים, אשר בלימוד הקבלה מתגאים, ולא ראו משנה וגמרא מעולם, וקוראים בספר מדרש הנעלם, כאילו ליבם פתוח כפתחו של אולם".
בשנת תל"ד (1674)  שימש נציג ההקדשות, בעניין ירושת החכם זכריה מפורטו, שהקדיש להם את רוב הונו ורכושו, ובני משפחתו ערערו על צוואתו. בשנת תל"ז (1677) עבר לתקופה לאלג'יר, שם חיבר את ספרו 'מתק שפתיים'. בשנת תס"ג (1702) חתם בשם חכמי ליוורנו על הסכמה לספר 'הלכות קטנות' של חכם יעקב חאגיז.
חכם עמנואל פרנסיס נפטר בעיר ליוורנו, כנראה בשנת תס"ח (1708). מועד פטירתו אינו ידוע לנו. אנו מציינים אותו ביום כ"ח אב, יום פטירת בנו הפעוט, יששכר.
פסק דינו בעניין מצווה מחמת מיתה הודפסה בספר 'פחד יצחק' לחכם יצחק למפרונטי. בשנת תקל"ב (1771) הועתק כתב יד ספרו 'שיר השירים'. בשנת תרמ"ה (1885) החכם רמ"ץ מורטארה הוציא לאור את ספרו 'צבי מודח'.  בשנת תרנ"ב (1891) פרופ' חיים ברודי הוציא לאור בקראקוב את ספרו 'מתק שפתיים', ובשנת תרצ"ב (1931) ד"ר שמעון ברנשטיין הוציא לאור את הספר 'דיואן לר' עמנואל בן דוד פראנסיש'.
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שירתו שלא לנצח תעזב, כי לא איש אל ויכזב
שמה ארצך בת ציון, לא לנצח תֵעָזֵב. חיש בה יבנו אפיריון, כי לא איש אל ויכזב. ובערי ישראל עוד במנוחה, ישמע קול ששון עם קול שמחה. שמחת עולם על ראשך, ולהגלותך אל יוסף, כי לא עוד יבוא שמשך, וירחך לא ייאסף, ובחוצות עיר שלם עוד לתהילה, ישמע קול חתן עם קול כלה.
חכם עמנואל פרנסיס, 'דיואן לר' עמנואל בן דוד פראנסיש', עמודים 171, תל אביב, תרצ"ב (1931) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שירתו שלא ישגה בנוכרייה לעזוב כרם לשון קודש
מי שמך נוטר לכרמי שיר לעז, אשר תיצור כמו אישון. כי תעזוב כרם לשון קודש, נתון בגן עדן לאב ראשון. חפץ אשר הצור חננך, איך תשליך לאשפות עם שלוש קלשון. לך שֵם באהל שֵם, ואיך תשב עם אהלי אצר ובין דישון. מה לך לפיגאזו ואיליקון, אם לך פרת, גיחון ולך פישון. איך בִּינך נגרף בגליהם, היית כחיל יבין במי קישון. מה לך לשיר מארין ושיר מארון. שירת מררי שיר ושיר גרשון. במקום הדס איך יעלה סרפד, תחת ברוש איך יעלה קמשון. צפצוף דרור תשווה ורֹן עגור, אל קול תאו אל געית דישון. האם זמיר נוכרי כשיר עברי?! האם שלומית כאחות נחשון?!
למה, ידיד, תשגה בנוכרייה, מה זה בחיקה חפצך לישון. עורה, גבירי, מתנומתך, אם היא דלילה אל תהי שמשון. זמר זמיר ציון, וזולתו - לא יעלה על לב ועל לשון.
חכם עמנואל פרנסיס, 'דיואן לר' עמנואל בן דוד פראנסיש', עמודים 49-50, תל אביב, תרצ"ב (1931) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד להודיע בפתיחת הספר התועלות הנמשכות מלימוד בו
דע שתכלית המשורר הוא להביא את זולתו למכוונו. ויען שאהבת הערב והמועיל הם שתי עבותות, הממשיכות לבות האנשים, להמשיכם בהם, כדי שבאמצעותם יגיעו לאהבת הטוב, במה שהוא טוב, בקשו המצאות בפתיחת שירים בהפלגת דברים, כמו בשירת 'האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי' וכן ישעיהו: 'שמעו שמים והאזינו ארץ' ובני קרח: 'שמעו זאת כל העמים'.
ולהיות שטבע האדם להטות אוזן לשמוע גדולי הדור, אנשי שם, תארו עצמם בתארי החכמה והמעלה, ואם כי אין מדרך המוסר שיהלל האדם את עצמו, כמאמר החכם 'יהללך זר ולא פיך', הלא תראה כי גדול הנביאים, עניו מאוד, תאר עצמו בשם מלך, שנאמר: 'ויהי בישורון מלך'.
ודוד המלך, עליו השלום, בדבריו האחרונים אמר: 'נאום דוד בן ישי, ונאום הגבר הקם על משיח א-להי יעקב, ונעים זמירות ישראל' - כי מצד היחס אמר: 'בן ישי' שהיה יוצא בהמון עם כמאמר זיכרונם לברכה, ומצד הגבורה, שבה נתעלה אמר: 'נאום הגבר והקם על', ומצד הגדולה אמר: 'משיח א-להי יעקב', ומצד החכמה אמר: 'ונעים זמירות ישראל'.
ושבחו חכמים גם כן חיבורם בהודיעם התועלות הנמשכות מהם, ולכן שלמה המלך, עליו השלום, אמר בתחילת ספר משלי: 'לדעת חכמה ומוסר' - שהוא המועיל ... ומזה למדו האחרונים לשבח חיבורם, וכן הרמב"ם זיכרונו לברכה בפתיחתו לספר ה'מורה נבוכים' כתב: 'דעי הולך לנחות דרך ישר לסלול את מסלולה', ורבי אברהם בן עזרא בספר צחות: 'קחה מלים בכור דעת צרופים, ולרעבים מתוקים הם בצופים', ורד"ק בספר מכלול: 'השכל וידוע אשו נכחו, ולעגי שפו אחו רוחו'.
חכם עמנואל פרנסיס, 'מתק שפתיים', 35-36, קראקא, תרנ"ב (1891) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד דרך האנשים הטיפשים, המטילים אימה יתרה על נשים
עד מתי אתה מעקם הפסוקים, ומסלף דברי צדיקים, ותדבר כאחד הריקים?! והנה ידעתי נאמנה, כי לא דיברת לי נכונה, באשתך הנענה. כי ידעתיך בעל ריב ומדון, איש חמה וזדון, ויעל אפך מות ואבדון, והתנהגת בה לא כבעל אלא כאדון. ואם זאת עשית הסכלת עשו, והיא נלאית מנשוא. ואילו בשובה והנחה, בינך ובינה היית מוכיחה, כרעיה ולא כשפחה, ימין מקרבת אם שמאל דוחה - אולי בקולך הייתה שומעת, ואליך הייתה נכנעת ... אחי לא זו הדרך, לרדות האישה בפרך, כדרך האנשים הטיפשים, מטילים אימה יתרה על הנשים, בדברים כגידים קשים. ואולי שהכית אותה באף וחמה? - חלילה לך מעשות כדבר הזה, שהוא מעשה מכוער ונבזה. ואמרו חכמי יוון ותוגרמה, כי אין להכות האישה על דבר מה, כי אם בסכין בלועה על זימה, ואנחנו כפי תורתנו הקדושה, הנתונה לנו למורשה, לא הותר לנו להרוג איש אישה, אלא מחויבים אנו לגרשה.
חכם עמנואל פרנסיס, 'דיואן לר' עמנואל בן דוד פראנסיש', עמודים 127-129, תל אביב, תרצ"ב (1931) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שמרוב צרתם, שכחו עטרת השיר במשקל ובחרוז
כיוון ששירי לשון הקודש לא בא בחרוז ובמשקל, הנה החרוז והמשקל מי המציאם? - לדעת החבר בספר הכוזרי, וכן דעת רבי יהודה אל-חריזי, למדוהו היהודים מהישמעאלים. ... ולפי דעתי, הנבואות והשירים האמורות ברוח הקודש, מפני הטעם שכתב החבר, כמו שאמרתי לך, אבל שירים אחרים, היו עושים במשקל ובחרוז, וכאשר החל גלות החל הזה להתפזר בארצות העמים, למדו הגויים מלאכת השיר מהם, והיהודים מרוב הצרות והטלטולים שכחוהו, והייתה להם לזרא עד אשר קרוב לד' אלפים ות"ש שנה, העיר ה' לבות המשוררים הקדמונים, והחזירו עטרת השיר ליושנה.
חכם עמנואל פרנסיס, 'מתק שפתיים', דף 32-34, קראקא, תרנ"ב (1891) מתוך 'החכם היומי'