מקצת שבחו
חכם אברהם הכהן פימינטיל נולד לאביו ולאימו כנראה בשנת שפ"ז (1627) באמסטרדם, הולנד.
גדל תורה וביראה על ברכי חכמי אמסטרדם. למד בישיבת 'עץ חיים' מפי ראש השיבה ורב העיר,
חכם שאול הלוי מורטירה, שגידלו מנעוריו, והיה לו כאב, כך מעיד חכם משה רפאל די אגילר: 'ויהי הולך וגדל, וחיילים יגבר במלחמתה של תורה'. לפרנסתו עסק במסחר והקדיש עתותיו לעסק התורה.
למד תורה מעוני, 'ריחיים על צווארו ועוסק בתורה'. לימים שימש ראש ישיבת 'כתר תורה' באמסטרדם. שימש ברבנות קהילה באמסטרדם, ולאחר-מכן בהמבורג, גרמניה.
בשנת תכ"ח (1668) הוציא לאור את ספרו 'מנחת כהן' בשלושה חלקים: מבוא השמש, הלכות תערובות ומשמרת השבת. לספר חשיבות רבה, ויצא לאור במהדורות נוספות רבות. חכם חזקיה דה סילווה, מחבר 'הפרי חדש', חיבר קונטרס על חלקו הראשון של 'מנחת כהן', וחכם יוסף תאומים, מחבר ה'פרי מגדים', חיבר קונטרס על חלקו השני. בשנת תל"ג (1673) התפרסם בעברית המחזה 'אסירי התקווה' שחיבר יוסף פינסו דה לה ויגה, שנחשב המחזה העברי הראשון. הסכמת חכם אברהם הכהן פימינטיל מופיעה בראשית המחזה.
חכם אברהם פימינטיל נפטר ביום כ"ח אדר תנ"ז (1697).
בנו, חכם יצחק הכהן פימינטיל הדפיס דרשותיו בספרדית, ופסקי בפורטוגזית, אך חיבורים אלו, אינם בידינו.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שלא יתרשל מלימודו מקוצר השכל וטרדת הזמן
'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני' - בעבור קוצר שכלי ודעתי, ומפני דוחק השעה וטורח הזמן וטרדותיו, המונעות את האדם מהגות בתורת ה' יומם ולילה. ותמיד כל היום מחשבותיו נבוכים הם בארץ על המחיה ועל הכלכלה. אכן שעיפי ישיבוני: כי קוצר השכל וטרדת הזמן, אינן טענות מספיקות כדי שיתרשל האדם, מלמוד החכמה ודיני התורה, מעט או הרבה, כפי כוחו כדי לצאת ידי חובתו. וכמו שאמרו זיכרונם לברכה: 'אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים'. וכבר אמר חכם אחד מחכמי המחקר: איני דורש החכמה, לתקווה שאבוא עד קיצה ואגיע עד תכליתה אבל אדרוש אותה כדי שלא אהיה סכל. וזהו מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל הימנה'. ולכן לא חדלתי מנעורי מלקבוע עיתים לתורה, ומלשקוד על דלתותיה יום יום כפי יכולתי. ועיינתי בתשוקה נמרצת בספרי הפוסקים ובחיבוריהם, והייתי שותה בצמא דבריהם. עד אשר טעמתי מעט מזער מצוף דבש, אמרי נועם חכמתם, ותאורנה עיני.
חכם אברהם הכהן פימינטיל, מנחת כהן, דף ב' ע"ב, אמסטרדם, תכ"ח (1668) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שנהגו כל ישראל לקבל את השבת קודם שתשקע חמה
לעניין עשיית מלאכה בערב שבת אחר השקיעה, נראה לי שראוי להחמיר בזה ולפרוש ממלאכה משקיעת החמה ואילך כדעת הגאונים, אפילו מי שסובר לעניין הלכה כדעת רבינו תם זיכרונו לברכה. אין צריך לומר, מי שאינו בקיא בשיעור זמן בין השמשות של רבינו תם, שוודאי צריך לפרוש ממלאכה משיסתלק אור השמש מראש האילנות, וכמו שאמר רבא לשמעיה, אלא אפילו מי שבקיא בשיעורי זמן בין השמשות, צריך לפרוש ממלאכה משקיעת החמה ואילך וכדעת הגאונים. וזה משום שכבר נהגו כל ישראל בכל מושבותם להדליק את הנר ולקבל שבת קודם שתשקע החמה תחת האופק.
ואפשר שנהגו כן מפני שרצו להוסיף זה הזמן מחול על הקודש שהרי אפילו לדעת רבינו תם מן השקיעה ואילך הוא זמן התוספת. ואף על פי שאין צריך לדעת זו ולהוסיף כל הזמן שמן השקיעה עד בין השמשות אלא קצתו. עם כל זה כבר נהגו כל ישראל להוסיף כל זה השיעור מחול על הקודש, ומנהגן של ישראל תורה היא, ואין לפרוץ גדר ואפילו בעת הצורך. וראוי לקנוס העושה מלאכה בערב שבת אחר השקיעה כפי מה שיראה לחכמים וכפי צורך השעה.
חכם אברהם הכהן פימינטיל, מנחת כהן, דף יד ע"ב, אמסטרדם, תכ"ח (1668) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד במקום שיש מנהג, אין למחות בידם, שיש על מה שיסמוכו
מה שנוהגים בקצת מקומות, שמניחים הקדירה על הכירה, ומכסים אותה בבגדים, לא יפה הם עושים, שאף על פי שהבגדים אינם מוסיפים הבל מחמת עצמם, מכל מקום מחמת אש שבכירה, מוסיפים הבל אף על פי שהיא גרופה וקטומה, ואף שאין שולי הקדירה נוגעים בגחלים.
אבל רבינו ניסים כתב שיש חולקים על זה, וסוברים שאין זה כטומן בדבר המוסיף הבל, ושעל פי סברא זו היו נוהגים במקומו להטמין החמין בבגדים ובדבר שאינו מוסיף הבל, וקדירה עומדת על גבי כירה קטומה שהיא מוספת הבל, וזו היא שיטת הרמב"ן. עד כאן לשונו. והנה אף על פי שהנוהגים כך אין למחות בידם כיוון שיש להם על מה שיסמוכו, מכל מקום במקום שאין מנהג, ראוי לעשות בעניין שלא יהיו הבגדים נוגעים בקדירה, כגון לתת עליה לוח או כלי רחב כדי שיפסיק בינה לבין הבגדים שבכגון זה לא הטמנה היא ומותר.
חכם אברהם הכהן פימינטיל, מנחת כהן, דף קמט ע"א, אמסטרדם, תכ"ח (1668) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שיום הוא כל זמן שיש אור, תראה השמש או לא
אף על פי שדעת רבי אברהם בן עזרא היא שהלילה מתחיל מעת ביאת השמש וכמו שכתב בשם חכמי המזלות, עם כל זה דעת חכמי התכונה לחוד ודעת רבותינו זיכרונם לברכה לחוד, משום שיום התורה הוא כל זמן שיש אור בעולם, יראה השמש או לא יראה, ולכן אינו נקרא לילה עד צאת הכוכבים. וכן יש לדקדק מלשון הרמב"ם שכתב בשבת בפירוש המשנה כי "הלילה אצלנו אינו אלא משעת צאת הכוכבים" ולא אמר כי הלילה אינו אלא משעת צאת הכוכבים אלא שכוונתו לומר שאף על פי שכפי דעת חכמי התכונה והמזלות הלילה מתחיל מביאת השמש עם כל זה כפי תורתנו וכפי דעת רבותינו ז"ל אין הלילה מתחיל אלא משעת צאת הכוכבים.
חכם אברהם הכהן פימינטיל, מנחת כהן, דף יד ע"א, אמסטרדם, תכ"ח (1668) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד להועיל קצת לבני אדם, להשאיר אחריו ברכה
יען כי השכחה מצויה, ועונש שכחת דברי תורה גדול עד מאוד, כמו שאמרו: 'כל השוכח דבר אחד ממשנתו הרי זה מתחייב בנפשו', וכמו שהזהירה התורה: 'רק השמר לך ושמור נפשך מאוד, פן תשכח את הדברים האלה'. לכן להינצל מזה העונש, גמרתי אני בלבי להעלות על ספר זה, קצת דינים אשר למדתי ועיינתי שורשיהם ועיקרם. כדי שיהיה זה לי לזיכרון. וגם כדי להועיל לקצת בני אדם אשר כגילי. ואף גם זאת להשאיר אחרי ברכה, ולהיות לזיכרון לפני ה' תמיד. כי הגם שהוא דבר מועט, הלא מצער היא ותחי נפשי. ואף על פי שאני יודע בעצמי שאיני כדאי לקרבה אל המלאכה, לעשות אותה, זאת אשיב אל לבי, מה שאמרו זיכרונם לברכה: 'יגעת ולא מצאת אל תאמין'. ועוד כי מלאכתי זאת היא מלאכת שמים, ובה' א-להי ישראל בטחתי, כי הוא יהיה עם פי בהגיוני, ואל אכשל בלשוני.
חכם אברהם הכהן פימינטיל, מנחת כהן, דף ב' ע"ב, אמסטרדם, תכ"ח (1668) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד הרשות נתונה לכל אדם לעיין ולבדוק כדי להשיג האמת
ראינו שיש ארבע דעות חלוקות על עניין גבול היום והלילה ... והנה לכל אחת מאלו הדעות והפירושים, יש ראיות חזקות מן הכתוב ומדברי רבותינו זיכרונם לברכה, מערכה מול מערכה ... והנה חקירה זאת רבת התועלת, ונמשכים ממנה ידיעת כמה דינים כמו שאוכיח. ואף על פי שאיני כדאי להכריע, ולא להכניס ראשי בין ההרים הגבוהים, החולקים בדין הזה. מכל מקום אמרתי: הלא אוזן מלים תבחן, והרשות נתונה לכל אדם לעיין ולבדוק עד מקום שיד שכלו מגעת כדי להשיג האמת.
חכם אברהם הכהן פימינטיל, מנחת כהן, דף יג ע"א-ע"ב, אמסטרדם, תכ"ח (1668) מתוך 'החכם היומי'
