מקצת שבחו
חכם שמואל שאול עידאן נולד לאימו מזל-טוב זאטובה ולאביו
חכם דוד עידאן בשנת תרפ"ד (1924) באי ג'רבה.
ראשית תורתו למד מפי אביו,
חכם דוד עידאן, נשיא הקהילה היהודית בג'רבה, ומחבר הספר 'משכיל לדוד'. גדל בתורה וביראה על ברכי חכמי ג'רבה והיה תלמידים של
חכם רחמים חי חויתה הכהן, חכם מקיקץ שלי, וחכם כדיר עטון. כבר בגיל שבע חידש חידושי תורה, ובעודו תלמיד, הלומד לפני רבותיו, כתב תשובות בהלכה.
חכם שמואל שאול עידאן נשא לאשה את מרת שלבייה צביה, ונולדו להם בן ובת.
בשנת תשי"ז (1957) זכה ועלה חכם שמואל לארץ ישראל, ובשנת תש"כ (1960) שב לתוניסיה בשליחות חשאית להעלאת יהודים למדינת ישראל. בשנת תשכ"ג (1963) סייע בידי חכם מצליח מאזוז הי"ד בהקמת ישיבת 'כסא רחמים'. בשנת תשכ"ה (1965) חזר עם משפחתו לארץ, והתיישב בשכונת פרדס כץ בפאתי בני ברק. בשנת תשכ"ו (1966) ייסד את בית הכנסת 'בית רחמים' בשכונה. הוא שימש רב, שוחט ובודק, חזן ומוהל. היווה כתובת לכל הנצרך לעזרה ולעצה, הרבה בעשיית חסד והתמסר כל ימיו למען הציבור
בשנת תשכ"ו (1966) נמנה על מקימי ועד 'דובב שפתי ישנים' להוצאה לאור של ספרי חכמי תוניס וג'רבה. בשנת תשכ"ח (1968) היה ממייסדי הירחון התורני 'אור תורה'. בשנת תשל"א (1971) היה היוזם העיקרי להקמת ישיבת 'כסא רחמים' בתוך עזרת הנשים של בית הכנסת 'בית רחמים', וניהל את הישיבה בהתנדבות במשך עשרות שנים. בהמשך עמד בראש ארגון יוצאי ג'רבה ודרום תוניסיה בישראל. הוא הקים את מכון הוצאת הספרים 'קרן לדוד', והדפיס כמאתיים ספרים שחיברו חכמי ג'רבה ותוניס. במשך חייו, חכם שמואל שאול עידאן מל
למעלה מחמשת אלפים תינוקות, בלא שהסכים לקבל על כך אפילו את הוצאות הנסיעה. בזקנותו התייסר רבות ממצב בריאותו, אך קיבל את ייסוריו באהבה והמשיך להאיר פנים לכל אדם, בשמחה ובענווה.
חכם שמואל שאול עידאן נפטר ביום כ"ז בתמוז תשנ"ז (1997)
בנו,
חכם דוד עידאן, הוא ראש כולל 'תורת משה אמת', ראש בית ההוראה, אב בית הדין 'משפט וצדק' שעל יד ישיבת 'כסא רחמים' ורב בית הכנסת 'בית רחמים'. לזכרו של חכם שמואל עידאן יצא לאור הספר 'מעיל שמואל'.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד 'אל תרבה שיחה', שלא ידבר דברי חול בלומדו תורה
'ואל תרבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו, קל וחומר, באשת חברו' - ידוע שהאישה רומזת לתורה, ובזמן שלומדים תורה, אסור לדבר דברי חול, ובפרט אם לומדים בצוותא, שאז מי שמדבר עוונו גדול מנשוא. וזהו: 'אל תרבה שיחה עם האשה' - שהיא התורה, 'באשתו אמרו' - דהיינו כשלומד יחידי. 'קל וחומר באשת חברו' - דהיינו אם חברו לומד, והוא מפריע לו בדיבורים של חול.
'מכאן אמרו חכמים: כל המרבה שיחה עם האשה' - שהיא התורה, 'גורם רעה לעצמו, ובוטל מדברי תורה, וסופר יורש' וכו'. ומי שדבק בתורה, ולומדה בהתמדה בלי הפסק, מאריכים לו ימיו ושנותיו, כמו שאמר הפסוק: 'כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים'.
חכם שמואל שאול עידאן, מעיל שמואל, מאת אפרים חדאד, עמ' 654-653. בני ברק, תשס"ה (2005). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד כשתהיה הארץ תהו ובהו, אז רוח א-לוהים תהיה מרחפת
'ורוח א-לוהים מרחפת על פני המים' - כמו שהיה בימים הראשונים, כן יהיה בימים האחרונים. כשתגיע הארץ להיות תוהו ובוהו, 'וחשך על פני תהום', אז ורק אז, רוח א-לוהים תהיה מרחפת על פני המים. ...
יובן על פי מה שקרה לנו במלחמת יום הכיפורים, שכל התושבים נשלחו לחזית המצרית, הסורית והירדנית, 'והארץ היתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום, ורוח א-לוהים מרחפת על פני המים' - רוחו של הקדוש ברוך הוא ריחפה על פני המים של התעלה, שרוב חיילנו היו שם, וגם החיילים הלא דתיים התחילו להתפלל ולהניח תפילין, מידי יום ביומו. וה' יתברך עזר לנו ויצאנו בחסד וניצלנו ברוך ה'.
חכם שמואל שאול עידאן, מעיל שמואל, מאת אפרים חדאד, עמ' 638. בני ברק, תשס"ה (2005). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד 'מאת כל איש', שמתוך שלא לשמה, באים לשמה
'ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי'. ידוע כי היום בעוונות הרבים, ישנם הרבה מוסדות שעוזרים ומסייעים ללימוד התורה, לא מהסיבה שרוצים ומעוניינים בלימוד התורה, אלא מפני המפלגות והכיסאות, שעל ידי עזרתם הם מקבלים יותר קולות, ונבחרים לכנסת ולעירייה וכדומה.
וזהו שרמז: ויקחו לי 'תרומה' – אותיות: 'תורה מ', שהתורה ניתנה לאחר ארבעים יום, שמשה רבינו עלה למרום, יש לקחת תרומה עבור תורתנו הקדושה, 'מאת כל איש אשר ידבנו לבו' - ואפילו מאנשים חילוניים, שמתוך שלא לשמה באים לשמה, ועדות לכך רבבות בעלי התשובה בדורנו כן ירבו.
חכם שמואל שאול עידאן, מעיל שמואל, מאת אפרים חדאד, עמ' 647. בני ברק, תשס"ה (2005). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד אם יתהלך נוח עם חבריו החכמים, אז יהיה איש צדיק ותמים
'אלה תולדות נח. נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, את הא-לוהים התהלך נח'. - יש לרמוז, שצריכים לבוא להתפלל תפילת שחרית, מנחה, ומעריב בבית-הכנסת, וכן מצווה להימנות מעשרה הראשונים, ויותר טוב שיהיה הוא הראשון מהעשרה. וזהו שרמז 'איש' - ראשי תיבות: א' (ראשון) י' (עשרה) שחרית. 'תמים' - ראשי תיבות: 'תפילת מנחה מעריב י (עשרה)', אדם כזה הוא איש צדיק תמים. ...
המלה 'את' רומזת לתלמיד חכם, כמו שדרש רבי עקיבא: 'את ה' א-לוהיך תירא' - לרבות תלמיד חכם'. וידוע כי חשוב מאוד, שיהיה שלום בין החכמים, ולא יריבו ביניהם. וכמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם'. וזהו שאמר: 'איש צדיק תמים היה בדורותיו': אם 'את הא-לוהים' - דהיינו התלמיד חכם, 'התהלך נח' - בניחותא ולא יריב עם חבריו החכמים, אז יהיה 'איש צדיק תמים'.
חכם שמואל שאול עידאן, מעיל שמואל, מאת אפרים חדאד, עמ' 638. בני ברק, תשס"ה (2005). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד לעלות את נשמת הנפטר, שבא להתפלל שבעת ימים
'בהעלותך את הנרות, אל מול פני המנורה, יאירו שבעת הנרות' - כל מי שרוצה להעלות את הנשמות שנפטרו, למדרגה יותר גבוהה, עליו להתפלל בציבור ולהיות חזן, או לפחות לומר קדיש.
ולא מספיק שיבוא ביום שבת להתפלל בית-הכנסת, אלא צריך לבוא להתפלל במניין את כל התפילות: שחרית, מנחה וערבית. וזהו שרמז: 'בהעלותך את הנרות' - אם אתה רוצה להעלות את הנשמה, הרמוזה במילה 'נרות' - דהיינו: בבית-הכנסת.
חכם שמואל שאול עידאן, מעיל שמואל, מאת אפרים חדאד, עמ' 650. בני ברק, תשס"ה (2005). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד לא נחם דרך ארץ - שלא יפלשו לאיזה בית להופכו בית כנסת
'ויהי בשלח פרעה את העם, ולא נחם א-לוהים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא' - יש לרמוז לבית-הכנסת שלנו 'בית רחמים', שלא רצינו לפלוש לאיזה בית לעשותו בית-הכנסת, אלא חיכינו בסבלנות, ובנינו את בית-הכנסת שלנו במו ידינו. ואם היינו פולשים לאיזה בית, ולהופכו לבית-הכנסת, היו מוציאים אותנו על ידי 'מלחמה', דהיינו על ידי המשטרה. לא כן, בבית אשר בנינו לבד, בוודאי שאף אחד לא יעז להוציאנו משם. וזה מה שרמז: 'דרך ארץ פלישתים' - לא הנחה ה' אותנו לפלוש לבית אחד, אומנם הוא 'קרוב הוא' - קל הדבר לעשותו, ולא צריך להמתין עד שתסתיים כל הבנייה של בית-הכנסת החדש, אבל ישנו חשש, שינחם ויתחרט 'העם' - קהל המתפללים, 'בראותם מלחמה' - של המשטרה, 'ושבו מצרימה' - וישובו ויהיה צר להם, ויצטערו על הפלישה הזאת.
חכם שמואל שאול עידאן, מעיל שמואל, מאת אפרים חדאד, עמ' 646. בני ברק, תשס"ה (2005). מתוך 'החכם היומי'
