חכם יצחק עמדי

תרפ"ו - ג' טבת תשע"ז      

2 0 1 7 - 1 9 2 6      

חכם יצחק עמדי

מקצת שבחו

חכם יצחק עמדי נולד לאמו רחל ולאביו שבתאי בשנת תרפ"ו (1926) בעיר עמדיה שבכורדיסטן העיראקית.
גדל בתורה וביראה על ברכי חכמי עמדיה. בשנת תרצ"ד (1934) עברה משפחתו לעיר מוסול, בדרכם לארץ ישראל, שם המתינו לאישור עליה לארץ ישראל. בשנת תרצ"ו (1936) זכה ועלה לארץ ישראל עם משפחתו, שהתיישבה בעיר העתיקה בירושלים, ולמד בתלמוד תורה של עדת הספרדים.
בשנת תרצ"ח (1938) בשל התגברות מעשי האיבה בעיר העתיקה בירושלים, עברה משפחתו לשכונת 'זיכרון יוסף', סמוך לבית הכנסת 'יחזקאל הנביא', שראשית ייסודו בעיר עמדיה בשנת ד' תרע"ח (918), ונבנה בירושלים בשנת תרצ"א (1930) בהנהגת רב השכונה, החכם עלוואן שמעון אבידני.
בשנת תרצ"ט (1939) חכם יצחק עמדי החל ללמוד בישיבת 'פורת יוסף' מפי ראש הישיבה, חכם עזרא עטייה, ובשנת תש"ג (1943) עבר ללמוד בישיבת 'מרכז הרב' מפי ראש הישיבה, הרב יעקב משה חרל"פ.
בשנת תש"ז (1947) חכם יצחק עמדי הוסמך כשוחט ובודק על ידי ראש השוחטים בירושלים, החכם מרדכי מיוחס, ועבר למושב 'עין העמק', מושב שהוקם ע"י עולם מכורדיסטן בשנת תש"ד (1944). הוא שימש רב המושב, עסק בכל מקצועות הקודש, במושב 'עין העמק' וביוקנעם הסמוכה.
בשנת תשי"א (1951), עם הקמת מעברת הקסטל, שקלטה מאות עולים מכורדיסטן, נרתם בל לבו למאמץ החינוכי. בשנת תשי"ב (1952) הוקם במקום היישוב 'מעוז ציון', והוא המשיך לעסוק בחינוך ילדי היישוב בבית הספר 'אריאל'. הוא שימש מנהל בית הספר עד צאתו לגמלאות בשנת תשל"ו (1976).
בשנת תשל"ג (1973) ייסד יחד עם חכם יצחק בראשי את 'המרכז הרוחני ליהודי כורדיסטן', ועסק בשמירה והנחלת מורשת יהודי כורדיסטן. בשנת תשמ"א (1981), אחר שנפטר חכם עלוואן שמעון אבידני, עמד בראש בית הכנסת 'יחזקאל הנביא' בשכונת 'זיכרון יוסף'. בשנת תשנ"ב (1992) שיפץ את בית הכנסת, והקים בו את בית מורשת יהודי עמדיה ובית מדרש ללימודי רבנות. על פועלו זכה בשנת תש"ס (2000) לאות יקיר העיר ירושלים. בשנת תשס"ה (2005) יצא לאור בירושלים ספרו 'חכמי כורדיסטן'.
חכם יצחק עמדי נפטר ביום ג' בטבת תשע"ז (2017) ומנוחתו כבוד בירושלים.
חידושי תורה שכתב על פיסות נייר, ודרשות שחיבר, עומדים בכתב יד, בידי נכדו, דרור עמדי.

מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שבכל המקומות, בהם שהו בני ישראל, גדלו אדירי תורה.
'אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים' - ויש לשאול מה תועלת בידיעת שמות ארבעים ושניים העיירות, בהן חנו אבותינו? - ידוע בכל חניה וחניה, היו בני קהת מעמידים את המשכן, ובו קיימו את עבודת הקודש, הקרבת הקורבנות, הדלקת נרות ותלמוד תורה. והמקום הפך להיות מקום קדוש. לכן בכל שנה בקריאתנו בתורה, שמות המקומות בו חנו אבותינו, הננו נזכרים שהם מקומות קודש, ששרתה שם שכינה, ולא סתם מקומות של חניה ונסיעה, וזאת בזכות שכתב משה 'את מוצאיהם למסעיהם'. מכאן למדים, שבכל המקומות שבעולם, אשר שהו בהם אחינו בני ישראל, אם בספרד או בבל, אם באשכנז או בפינה אחרת בתבל, בכל מקום שגדלו ארזי הלבנון, שהם אדירי תורה, הציבו לנו ציונים לכל הדורות כדי שיזכרום לטובה.
מתוך דברים שנשא בטקס קריאת ככר ע"ש קהילת יהודי עמדיה בירושלים, י"ד שבט, תש"ס (2000)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שנפטר משה מן העולם, לא השאיר אחריו מצבת זיכרון.
משה רבינו נפטר לעולמו, ובמותו לא השאיר אחריו, לא מצבת זיכרון, ולא עמוד של כבוד, ולא שום מזכרת ארצית, אפילו לא קברו יזכיר אותו לדורות. כל מהותו הגופנית הסתלקה בשעת מותו. רק המקום, ששמע את דברו האחרון לעמו נמסר לזיכרון, שמשה סיים בו את ימי חלדו.
מתוך חידושי תורה בכתב ידו, השמורים בידי נכדו דרור עמדי.
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שחירות על חשבון הינתקות מן השורשים, אינה חירות.
'כי האדם עץ השדה' - ככל שאנו מרבים להסתכל באילנות ובצורת גידולם, כן אנו מפיקים יותר לקחים לחיינו כבני אדם. מבט אחד באילן יבהיר לנו, שהשורשים והגזע מגבילים את חירותם של הענפים הצעירים. ונשאלת השאלה: למה ומדוע אינם מניחים לענפים להינתק מן הגזע העתיק, ולהינשא עם הרוח הנעימה? - מסתבר שהחירות הבאה על חשבון הינתקות מן השורשים, אינה חירות אלא אבדון וכיליון. לפיכך הננו תקווה כי אירוע זה, יזכנו שיתקיים בנו מאמר הכתוב: 'עטרת זקנים - בני בנים, ותפארת בנית - אבותם', יחד נמשיך, בעזרת ה', ברקמת חיינו, ולהוריש את מורשתנו כדי לשבצה במורשת ישראל לדורות הבאים.
מתוך דברים שנשא בטקס קריאת ככר ע"ש קהילת יהודי עמדיה בירושלים, י"ד שבט, תש"ס (2000)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שזכו להגשים, ראשית מעייניהם היה בניית בית כנסת.
בבית כנסת נביא יחזקאל-עמדים, ראשית ייסודו הייתה בשנת ד' אלפים תרע"ח. אלף שנים לפני מתן הצהרת בלפור, עמדו יהודי עמדיה בתפילה ובתחנונים להיגאל ולשוב לציון, שהערגה אליה הייתה במרכז הוויתם. ... הם חיו בבדידות ונהלו אורחות חיים המבוססים על תורה ומצוות, שמרו על שפתם וזהותם, ולא נכנעו ללחצים הקשים של המוסלמים, ושמרו על ערכיהם הרוחניים ואמונתם התמימה.
הורינו שזכו להגשים חזונם, ראשית מעייניהם היה בניית בית כנסת, שבו יתפללו ויצפו לגאולה, וימשיכו ברקת חייהן, ואומנם זכו לכך. בראש חודש אלול תרצ"א (1930), הכניסו ספר תורה להיכל, ורשמו עליו את הפסוק: 'כי גאל ה' את יעקב ובישראל יתפאר' - יתפאר בגימטרייה תרצ"א. ... הכל נעשה בצניעות ובקול דממה דקה, לא תבענו מהרשויות זכויות יתר, אל תבענו מעצמנו יותר ויותר.
מתוך דברים שנשא בטקס קריאת ככר ע"ש קהילת יהודי עמדיה בירושלים, י"ד שבט, תש"ס (2000)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שעשה תשובה בחייו, ושם אברהם ניכר על כל זרעו.
אצל מות אברהם אבינו נאמר: 'ויגוע וימת אברהם' - השם אחר המיתה, ועל יצחק אבינו נאמר: 'ויגוע יצחק וימת' - השם קודם המיתה, בגלל שישמעאל עשה תשובה בחיי האב, כפי תפילת אברהם אבינו ובקשתו: 'לו ישמעאל יחיה לפניך'. לכן אף לאחר מות אברהם, היה שם אברהם ניכר על כל זרעו, שהלכו בדרכיו, והתפארו באביהם, כנאמר: 'ותפארת בנים - אבותם'. אבל ביצחק, שבנו עשו לא עשה תשובה, ולא ניכר בו כלל שהוא בן יצחק, כל זמן שהיה חי, בהכרח היה לפעמים נזכר, שיש לו אב גדול במעשים טובים. אבל לאחר שמת יצחק, מת בעשו גם זכרו, ולא נשאר בו מאביו מאומה, ורק שמצד הנימוס חלק לו את הכבוד האחרון, ובא ללוותו בדרכו האחרונה ולקברו, ולכן נאמר השם קודם המיתה, משום שיש מזרעו בן, החשוב כמת, בעודו בחיים.
מתוך חידושי תורה בכתב ידו, השמורים בידי נכדו דרור עמדי.
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד תשובת הרדב"ז, שהעומד בכותל כאילו עמד בהר הבית.
לפנים, כל תושבי כפר מסוים היו בונים שתיים או שלוש סוכות בלבד, סוכות אשר שמשו את כל בני הכפר ההוא. בזמן האחרון, הולך ומשתרש המנהג שכל משפחה בונה סוכה נאה לעצמה. מקפידים להניח שבע קורות על דופנן הסוכה - כנגד שבעת האושפיזין, ועליהן מניחים את הסכך. באחת מפינות הסוכה מעמידים כסא המכוסה במפה יפה. כסא זה נקרא 'כסא אבות', והוא מיועד לשבעת האושפיזין, כדוגמת כסא אליהו זכור לטוב, שמייחדים ביום המילה.
ילקוט המנהגים חלק א', א. בן יעקב (עורך) ממנהגי יהדות כורדיסטן, חג הסוכות, המדפיס הממשלתי, ירושלים, תשכ"ז (1967).