חכם ישעיה עטיה

תצ"ב - ט"ז סיון תקנ"ב      

1 7 9 2 - 1 7 3 2      

חכם ישעיה עטיה

מקצת שבחו

חכם ישעיה עטיה נולד לאימו ולאביו חכם חיים עטיה בשנת תצ"ב (1732) בארם צובא היא חלב.
גדל בתורה וביראה על ברכי אביו, חכם חיים עטיה מחבר הספר 'שו"ת וחידושי ארשות חיים', שנפטר בשנת תקי"א (1751). עיקר תורתו למד מפי רבו, החכם יהודה קצין, אב בית הדין בארם צובא, ומחבר הספר 'מחנה יהודה'. יגע בעמל התורה, והיה לתלמיד חכם שקדן. היה דורש ברבים, שימש רב ודיין, שהלכה כמותו בכל מקום.
בבית הדין בחלב. בשנת תקל"ה (1775) כתב אחת ההקדמות לספרו 'בית דינו של שלמה' לחכם רפאל שלמה לאניאדו, רב העיר ארם צובא. חכם ישעיה עטיה העמיד תלמידים הרבה, בתוכם חמשת בניו החכמים: חיים, שמעון, חלפון, דוד, ובראשם חכם יצחק עטיה מחבר הספר 'זרע יצחק'.
חכם ישעיה עטיה נפטר בשנת תקנ"ב (1792). יום פטירתו אינו ידוע לנו. אנו מציינים אותו ביום ט"ז בסיוון, יום חתימת הסכמתו של חכם יצחק נוניס ואיס, רב העיר ליוורנו על ספרו של חכם ישעיה עטיה 'בגדי ישע'.
בשנת תקפ"ז (1827) יצא לאור בליוורנו, לאחר פטירתו, ספרו 'בגדי ישע' בידי בניו.


 
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד מעלת ירא שמים שעמל בתורתו, וחסרון מי שאינו ירא שמיים.
'בשעה שמכניסים אדם לדין, אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, פלפלת בחכמה'. ואפילו כך אם יראת ה' היא אוצרו - כן, ואם לא - לא' - מכך, שפלפל בחכמה אין מזה ראיה שהוא ירא שמים, שאפילו שקלט החכמה מן האוויר משל אחרים, בדומה לדואג ואחיתופל וחבריו. ...
על פי האמור בא על נכון, שאמר: 'אשרי האיש' - ומכלל 'לא' אתה שומע 'כן', שהוא הולך עם הצדיקים ויראי חטא ובעלי תורה. ומתוך כך יזכה דרכו ותוספת תמצא בו ש'בתורתו' - היינו תורה שלו, מה שקיבלה נשמתו מהר סיני, זה חלק א-לוה ממעל, יחדש ויעלה אותה לאורה ו'יהגה' ויחדש 'יומם ולילה' בדברי תורה. ולא שיקלוט מן האוויר בתורתם של אחרים, אלא 'והיה כעץ שתול' 'אשר פריו יתן בעתו'.
בגדי ישע, דף צב עמו' ב, בהוצאת בנו חכם יצחק עטייה, ליוורנו, תרי"ג (1853).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד הטיבה לטובים לבריות, כשנותנים בסבר פנים יפות.
'היטיבה ה' לטובים' - יכול לכל? - תלמוד לומר: 'ולישרים בלבותם'. עד כאן לשונם. - וכך אמר: 'הטיבה ה' לטובים' - דהיינו למי שהוא טוב ומטיב לבריות, הטיבה להם. 'יכול לכל?' - דהיינו אף מי שנותן לעני בסבר פנים זועפות הטיבה לו? - לזה אמר: 'ולישרים בלבותם' - דהיינו מי שהוא נותן הצדקה בסבר פנים יפות ובישרות הלב, דומה עליו כמו שמרוויח, אז לזה הטיבה לו ביותר.
בגדי ישע, דף קלד עמו' א, בהוצאת בנו חכם יצחק עטייה, ליוורנו, תרי"ג (1853).
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד אפילו צדיקים גמורים, צריך שיהיה ביניהם אהבת שלום.
'לו הקשבת למצוותי, ויהי כנהר שלומך, וצדקתך כגלי הים' - דהיינו שתחזרו בתשובה, ותטו אוזנכם למצוותי ולתורתי, 'ויהי כנהר שלומיך' - שיש בניכם אהבה ואחווה ושלום ורעות.
שאם לא יש בניכם אהבת שלום בין אדם לחברו, אפילו אם תהיו צדיקים גמורים עדיין לא עשיתם כלום, שבית שני שהיו כולם צדיקים, אף על פי כן חרב, משום שנאת חינם שהיה ביניהם, ומכל שכן שמעכב ביאת משיחנו. אשר על כן צריך שיהיה ביניכם אהבת שלום כנהר רב.
ועוד בכם טובה נוספת 'וצדקתך כגלי הים', דהיינו שתעשו צדקה הרבה כגלי הים, ואם כן מוכרח אני לקרב את הגאולה, לפי ששתיים אלו, הלוא המה התשובה והצדקה, הם מקרבים את הגאולה.
בגדי ישע, דף קכד עמו' א, בהוצאת בנו חכם יצחק עטייה, ליוורנו, תרי"ג (1853).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שהדין נוטה עם העשיר, יפשר ביניהם בדרך תוכחת ופיוס.
'והריחו ביראת ה', ולא למראה עיניו ישפוט, ולא למשמע אזניו יוכיח, ושפט בצדק דלים, והוכיח במישור לענוי ארץ' - וכן אמר המקרא: 'והריחו ביראת ה'' - דהיינו שמידת הדין, כיוון שעומדים לפניו בעלי הדין, רוח ה' נוססה בו, וידע הדין להיכן נוטה, ומי הוא החייב ומי הוא הזכאי, ולא ראיה צריך ולא טענה צריך. והיינו שאמר: 'ולא למראה עיניו ישפוט, ולא למשמע אזניו יוכיח'.
שכלפי הטענה אמר: 'לא למראה עיניו ישפוט', על דרך שאמרו: 'אין לדיין מה שעיניו רואות'. לזה אמר: 'ולא למראה עיניו ישפוט'. וכלפי הראיה, אמר: 'ולא למשמע אזניו יוכיח' - דהיינו ראיה בעדים לשמע אוזן שישמע מהעדים - זה לא צריך, אלא מכיוון שעמדו לפניו למשפט, יודע הדין להיכן הדין נוטה.
אך ורק, אף על פי כן, 'ושפט בצדק דלים' - כיוון שבא לפניו דין עני ואביון, אף על גב שהיה הדין נוטה עם העשיר, והתורה אמרה: 'ודל לא תהדר בריבו', אף על פי כן 'ושפט בצדק דלים' - היה מפשר ביניהם ומצדיקו, על דרך מה שאמרו: 'ויהי דוד עושה משפט וצדקה'. ואם תאמר: הכיצד, הרי כיוון שברור לו הדין, להיכן הדין נוטה, אסור לבצוע, לזה אמר: 'והוכיח במישור לענווי ארץ' - דהיינו דרך תוכחת ופיוס, וכמו שכתב ה'שלטי הגיבורים', שזו מצווה גדולה והבאת שלום שבין אדם לחברו.
בגדי ישע, דף קז עמו' ב – דף קח עמו' א, בהוצאת בנו חכם יצחק עטייה, ליוורנו, תרי"ג (1853).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד צער פטירת הצדיק, משום תורתו הצרורה וחתומה עימו.
מצאנו שקשה סילוקם של צדיקים לפני הקדוש ברוך הוא, יותר מחורבן בית המקדש. ואם כן קל וחומר לגבינו, אם לגבי הקדוש ברוך הוא הדבר קשה, על אחת כמה וכמה לגבינו, שיש לנו להצטער על נפש צדיק, יותר מחורבן בית המקדש. ועל זה תמה ואמר: וכל כך למה?! - שבעוד שלגבי חורבן בית המקדש מובן, שיש לנו להספיד ולבכות נהי בכי תמרורים, שבזמן שבית המקדש, היה מכפר עלינו. אבל בסילוקם של צדיקים מה אכפת לנו?! - והלא קודם שיפטר הצדיק, כבר זרחה שמשו של צדיק אחר, ואם כן מה כל החרדה הזאת?! - והיינו שמקשה בכוח 'וכל כך למה', - כלומר מאחר שכבר נולד צדיק אחד. ולזה השיב משום שנאמר: 'ואבדה חכמת חכמיו, ובינת נבוניו תסתתר' - כלומר הוא תירוץ המפרשים הנזכרים, שטעם הבכייה והחרדה על אובדן חכמת חכמיו, והיא חלקם בחיים אשר קיבלה נשמתם מסיני, אשר היא צרורה וחתומה, ואפילו כל באי עולם אינם יכולים להוציאם, ועמהם תמות חכמתם. וזו היא שקשה לפני הקדוש ברוך הוא, וכל שכן לפנינו, משום תורה שלו 'חסרון לא יוכל להימנות'.
בגדי ישע, דף צא עמו' א – דף צא עמו' ב, בהוצאת בנו חכם יצחק עטייה, ליוורנו, תרי"ג (1853).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' עדות ביהוסף להזכיר מזונות האדם ופרנסתו בראש השנה.
'תקעו בחדש שופר' - והיינו, כמו שדרשו רבותינו זיכרונם לברכה: חדשו מעשיכם, שפרו מעשיכם, בימי ראש השנה, על ידי שופר שמשבר את הלב, ושובו שובו בית ישראל מדרכיכם הרעים. ונתן טעם משום 'כי חוק לישראל הוא' - שבזמן הזה עת להזכיר מזונות האדם, פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו. וזה החוק - לשון של מזונות הוא. וגם 'משפט לא-לוהי יעקב' - שעת לשפוט על חייו וגופו ונשמתו.
וכעת הוקשה לו שמניין לו שבראש השנה דנים עניין מזונות, והרי 'בפסח על התבואה' שנינו. ולכן הביא ראיה בעצם שפיר על זה ש'עדות' ברורה ונכונה 'ביהוסף שמו, בצאתו על ארץ מצרים', ועל איזה סיבה היתה זאת, ששמו א-להים לפרעה ואדון על כל מצרים, הוי אומר על ידי פתרון החלום, ומזה אנו למדים ומשיבים, שכמו ששם פירוש החלום, לעניין תבואה בראש השנה, וכן היה.
בגדי ישע, דף קו עמו' א – דף קו עמו' ב, בהוצאת בנו חכם יצחק עטייה, ליוורנו, תרי"ג (1853).