תורתו של אברהם היא התכונה והטבע של היהודי. תכונה עצמית וטבע ראשון שלו. ... מנהג, שנותנים לגר את השם 'אברהם בן אברהם'. הלא ראוי היה יותר להיקרא בשם 'משה בן משה', שכן את התורה הוא מקבל, ולא שנעשה חוליה בשלשלת הגזע. אלא ללמדנו הוא בא, שכאן העצם של היהודי. קליטת הזריעה של אברהם, ולא רק שהתלמד פסוקים אלא או אחרים משל משה.

טלית גדול מצוותו דווקא ביום, אבל טלית קטן אף בלילה כמו שכתב האר"י זיכרונו לברכה. והעניין הוא שהנה בשמש, יש שני מיני אור. האחד של השמש עצמו, השני מה שמאיר ירח הוא גם כן מהשמש כנודע. והנה באמת הכל אור אחד שמאיר מהשמש, אך מצד המקבלים נראה כשני אורות. והנה יש חומר וצורה, ונודע כי לכל דבר צריך להיות שורש למעלה, והם העולם שמתגלה, ומתכסה

סדר 'איילת השחר', אשר נתקן ונדפס תחילה בעיר הזאת מנטובה על פי חכמיה, ושם הדפיסו כמה פעמים 'ברוך אתה ה' שומע תפילה', ועכשיו אין אומרים כאן אלא 'ברוך שומע תפילה', ושאלתי לזקנים ואמרו לי שבימיהם לא שמעו מתמיהה זו ... אף על פי שבשם נדפסה. נראה שחכמי העיר הזאת כך תקנו אחר כך, וחזרו בהם ממה שעשו בראשונה, וראיתי חכמים גדולים עמודי ההוראה, ראשי אלפי ישראל, הלא הם כבוד מורנו הרב רבי גבריאל פונטרימולי ישמרהו צורו ויחיהו, וכבוד מורנו הרב רבי חיים סגרי זכר צדיק לברכה, שאסרו לחתום בשם. כל זה דנתי בקרקע לפני הרב הגדול מורי ורבי כבוד מורנו הרב רבי יהודה בריאל ישמרהו צורו ויחיהו, ואמר לי שאינו כן ... עוד אמר לי שלא ידע טעם לסברת הרב רבי סגרי זכר צדיק לברכה שאסר לומר.

למה צריך להיות לחם על השולחן? - לזה אמר: כי אין הברכה שורה על מקום ריקן והא ראיה מאלישע, אחר שברא הקב"ה 'יש מאין', משם ואילך סדר העולם 'יש מיש'. להיות כי 'מציון תצא הברכה' - לעולם כולו, לכן ציווה שיהיה שם לחם כדי שתשרה הברכה.

בימי הרב דוד בן זמרא, רחפה סכנה גדולה על כל היהודים במצריים. הנציב מטעם שלטון תוגרמה, ושמו אחמד, מרד במלכו, ויתנשא למלוך על מצריים, ויצו ליהודי אברהם קסטרו, חוכר המטבעות, להתיך מטבעות בשמו. היהודי הנאמן למלכו, נס לקונסטנטינופול, ויגד לשׂולטן את בגד הפחה, ובראות אחמד כי היהודי סיכל עצתו ויבישהו משׂברו, ויאמר לנקום מכל היהודים, ויצו את עבדיו להמית את כל היהודים מנער ועד זקן, בצאתו מבית המרחץ. אך ה' סיכל עצתו, ובהיותו בתוך המרחץ, התנפל עליו משנהו, מוחמד ביי, ויכהו נפש, ויקרא דרור לכל היהודים. יום התשועה היה יום שמונה ועשרים לחודש אדר, שנת חמשת אלפים מאתיים ושמונים וארבע, והיום הזה הוקבע במצריים לקרוא בו מגילה, ולעשות אותו יום משתה ושמחה, ויקראוהו 'פורים מצריים'.

לך נא וראה, מה שכתב הרב הא-להי כבוד מורנו החכם רבי נתן שפירא הירושלמי זיכרונו לברכה בספר 'יין המשומר': כמה פגם גורם שתיית או הנאת יין נסך או סתם יינם, מעלה מעלה בעולמות העליונים, אפס קצהו תראה וכולו לא תראה, כי עיקר דבריו המה יבואו שמה מספרי המקובלים הקדמונים, ופרט מספר נר ישראל עמוד הימני פטיש החזק האר"י שבחבורה כבוד מורינו החכם רבי יצחק לוריא האשכנזי זיכרונו לברכה ... ושם נאמר על דרך האמת, בראיית העין של גויים נאסר היין. וכן היו נוהגים קצת חסידים בעיר טיטואן לשמר היין מראיית גוים ...
אומנם דברי שירות ותשבחות בחגים ובחודשים, מדי חודש בחודשו, ומדי שבת בשבתו, מענייני השעה לפרסם את הנס בפה - אפילו על היין מותר ... אבל שירה אחרת אסורה, וכל שכן על היין, וכל שכן שאף אם יביאו יין כשר, הרבה שכרות עושה, וכל שכן בטרדת השיר, שאפשר שהגויים המגעים יגעו ביין, והוא לא ידע ואשם.

כבר ידעת מנהג ישראל להתענות ארבעים יום, מפרשת שמות עד פרשת משפטים, ונתנו סימן לדבר בראשי הפרשיות, שובו בנים שובבי"ם, שהם - שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים.

יש לחשוב, על מה שנהגו במרוקו, שכשהבן מתחנך ביום הראשון למצוות, דהיינו, במלאות לו שלוש עשרה שנים ויום אחד, ומניחין לו תפילין, נהגו שאחרי שכורכין לו את הרצועה סביב זרועו, שואלין אותו כמה כריכות יש, ומביאין אותו לידי כך, שיענה בדיבור שכך וכך כריכות יש.
ואזי אומרים לו: דע לך כי אסור להפסיק בדיבור. ועתה, שהפסקת בדיבור, עליך לברך ברכה שנייה, על מצות תפילין. וכן עושה שמברך.
וליבי מהסס על הנוהג, שהרי לפי מה שכתבתי לעיל, גם לפי רבי משה בן מימון, זכרו לברכה, וגם לדעת מרן הבית יוסף, אם הפסיק, ברי עבירה היא בידו, אף על פי, שמברך ברכה שניה ואם כן, איך מביאים אותו לידי עבירה מהיום הראשון?! ואם נפשך לומר, שזה כדי ללמדו שלא יפסיק להבא, בין תפילה של יד לתפילה של ראש, הרי חלילה, עלול להשיג את ההיפך, שהנער ילמד מזה שאפשר לדבר ולברך, ואז מביאין אותו לידי ברכה שאינה צריכה.
וגם מה שאומרים לו, שאסור להפסיק, שמשמע, שמלמדין אותו, שיש איסור בדבר, הרי אינו מובן די הצורך, כי אם אסור, למה מלמדין אותו להפסיק?!
ולכן, אני הצעיר, הנהגתי שלפני שיברך על תפילין של יד, מלמדים אותו שאסור להפסיק בין תפילה של יד לתפילה של ראש, ואם יפסיק בדיעבד, חוזר ומברך ברכה שנייה על מצות תפילין ואז מתחיל לברך על תפילין של יד, והמסקנה לא בטלנו את מנהג אבותינו, שוודאי יש להם על מה שיסמכו, וגם לא גרמנו לו שיפסיק ויברך אפילו ביום הראשון.

בזמן הרמב"ם עדיין היה מנהג הספרדים ומנהגינו אחד, שעדיין לא נשתבשו הסידורים, ולא הוסיפו ולא גרעו בהן כלום, והכל על פי הש"ס. ולא נשתנה, רק אחרי כמה שנים, ועל הרוב מזמן מרן הבית יוסף זיכרונו לברכה והאר"י זיכרונו לברכה. וכמו שזה ידוע ומפורסם לחכמים המעיינים בדברי הפוסקים.

יש לחקור נשים אלה שלנו, שאוכלות ושותות קודם תפילה של שבת, ומקדשים להן האנשים. אם יפה עושים או לא, אם צריכות לקדש מן הדין, או אין צריכות כלל, כיוון שהוא קודם תפילה. ...
כמו שהאנשים אסורים לאכול קודם תפילה, כמו כן הנשים גם כן חל עליהן איסור זה, וכיוון שכן אין להן דמיון לרעב וצמא, שהרעב והצמא בהיתר הם אוכלים, ומשום כך חל עליהם חובת קידוש, מה שאין כן הנשים, מה שאוכלות הוא שלא ברצון חכמים, ויש לנו דין הנשים שקודם תפילה לא חל עליהן חובת קידוש מטעם שאסורות לאכול. כמו כן הדין בנשים אלה, שכפי זה הנשים שלנו, שאינן מתפללות כלל, לא בשחרית ולא כל היום כולו, צריך לומר שלא חל עליהן חובת קידוש כל היום, וזה מן הנמנע, שאם כן מצינו חוטא נשכר, שלא די שאוכלות באיסור, גם כן נתיר להן בלא קידוש ותעקר מהן גם מצווה זו. ... שאם איזה אדם הוא פושע, ואוכל קודם תפילה, לא מפני שעבר עבירה אחת שאכל, נתיר לו גם כן שיאכל בלתי קידוש גם כן?! - שעל כל פנים כיוון שהוא אוכל לגביו שייך לומר במקום קריאה שם תהא עונג, אף שהעונג הוא באיסור יהיה מה שיהיה, זה יש לו עונג, וממילא חל עליו חובת קידוש, וכמו כן הנשים עם שאוכלות שלא ברצון חכמינו זיכרונם לברכה, ואיסור הן עושות, עם כל זה, כיוון שיש להן עונג צריכות לקדש. ... וממילא לפי זה נשים ששותות הקאהו"י בבוקר של שבת, קודם קידוש, לא יפה הן עושות, כפי הנראה, ולכן נראה שהטוב והישר, שהנשים מיד בבוקר של שבת יאמרו איזה בקשה על המזוזה, ושוב יאמרו קידוש, ואחר כך ישתו הקאה"וי. ובלאו הכי מחוייב האיש ללמד לאנשי ביתו שיאמרו איזה בקשה לקיים מצוות תפילה.

מודעת זאת כי מנהג ישראל תורה שבזמן שנתחנך הנער למצווה זאת של תפילין, אשר היא גרמה לדחות יצר הרע, לומר קצת דברי תורה תוך קהל ועדה, להודיע לכל באי עולם, אשר כמו שאנחנו משתבחים בו יתברך כן גם הוא משתבח בנו.

הקהילה פה צמאה לתורה ולקדושה, ומי יודע אם לא ייצא מזה דבר גדול, לחולל מהפכה במקום זה. בכלל, עניין ביאתי למקסיקו, היה בהשגחה פרטית, וכמו במסחר ושידוך ושאר עניינים, אשר האדם ישתדל ויעמול מצד אחד, וה' יתברך ממציא לו ממקום, אשר לא חלם עליו - כן היה הדבר אצלי. שהייתי בצרפת ותכננתי תכניות ועניינים. ואחרי זה, פתאום הראו לי מן השמיים, מקום זה. ובוודאי שאילולא הייתי טורח ודואג עבור צרפת, לא הייתי זוכה לבוא לפה, אשר תודה לה' בית-הספר, אשר התחלנו יש לנו שם טוב בהצלחה, וגם עניין הקמת הכולל עורר התעוררות אצל האנשים.

'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות' - שהראה להם אות ומופת לגאולה העתידה מגאולת מצרים. ולפיכך חובה מוטלת עלינו, להזכיר יציאת מצרים בכל יום, להיות לזיכרון תמיד בין עינינו, לאות ומופת על גאולה העתידה, כדי שלא לפרוק עול התורה ומצוות בהתייאשם מן הגאולה.
ולפיכך, טרם הזכירו פה לאברהם ענין גלות מצרים, הזכיר לו תחילה ענין שעבוד מלכויות העתיד, להקדים הסיבה למסובב, להורות שלא נגזר גלות מצרים אלא כדי להיות זה לאות ולמופת בגלות העתיד, לכל יתייאשו מן הגאולה, כי ייקחו מוסר מגאולת מצרים. והוא שאמר בלשון עתיד: 'ידוע תדע', וכמו שמפרש כאן, ידוע שאני מפזרם לעתיד בגלות בארבע כנפות הארץ, וכן תדע גם כן נאמנה, שאני שוב מכנסם ומקבצם אל ארצם לעת הקץ, ולא יתייאשו מן הגאולה.

לשואל מה שמו של הספר, אף אני אענה שם לו: 'ושחטתם בזה' - יען שהוא מלוקט מכל פסקי דינים, ויכול אדם לשחוט בלומדו בספר הזה, וזאת ועוד אחרת, למען יהיה מוזכר בו שמי, ושם אדוני אבי, ושם משפחתי כי 'ושחטתם בזה' - עולה בגימטריא (אני אברהם בן לאדוני אבי אהרן ביג'אג'ו) חשבון זה כחשבון זה, וכמו שכתבו רבותינו זיכרונם לברכה: 'לעולם יכתוב אדם שמו על ספרו', ומה גם שהקדוש ברוך הוא בחר בשביעיות, והמספר הזה עולה הכול שביעיות, דהיינו: שבע מאות, ושבעים ושבעה, זכר ונקבה, שבעה שבעה, שרי מאות, ושרי עשרות, ושרי אחדים

בכל דבר התלוש, שוחטים בין בסכין בין בצור, בין בקרומית של קנה, ושן ציפורן יחידי, וכיוצא בהם מדברים החותכים. ויש חילוקים הרבה בזה, ומשום שגם דינים אלו אינם נוהגים בזמן הזה, שאינם שוחטים כי אם בסכין דווקא, שהוא עשוי מצד אחד משום כך לא פירטתי אותם.

מנהג שנהגו מקצת שוחטים, ונזהרים שלא לשחוט שום אווז, בטבת ושבט, אם לא שאוכלים ממנה, שקבלה היא שיש שעה אחת באותם החודשים, אם שחט אווז ימות השוחט, אם לא אוכל ממנה. ו'הבאר היטב' כתב משום הקנה שלא ישחט אווז בזמן שיש לשדים כוח וממשלה, והוא בח' שבט כי המית יומת בר מינן. ומה שצריך שיאכל ממנה? - רבי משה איסרליש שם כתב שצריך שיאכלם מן הלב. ו'השפתי כהן' כתב שנותנים לו הכבד. ו'הבאר היטב' כתב: ויש נוהגים לאכול מן הרגלים. והתו"ז כתב, שבעיר התורה איזמיר, יגן עליה אמן, נהגו שאחר השחיטה לוקח את הראש ואוכלו. והכל לפי המנהג.

אשריכם ישראל רבים שזוכים לזה וקובעים עתים ללימודים שונים ביום ובלילה, חוץ מסדר 'חוק לישראל' שקוראים אותו תכף אחר תפילת שחרית וגם מעט לתהילים כפי מנהגם, אך היצר הרע הוא מבלבל את האדם וסמוך לגמר התפילה מזרז אותו לגמור התפילה מהר ולצאת לעסקיו, וכל היום מטרידו מעניין לעניין ולא מניח לו ללמוד גם הלימודים הרגילים הנזכרים, ואשרי אדם המתגבר על יצרו ויבטח בה' שהוא הנותן לו כוח לעשות חיל והוא זן ומפרנס לכול, וישתדל תכף אחר תפילת שחרית לקרות כאמור, חוץ ממה שלומד אחר כך.

ביום י"א כסלו נהגו העם לעשות יום משתה ושמחה. ומזה זמן כמעט סף מזרעם המועד הזה. רק משפחת דיל מידיגו הוא לבדו קבל עליו לשמור המועד הזה. ומיום שנפטר לבית עולמו הזקן הנזכר, בניו הנותרים לא אבו בדרכיו, הלוך והעבירו המועד. וסיבת היום טוב הזה שמעתי מפי הזקן הנזכר היות קבלה בידו, כי העלילו על היהודים עלילת הדם זה למעלה מג' מאות שנה. וה' פדה את נפשם מכל צרה, ונהפך עליהם האבל ליום טוב ועשו אותו יום משתה ושמחה.
ואולי המועד הזה הוא המובא בספר כנסת הגדולה, חלק אורח-חיים צד ל"ג, זה לשונו: כי באי קנדייה קבלו היהודים עליהם לחוג את יום ח"י לחודש תמוז כיום פורים על הנס אשר נעשה להם. עד כאן לשונו. גם בספר ר' אליהו קפשאלי הוא ספר יקר המציאות כתב שם כי בעת גרוש ספרד בשנת רנ"ב נדדו ספרדים רבים לאי קריטי עיין שם. וכפי המובן ברבות הזמן נתחלף להם יום ח"י תמוז המובא למעלה לי"א כסלו הנהוג אצלנו עתה, או כי אנשי קנדייה היו נוהגים לחוג את יום ח"י תמוז ובנפל היסוד כי לא נותר מהם איש ואדם אין, נהרס בניין מועד הנזכר ועל כולנה כי הנשארים אשר נשארו בה אינם מיורדי גלות ספרד אשר באו לגור שם לפי סברת הר' אליהו קפשאלי נוחו עדן.

רוב בתי העיר, נמצא עד היום בחצרים וטירותם, מקווה מים חיים, כי אז מורא ופחד נפלה לנשים צדקניות, שהיו באותו הדור לבלתי צאת מדלתי ביתם החוצה, מיראתן פן יפגעו בהן גוי עז פנים, לא ידעו בושת הנקראים פראי אדם ויעשו בהן כרצונם. ויהי כי יראו את הא-להים עשו להם בתוך הבתים מקווה מים לטהרתן. רחוב היהודים היתה מיוחד תמיד לגור שם סוגרת ומסגרת מפני בני-ישראל עד שנת תר"ך ושעריו סגרו מפחד בלילות. ויהי מאז נפתחו שעריו וכל אחד יושב במקום שלבו חפץ.

מילוי הקופה הוא, שהיחידים מהקופה הנזכרת יתחייבו לתת פרוטה אחת לצדקה, בכל יום מששת ימי השבוע. ומה טוב ומה נעים, אם לא היה נוהג עד עתה לתת פרוטה לצדקה באמירת 'ויברך דויד' בתיבת 'בכל' - עתה ינהג לתת פרוטה זו, מידו אחת לידו אחרת, בכיוון שלום שם הוי"ה ברוך הוא, בשתי ידיים, כנודע באמירת 'ויברך דויד' בתיבת 'בכל', שהוא 'עת לחננה', כפי דברי האר"י בנתינת צדקה, להקים את סוכת דוד הנופלת, שפרוטות אלו נתונות המה לחלקם לבסוף על ידי הגזברים, לעניים ותלמידי חכמים ולומדים הנצרכים מבני הקופה, ולצורך לימודים בתורה וגמילות חסדים, שנמצא הכל נתון להקים שכינת עוזנו מעפר. לכן, מה טוב אם היה ליחידים כיס מיוחד לזה לקבץ הפרוטות אלו. ויהיה איך שיהיה, צריכים היחידים להשתדל לתת השש פרוטות בכל שבוע - ולפחות כל חודש המגיע לחודש - ביד הגבאי המנוי לזה על פי הגזברים, ויהיה מהיחידים, חוזר חלילה, כפי ראות עיני הגזברים.

המנהג לאכול דברי חלב בחג השבועות רמוז בתורה: שכן התורה התחילה באות ב' - 'בראשית' וסופה ל' - 'לעיני כל ישראל' ואמצעיתה באות ח' - בפסוק: 'כל הולך על גחון'.
דבר זה רמוז גם במה שאמר דוד המלך: 'להגיד בבוקר חסדך' - כלומר את השבח וההודיה להשם יתברך מבטאים אנו, גם ע"י שאנו אוכלים מאכלי חלב, לכבודה של תורה

מנהגנו אנו היום, שנוהגין להתקבץ בבית התינוק בלילה שלפני המילה, וקוראים מאמרי 'זוהר הקדוש' בפרשת 'לך לך', ושרים ומזמרים שירות ותשבחות לכורת הברית, שזיכה את הורי הילד בבן זכר - חלילה לנו להרהר לאסור זאת. מי יתן וימשיכו במנהג ישראל קדושים זה. ...
מנהג קדוש זה מצאנוהו בספר הקדוש 'שיח יצחק' למורנו הרב המקובל הא-להי רבי יצחק אלפייה זצ"ל, מחכמי ירושלים ומקובלי 'בית אל' בעיר עוז לנו.

'ואלה שמות' - כתב רבינו אפרים נוטריקון: 'וחייב אדם לקרות הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום', וקשה לכאורה, מה עניין קריאת הפרשה, שנים מקרא ואחד תרגום, עם ירידתם אל מצרים?
ואפשר לומר ביאור מה שכתבו המפרשים: טעם גלות מצרים, לפי שהביא יעקב בתורה לשון ארמי. וזהו שאמר: 'ארמי אובד אבי'. עד כאן. ולכאורה הכוונה, משום שלשון תרגום אין בו קדושה כל כך, ולא יפה לערב חול עם קודש, כי התרגום, כחול לגבי לשון תורה, שהוא לשון הקודש, וכשמו כן הוא, כי מקובלים אנו שמעלים בקודש. לכן בא הרמז: 'וחייב אדם לקרוא הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום' - והטעם למה קוראים שנים מקרא ואחד תרגום? משום שמעלים בקודש, ולכן יעקב שהביא לשון תרגום בתורה לא יפה עשה, וזה גרם: 'הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו'.

רחוק מאר"ץ תשעה שעות יש כפר אחד ושמו תידיף. ... ויש שם בית כנסת גדולה, וקבלה בידינו שבעת אשר יצאו מהגולה מעיר בבל בימי עזרא הסופר, זכותו יגן עלינו אמן, באו לכפר הזה,
והיתה מחלוקת בישראל בעניין חסרות ויתרות, ואמר להם אדוננו עזרא שכך צריך לכתוב, ואם לא תאמינו - הריני כותב ספר תורה ומניח מקום שם הוי"ה ברוך הוא פנוי, ומניחו ומלינו, ויהי בבוקר אם תמצאו ששם הוי"ה כתוב כהלכתו - אז תדעו כי האמת איתי. וכן עשו וחתמו דלת המערה ההיא.
ויהי בבוקר פתחו וראו שכל שם הוי"ה כתוב בכתב יפה ונעים, ואז בנו שם בית כנסת יפה אצל המערה, ויש שם סמוך לכפר מעין, שהיה טובל גופו אדוננו עזרא, זכותו יגן עלינו אמן, ונקרא המקום ההוא גם בפי הגויים 'עין אל עזיר', ובכל שנה בחודש אלול ותשרי, יוצאים לשם לזיארה, מי שנדר בעת צרה, ומדליקין נרות שם על נשמתו.

הטעם שאומרים בשבת: 'שבת שלום', כתב הרב 'נווה צדיקים' זכר צדיק לברכה, כפי מה שכתב הרב מהר"ם אלשיך בפרשת בחוקתי על פסוק: 'ולא תגעל נפשי אתכם' - כי הנפש תמיד אין לה שלום עם הגוף, וכל רגע ורגע מבקשת לצאת ולעזוב הגוף, אבל כשהיא רואה שה' יתברך, שהוא מלא כל הארץ כבודו, חוזרת. ולכן בשבת, שהכל מתענגים באכילה ושתייה מרובה, והתענוג הזה הוא מצווה, ולכן באותו היום, הנפש איננה מואסת בריבוי אכילה ושתיה, וממילא תהיה בשלום עם הגוף, וזהו: 'שבת שלום' - שיום השבת הוא עושה שלום לנפש ולגוף.

יש לרמוז באותיות יומא: יו"ד כנגד י' וידויים. ו' כנגד ו' תפילות, והם: ערבית של ליל כפור, ושחרית, ומוסף, ומנחה, ונעילה, וערבית של מוצאי יום הכיפורים, להוציא ממי שאומר שאין צריך להתפלל ערבית במוצאי יום הכיפורים כי תפילת נעילה תועיל במקום ערבית. מ' נוטה - מחילה: שצריך למחול לחברו על כל מה שפשע כנגדו, שכן עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו. א' - אהבה, שיקיים מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' כדי שתהא תפילתו כלולה מכל ישראל.

שאלוני רעיוני על מה סמכו פה העיירה משנים קדמוניות להיות היהודים קונים מכס העורות, דהיינו שכל איש אשר ישחט עגל ופרה ופרים הרי זה בכי יותן העורות שלהם, אפילו עור הראש של עגל הרך לבעלי המכס. ורובם נבילות וטריפות. והרי משנה שלימה שנינו במסכת שביעית פרק ז' שאסור לעשות סחורה בנבלות וטריפות, וכן פסקו כל הפוסקים. ...
והנה התוספות בפרק כל שעה דף כ"ג ובפרק מרובה דף פ"ב, כתבו בשם רבנו תם: זה שאסור מדאורייתא, היינו להשתכר ולמכור לנוכרי לאכילה. אבל להשתכר בשומנן ועורן – לא. או שמגדלן שלא למכור, אלא למשוח ולהדליק. עיין שם. אשר מבואר מדבריהם, שאפילו בדבר שראוי ועומד לאכילה כמו חזירים שמדברים בהם התוספות, אם אדם זה מוכרן למלאכה - מותר. ולא הלכנו אלא אחר דעת אדם זה, המגדלן. אם כן, לפי זה, בנידון שלנו, שקוני המכס מעבדים כל העורות ואין מוכרים כלל לאכול - יפה; יש להם על מה שיסמוכו סמיכה דאורייתא.

לעניין עשיית מלאכה בערב שבת אחר השקיעה, נראה לי שראוי להחמיר בזה ולפרוש ממלאכה משקיעת החמה ואילך כדעת הגאונים, אפילו מי שסובר לעניין הלכה כדעת רבינו תם זיכרונו לברכה. אין צריך לומר, מי שאינו בקיא בשיעור זמן בין השמשות של רבינו תם, שוודאי צריך לפרוש ממלאכה משיסתלק אור השמש מראש האילנות, וכמו שאמר רבא לשמעיה, אלא אפילו מי שבקיא בשיעורי זמן בין השמשות, צריך לפרוש ממלאכה משקיעת החמה ואילך וכדעת הגאונים. וזה משום שכבר נהגו כל ישראל בכל מושבותם להדליק את הנר ולקבל שבת קודם שתשקע החמה תחת האופק.
ואפשר שנהגו כן מפני שרצו להוסיף זה הזמן מחול על הקודש שהרי אפילו לדעת רבינו תם מן השקיעה ואילך הוא זמן התוספת. ואף על פי שאין צריך לדעת זו ולהוסיף כל הזמן שמן השקיעה עד בין השמשות אלא קצתו. עם כל זה כבר נהגו כל ישראל להוסיף כל זה השיעור מחול על הקודש, ומנהגן של ישראל תורה היא, ואין לפרוץ גדר ואפילו בעת הצורך. וראוי לקנוס העושה מלאכה בערב שבת אחר השקיעה כפי מה שיראה לחכמים וכפי צורך השעה.

מה שנוהגים בקצת מקומות, שמניחים הקדירה על הכירה, ומכסים אותה בבגדים, לא יפה הם עושים, שאף על פי שהבגדים אינם מוסיפים הבל מחמת עצמם, מכל מקום מחמת אש שבכירה, מוסיפים הבל אף על פי שהיא גרופה וקטומה, ואף שאין שולי הקדירה נוגעים בגחלים.
אבל רבינו ניסים כתב שיש חולקים על זה, וסוברים שאין זה כטומן בדבר המוסיף הבל, ושעל פי סברא זו היו נוהגים במקומו להטמין החמין בבגדים ובדבר שאינו מוסיף הבל, וקדירה עומדת על גבי כירה קטומה שהיא מוספת הבל, וזו היא שיטת הרמב"ן. עד כאן לשונו. והנה אף על פי שהנוהגים כך אין למחות בידם כיוון שיש להם על מה שיסמוכו, מכל מקום במקום שאין מנהג, ראוי לעשות בעניין שלא יהיו הבגדים נוגעים בקדירה, כגון לתת עליה לוח או כלי רחב כדי שיפסיק בינה לבין הבגדים שבכגון זה לא הטמנה היא ומותר.

נשאלה שאלה זאת מאחד מרבותינו החכמים, עיר שהכל בה עץ יפה ופריו, החכם השלם כבוד מורנו הרב יצחק בן סהל, ישמרו צורו ויחיהו, על פתגם מה שאמר מרן טור אורח חיים סימן תרכ"ד: שאין לברך על בשמים במוצאי יום הכפורים שיחול להיות במוצאי שבת, והטעם לפי שאין בו נשמה יתירה, מפני התענית, כי לפי טעם זה נמצא, שהמתענה תענית חלום בשבת שאין לו לברך על הבשמים בהבדלה, ודבר תמוה הוא כי לא כן העם עושה.
ואני בעוניי אומר לקיים המנהג שיש חילוק בין יחיד המתענה לרבים המתענים, כי יחיד המתענה אף על גב שלגביו אין הטעם של נשמה יתירה, כיוון שהתענה, מכל מקום הרי העולם אכלו ושתו והתענגו על רוב שלום, ויש להם נשמה יתירה, ואם כן שייך יפה לברך על הבשמים, שיש לומר על מנהגו ותיקונו של עולם הוא מברך.

במצרים יגן עליה א-להים נוהגים חכמי הקהילות שבכל בתי הכנסיות כאשר יום טוב חל בערב שבת לעשות עירובי תבשילין בעד כל הקהל, לפי שיש הרבה מן הקהל שאינם בקיאים בעשיית מצוות עירוב, ומכריזים בקהל שמי שלא הניח עירוב יסמוך על החכם.
ופעם אחת שאלני חכם אחד ששכח לעשות העירוב כהוגן על ידי זיכוי אחרים כמשפט. ולעניות דעתי נראה להקל בדבר. וכמעט אני אומר שכיוון שהוא רגיל לערב תמיד על ידי הקהל, שאין צריך לזכות עוד על ידי אחר ... שהלכה כדברי המקל בעירוב שיש לנו לומר שכיוון שהוא מורגל לכוון להוציא בעירובו את אחרים נחשב כאלו זיכה להם עירובו על ידי אחרים. ... לפי שבזיכוי זה שמזכה את אחרים להסמיכם על עירובו, אין לו בזה שום חסרון, וזה נהנה וזה אינו חסר כלום, שהנאת העירוב ממילא באה לאלה האחרים מבלי שיפסיד זה העושה כלום. אם כן יפה מצאנו להחשיב כאילו זכה להם על ידי אחרים.

'זה ספר תולדות אדם' - רמז מכאן למי שלא זכה להביא בנים לעולם, שיכתוב או יקנה ספר תורה, וישים אותו בבית הכנסת, שיקראו בו וזה יחשב לו לתולדות, וזהו שכתוב: 'זה ספר תולדות אדם'.

לכן חשוב לכל אדם ואדם לעסוק בספר הזוהר הקדוש מידי יום ביומו, כפי יכולתו. אם הוא הגיע לדרגות שיכול להעמיק בדבריו שיעמיק בדבריו, ואם לא, אז יבין אמרותיו בהבנה הפשטית שגם היא גבוהה ביותר, ואם קשה עליו ההבנה ויכול לקוראו רק בגריסה בעלמא, גם הוא ברוך יהיה, כפי שכתבו המקובלים שאף גריסה בספר הזוהר היא מזככת את הנפש ומאירה ומזהירה אותה, ועוד שכתוב בספרים הקדושים שכל מה שלמד אדם תורה בעולם הזה, ולא זכה לעמוד על הכוונה האמיתית שבה, יזכה להבין אמיתותה בעולם הבא, וודאי שעל ידי כל זה מקרב הגאולה, שתבוא במהרה וברחמים, וכמו שאמר לו משה לרבי שמעון בר יוחאי: 'והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע' - בחיבור שלך (ספר הזוהר) עתידים ישראל לטעום מעץ החיים, ובו יצאו מן הגלות ברחמים.

לזאת, ילכו הנערה והבחור לעיר הגדולה מראקש, ושם נמצאים דיינים שיוכלו לדון להם בדבר זה והלכו בעצה הזאת, ונתן להם שר העיר רשות מה טוב. אחר כך, הלכה הריבה אצל שר העיר עם איזה מקרוביה, וטענה כיוון שהיא ענייה והרה, אינה יכולה ללכת לעיר אחרת.
ואם מצד שטוענים שפה אין דיינים סמוכים הרי נמצא פה הכולל של עיר הקודש ירושלים, תבנה ותכונן, וקבלה אצלנו (העיר תורדנאת), שכל כולל שיבוא מארץ ישראל, בקי וידוע ו'קוטנו עבה' מדייני המערב של ארצנו. אז שלח השר אצל גדולי הקהל ואמר להם שאין צריך ללכת במקומות אחרים כיוון שיש לכם כולל של ארץ הקודש וילכו שם לדון בפניו.
אז הגידו לי שרי הקהל את הדבר הזה, ואמרתי לאחד ממשרתיו שאם יחפוץ השר שאדון הדין הזה, לא אקבל לדין בפניו, כי אם לדין במקומי ומה שישים ה' בפי אותו אדבר.

'כמו חלב ודשן תשבע נפשי, ושפתי רננות יהלל פי' - אפשר שבפסוק זה רמז דוד המלך, עליו השלום, מנהג ישראל, שנהגו שאחר שלוש סעודות, שצריך לעשות ביום השבת, בין היום ובין הלילה, משוררים ומרננים פיוטים ורינות, אחר הסעודה קודם ברכת המזון. וזהו כוונת: 'כמו חלב ודשן תשבע נפשי' - דהיינו ביום השבת, שצריך להתענג ביום השבת באכילה ושתייה כל אחד כפי יכולתו, אחר האכילה - 'שפתי רננות יהלל פי'. ואמר 'תשבע נפשי' - שעל ידי אכילת שלוש סעודות בשבת זוכה לתקן נפשו, כי שלוש סעודות של שבת סודם רם ונישא, כמובא בזוהר הקדוש פרשת האזינו דף רפ"ח עמוד ב, וזה לשונו: 'צריך אדם לשמוח בשלוש סעודות של שבת, שהרי כל האמונה וכל כלל האמונה בו נמצא, וצריך אדם לסדר פת ולאכול שלוש סעודות של אמונה ולשמוח בהם. עד כאן לשונו. ודייק גם שדיבר על סעודות של שבת, כי 'תשבע' - בגימטרייה: 'ליל שבת', וכן בגימטרייה: 'זה ביום שבת'.

מנהג קדמון בעיר הקודש ירושלים תיבנה ותכונן במהרה בימינו, שהנשים מברכות על הלולב, ביום הראשון של חג, אף שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא, עיין להרב החיד"א בספר יוסף אומץ דף נ"ו עמוד ד', שהחזיק במעוז למנהג הזה ע"י חלום אחד וכתב שם, שגם מרן יסכים בזה, ...שכן שמעתי מבית ראשון שהיה לי, והיתה מקפדת על זה שאיני נותן לה לברך. והבית השני, שיש לי עכשיו, להיות שקדמה לה הידיעה, ממה שהייתי עושה, גם היא מקפדת על זה, ואני נותן לה לברך.

מנהג מצרים, שלא לומר תחנון, כשיש בבית הכנסת נער, שמתחנך במצוות תפילין. - נהר מצרים, ונראה שורש המנהג מנער שנעשה בן י"ג שנה, שאז הנער דומה לחתן, כמו שכתב ה'מגן אבות', סימן רכ"ה וזה לשונו: 'מצווה על האדם לעשות סעודה ביום שנעשה בנו בר מצווה, כיום שנכנס לחופה'. עד כאן לשונו. ומפני שמחתו גורר הציבור אחריו, שלא יאמרו תחנון. וגם הציבור שמחים, שנוסף עוד אחד על חשבון בני מצווה, והיו נוהגים, גם כן, להלביש לנער תפילין ביום הבר מצווה, דווקא, ומזה חשבו אחר-כך, שלבישת התפילין גורמים מניעת התחנון, עד שאפילו עכשיו, שאין מדקדקים בשנות הנער, ויש שמקדימים להלבישו (ויש שמאחרים להלבישו, שלא כדין), ובכל זאת נשאר המנהג, שלא לומר תחנון ביום ההלבשה.

שאלה: פעמים רבים נסתפקתי במנהג שבעירנו, שבווידוי שבתפילות, מתחילים: אנא ה' וכו' לבד בשני ובחמישי, ובכל הימים שמרבים בתחנונים, בימים נוראים וביום הכיפורים, מתחילים: 'א-לוהינו וא-להי אבותינו תבוא לפניך תפילתנו', ואין אומרים: אנא ה', וגם במחזורים לא הודפסו מלות אלו כלל, ואם צריך לאומרם מה נשתנו אלו מאלו, וכי בימי תחנונים וסליחה שהיה צריך יותר לאומרם יגרעו?!
תשובה: ודאי שבווידוי צריך לומר בתחילה: אנא ה', וטעות הוא מהמדפיסים שלא הדפיסוהו. שאם לא תאמר כן - מניין להם לעם לאומרו, כשאומרים הווידוי לבד בלי תחנונים?! הלא במחזורים אינו. אלא ודאי שהוא מורגל בפיהם החיוב לאומרו, אלא שכשאומרים תחנונים מתוך המחזורים, ושם אינו מודפס, נמשכו אחריהם ואין אומרים אותו, וכל הטעות הוא מהמדפיסים.

זו היא מחלוקת שנפלה ביני, הצעיר אברהם חיים רודריגס, ובין החכם פלוני אלמוני, מעיר אחרת, שבא מקרוב, פה העיר ליוורנו, עיר גדולה של חכמים ושל סופרים לשעבר, וגם היום, שבח לאל, לא דבר ריק הוא ממנה, ורצה להתגדל על כל חכמי העיר ורבותינו שעברו נשמתם עדן. ואני הצעיר קנא קנאתי לכבוד התורה, ולכבוד רבותי נשמתם עדן, ולכבוד החכמים אשר בחיים חיותם, להפיל דבריו ארצה, ולהראות שכל דבריו הבל וריק, שרצה לאסור חלב הירך מן התורה, והורה הוראה לאבד ממונם של ישראל, במקום שהיה לו להקל, כמו שתראה בפנים ...
משנים קדמוניות הוחזק בעירנו, מפי סופרים וחכמי הוראה, שבירך אין איסור חלב כלל ועיקר, אלא שמנו של גיר, שהוא אסור ממנהגם של ישראל.

וטוב עין יהדר, מבעוד יום, אחר עניים מרודים, להביאם אל ביתו, והיו באוכלי שולחנו, כדי שימצא את ידיו לאמור בליל התקדש חג: 'כל דכפין ייתי ויכול', כי אם לא יזמינם מבעוד יום, איך ימצא ידיו ורגליו לאמור על שולחנו: 'כל דכפין וכו', וביתו סוגרת ומסוגרת אין יוצא ואין בא, העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים, והן קול לו קול אליו: 'כל דכפין ייתי ויכול', ואין לזרים אתו 'קול דברים אתם שומעים, ותמונה אינכם רואים זולתי קול', על כן, כדי שלא ימלא פיו חצץ וימינו ימין שקר, לקרוא דרור ביהודי אחיו ואין כל מאומה בידו, ראוי להזמין מבעוד יום. 'ועניים מרודים יביא בית' בפיוסים ודברים ניחומים כי הוא עיקר הצדקה כי אם ינהג בעצבון וברוח גבוה עמהם הרי הוא מקלקל חיים בחסד, ומי ביקש זאת מידו רמוס האומללים ולערוץ אנוש מן הארץ. אשר על כן יאמר נא ישראל: 'כל דכפין ייתי ויכול' - לדבר על לב העניים האומללים קרואיו, אשר זה עני קרא, והעני כסתה כלימת פניו, ולכן תשיב אמריו קול לו קול אליו.

בארצנו - אר"ץ זבת חל"ב נוהגים ליתן החלק הגדול, שמצניעים אותו לאפיקומן, במפה לבנה על כתפיהם, ומעבירים מכתף ימין אל שמאל לכל אחד, ואומר פסוקים: 'משארותם צרורות בשמלתם על שכמם', 'ובני ישראל עשו כדבר משה', והולך ד' אמות. ושואלים אותו: מהאין באת? ויהי כמשיב: ממצרים, ועוד שואלים: ולאן אתה הולך? ומשיב: לירושלים, ויענו כולם: לשנה הבאה כולנו בירושלים.

פרשת 'נשוא' היא הארוכה ביותר בפרשיות התורה. בדרך כלל המנהג לקוראה לאחר חג השבועות חג מתן תורה. מספר הפסוקים שבפרשה זו, הוא מאה שבעים ושישה. מספר זה אנו מוצאים במזמור קי"ט שבתהילים, שהוא המזמור הגדול ביותר שבספר, והפרק היותר ארוך במקרא. מעניין הדבר שגם בתורה שבעל-פה, במסכת בבא-בתרא, שהיא הגדולה במסכתות הש"ס בתלמוד הבבלי, אנו מוצאים מאה שבעים ושישה דפים.
אמנם חז"ל אמרו שיש לחבב תמיד את התורה: 'בכל יום יהיו בעיניך כחדשים'. ברם, בסמוך לחג השבועות, יום מתן תורה, מן הדין לעסוק בפרשה הארוכה ביותר, פרשת נשא.

ראש השנה, שהוא בתחילת חודש תשרי, שהכתוב קבעו חובה לדורות, להיות ימי הדין והסליחה בימים הללו. ולפי שקשה על זה, שמדוע הוקבע ראש השנה בתחילת חודש תשרי, שהוא שנה חדשה, ויום הכיפורים בעשרה בו? והלא מן הראוי היה לקובעם בחודש אלול, שהוא סוף השנה, אשר כח בהם לכפר על עוונות כל השנה ולא בראש השנה החדשה. שאין בהם כוח לכפר עוונות השנה שעברה, כחקירת הרב מורנו הרב משה קורדוברו. לזה אמר: 'כי גדול יום ה' ונורא מאד ומי יכילנו' - ודרשו רבותינו זכרונם לברכה: זה יום הכיפורים: כי גדול יום ה', ונורא מאוד דייקא, כלומר, שיום זה לא נמסר ביד שום שר, כי אם הוא בידו יתברך דווקא, ובשם ה' יכנה, ולא לשום שר, כי מי יכילנו, שכיוון שהוא שנה חדשה, לא היה בו כוח להכיל, כי אם בעבור היותו יום ה' דווקא, ומשום כך גדול כוחו של יום הכיפורים, שמכפר אף על עוונות של שנה שעברה וכאמור.

טעם למה תיקנו כשחוזר העולה מן ספר תורה אומרים לו חזק ואמץ. הטעם, לפי שכשעולה לספר תורה יש לו אימת ציבור. לכך אומרים לו חזק. ועוד טעם אחר, שהתורה מתשת כוחו של אדם, לכך אומרים לו חזק.

הטעם אנו עונים: 'אמן יהא שמיה רבה מברך' - כלומר שמתחילה ביקש, שיתגדל שמו, וימליך מלכותו, ויקרב משיחיה, ויצמח פורקניה. והיה ראוי שנאמר אמן סתם, שיחזור על הכל, ולא על פרטי אחד. אלא שאם היו עונים אמן סתם, היה נראה שאנו מצפים משיחנו לתועלתנו. על כן אומר: 'אמן יהא שמיה רבה' - כלומר תכלית הטוב, שיתברך שמו בפי כל הבריות. והעניין השני כבוד והצלחת ישראל. ומתגבורת הטוב, השופע עליהם יגיע לאומות עובדי כוכבים ומזלות, כמו שהיה במן שהיה נמס, והיו שותים ממנו החיות, והאומות צדים אותם וטועמים טעם מן בהם.

'ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם, ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת' - 'ציצית' - זה חוטי לבן. 'על כנפי בגדיהם' - לפי שדבר זה נוהג לדורותם, והלבן מצוי בכל עת ובכל זמן, ואין בו חסרון כיס, ולכך יבחרו בו. ועשו רוב הגדיל מן הלבן, שאין 'ועשו' אלא ריבוי, כמו 'ועשתה את צפורניה' - ומתורגם: 'ותרבי'. אבל המיעוט יעשו מן התכלת, וזהו: 'ונתנו על ציצית הכנף' - שהם הלבן, 'פתיל תכלת' יחידי. וכל זה הוא לפי בחירתם, אבל לדין אף אם יהיה הריבוי מן התכלת והמעט מן הלבן אין הקפדה. אלא שהם הנאת עצמם הם דורשים, ויבחרו להם הקל תחילה, שהלבן מצוי בלא טורח. ועוד שאין בו חסרון כיס.

הנה היצר הרע הוא חכם להרע, ואינו מחטיאו לאדם בעל כורחו, אלא אם רימהו בחלקות לשונו, באומרו לו כי בעלי תשובה הם גדולים מהצדיקים, ובמקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים אינם יכולים לעמוד. והטעם שכיוון שטעמו טעם חטא קשה להם לפרוש ויתרבה שכרו. ועוד, כי הרי אתה מקיים כפי זה מצוות עשה של תשובה, ואם לא תחטא תחילה, איך תעשה תשובה? וכיוצא.
וזה 'והארץ היתה תוהו ובוהו' - זה מעשה הרשעים, שאומרים שבתחילה צריך קלקול כדי לתקן אחר כך. 'ויאמר א-לוהים יהי אור' - זה מעשה הצדיקים, כי מתחילתם הם אור זהיר. ואיני יודע באיזה מהם חפץ, רחמנא ליצלן, כי טענות היצר הרע הנזכרות לעיל הם טענות חזקות לכך אמר: 'וירא א-לוהים את האור כי טוב' - שבחר במעשה הצדיקים, יען כי במעשה הרשעים אפשר שלא יהיה יכול לחזור בו.

פרשת 'מקץ' תמיד נקראת בציבור בשבת חנוכה. בסוף הפרשה ישנה הערה מיוחדת על סכום התיבות שהוא אלפיים כ"ה. וזהו רמז לחנוכה: 'נר' בגימטרייה: 250. כפול שמונת ימי חנוכה עולה אלפיים ועוד 25 - כ"ה בכסלו. עוד רמז בפרשה להדלקת הנרות לפי בית שמאי ובית הלל. כידוע שבית שמאי אומרים שביום הראשון מדליקים שמונה נרות ואחר כך הולך ופוחת, ואילו בית הלל אומרים הולך ומוסיף - ביום הראשון אחד ובשני שנים וכו'. אומרים האחים לאבא: 'שאול שאל האיש לנו ולמולדתנו לאמר: העוד אביכם חי, היש לכם אב או אח', ומעין זה חוזר על הדברים יהודה בפרשת ויגש: 'אדני שאל את עבדיו לאמר: היש לכם אב או אח, ונאמר אל אדני יש לנו אב זקן, וילד זקנים קטן. ונרמז בשאלתו האם אתם מדליקים לפי בית שמאי - 'אח': ביום הראשון - א', שמונה - ח' נרות או אתם מדליקים לפי בית הלל - 'אב'; בסדר עולה א', ב'? ונאמר לו: 'יש לנו אב' - כלומר ביום הראשון א', ביום השני ב' וכו', לפי בית הלל.

והנה באמת אגיד שבח ציבור - קודם דורנו, שהיו בידם מנהגים טובים. ראשונה, שביום שבת קודש רוב הקהל מתאספים ובאים אחר חצות לבית הכנסת, ויושבים ולומדים חבורות חבורות.
יש חבורה שיש לאל ידם ללמוד, ויושבים ועוסקים בהלכות שבת בשבת, והלכות פסח בפסח, והלכות חג בחג, דבר בעתו. ויש חבורה שלומדים אגדה, ויש לומדים בספר הזוהר וכיוצא, ויש חבורה שאינם יודעים ללמוד אלא יושבים לפני החכם הדורש לדרוש להם מעניינו של יום, ומסיים לדרוש להם דבר מוסר וכבושים ודברי אגדה המושכים את הלב.
ויש חבורה שהולכים לבית המדרש, ומביאים תינוקות של בית רבן לפניהם - לראות מה למדו אותו שבוע, ותמיד עיניהם של אלו להשגיח על התינוקות של בית רבן ועל רבם המלמד אותם. כי רוב בני אדם מהמון העם אינם משגיחים על בניהם, וסומכים על אלו הגזברים אשר נתמנו להשגיח על הדבר הזה. כל זה היו עושים ביום השבת כל שבת ושבת.

עשה רצונו של הקדוש ברוך הוא באהבה ובשמחה רבה, ובלב שוקט ובוטח להתפלל בכוונה ובלב שלם ובנפש חפצה, מילים שלמות ולא במרוצה במילים פגומות ובבהלה כמי שפורק עול מעליו, וכנושא משואי שמשליכו מהר. וגם כן בעסק התורה בהתבוננות ושכל טוב להבין ולהשכיל במוצא שפתיו, במתק טוב וניגון ונעימה בדיוק נמרץ, שטוב טפח ועומד מתשעה טפחים ונופל. ...
כמו שאתה יושב לאכול ולשתות ולהתעדן ולשמוח, ולמשוך סעודתך כרצונך, ושונא כל מפריע לך, וישן על מיטתך עד שתיעור משנתך, וכבר אתה שבע רצון, כן תהיה עבודתך לה' יתברך.

מנהג ישראל קדושים, שבחודש רחמים ועשרת ימי תשובה, עושים מפה לספר תורה או פרוכת להיכל, וכיוצא לנו לדעת מה המצווה הזאת, ומה טעם יש בה, באלו ארבעים יום, שהם יותר משאר ימות השנה?
נראה לעניות דעתי, שהטעם פשוט לזה, שכיוון שבאלו הימים, עלה משה לרקיע להתפלל למחילת עשיית העגל, שבסיבתו נשתברו הלוחות, שהיו מחזיקים את התורה הקדושה, ובמנחת יום הכיפורים ירד משה עם לוחות שניות, כדברי רבותינו זיכרונם לברכה. לכך נהגו בתוך הארבעים ימים הללו, לעשות תכשיטי כסף לספר תורה, וגם מפה נאה ופרוכת וכיוצא, דומה קצת למה שעשה משה רבנו.

ושמעתי מפי מגידי אמת, שאירע מעשה בשנת תרל"ג, באישה שהלכה לבית הקברות לעשות זיהרא, והתחננה על קברי הצדיקים על זרעה כמנהג הנשים, וגער בה תלמיד חכם אחד, באמור לה שזה נקרא דורש אל המתים, והוא עון פלילי. ותלמיד חכם אחר חלק עליו ואמר: יפה עשתה זאת האישה, שאין זה נקרא דורש אל המתים, ושאלוני למען דעת מי משניהם כיוון אל האמת. ...
תכלית ההשתטחות, אינו להתחנן אל הגוף הקבור שם - כי הגוף חזר לעפרו, ואינו אלא על השארות רוח הנשאר שם, שתשוב הרוח אל הגוף בעתות מזומנות כמו שאמר, וכיוון שכן אין צד איסור כלל להשתטח על הקברים, שאין זה נכנס בסוד דורש אל המתים כי הרוח תשוב אל הא-להים אשר נתנה.

'כי תצא למלחמה על אויבך, ונתנו ה' א-לוהיך בידך, ושבית שביו' - במלחמת יצר הרע הכתוב מדבר כי הבא להיטהר מסייעין אותו, ועל ידי התשובה תחזיר השבי של התורה והמצוות, שלקח היצר הרע ותחזירם לקדושה. ונראית מילת 'שביו', על פי המנהג הידוע, שבחודש אלול חודש הרחמים, קוראים בספר הזוהר ותיקונים שחיבר רשב"י, זכותו יגן עלינו אמן, וזה אומרו: במה יתרצה עבד אל אדוניו, לבוא אל המלך. מלכו של עולם ולהחזיר השבי ששבתה הצד האחר? על ידי 'שביו' וזה נרמז בתורה במילים: 'ושבית שביו' - שהוא ראשי תיבות: שמעון בן יוחאי וחבריו.

'בעשרה מאמרות נברא העולם' - ונראה, שכלפי עשרה מאמרות שנברא העולם, נאמרו עשרת הדברות שבהם מתקיים העולם, וכנגדן עשר ספירות ועשר קדושות שנתקדשה ארץ ישראל, ואפשר זהו הטעם שכל דבר שבקדושה הוא בעשרה, וכל בית עשרה קדמה שכינה ובאה, לפי שאז מתקיים העולם שנברא בעשרה מאמרות. ואפשר על פי זה לומר, טעם לעשר ניסיונות שנתנסה אברהם אבינו, וכן זהו הטעם לעשרה תנאים שהתנה יהושע עם ישראל בכניסתם לארץ, כמו שאמרו זיכרונם לברכה, וכנגדן עשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש, ועשרה ניסים שנעשו לאבותינו במצריים ועשרה על הים, וכל אלה שמונה התנא והולך.
וזהו הטעם, שהיו עשרה דורות מאדם ועד נוח, וכן מנוח עד אברהם, לפי ש'בעשרה מאמרות נברא העולם', ובכל דור היו פוגמים במאמר אחד עד שפגמו בכולם, והביא עליהם את מי המבול, וזהו הטעם לעשרה מסעות שנסעה השכינה, כמו שאמרו זיכרונם לברכה, וזהו הטעם לעשר מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצריים, ועשר על הים.

כללות הנשמות, תכלית ביאתן הוא לקיים כל המצוות, ואולם כל נשמה אוחזת מענף אחד ביותר, וזו היא המורגלת בתלמוד: 'במה הארכת ימים', וכן מה שאמרו פלוני היה זהיר בדבר פלוני, ופלוני היה זהיר בדבר פלוני, ועוד אמרו על פסוק: 'אשר שם שמות בארץ', ששם הילוד גזור מלפניו יתברך, כפי אותה פעולה הנאחזת בשורשו, והשם מורה עליה. דרך משל, מי שבא לקיים מצוות כיבוד אב ואם בפרט, ישים הקדוש ברוך הוא בפי אביו ואמו, שיקראו שמו ראובן, רצונו לומר - ראו בן, בן יכבד אב. ואם קיים מצוותו - נתקיים בו שמו ... והנה דוד, שמו הטוב יורה היותו אהוב לא-להיו ובדחן המלך, דוד - דודי לי ואני לו.

כשמוליכים הספר תורה מבעל המצווה לבית הכנסת, מוליכים לפניו נרות האבוקות של אור הרבה. וזהו הטעם - כמו שכתבנו, שהיצר הרע מסיתו לאדם, שלא יכתוב הספר תורה חדש משום שהוא בדמים יקרים ומחסר את ממונו, והיצר הטוב אומר לו תן למצווה, ראה מה כתוב בה: 'כי נר מצווה ותורה אור' והוא לוקח עצת היצר הטוב ומפזר ממונו ומוציא הוצאות הרבה, ולכך מדליקים נרות הרבה לפני הספר תורה להורות שזה בעל המצווה בעל הספר תורה, לא רצה לשמוע להיצר הרע אלא הלך בעת היצר הטוב וקיים עצתו 'כי נר מצווה ותורה אור'.

בבואי בשנת תער"ג, להתיישב בעיר הקודש, תיבנה ותיכונן, לא הלכתי לכותל המערבי, מפני שראיתי בתשובת הרדב"ז, כי כותל מערבי הוא כותל העזרה, והעומד שם כאילו עמד בהר הבית, ואם כן זבים וזבות, נדות ויולדות, ובעלי קרי, אסורים להיכנס שם

כמעט בכל בתי הכנסת של ספרדים ועדות המזרח וגם במספר בתי כנסת חסידיים, תולים על גבי הקיר 'מנורות' מנורות 'למנצח' מנורות 'אנא בכוח' ועוד. מסביב למנורה לימינה ושמאלה כתובות בין היתר המילים: ממון, צום וקול. המשותף לכולם הוא הגימטרייה 136, על ידי המספר הזה אנו כבר מעריכים את שלושת המילים כשוות. ממון - אינו אלא הצדקה ומעשה החסד, אברהם. צום - עינוי הגוף וכיבוש היצר, הגבורה, יצחק. קול - הקול קול יעקב, בית יעקב, התפארת. הממון - הוא היחס בין אדם לחברו, עזרה לזולת, הממון הוא הכלי החברתי. הצום - בין אדם לגופו לצרכיו, בין אדם לעצמו, הצום הוא כנראה בין כיבושי היצר החזקים ביותר. הקול - בין אדם למשפחתו, לביתו. אהבה.

'ענתה רחל בראש' - נראה בזה יש לומר, שהרי היא מצוות עשה שהזמן גרמא, ונשים פטורות. ואם כן למה צריך טלית כלל ליל יום הכיפורים? ועוד מה לנו להניח טלית בשבילה, הרי הנשים יתעטפו בטלית ויעשו תיקונה, והגם שאנחנו מבני בניו של רחל כמו שאמר אחר כך בדרוש הבא, בעזרת ה' יתברך, אפילו כך היה די לנשים שיעשו זאת. ועוד קשה שהגם שבשאר ימים איזה אישה יניח ציצית ותפילין כמו מיכל בת שאול שהייתה מנחת תפילין, כידוע מרבותינו זיכרונם לברכה, אפילו כך, בליל יום הכיפורים, לא ראינו שיזהיר להם הרבה, שיזהרו כל הנשים בליל יום הכיפורים, אלא ודאי ופשוט שעיקר התיקון הוא על ידי האנשים ואנחנו, בעזרת ה' יתברך, נחיה כלולים, בעזרת ה' יתברך, בכל מכל, ועל זה התיקון הוא על ידי בין עיקר התענית, בין הטלית, בין סוכה, וכזה ראה וקדש. ולא יישאר שום קושיה בעזרת ה' יתברך, כי משכיל על דבר ימצא טוב משפט אמת צדקה ישלום.

טוב לומר קודם קדיש, אחר ברכת התורה וברכת כוהנים פרשת תרומת הדשן כי זמן מצוותה הייתה קודם עלות השחר, והיא טובה להעביר רוחות רעות וליישר ההרהור, ובפרט בפסוק 'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה', ואם ירצה להוסיף בפרשת האזינו ... ואם ירצה יקרא סדר קבלת התורה שבעל פה. ... אך עיקרם נתקנו ליחיד, שאינו מתפלל עם הציבור או עבור בני היישובים, שאין להם מניין, שאליהם יאות לומר כולם, ערב ובוקר, חלף קדיש וקדושה וברכו, ונדפסו לזכות את הרבים...
מכל מקום המרגיל עצמו בהם, יתווסף לו בהם כוח וקדושה. ... ואם ירצו לקצר הסדר שבכל יום, יעשו כרצונם, והנה אנו לא הנהגנו עצמנו לומר בכל יום פסוקי 'ועתה יגדל נא כוח ה' במזמור שלפני קדיש, כדי שלא להטריח על הציבור. רק בימים המיוחדים כגון שבתות וראשי חודשים, ובימים שדודים מתמתקים, וכן כל אחד יוכל לקצר כרצונו.

מנהג אמירת הקדיש על המת הוא משנים קדמוניות, וכלל זה מונח אצלנו, מנהג ישראל תורה היא. וכל מנהג ההולך ובא מדור דור, ואין אנו יודעים התחלתו, בטוחים אנו כי הוא יוצא ובא 'הלכה למשה מסיני'. ... כי התפילה הזו שורשה מיעקב אבינו, לכן יש לנו להאמין, שגם האמונה הזאת שישראל מאמינים כי התפילה הזאת מצלת מדינה של גיהנום היא בקבלה אצלנו מדור דור, עד יעקב אבינו. ועל ידי כוח האמונה של כללות ישראל בהקדיש, מכבר הרי הוטבע בה הסגוליות הזאת, שעל ידה ינצל המת מדינה של עונשים הראשונים לאחר פטירתו, ולכן סגולת הקדיש היא ההתחלה לטובת המת.

פירשו על פסוק: 'ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך' - שקשה הכפל: כיוון שאמר 'ה' שומרך', מה חזר ואמר 'ה' צלך'? אלא הורה בזה שהאל יתברך כצל: שדרך הצל לעשות כפי מה שהאדם עושה, אם האדם סוגר ידו - הצל גם כן סוגר ידו. ואם פותח ידו - הצל גם כן פותח ידו. כך האל יתברך, כפי מה שהאדם עושה. אם פותח ידו, הקדוש ברוך הוא יפתח ידו לו, ויריק לו ברכה עד בלי די.

ציוונו הוא יתברך, בשני מצוות אלו: מצוות ציצית ומצוות תפילין. מצוות ציצית להכניע החומר, ולכן שיעורו הוא כדי שיתכסה בו ראשו ורובו של תינוק, כדי לזכך רוב בנין החומר, ומה שנשאר מן החומר שהוא המיעוט בטל ברוב, שהולכים אנו אחר רוב. וכנגד המעיק השני, שהוא היצר הרע, השוכן בין שני מפתחות הלב, ועין ולב שני סרסורי עבירה הם, ציוונו במצוות תפילין בין העיניים, וביד כנגד הלב להכניעו.
והגם שהציצית הוא להכניע החומר, והתפילין להכניע יצר הרע, וגם בציצית נרמז בו, הכנעת יצר הרע ובתפילין להכניע החומר. והוא שהציצית, יש בו שמונה חוטים בכל כנף, עולה לארבע כנפות לשני חוטים, להכניע יצר הרע השוכן בלב. והתפילין מוקף על הראש, והרצועות מגיעים עד הטבור, שהוא רוב בנין החומר. לפי ששניהם כלולים בזה, שהציצית אף על פי שסגולתו להכניע החומר, יש בו גם כן כוח להכניע יצר הרע. והתפילין אף על פי שסגולתם להכניע יצר הרע, יש בו גם כן להכניע החומר, רק שכל אחד מוסיף הארה וסיוע לחברו. ... וזהו טעם למנהגם של ישראל, לחנך בניהם בשתי מצוות אלו, בהגיעם אור לי"ג, לפי שהזמן ההוא הוא התחלת תגבורת חום הטבעי, שהוא זמן תחילת הבחרות, שהאדם מוכן לחטוא. לכן מקדימים רפואה למכתו, שהם שתי מצוות, אלו המונעים אותו מן החטא.

ביום פורים, יביאו את התינוקות לבית הכנסת והגרזן בידם. ויאמרו להם, שיכו על הארץ בעת שומעם שם הנקלה הבזוי והשסוי, 'ויקומו הנערים וישחקו', ויתקע יראת ה' בליבם, ויהיו תאבים ללכת לבית הכנסת. ומנהגם של ישראל תורה היא, ואין לבטלן בשום צד. וזוכר אני בצעירותי, שבשנה אחת הכריזו הממונים, שלא יביאו לבית הכנסת תינוקות, שיש להם גרזן קטן להכות את המן, וציוו למוכרים שלא ימכרו 'גרזן המן' לתינוקות, ושלא יתנו להם גרזן בידם בשום צד. ומורי ורבי, עליו השלום, חרה לו עד מאוד באומרו שזה סוד גדול, להולכים בתמים. וכן כתב מרן בבית יוסף, זיכרונו לברכה, והביאו רמ"א, זיכרונו לברכה, בהגהה, שאין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו כי לא לחינם קבעו . ... ואם כן אין למנוע מנהגם של ישראל.

למדנו גודל הענווה ועוצם החסד, אשר עשה עמנו, מלבד כל החסדים אשר נעשה עמנו מלפנים. וזה בהתעוררות הגדול הלזה יום הדין, על ידי השופר, המביא החרדה הגדולה. כמו שנאמר: 'אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?!' - שאין ספק שזה החסד הוא גדול מכל החסדים. ... שתחת היותנו ראויים לעונש גמור, אם מצד חיוב השכל כמי שבארנו, ואם מצד חיוב הטבע. הוא מעורר, ומזהיר, ומזכיר לנו עניין התשובה, להציל נפשנו משחת. ומלבד כל זה היום, זה ההתעוררות בזה היום, כי ה' שופטינו, וכונן למשפט כסאו, 'ישפוט תבל בצדק' יעיר לנו אוזן כלמודים. אין ספק זהו חסד גדול בפני עצמו.

'אשרי העם יודעי תרועה, ה' באור פניך יהלכון. בשמך יגילון כל היום, ובצדקתך ירומו' - אפשר לומר בדרך הלצה בזה הסמיכות של אלו שני פסוקים, במה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה, כל מי שנאמר בו 'אשרי', יש לו שכר בעולם הזה ובעולם הבא. והנה ידוע ששכר מצוות בזה העולם - אין. אומנם השמחה ששמח בעשות המצווה, אותו השכר של השמחה אוכלו בעולם הזה וגוף המצווה צפון לעולם הבא.
זה אומרו: 'אשרי העם'. וכיוון שאמר 'אשרי' יש להם שכר בעולם הזה ובעולם הבא. ושמא תאמר הרי שכר מצוות בזה העולם - אין, ואיך אומר 'אשרי' - שיש להם בעולם הזה ובעולם הבא. לזה אמר: על מה אמרתי 'אשרי' - בשביל ש'שמך יגילון כל היום', שעושים המצוות בשמחה, וכיוון שכן, יש להם שכר השמחה בעולם הזה ושכר המצווה בעולם הבא.

'מדליקין שמן שריפה בבתי כנסיות, ובבתי מדרשות, ובמבואות האפלים, ועל גבי החולין ברשות כהן'. - וזה מה שאמר התנא: 'מדליקין' - רצונו לומר דורשים לרבים ומלמדים אותם, וזהי כעין הדלקה שמדליק מנר לנר, כן הוא מלמד לרבים, ומאיר ומדליק לשכלם ונשמתם. ואמר: 'שמן' - שהתורה נמשלה לשמן, כמאמרם זיכרונם לברכה על פסוק: 'וחובל עול מפני שמן' ועל פסוק 'לריח שמניך טובים'. ואמר: 'שריפה' - רצונו לומר: ובתוך הדרשה, יהיו דברי תוכחה השורפים את הלב, וזה יהיה: 'בבתי כנסיות ובתי מדרשות' - ששם הוא מקום הוועד לכללות העם, ובפרט: 'במבואות האפלים' - רצונו לומר: במקום שיושבים אפלי השכל, ואינם מכירים בין טוב לרע, צריך לדרוש להם וללמדם ולהוכיחם. וכן 'על גבי החולים' - רצונו לומר שאינם אפלי השכל, אלא הם קולי האמונה, שאינם חזקים באמונתם, שלא מצאו מי שיבינם בראיות מופתיות עיקרי האמונה. ... ועל זה אמר שצריך לדרוש להם ולהודיעם ולהוכיחם.

על מה סומכים הספרדים, שכולם אוכלים סעודת הצהריים מאוחר, אחר זמן מנחה גדולה, לפני שיתפללו, ומתפללים מנחה בערב, לכאורה נגד ההלכה, ואין פוצה פה ומצפצף. ...
בזמנם היו הגופות חזקים, והיו מסתפקים רק בשתי סעודות ביום: אחת סעודת הבוקר שאוכלים אותה זמן מועט לפני הצהריים, ושוהים עד הערב עד אחר תפילת ערבית, ואז אוכלים סעודת הערב כפי שמוכח בכמה מקומות. ואז היה קל להם לקיים הגזירה, כי מאליה מתקיימת. אבל בזמן הזה, שהגופות נחלשו וכל העולם נהגו לאכול שלוש סעודות ביום: סעודה קלה בבוקר, וסעודה שנית בצהריים, ועוד בערב סעודה אחרת. ולכן סעודת הצהריים בטבע הדברים נקבע זמנה תמיד, אחר שהתחיל זמן מנחה גדולה, ולכן נתבטלה הגזירה. וכי תאמר מי ביטל אותה? והלא אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמניין ... והכוונה ידועה שם, שהגזירה נתבטלה מאליה, כיוון שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה. וחוזרים לכלל הגדול שאין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכול לעמוד בה. ובשעת הגזירה, חשבו שרוב הציבור יכול לעמוד בה, וכיוון שראו שאינו כן נתבטלה מאליה, וכן גם גזירה זו, כיוון שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה, נתבטלה הגזירה מאליה.

בשבת אנו אומרים איש לרעהו 'שבת שלום', והטעם הוא, כי בשבת אנשים בטלים ממלאכתם, וישבו קבוצות-קבוצות לדבר דברים בטלים, ומזה הם באים לידי מחלוקת ומריבות, ולכן כל אחד אומר לחברו: 'שבת שלום', להזכיר לו שיהיה רק השלום. ובזה פירשו כוונת הכתוב: 'לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת' - רוצה לומר: 'לא תבערו' אש המחלוקת, הנולד מ'כל מושבותיכם' - ישיבת קרנות, 'ביום השבת', וזה יהיה על ידי שלא לשבת במושב לצים ולהעביר השבת הקדושה בדברים בטלים.

'אין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל. שכל הכתובים קודש, ושיר השירים קדש קדשים'. - לכן קבעו בכל קהילות ישראל לקרוא שיר השירים בערבי שבתות בכוונה ובנעימה, ויזהרו מאד באמירתו בדקדוק התיבות, ולא יפסיקו באמצע קריאתו אפילו בדברי תורה.

מה שנוהגים, במקום שאין אתרוג מצוי - שכל הקהל קונים אתרוג בשותפות. המנהג פה, שהמורה צדק שולח לכל הקהילות אתרוג ולולב ומיניו, ואחד, מיחידי הקהל הקודש, קונה המצווה הזו, והוא נותן לכל היחידים לברך, והוא נקרא 'מזכה' - כי הוא מזכה את הרבים לצאת ידי חובה.

טעם שנוטלים ידיהם לטיבול שמטבל הירקות במי מלח, מה שאין נוהגים כן כל השנה ליטול הידיים לדבר שטיבולו במשקה - רק מה שנעשה אצלנו בכנופייא וברעש דבר, נשמרו אצלנו מהמנהגים הקדומים בתוקפם, ולפי שהיה מנהגם של ישראל בשנים קדמוניות ונשאר רישומו ניכר בליל פסח, שמעשהו נעשה בפומבי, וערוך הכול לפני כל אחד בסידורו שלו, על כן לא נשכח רישומו.

'שכר של כלה דוחק' - אמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שאפילו יש לו כמה עבדים, יטריח עצמו ויקנה בידו מה שצריך לו לשבת, ולא על ידי שליח. וזהו כוונתם 'שכר של כלה' - הכלה היא שבת המלכה 'דוחק' - כלומר, שדוחק את עצמו וקונה בידו צרכי שבת. זה האיש ודאי יבוא על שכרו מושלם. כמו שהיו עושים רבותינו זיכרונם לברכה, שהיו נוהגים בעצמם להכין דבר מה לכבוד שבת: רב חסדא היה מחתך את היקר דק דק, רבה ורב יוסף היו מבקעים עצים, רבי זירא היה מדליק את האש, ורב נחמן היה מתקן את הבית ומפנה כלי החול, כמובא במסכת שבת, רב ספרא מבשל, רב הונא מדליק את האש, ומהם ילמד כל אדם ולא יאמר: לא אפגום כבודי, כי זה הוא כבודו, שמכבד השבת.

תורת אם אינה רק כתוספת לתורת אב. המנהגים והמסורות אינם עוד נדבך נוסף מעל גבי ההלכה, הם למעשה התוכן הפנימי העמוק של קיום ההלכה. בהלכה למשה מסיני נקבעו גדרי המצוות, הביצוע המעשי, התוכן הפנימי והרגש העמוק שבמצוות נוצר על ידי המנהגים, וכיוון שעיקר תכלית המצווה אינו בעצם קיומה, אלא ברגשות ובצורה של העושה המתפעל ממנה, כך המנהגים והמסורות חשובים לא פחות מגדרי המצווה עצמה.
כדוגמא ההלכה מחייבת עונג שבת ככתוב: 'וקראת לשבת עונג', אולם ההלכה אינה קובעת מהו עונג. ההלכה יכולה לצוות על פעולה ואפילו על רגש, אבל אינה יכולה ליצור אותו, את הצורה והרגש קובע האדם עצמו, ברצותו מאריך וברצותו מקצר, ובשיעור גודל נפשו מתרגש ומתפעל ממעשה המצווה. המנהג והמסורת שהתפתחו על ידי קיום המצווה בפועל, הם שקובעים לנו מה הדרך המעשית לעונג שבת ומתרגמים את חיוב המצווה לשפת המעשה.

אדם אשר זכה לבן בכור פטר-רחם, מגיע השלב השני לאחר המילה, במצוות פדיון הבן, שציוותה תורה: 'קדש לי כל בכור' ו'בכור בניך תפדה', וגם תחנה זו רמוזה בפרשתנו במילה 'בראשית', כפי שאמרו המפרשים: בראשית – ראשי תיבות: בנך ראשון אחר שלושים יום תפדה. ואף מצווה זו, היא חלק מהתיקון שהוטל על האדם בהיותו בעולם במסגרת הפסוק: 'אשר ברא א-להים לעשות'.

אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'כל האומר שירת הים בכל יום בשמחה, מוחלים לו כל עוונותיו, שנאמר: 'ויסע משה את ישראל מים סוף' - שהסיעם מעוונותיהם בזכות שאמרו שירה. עוד דרשו: 'גוי מקרב גוי' - מה אלו עובדי עבודה זרה אף אלו עובדי עבודה זרה'. עד כאן. ובזה יבוא על נכון שלכך דרשו: 'ידע שעתידים לומר זה אלי ואנוהו' - כלומר לומר שירה. ועל ידי השירה נמחלים העוונות, לכך ראוי לגואלם מי שגאל את האבות הוא יגאל את הבנים בקרוב. אמן כן יהי רצון.

מסופר על גדול אחד, שהיה רוקד בשמחת תורה בהתלהבות גדולה, והיה מושך אליו את כל הקהל בהתלהבות. והנה פעם אחת, הרב רואה קבוצה קטנה של אנשים בזמן הריקודים, שיושבים להם בקרן זווית. ניגש אליהם הרב וביקשם להצטרף לשמחה ולריקודים. אמרו לו: כבוד הרב אתה מגיע לך לשמוח מפני שכל השנה אתה יושב ושוקד על התורה, אבל אנחנו היינו עסוקים במסחר ובטרדות אחרות, וממילא לא למדנו כלום, ולכן אין לנו על מה לשמוח. ענה להם הרב: הלא ידוע לכם שיש שני חתנים בשמחת תורה. האחד חתן תורה והשני חתן בראשית, ולכן מובן שכל האנשים צריכים לשמוח וזאת משום שאלו שישבו ולמדו כל השנה הם בגדר 'חתן תורה' - שסיימו את התורה עד פרשת וזאת הברכה, ולכן יש להם על מה לשמוח. ואילו אתם נכללים בגדר של 'חתן בראשית' - כלומר להתחיל ללמוד את התורה מתחילתה. ובזה אתם צריכים להיות שמחים שיש לכם את ההזדמנות הזו.

מתובלים ומחוברים לדברי תורה, המתאימים למידותיו ולמעשיו של הנלקח לבית עולמו, ומזה יוציא תועלת לשומעים, כי בזמן שלבו של אדם נכנע, הוא קרוב לשמוע דברי חכמים, כי רוב הדרשות בזמנים ידועים, רובם להיות בהם מילי דבדיחותא, ערבים לשומעים, והמון העם שוכחים הנמשל, ורק המשל שנשאר בזיכרונם, מה שאין כן בבית האבל, יש הכנעה גדולה גם לשומע וגם למשמיע, ויוצא האדם משם עם קצת הכנעה של 'והחי יתן אל לבו', להתעורר לתשובה וליראת שמים.

כשאומר החזן איזה פיוט, כנהוג שאומר בחגים ובמועדים בניגון, יבחר שיהיה מהניגונים המכניעים את הלב ומביאים מורא ופחד, מסודרים כראוי, כאילו ברוח הקודש נאמרו, כגון שירי הקדמונים ושירי כבוד מורנו רבי ישראל נאג'אר, זכר צדיק לברכה, אשר העיד עליו האר''י הקדוש, זכרונו לברכה, שהיה ניצוץ דוד המלך, עליו השלום, וברוח הקודש אמרן. ומה גם, אם הם שירים מסודרים, על פי הקבלה - לפי שהניגון וסדר הדברים מכניס יראת השם בלב השומעים, ונותנין ליבם אל התפילה.

יש איזה מתלוננים ומתרעמים על ההרגל והמנהג, אשר נוהגים איזה אנשים ונשים וטף, זקנים עם נערים, בבואם להשתטח על מצבת הצדיק, זכותו יגן עלינו אמן, או כשנודרים לו במקומם על בקשתם שתבוא להם, הם דורשים ומבקשים בשם הצדיק בעצמו, שנראה כאילו כל מטרתם ובקשתם היא מאת הצדיק ולא מהשם יתברך, חס ושלום. וצריך לעוררם ולהודיעם מזה, שלא יטעו בלשונם, אלא צריכים הם כשדורשים ומבקשים איזה דבר, תהיה כל כוונתם, וגם בפיהם ימלאו, שהם מבקשים את בקשתם מהשם יתברך, המשפיע הטוב לכל בריותיו, 'ומשביע לכל חי רצון'. והשבתי להם שבלתי כל ספק כך היא כוונת כל ישראל המבקשים את בקשתם, לשאול את שאלתם מהשם יתברך, ששולחנו ערוך לכל, ומה שהורגלו לדרוש בשם הצדיק, זכותו יגן עלינו אמן, הכוונה הוא שבזכותו ימלא ה' את בקשתם, והצדיק בעצמו יעתיר ויתפלל בעדם לפניו, יתברך, למלאת את רצונם, מצד שהוא חביב ואהוב לפניו יתברך, 'ורצון יראיו יעשה'. והצדיק הוא רק כצינור הגדול, המשפיע הטוב מלפני השם יתברך, לכל המסתופפים בצלו, וביותר ביום הילולה שלו, כי הוא המאיר באור תורתו, וזכותו לכל הבא ליטהר, ולשוב ולבקש מהשם יתברך איזו בקשה, שיעתיר בעדו לפניו יתברך, לתת את שאלתו ולעשות את בקשתו.

כשחוזרים מבית הקברות תולשים עשבים, על שם: 'זכור כי עפר אנחנו' - גם הוא רמז לתחייה על שם: 'ויציצו מעיר כעשב הארץ', ורוחצים ידיהם, ואין לרחוץ אלא בכלי, ואין ליטול הכלי מידי מי שרחץ, אלא נוטלו מהארץ.

כתב עוד הרב מהרי"א אלגאזי ... וזה לשונו: 'ישראל ששים עליה, שכל שאר מצוות אינם מוכרחות כל שעה, כגון תפילין מזוזה וציצית, אינם כשהוא בשדה וערום בבית המרחץ. אבל זו מעידה עליהם לעולם, כפי שאמרו במסכת מנחות, בדוד המלך, עליו השלום, שראה עצמו ערום בבית המרחץ ונצטער, ואמר: אוי לי שאני ערום מכל מצווה, כיון שנסתכל במילה שבבשרו, נתיישבה דעתו. עד כאן.
וסיים הרב זיכרונו לברכה, שהכוונה בזה, שרבן שמעון בן גמליאל, קשה לו בתחילה: איך קבלו ישראל עליהם מצווה זו בשמחה? ויש בה חילול שבת החמורה, שהיא מתנה טובה לישראל ...
וכמתרץ לזה מביא טעם, כעיקר, שפירש דוד המלך, עליו השלום, שראויה לקבלה בשמחה, משום שהיא תדירה ומעידה עליהם לעולם, מה שאין כן שאר מצוות. ואם כן נמצאת השבת 'מקודש', ומילה 'תדיר'. והתקשו בפרק כל התדיר: 'תדיר ומקודש איזה מהם עדיף', ולא הוכרעה. וכתב רבינו עובדיה מברטנורא, זיכרונו לברכה, שתדיר עדיף ממקודש. ועיין טעמו בתוספות יום טוב, זיכרונו לברכה. ולפיכך אף כי שבת 'מקודש', מכל מקום מילה שהיא 'תדירה', ומעידה עליהם בכל רגע ובכל עונה, עדיפה מ'מקודש'. ...
ועל פי זה יבוא על נכון, לעניות דעתי, כוונת הפסוק: 'אשרי אנוש יעשה זאת' - שהיא המילה. 'ובן אדם יחזיק בה' - אפילו אם חלה בשבת, ולא ירפנה, מטעם בעיית התלמוד: 'תדיר ומקודש איזה עדיף', ולא הוכרעה, ויתפוס לחומרה. אלא אפילו הוא 'שומר שבת' עם כל זה 'מחללו', על ידי המילה.

נר התמיד, שנוהגים להדליק בבתי כנסיות בשמן זית או בשמנים אחרים הכשרים להדלקה, ועתה חדשים מקרוב באו, כי בא לכאן רב אחד, אשכנזי אשר נעשה רב בשנגהאי, יגן עליה א-לוהים, והורה לבטל נר התמיד ולהדליק במקומו אלכתריך, כי אורו רב, וגם נהגו בכל תפוצות אנגלייא להדליק במקום נר התמיד אלכתריך. ועל כן לשאול הגיעו אם מותר לעשות כך, כי ידוע שהתורה אמרה: 'ויקחו אליך שמן זית זך להעלות נר תמיד' - והאלכתריך הוא שמן אדמה, לא יקרא שמן ולא נר. ...
מוכח מדברי השולחן ערוך, שאין החיוב בבית הכנסת להדליק דווקא בשמן זית, שהרי בסימן קנ"א כתב: נוהגים להדליק בהם נרות לכבדן. עד כאן. ולא כתב מצווה מן המובחר בשמן זית. ובעניין נר שבת כתב: שמן זית מצווה מן המובחר, עיין שם.
ועל כן, אם קשה עליהם להדליק שמן זית, וכוונתם להדליק חשמל לכבוד בית הכנסת להאיר היטב, אין למחות בידם אם נהגו בזה. וה' יתברך יאיר עינינו בתורתו, אמן.

'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא' - מנהג ישראל לומר קודם קריאת דבר משנה או הלכה משנה זו. ונראה לתת טעם במה שאמרו זיכרונם לברכה: 'כל המחזיק ביד לומדי תורה נחשב לו כאילו לומד כי בצל החכמה בצל הכסף'. - נמצאנו למדים שכל המחזיק ביד לומד תורה כאילו עוסק הוא בעצמו, שהוא גורם לתלמיד חכם שילמוד ונוטל שכר כיוצא בו.
וזה אומרו: 'כל ישראל' - כל לרבות המחזיק, ולכן קודם כל לימוד אומרים זאת המשנה לרמוז שגם המחזיקים נוטלים שכר כאילו הם עוסקים עמהם, ומביא ראיה שנאמר: 'ועמך כולם צדיקים'. וקשה - הרי יש כמה אנשים שלא עוסקים בתורה? - אלא על ידי שמחזיקים בידם, ומפרנסים אותם, חולקים עמהם בשכר ואם כן כולם צדיקים.

אם הברכה צריכה קודם ההדלקה או אחר ההדלקה היא מחלוקת הפוסקים, וראיתי נוהגים כשהאיש מדליק - מברך קודם, והאישה אחר שתדליק, וכל אחד יעשה כמנהגו.

לשאוף טבקו, שהוא אבק של נחיריים בבית הכנסת - ...
והנה שעתה, נתפשט המנהג לשאוף ולהזמין, ואם אינו שואף כמעט תהיה דעתו משובשת, וגם אם אינו מזמין הסמוך לו, יבוא לידי איבה חס ושלום, שלא יעלה על דעת המוני העם, שיש חשש איסור - כיוון שרוב הציבור והתלמידי חכמים מזמינים זה לזה.
ועל כל פנים, אני הקטן נוהג שלא לשאוף מ'יוצר' עד אחר 'נפילת אפים', ואם יזמין אותי איזה אדם, לוקח ממנו ואיני שואף אותו, אל שדי יעזרנו לעשות רצוננו כרצונו, ויהיו כל מעשינו לשם שמיים.

צריך להקנות לדור הצעיר, ידיעה אמיתי ושורשית, במנהגים היפים, במסורת הדתית האמיתית, בשמחתו – בעיתות של שמחה, ולהפך – יגונותיו בעיתות של צרה. שירתו ספרותו, מנהגים דתיים בבית הכנסת, בחגים ובמועדי ישראל, שבתות וימים טובים.

כבר נודע, שאיזה חוב היוצא על האישה, אם בעל פה ואם בשטר, כל שנעשה לאחר היותה לאיש, לא ניתן לגבות כל עיקר, בהיותה תחתיו, משום מין נכסים: לא מנכסי הבעל, מאיזה אופן שיהיה - לא מאותן ששעבדן לה בכתובתה ... לא מהנכסים שנפלו לה משהשיאה - אם בירושה אם במתנה, זולת מאותן שנפלו לה על מנת שאין לבעל רשות בהן.

כתב ב'דרכי משה' משם זוהר הקדוש: 'אבי הבן אומר פסוק: 'אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך' והעומדים שם יאמרו סוף פסוק, דהיינו: 'נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך'. וכתב שם: שכל מי שאינו עושה כן, מוציא עצמו מכלל עשר חופות, שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לצדיקים לעתיד לבוא, ועל כן עשרה תיבות במקרא ולא ראיתי נוהגים כן. עד כאן לשונו.
ופה צובא, יגן עליה א-לוהים, מנהגינו לאומרו, וגם מנהגינו כשמביא אבי הבן הילד על זרועותיו מתחיל ואומר: 'זבחי אלוהים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה אלוהים לא תבזה, הטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים, אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל, אז יעלו על מזבחך פרים', ופסוק: 'אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי, אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי', ואחר כך אומר פסוק: 'שמע ישראל' עד סופו, והעם כופלים אותו, ואומר פסוק: 'אנא ה' הושיעה אנא' והקהל כופלים אותו, וכן 'אנא ה' הצליחה נא' וכופלים אותו, ואחרי זה אומר: 'אשרי תבחר', ואחר זה אומר להקדים: יודו לה' חסדו, ברשות מורי ורבותי, ברוך אתה ה', א-לוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו.

רק האמת, שעם כל מה שיש בידינו, מסורה מרבותינו, וכגון שזכינו לשמוע רבות, ולקבל דרך והנהגה מרבינו, ראש הישיבה, הסבא הקדוש רבי עזרא עטיה, זכר צדיק לברכה, וכל גדולי ירושלים שהתחממנו לאורם. מכל מקום, מוכרחים כל ימינו להדבק באדם גדול, מהשרידים אשר ה' קורא, לשאול אותו על כל צעד ושעל, ולנהוג על פי הוראותיו, כי עיקר שמירת התורה היא דרך חכם שחי, ויש לו סיוע מהשמיים, להורות את הדרך, ולומר לנו מה הקדוש ברוך הוא רוצה מאתנו כעת. ולכן 'ממשיך דרך אבותיו ורבותיו', אין הכוונה בדווקא, שעושה כל מה שאביו ורבו עשה.
ואנשים טועים, שמחפשים שהממשיך יהיה ממש בבואה של קודמו. זה גדר חיצוני שהעולם רגיל אליו. העיקר זה, ממשיך דרך הנהגת קודמו, להרביץ תורה, ולרבות פעלים לעבודת ה', ולהורות דרך כיצד לקדש שם שמים בעולם. וזה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'אין מלכות אחת נוגעת בחבירתה כמלוא נימא' - כלומר אין קשר ונגיעה ממלכות אחת להבאה אחריה, ולכל אחת יש טכסיסי המלכות משלה. והעיקר שיהיה 'מלכות הארץ כעין מלכות הרקיע' כלשון חכמינו זיכרונם לברכה, כלומר לעשות כאן מלכות של עבודת ה' יתברך, על פי ציווי מלכות הרקיע בדרך התורה.

מקובלים אנו שצריך לתקוע בתקיעת שופר מיושב ומעומד עד שבא למניין של מאה קולות. וכך אמרו בגמרא, אולם הוסיפו עוד תרועה גדולה עד שבא למניין של מאה ואחד קולות. ויש בכך הרבה טעמים.
ויראה לומר בעזרת ה', רמז נאה מהמזמור שאנו אומרים בראש השנה: 'תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו' - ולכאורה יש להתבונן מה עניין לומר: 'בכסה', היה צריך לומר: 'במכוסה' - היינו שהירח אינו נראה בעולם אזי ראש השנה. אלא שיש רמז דווקא במילה זו, שכן 'בכסה' יבוא בחשבון של מאה ואחד, ובאופן הזה, שאם ניקח את האותיות הנסתרות של המילה 'ליום' יצא גימטרייה: מאה ואחד. צא וחשוב: ל-מד 44, י-וד 10, ו-או 7, מ-ם 40, בסך הכל 101. הרי ש'בכסא ליום' - שבמילות המכוסות במילה 'ליום', יצא בדיוק מנין של מאה ואחת תקיעות. וזה: 'תקעו בחודש שופר', וכמה תקיעות? - כמניין הזה מאה ואחד תקיעות.

רבינו נהג בליל ט"ו בשבט לברך על כל סוגי הפירות, וזה היה באופן שכל אחד מברך ומכוון להוציא את כולם ידי חובה, ולאחר מכן אוכלים כולם מאותו הפרי. לאחר מכן חברו היה מברך על הפרי האחר ומכוון להוציא את כולם. ומנהג זה הוא אחד ממנהגי המערב.

כתוב בשולחן ערוך: 'כשיכנס לבית הכנסת יאמר: התכבדו מכובדים. ועכשיו לא נהגו לאומרו' - בשולחן ערוך כתב: 'לא נהגו' אבל ב'לבוש' משמע שאסור לאומרו, משום שנראה כיוהרה. וזה לשון הלבוש: 'ודווקא בימיהם היו נוהגים כן, שהם היו חסידים מפורסמים ויראי א-להים, והיו יודעים שהשכינה ומלאכיו תמיד עמהם, אבל עכשיו בזמן הזה נתבטל הדבר מלאומרו, מפני שאין בדורנו חסידים מפורסמים כל כך, ואם היה אחד אומר כן, היה נראה כיוהרה, לכך אין אומרים אותו כלל.

מדרש: 'מי יאכילנו בשר?' - מכאן שמדליקים נרות בשבת. עד כאן. ונראה על דרך מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שכל מה שהיו רוצים לטעום במן היו טועמים, ואם כן קשה: למה היו מתאווים לבשר, כיוון שהיו טועמים אותו? אם כן, על כורחך שהיינו הטעם שאינו דומה אוכל ורואה, לאוכל ואינו רואה. וכמובא בש"ס: זה מי שיש לו סעודה, לא יאכלנה אלא ביום או באור כעין יום, אם כן ממילא שצריך להדליק נרות, שהרי צריך לסעוד כפי הכתוב שלוש סעודות היום, ואם אינו מדליק הווה לו כמי שאינו אוכל, ולא קיים עונג שבת שהיא סעודת שבת.

אם חייבות בברכת התורה אם לא - והנה השולחן ערוך אורח חיים כתב משום 'האגור', זיכרונו לברכה, שנשים מברכות ברכת התורה, עיין שם.
והרב הגדול, עטרת ראשינו, מנביאים ראשונים, מרן אבא, ישמרהו צורו ויחיהו, בספר 'חקרי לב' אורח חיים שם, עמד על זה, והעלה שאין להם על מה שיסמוכו לברך ברכת התורה. ואני לגבי אבא כחומץ לגבי יין, שועל בן ארי, וידעתי מיעוט ערכי פחות שבערכין ותולעה 'ולא תענה על רב' נאמר, ואל באתי אלא להחזיק המוחזק, שהחזיקו בנות ישראל לברך ברכת התורה, וצריך לחוש לכבודן, המתעטרות בעטרת התורה, לבקש מהן מנוח, שאפשר ליישב מנהג בנות ישראל. ...
אף למי שכתב שכיוון שאסור לכתחילה, אפילו כך, יש לומר שכיוון שמותרת בדיעבד, יפה תברך, שהרי לפי שתפלות רק לכתחילה, אם כן יפה תברך, שכבר למדה ללמוד ובאת לברך, הרי עתה רשות היא ולא איסור, שעל האיסור שעבר אביה ללמדה - עבר, ומכך יפה יכולה לכתחילה לעסוק בתורה שבכתב ויכולה לברך. ולפי זה יש לומר, שאף אם נתפוס כמו מי שסבר, שאינן מברכות במצוות עשה שהזמן גרמא, בברכת התורה, יש לומר שתברך, כיוון שכבר יודעת ללמוד תורה, ואין איסור ללמוד, שאינו נחשב תפלות, ואם כן הרי עוסקות בתורה ויכולות לברך.

הנה ישנו הטעם, שאין מסיחין בסעודה, משום שמא יקדים הקנה לוושט ויבוא לידי סכנה. ויש עוד ב'בית מנוחה', שהטעם שאין אנו נזהרים בזה, משום שאין אנו אוכלים בהסבה, שבהסיבה דווקא יש חשש שמא יקדים. ועוד שמעתי יש טעם אחר ל'אין מסיחין' כדי שתהיה דעתו מיושבת באכילתו ויוכל לכוון ולמשאו כח הרוחניות, שהוא לברר הניצוצות שבמאכל, כידוע מדברי המקובלים, ויוסף כח בדעתו ובנשמתו. ואם יסיח דעתו וידבר עניינים אחרים, אין כח אחד עושה שתי שליחויות, שייתן דעתו למה שאוכל ולמה שמדבר ביחד, שעל ידי הדיבור יסיח דעתו, כאשר פירשו במה שאמרו זיכרונם לברכה: 'דאגה בלב איש ישחנה' - אל תקרא ישחנה אלא ישיחנה - שהכוונה שלא תבין יסיחנה מדעתו, אלא על ידי שישיחנה לאחרים. ואם כן פה: אם ידבר יסיח דעתו מכוונת האכילה, ולכן הוציאה בלשון 'אין מסיחין', ולא 'אין מדברים', לרמוז שהטעם הוא בשביל הסחת הדעת.

הרמב"ם, זיכרונו לברכה, בספר 'היד הגדולה', פתח דבריו היה בזה הלשון: 'יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל הנמצא'. נראה שכוונת הרב זיכרונו לברכה היה לפתוח תחילת ספרו בשם הויה, ולכן רמז במלות אלו שם הויה, כי כן ראוי למחבר ספר לפתוח בשם השם. ונראה שלמד הרב זיכרונו לברכה דבר זה, ממה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה בגמרא, שכתבו לו לתלמי המלך: 'א-להים ברא בראשית', ולא כתבו לו: 'בראשית ברא א-להים' - שיש מקום לטעות, שיש שם שתי רשויות, חס ושלום. מכאן שמן הראוי לפתוח בשם השם, שאם לא כן אין כאן מקום לטעות. ומה שפתחה התורה ב'בראשית', ולא פתחה בשם 'א-להים' מפני שכוונתו יתברך היה לברוא העולם באות הבי"ת ולא באות אל"ף כמאמרם זיכרונם לברכה.

'ואל תרבה לעשר אומדות' - ידוע שהמעשר אסור לאכול ממנו כל שעדיין התרומה בתוכו, וקרא לכל דבר הנאסר בלשון מעשר. ואמר הגם שיעצתי אותך להחמיר על עצמך בדברים שהם מותרים, לא אמרתי אלא בדברים המסופקים לך אבל הדברים שהם כבר אומדות, ואתה יודע פסק דינם שנפסק באומד הדעת של חכמים, אל תהי צדיק הרבה לאוסרם עליך, שדייך במה שאסרה התורה.

טעם למה אות ה' סגולה לינצל מעין הרע - שה' חומשי תורה הם כנגד ה' תיבות בן פורת יוסף בן פורת עלי עין. ולזה נהגו העולם להרים פיסת היד, שיש בה ה' אצבעות, נגד עיני הרואה ואומרים לו: עלי עין. ואחר שיוסף נתברך שלא תשלוט בו העין הרעה, לפיכך ניתווספה לו ה' - 'עדות ביהוסף'. ולזה נהגו העולם לכתוב אות ה' של כסף, ולהניח בראש התינוק.

אין ראוי לשנות ממנהג המקום, וגדול כוח המנהג, עד שאמרו 'מנהג מבטל הלכה'. והן אמת שיש מנהגים רעים - שראוי לבטלם, אבל צריך פלס ומאזני משפט, שאם יש בו סרך איסור, ואין להם על מה שיסמוכו, בוודאי ראוי לבטל המנהג בחוזק יד...
ואם הוא ירא שמים, ורוצה לצאת ידי כל הדעות, או לנהוג שום מנהג של חסידות על פי האר"י ז"ל, יתהלך בתום לבבו, בקרב ביתו, ולא יתראה בפני רבים, אם לא שהוא מפורסם בחסידות, וכל העם עונים אחריו מקודש, ולא יהא מוחה באחרים שאין עושים כן.

אם מה שאמרו 'כל עצמותי תאמרנה' - שינענע האדם עצמו, לא בתפילה אמרו, אלא בזמירות ובשאר התפילה, אך לא בעמידה. ויבחן, כי המנענע - אי אפשר לו שיכוון. והעומד בריא כאולם - יכוון יותר ויותר, וזה בחון. גם אין דרך ארץ לפני המלך לנוע כעצי היער מפני רוח, וכתיב 'עצי שטים עומדים' - שרפים עומדים כעצים נטועים.

דעת מרן זיכרונו לברכה שאסור לטפח ולספק ולרקד וכו', אבל לכבוד שמחת התורה - מותר, ודווקא לכבוד שמחת התורה – מותר, משום כבוד התורה, אבל לכבוד חתן וכלה אסור. ...
וזה שכתב מרן זיכרונו לברכה לעיל וזו לשונו: 'ויש מתירין לומר לגוי לנגן בכלי שיר בחופות', עד כאן. שם שונה - שהוא 'שבות', ובמקום מצווה, שהניגון בעצמו הוא 'שבות', ואמירה לגוי 'שבות', הווי 'שבות דשבות' במקום מצווה. אבל כאן בטיפוח וסיפוק וריקוד שחד שבות הוא - לא התרנו אלא לכבוד שמחת התורה. ומכל שכן, לכבוד סעודת מילה, שאסור לדעת מרן ז"ל.
אבל דעת מורנו הרב שלמה לוריא ב'ים של שלמה' - לכבוד התורה ולכבוד החתן שווים, שמותר בשניהם. על כן יש להיזהר האדם שלא לטפח ולרקד בסעודת מילה בשבת, ואפילו בסעודת חתן וכלה גם יש להיזהר כדעת מרן זיכרונו לברכה. ומה שנהגו בעירנו לטפח ולספק בליל שבת כשחל המילה ביום השבת יש להם על מה שיסמוכו.

כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו, ככתוב: 'טוב לו עמך'. ומוסיף בירושלמי, שאם יש לו רק כרית אחת, שייתן אותה לעבד. וצריך להבין, הרי עבד זה גנב, שלא היה לו לשלם ונמכר בגניבתו כדי להחזיר את הכסף. האם לגנב צריכים לתת כזה כבוד ועוד יותר מהבעלים. אלא שהתורה רצתה לשקם את האדם הזה. ישנם עוד גורמים להתדרדרות, בטלה, חברים רעים, לכן אמרה התורה קודם כל תוציא אותו מהסביבה שלו, מהחברים הרעים שלו. ושנית, תן לו עבודה ותראה לו שאתה סומך עליו. ניתן לו את כל המפתחות של האוצרות, ולאחר שחרורו העניק תעניק לו, שיהיה לו כסף לסחור, ואז תשקם אותו לגמרי.

'ויפל ה' א-לוהים תרדמה על האדם ויישן, ויקח אחת מצלעותיו' - מובא בגמרא מסכת קידושין: תנא דבי רבי ישמעאל: עד עשרים שנה יושב הקדוש ברוך הוא, ומצפה לאדם מתי יישא אישה, כיוון שהגיע עשרים ולא נשא אומר: תיפח עצמותיו'. - ונראה שנקט זה הלשון: 'תיפח עצמותיו' - משום שאשה מצלע האיש, כמו שאמר הפסוק: 'ויקח אחת מצלעותיו', וכיוון שהגיע לעשרים שנה, שהוא זמן שמענישים בית דין של מעלה, ולא נשא, והניח את בת זוגו עגונה, לכך אומר הקדוש ברוך הוא תיפח עצמותיו.

'לכל תכלה ראיתי קץ, רחבה מצותך מאד' - מדוע אין מברכים על מצוות כיבוד אב ואם, וזה למה נקט 'מצוותך' ולא 'תורתך'. ואפשר שדוד המלך, עליו השלום, נרגש בחקירה זו, ותירץ לה במה שאמר: 'לכל תכלה ראיתי קץ' - לומר שדבר שיכול האדם לבוא עד תכליתו וקצו, יכול לברך עליו, אבל 'מצוותך' - שהיא מצוות כיבוד אב ואם, שהשווית כבודם לכבוד המקום, לכך נקט 'מצוותך', כי 'רחבה מצוותך מאוד' - ואין האדם יכול לבוא עד תכליתה, ולכן אין לברך עליה.

ונראה לעניות דעתי, שיובן על פי מה שכתב הטור חושן המשפט סימן קכ"ד, שהנשים היקרות שאין דרכן לבוא לבית הדין משום 'כל כבודה בת מלך פנימה', בית דין שולחים להן סופרי הדיינים ומקבלים טענותיה מפיה. שאין רשות לבית דין לכופן שיבואו לבית דין. מעתה רואים אנו אם האישה הכבודה רוצה לבוא לבית דין היא בעצמה, אלא שטוענת שלא לבוא לבית דין גרוע של עירה, אלא לבית דין חשוב הגדול ממנו בחכמה ובמניין. הדעת מכרעת שוודאי שומעים לה משום 'כל כבודה' שהרי אפילו אם אינה רוצה לבוא, אפילו לבית דין הגדול שומעים לה, ולא מזלזלים בה, ואנו משגרים לה סופרי הדיינים. אם כן כך הוא והוא הטעם, אם היא טוענת שלא לבוא לבית דין הגרוע של עירה, אלא לבוא לבית דין הגדול שוודאי שומעים לה.

ראובן שהקדיש נכסיו, והנה אלמנתו תובעת כתובתה, וזאת אומרת שיגבו לה ממעות שהקדיש בעלה הנזכר, יען לא נמצאו לו נכסים אחרים, יורנו המורה לצדקה, אם הדין עמה מאחר שמפורש בכתובתה ששיעבד לה מקרקעין ואגבן מטלטלין, או שמא אין כוח בידה להוציא מן ההקדש. ...
טובים וחמורים דברי סופרים אשר כוח בהם להפקיע ממונים, ואף בספק שיהיה בתקנתם, ראוי שלא להוציא מיד המוחזק, אבל תקנת בני העיר דרך התגרים, שמתקנים איזה עניינים בטיב משא ומתן לפי ראות עיניהם, דור דור ומנהיגיו, כנדון שלנו, שנהגו שלא לטרוף ממטלטלין המשועבדים, מפני תיקון העולם, שלא יפסידו בני אדם, בכגון זה וודאי שאין כוח ביד שום אדם לבטל דין תורה מפני ספק תקנתם, שעיקר הדין אינו אלא מנהג בעלמא. ... על כן בהצטרפות כל אלו הטעמים ותירוצים שכתבתי, נראה שיש ליפות כוח האלמנה, שיגבו לה סכום כתובתה ממעות ההקדש שהקדיש בעלה.

מי שנוהג שלא לאכול בשר משבעה עשר בתמוז - הרי זה נדר, ומכל מקום אם נזדמנה לו סעודה של מצווה - מותר לאכול, שאין זה נדר ממש, אלא נחשב כמו קבלת תענית. ויהיה כמו האומר: אעשה מצווה זו, שהוא חייב לעשותו - משורת הדין.
מכל מקום של מצווה - מותר, שאין הנדר של מצווה חל על דבר מצווה.

מפעם לפעם המם את שתיקתם, הוא אשר קורא לו בשם הרב החסיד, בחליפות קולו הרך והנלבב, המתעלה ומתרומם לסירוגין, או בנעימתו עמוקת הגוונים, ותשתפך השתיקה והיתה להתלהבות שבתפילה. ואחר כך, בהיארג לתוך קולו של הרב, הכוונות של המתפללים, ונפתחו השערים ונסתלקו העננים; הקול נתדפק על פני שערי הנצח, ונשמותינו ריחפו רחף ועלה עם רחף מנגינת התפילה.
ובהיעטף אחר כך השמש השוקעת את הקירות המכחילים-המלבינים במעטה ארגמן, והתנשאו ממושבם הרב עם המכוונים, ונתכנסו במעגל טליתות והקיפו את התיבה. אותה שעה נתעלתה מפי רבים השירה לכלה - קולות תחינה, קולות הקבלה, קולות בטחון לבוא המלכה, קולות שמחה דקה בקדמה את פני חג הקודש הבא.

כדי שיהיה המנהג קיים, צריך שבתחילת עשייתו, שיהיה מדעת כולם, כיוון שעלול להיות רווח לאחד והפסד לאחר ... ושיהיה מנהג קבוע, שיקבעו אותו לדורות, ונמנו על כך שיהיה מנהג קבוע ...
זאת ועוד, שאף אם מתחילה התקינו זה המנהג מדעת כולם, וקבעו אותו לדורות, אם המנהג לא הוקבע עדיין שלוש שנים, הדין עם הרוצים להעמיד הדבר על הדין, ועל האמת, - דהיינו: דין תורה ...
וכתב מהר"א כ"ץ, זיכרונו לברכה, שמה שמנהג מבטל הלכה הוא דווקא מנהג קבוע, שקבעו אותו לדורות, ונמנו על כך שיהיה המנהג קבוע, וכיוצא בו בעלמא מבטל דין תורה, וצריך דווקא שיהיה אותו המנהג קבוע, שנמנו וגמרו רוב טובי העיר, הנוהגים תמיד להסכים בתקנתה, שיהיה נכתב בין שאר הנהוגים ותקנות, לקבוע אותו לדורות או לשעה ולא שנהגו כך מאליהן ...
הנלמד מזה שאם לא קבעו את המנהג במעמד אנשי העיר, ולא נכתב בין שאר הנהוגים ותקנות, יכולים לומר עד עכשיו סבלנו על שכמנו.

בגלל קדושתו המרובה של ארון הקודש, היה נהוג ברוב קהילות ישראל, לקשט אותו במיוחד, ולפארו בכל מיני פיתוחי עץ וציורים שונים של חיות, וביחוד של אריות, פרחים וכדומה. נגד ציורים כאלה יצאו כמה רבנים, ביחוד מבין האשכנזים. המתנגד הנמרץ ביותר היה הרב רבי שמואל העליר.

אשמיעכם עוד לעניין צרתי, ותפיסתי שתפסוני והממוני, אלו רומיים רשעים. כשנפטר הרב, זכרונו לברכה, שלחו מאצל הקאדי, ותפסו הבית, ולקחו המפתח, אלו הכופרים, ומכרו בי כל בגדי ובגדי בנותיי, ישמרן צורן ויחיין. אפילו ספרים שהיו לפני. ונפלו עלי בחוב מאה קרוש. ואין לי מנוסה ופליטה לשום מקום, אלא רחמי שמיים ורחמיכם, שתרחמוני בעבור קבר אבא, זכרונו לברכה, והרב, זכרונו לברכה, שלא תתבטל תורתם ושמם מאלו קהילות, שאני נשארתי מלמדת תורה ומוכחת ודורשת לטבילה ולשבת ולנידה ולתפילה וכיוצא. ואני בזו הצרה שנפלו עלי כמה חובות בריבית הנזכר, ואלו מאה קרושים במה אשיב אותם, אין לי דבר למכור, ולא בן גדול או שליח שיחזור לנו לקהילות. גם כן, אין דרכה של אשה לחזור לקהילות, שנאמר: 'כל כבודה בת מלך פנימה, ממשבצות זהב לבושה'.

החכמים והרבנים, שעמדו ושעומדים לנו בכל דור ודור, הם קשורים יחד נימא בנימא, כשלשלת ארוכה עד משה, עליו השלום, שקבל תורה מפי הגבורה. כל רב ומנהיג, וכל בית דין, שעמד ועומד להם לישראל הוא כטבעת אחת מן השלשלת. ...
ודבר ידוע אם תהיה שלשלת ארוכה של כמה מאות מטר, וראשה נמצא על הר גבוה של כמה אלפים מטר, בכל זאת כשאדם מניע השלשלת האחרונה, הנמצאת בשיפולי הארץ, מתנועעת גם הטבעת הראשונה שבראש ההר.
וכמו כן שושלת הקבלה שקבלו רבותינו, איש מפי איש, עד משה, עליו השלום, כל לימוד ולימוד שיוצא מפי חכמי הדור, אפילו האחרונים שבאחרונים, הרי הוא כיוצא מפי משה רבנו ומפי הגבורה, וכאילו השכינה מדברת מתוך גרונו של אותו תלמיד חכם.

מה שתיקנו מרדכי ואסתר, זכותם יגן עלינו אמן, בימי הפורים לשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, כאשר בא הדבר במגילת אסתר, שמה ראו על ככה ומה הגיע אליהם לעשות כדבר הזה. ...
שכבר ידוע מה שנמצא בחכמינו זיכרונם לברכה, שישראל שבאותו הדור, אמרו להמן, לתת לו כל הממון אשר בידם וברשותם, ושלא יהרוג אותם. והוא ענה: למחר אנו הורגים אתכם, ולוקחים כל הממון אשר בידכם. יעויין שם. וידוע שמה שנתחייבו ישראל שבאותו הדור כליה, היה על מה שחטאו, עוו, ופשעו לפניו, יתברך שמו, אם כן מטעם זה, בהצלתם כה עשו מרדכי ואסתר, לקבוע לדורות, שבבוא ימי הפורים מידי שנה בשנה לתת מתנות לאביונים, וכל המרבה כמתנות לאביונים הרי זה משובח. וכמו שכתב הרמב"ם זיכרונו לברכה בהלכות מגילה, יעויין שם. להורות ולהודיע, שגופם חביב עליהם יותר מממונם, והראיה שהם מפזרים ממונם לתת לכל שואל, וכל מי שפושט ידו אחור לא ישיב, ואפילו גוי, כידוע. ועל ידי זה אפילו אם המצא ימצא איזה אנשים חוטאים, אשר לא הלכו בדרכיו יתברך, שורת הדין מחייבת שהקדוש ברוך הוא כביכול לא יפגע בגופם, חס ושלום, כי אם בממונם, יען שגופם חביב עליהם יותר מממונם, וגובה מממונם. וכמו שכתב הרב זיכרונו לברכה לגבי חולה, שעושים פדיון נפשו ונותנים לעניים, להראות שגופם חביב יותר מממונם. והלכה היא שבעל חוב בזבורית, וישראל חיים וקיימים לעד.

בני אשכנז שבאו לעיר של בני ספרד, יש להם לנהוג כמותם - אף להקל, ואין להם להחמיר. ומכל מקום, דווקא בני ספרד יש להם לעשות כמו שכתב מרן, כיון שקיבלו הוראותיו.
...אבל בני אשכנז, שלא קיבלו הוראותיו, אף בזה אינם חייבים לעשות כדבריו, ויש להם לסמוך על מה שכתב הרמב"ן ביבמות י"ד ע"א, שבמקום שיש סברא של 'חזותם מוכחת עליהם' אין בזה משום לא תתגודדו ...והרי בני אשכנז ובני ספרד 'חזותם מוכחת עליהם'.
וכל זה כשבאו יחידים, אבל אם באו בקהילות שלימות ויש להם בית דין משלהם, הם כשני בתי דין בעיר אחת, וכל אחד נוהג כמנהגו , שקיים לנו כדברי הרא"ש, ועוד ראשונים, שבשני בתי דינים בעיר אחת - אין איסור לא תתגודדו
...ולכן בזמננו, בארץ ישראל, שיש קהילות נפרדות לבני אשכנז ולבני ספרד ולבני תימן, כל אחד נוהג כמנהגו. וכל בני ספרד צריכים לנהוג מנהג אחד, וכן בני אשכנז ובני תימן.

ואחר לימוד גדול ועיון נמרץ ושקידה רבה, השגתי בזה המצאה חדשה, אשר היא תיקון גדול לעצור ולגדור בה פרצות בנות עמנו, ולבל תאמרנה עוד נואש, כי קצור קצרה יד חכמינו מלחתור חתירה מתחת כיסא כבודם, לפתוח לנו פתח תקווה, שבו נכנס, וכציפור נמלטה מפח, נמלט על נפשנו לבל נילכד בכבלי העיגון המר והנמהר, וזה עניינה.
הנה כאשר יגמר בין החתן והכלה מעשה נישואי המי"ר כנהוג, ויבואו לעשות הנישואין על פי דברי תורתנו הקדושה תתעלה, קודם שיברכו ברכת האירוסין, יעמוד החתן לפני שני עדים כשרים, ויצווה לדייני הגט, הידועים באותה העיר או במחוז ההוא, אפילו שלא בפניהם, שהוא נותן להם רשות לכתוב ולחתום ולתת גט לאשתו בעת שתצטרך לו, ביום שיגרשו בערכאות ואילך, ויכתוב הבעל כל הדברים בכתב ידו, ויחתום שמו בו בפני העדים כנ"ל, (ונוסח הצוואה וקיום העדים תמצאנו כתוב ומסודר יפה בסוף תשובתנו הלזו) עם תנאי דיניו ומשפטיו או ביד אחד מקרוביה, עם הכתובה להיות שמור אצלה לעת שתצטרך לו. ואז כאשר יבואו לידי פירוד ויגרשו בערכאות, ונתפרדה החבילה, וסרב הבעל, ולא רצה לתת גט לאשתו כדת יהודית, ומגמתו לעגנה כל ימיה, ואין לאל ידה להשיג הגט ממנו בשום אופן, אז תלך האישה אצל דייני הגט ותראה להם כתב יד הבעל והעדים שבידה, שבו צווה להם לכתוב וליתן לה גט כריתות כנ"ל, והדיינים ההם ישאו ויתנו בדבר, ואם ראו שאי אפשר להם להביא הבעל לפניהם, לתת גט לאשתו כדיני תורתנו, אז הרשות נתונה בידם על פי הדין, לכתוב לה גט כריתות וליתנו לה, על פי מאמר וציווי הבעל ככתוב בכתב ידו וחתימתו כנזכר, ותהיה מותרת בו לכל אדם. ואחר שתקבל האישה גיטה כנזכר, יכתבו לה מעשה בית דין שנתגרשה בגט כשר מבעלה, פלוני בן פלוני, על ידם כדיני תורתנו להיות ראיה ביד האישה.

חוק הוא לכל מחבר ספר, להקדים אמרים בראשית ספרו, ממה שיהגה לבבו. חוק זה אין כל מחבר ספר עזבו. איש איש לדרכו פנה בהגיונו וניבו ... באופן שאין שום ספר בלתי הקדמה.
וכבר עמד בזה הרב 'שער בת רבים' בהקדמתו, ושאל על מה ולמה נקבע חוק זה אצל כל מחבר ספר חכמה. בארבע פינות העולם: נגבה וצפונה, קדמה וימה, ומה גם שיודע המחבר, שאין כל קורא פונה אל הקדמתו, רק אל הספר פנימה. ואף גם זאת שנטו המחברים מדרך הספרים הראשונים, כתורה נביאים וכתובים ומשנה וגמרא, שההקדמה מהם נעדרה. ואמנם המחברים הבאים אחריהם בחרו לפתוח ספריהם בהקדמה נהדרה. ביושר ומשפטי הלשון כלולה ואגורה. או כתואר השירים תאורה. ואם כשיבוא שום מחבר לסגור פתח השערה. מבלתי הקדמה בו נאמרה. אל הזקנים יהיו בעיניהם לזרה. ולא תהיה מחברתו אצלם מאושרה. וידינוהו כמפיר חוק מחוקי התורה ...
ועתה הט אזנך ושמע דברי חכמה. בנועם ההקדמה. כי אין כל כוונת המחבר בה. רק כדי שתהיה תורתו לשמה. יען שיצר לב האדם רע מקטנותו. וכראות המחבר את גבורתו. אשר הפליא לעשות במחברתו. יגבה לבו ויתהלל בחכמתו. ולזאת עשה יפה בעטו, עט סופר. לדבר על לבו להכניעו וגאותו יפר. כשיזכור בתוך הקדמתו, כי אין כל מאומה מידו, ורק ה' גבר עליו חסדו, שחלק אליו מכבודו.

הסברא נותנת לומר שבכל כנסיה רצינית ושיחה מועילה, אין בה משום פריצות, וכל יום ויום האנשים נפגשים עם הנשים במשא ומתן מסחרי, ונושאים ונותנים, ובכל זאת אין שום פרץ ושום צווחה. ואפילו היותר פרוצים בעריות לא יהרהרו בעריות, בשעה שעוסקים ברצינות במסחרם.
ולא אמרו רבותינו אל תרבה שיחה עם האישה (אבות א, ה) אלא בשיחה בטלה שלא לצורך, ושיחה כזאת היא הגוררת עוון, אבל לא שיחה של ויכוח בעניינים חשובים וציבוריים. ואין הישיבה במחיצה וכפיפה אחת לשם עבודת הציבור, שהיא עבודת הקודש, מרגילה לעבירה, ומביאה לידי קלות ראש, וכל ישראל האנשים והנשים קדושים הם, ואינם חשודים בפריצת גדרי הצניעות והמוסר.

'שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה'. - ואם כן צריך האדם שילמוד בתורה איזה מזמור קודם שיבצע המוציא. ונהגו העולם במזמור: ה' רועי לא אחסר או חידושי תורה. ונתפשט המנהג כשיש סעודות כמצווה כמילה.

'כי יהיה להם דבר - בא אלי, ושפטתי בין איש ובין רעהו' - שמן הסתם, רק התובע הוא שבא ראשונה לבית דין, אבל הנתבע מה לו לבוא לבית דין?! אם לא אחר כך, כאשר יזמינוהו בית דין על פי התובע.
ובדרך דרש יש לומר כי הכתוב ירמוז על תוקף אהבתם אז של בני ישראל איש לרעהו כמאמר 'ויחן שם ישראל נגד ההר' - כולם כאיש אחד ובלב אחד, ולכן גם הנתבע מרוב אהבתו להתובע, לא היה מצערו, ומכריחו לילך ראשונה לבית דין, ולהזמינו לדין תורה - כי אם הוא בעצמו היה הולך בראשונה עם התובע לבית דין, ושניהם היו הולכים כאיש אחד ובלב אחד, כי אהבתם היתה גדולה איש לרעהו, ולא היה מפסיק ביניהם כי אם הדין תורה, שהיה ביניהם כי כל אחד היה חושב כי אתו הצדק, ולכן היו באים לבית דין לברר עם מי הצדק.
וירמוז הכתוב גם על תוקף חסידותם שלא היה בהם שום איש שהיה חפץ לעשות דבר מרמה וללכת עמו בעקיפין ודחיות שונות כי אדרבא, גם הנתבע בעצמו, שלפי דעתו אינו חייב שום דבר לחברו, בכל זאת, לא היה מניח הדבר עד שחברו יזמינהו לבית דין .

כדי שהמוח יהיה שליט על הלב, אנחנו צריכים את חג הפורים, זמן המשתה, להשתכר 'עד דלא ידע'. להרבות בשמחה גדולה כל כך לזכך ולנקות את העורף שבו נמצאת החסימה בין המוח והלב. 'העורף' הוא מלשון 'פרעה' - שהקשה את עורפו, ששם נמצאת החסימה מלהשליט את המוח על הלב. ...
וזו הסיבה שבחג הפורים ישנה מצווה גדולה מאוד להשתכר כי 'נכנס יין יצא סוד'. סוד זה האמת שנמצאת בשכל. ועל ידי זה שנכנס היין, נכנסה שמחה גדולה ועצומה כל כך בליבנו, עד שמיד מתנקה כל הלכלוך והחסימה מהעורף, ואפשר לשכל לגלות ולהוציא את כל הסודות הטמונים בתוכו ולשדרם חזרה אל הלב. כלומר שעל ידי שכרות היין, זוכה המוח לקנות בחזרה את השליטה על הלב.

כתבו רבותינו זיכרונם לברכה: 'טועמיה חיים זכו' – והיינו: קודם שיקבל השבת בעוד היום, יטעום התבשיל אם חסר מלח או יתר וכדומה, שאז יכול לצוות לתקנו, ואז יהיה בשלום עם אשתו ויזכו להיות שם י-ה ביניהם, והיינו 'טועמיה חיים זכו'. ... ומכאן אנו למדים, שעיקר קבלת שבת היא הטעימה, ולא כמו שרגילים כמה בני אדם לאכול ולשתות בקבלת שבת עד כדי שביעה, ותהיה סעודת הלילה לזרא בפיהם. ואפילו לא יאכלו עד כדי שביעה, לא יפה הם עושים, שהרי אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: צריך לאכול לתיאבון. ואנשי מעשה מתענים בערב שבת, ויש מי שאינו אוכל כלל מחצות היום ואילך, ויש שאפילו קודם חצות, כשאוכל, בעודו תאב, יסלק ידו, וכל זה כדי שיאכל סעודת ליל שבת לתיאבון.

כתב הספר 'מצוות גדול' בכתובות: אמר שמואל: הלכה כאנשי גליל שאומרים: 'אלמנה ניזונה כל ימי מיגר אלמנותה, ואין יכולים לסלקה בכתובתה'. ופסק רבינו חננאל: 'במקום שיש מנהג לך אחר המנהג, ובמקום שאין מנהג הלכה כשמואל'. ... וכתב ה'מרדכי': אם יש לכם מנהג קבוע עשו כמנהגכם, ואם לא, עשו כאנשי גליל וכשמואל'. וזהו ממש כדברי רבינו חננאל.

ראוי וחובה מוטלת על כל איש יהודי ללמוד תמיד בספרי המוסר, וטוב לו לשבר ליבו שעה ושעתיים מלאבד חלקו בעולם הנצחי. והגם שיראה אל הקורא בספרי המוסר, שמן הנמנע אצלן לקיים כל מה שכתוב בספר. אל ימנע מפני זה מללמוד במוסר, אלא יסכים בדעתו לקיים מה שביכולתו לקיים, ובמה שאין יכול, ישאר על מנהגו הראשון, ובדרך הזה מובטח הוא, שבמשך ימים מה יעזוב את כל דרכיו הרעים, יען שאחר שיורגל לעשות איזה מידה טובה, אזי אחריו יורגל עוד באחרת וכן על זה הדרך בעזיבת החטא, יעזוב לאט לאט, אחת לאחת, עד שיורגל בכל המידות הטובות, וזו היא הדרך הנכונה להתהלך בה, כל בעל תשובה, שיעזוב חטאותיו מעט מעט, ולא הכל בפעם אחת, כי כיוון שהורגל בהם, אי אפשר לעוזבם בפעם אחת כי אז ירבץ תחת משאו, ויחזור לסורו הרע.

מילה - נוטריקון: מוהל יורד לפני התיבה, לרמוז למה שנהגו המוהלים להתפלל ביום המילה שנאמר: 'רוממות אל בגרונם וחרב פפיות בידם'. והטעם להורות נתן שמי שהוא מהול תפילתו מתקבלת.

נהגו בערב ראש השנה לעשות התרת נדרים - ... ואילו כאן בעיר אספי, נהגו לעשות התרת נדרים בי"ט באב, ארבעים יום לפני יום הכיפורים, כיוון שכתב בזוהר הקדוש: מי שנתחייב נזיפה או נידוי בבית דין של מעלה, זמן הנידוי הוא ארבעים יום, ומי שמנודה אין תפילתו נשמעת.
לכן עושים התרה ארבעים יום קודם יום הכפורים, ומכאן והלאה נזהרים לא לעשות שום דבר החייב עליו נידוי.

תחילה אגיד מה שנראה לי לתת טעם מספיק לחיבוט ערבות בהושענא רבה, וגם טעם למה אין יוצאים בערבה שבלולב וצריכים אחרת חדשה.
שהנה מובא במדרש, שארבעה מינים רומזים לארבע מידות שבאדם: האתרוג שיש בו טעם וריח הוא נגד הצדיקים בעלי תורה ומצוות, והלולב שיש בו טעם ולא ריח נגד בני תורה שאינם בעלי מצוות, והדס שיש בו ריח ולא טעם נגד בעלי מצוות ואינם בני תורה, והערבה שאין בו לא טעם ולא ריח נגד הרשעים והם עמי הארץ, ואמרה תורה לאוגדם ביחד כי מכפרים אלה על אלה.
ובזוהר אמרו על פסוק: 'הן כל אלה יפעל אל פעמים שלוש עם גבר' - הם ראש השנה ויום הכיפורים והושענא רבה, שנתנם לנו האל זמן כפרה לישראל, שמתחילה ראש השנה, ואם לא חזר שמא ישוב בינתיים קבע לנו יום הכיפורים, ואם לאו חותמים אותו למיתה, ואם שב בהושענא רבה קורעים גזר דינו, ואם לאו שוב אין לו תקנה. ... 'כי אם כמוץ אשר ידפנו רוח', על כן לוקחים ערבות וחובטים אותן, כדי שיפלו עליהן, לרמוז לרשעים שלא שבו. וצריכים גם ערבה חדשה, כי אלה שבאגודה כבר נתקנו אלו עם אלו, אבל אלו שלא היו עמהם באגודה ולא שבו מדרכם אין להם תקנה.

מה שאנו אומרים בתפילת יום הכיפורים שתיקנו אנשי כנסת הגדולה בנוסח ברכת התפילה: 'מלך מוחל וסולח לעוונותינו, מלך על כל הארץ' - וקשה, שכבר הזכיר 'מלך' בראשונה ומה הטעם חזר פעם שנייה? - אלא קיים לנו: 'מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול' - לזאת אמר: 'מלך על כל הארץ' - וכל העולם שלו ולכך יפה יכול להעביר אשמותינו בכל שנה ושנה.

חובה עלינו מדין תורה, ללמד את בנינו כל התנ"ך ... והוא שילמדהו על פי פשט הפסוק דווקא, אז יצא ידי חובתו, אבל אם למדו המקרא על פי דרשות או רמזים, בדרך המלמדים מאז, לא יצא ידי חובתו כלל ... ולימוד התנ"ך היה בימי חכמינו זיכרונם לברכה בבתי הספר על הסדר, רוצה לומר: תורה נביאים וכתובים, בזה אחר זה, ולא היו דולגים בתורה מפרשת שבוע זה לפרשת שבוע, אחר להשלימן עם הצבור כמו שנוהגים מלמדי תינוקות בזמננו. ... ונראה שהיו למלמדים בימים ההם, מגילות קטנות, כוללות אלפא ביתא עם חנוך הקריאה, וספורים ומשלים קלים ... והנה כבר פסק הרי"ף להתיר לכתוב מגילה מפסוקי תנ"ך לתינוק להתלמד בה ... ומן הדברים האלה, נלמד שיפה כח המחנכים החדשים, מקרב אחינו באשכנז, שהדפיסו ספרים למען התינוקות, בפסוק פסוקים לחלקים כנזכר, וכן עשיתי אנוכי הדל, גם בטרם ראיתי הספרים הנזכרים.

'כל המתעצל בהספדו של תלמיד חכם, ראוי לקוברו בחייו' - שיש לדקדק איך תלוי מידה כנגד מידה. אך על פי האמור הנה נכון, שהנה בהגיון התורה העולם עומד, ואם כן כשנפטר הצדיק נתבטל הגיון התורה, וגורם, חס ושלום, ביטול קיום העולם. ובזה שמתעצל, מורה באצבע כי אין הגיון התורה קיום העולם, שאומר שעולם כמנהגו הולך, ולזה ראוי לקוברו בחייו, שלא ייהנה מן העולם המתקיים מהגיון התורה.

יש לדקדק למה החמירו כל כך במתעצל בהספד אדם חכם או אדם כשר, וגם כן שהקדוש ברוך הוא תבע עלבונם, אם ביהושע ואם בשאול וכיוצא, ומה אכפת לו לצדיק בזה?! אבל אם יראה יאמר שידוע מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, וזכות הרבים תלוי בו' - וזה אינו דווקא במזכה בידיים, אלא אפילו שהרבים זוכים בסיבתו, אין ספק שגם בזה זכות הרבים תלוי בו. והסברה נותנת, שהרי אם יעשה אדם מצווה וראה חברו ולמד ממנו, בלי ספק שיש לו גם כן זכות, כיוון שהוא סיבב המצווה ההיא. ומעתה נאמר שבהספד שמספידים על הצדיק שמת, בסיבתו נכנעים החיים, שמספידים ושוברים ליבם, וחוזרים לתשובה, ומשתדלים לקיים התורה והמצוות, הרי זכותם תלוי באותו המת הנספד, כיוון שהוא הסיבה. ובזה מוסיף המת שלמות על שלמותו, כי כפי חימום ההספד, כן ירבה ההכנעה בלבות בני אדם, וכן יוסיף המת שלמות. וכאשר הצדיק מת ואין איש שם על לב, נמצא הצדיק מאבד זכותו במיתתו, שבהיותו חי היה זוכה ומזכה, ועתה במיתתו אינו מזכה. לכן החמירו רבותינו זיכרונם לברכה כל כך בהספדם.

תקנו הדלקת נרות של שבת על האישה, בגלל שהיא כיבתה אורו של עולם, שבאוכלה מעץ הדעת סיבבה מוות לעולם. לכן היא צריכה להדליק את הנרות, ולברך עליהם, ולתקן מה שעיוותה.
ומנהג יפה כאן, שגם בנות צעירות מדליקות נרות שבת, ככה ירבה אור השבת בעולם, ויגורש החושך שהוא הסטרא אחרא, מבתי ישראל ומן העולם. ותקנו שהכנתם וסידורם של הנרות יהיה על הבעל, לתקן מה שסיבב ע"י אשתו בשומעו לה - ויש גם תיקון עליון, וצריך כוונה גדולה בהכנתם שיהיו כך.
ועל פי הקבלה מפי האר"י הקדוש, זיכרונו לברכה, מצווה להדליק שתי נרות נגד זכור ושמור, ועוד צריך נרות שעשויים מחלב כשר, אבל חלב טמא יחזק הסטרא אחרא. ויותר טוב שיהיו משמן זית, שאין בו חשש של חלבים, והשמן זית יש לו ערך רב, שמדליקים בו את המנורה בבית המקדש.

'והייתם לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש' - המשמעות היא שעלינו, באחרית הימים, ללמד את החוקים, לאלה שיבקשו להיכנס עמנו, בבריתו של אברהם אבינו, אשר בו 'נברכו כל משפחות האדמה'.
למען מטרה זו, אמנה בפניכם את החובות החשובות, שיש עמנו לקיים גם בימינו אלה: לערוך חשבון נפש; לזנוח דעות קדומות כלפי הזולת; לכבוש את היצר; לחיות כמו שיהודי מוכרח לחיות - באחווה ובאדיבות; לאהוב שלום ולרדוף שלום; למצוא חן בעיני א-להים ואדם; עד אשר א-להים, ברחמיו המרובים, יחון אותנו. אמן.

זוהי התפילה הראשונה שאנו מלמדים את ילדינו. בין אם בעברית או באנגלית, מילותיה של קריאת שמע הם הרעיונות הראשונים שמתקבלות בדעתו של הילד, תקופה ארוכה לפני שהוא יכול לחבר לה משמעות כלשהי. כך צריך להיות, שהרי משמעות רבה כל כך מוכלת בחלק קצר זה מתפילתנו, עד שאין זמן מוקדם מדי להטביע אותו בלבו של אדם מישראל. ...
אם אנו חוזרים על קריאת שמע כפי שעשינו מאז ילדותינו. באופן הזה המלים לא מכילות כל תפילה, אך תפילה היא מילה שעשויה להתפרש במובן רחב יותר ממשמעותה המילולית, שהרי תפילה היא השפה של הלב, ואין היא זקוקה לקול הניתן להישמע, או למלים הניתנות להיאמר. כך נשמעה ונתקבלה תפילתה של חנה, אף על פי שרק שפתיה נעות, וקולה לא ישמע. התפילה היא שעת קרבה בין האדם לבוראו, שעה שניתנה לאדם להתרומם מעל העולם הזה; להביא את יוצרו, אביו הרחמן, מעל כסא הכבוד שמעל לרקיעים ועד שיגיע לצידו כדי להקשיב לבכיו המיוסר ברחמיו, לרפא את פצעיו, לצוות על מבול התוגה שישקע ולהשאיר את ברכתו על נשמתו של האדם, לחזקה ולאמצה.

במרכזה של רומא, בקצה הפורום, מול הקולוסאום, ניצב השער שהקימו הרומאים, להנציח את זכר נצחונו של טיטוס על יהודה המורדת. ליהודים היה שער זה זיכרון חרפה וצער, במשך כל הדורות. ובליל תשעה באב היו נאספים לידו לאמירת 'איכה' וקינות ... על מנהג זה, שהיה קיים עד מלחמת העולם השנייה, סיפר לי הרב דוד פראטו המנוח, מי שהיה רבה הראשי של רומא, כאשר ביקרתי אצלו בשנת 1949.

ישנם מנהגים רבים שונים מורגלים אצל יחידים ומשפחות וכתות בנוגע לדברים דתיים ומדיניים ולמשא ומתן כפי צורך הזמן והמקום. ועל ידי התנהגות ההמון בם, משך זמן רב, התכוננו בדעות הרבים, והיו אצלם כחוק והלכה, ואסרו זה והתירו זה, והוכיחו כי מנהג ישראל דין, שנאמר: 'אל תיסוג גבול עולם, אשר עשו אבותיך', ושמור מנהגי אבותיך, גם הזהירו אותנו, שלא נעשה כמנהגי הגוים שאינם נכונים, ולהישמר ממנהגים רבים של הזיה ואמונת הבל.

יהודי ספרד לא הסתפקו ברשימת שמותיהם של אבות החתן והכלה בלבד, אלא מתחו את קו מוצאם ככל אשר יכלו, לפרקים חמישה או שישה דורות ויותר אחורנית. אין ספק בדבר, כי הייתה להם שלשלת היוחסין משלהם, וברור הוא למדי, כי על ידי שלשלאות כאלו עלה בידם להכניס את משך משפחתם אל תוך הכתובה, ולהשתמש בה מדור לדור.

עשרה ימים שבין כסא לעשור, שעליהם נאמר מקרא כתוב: 'דרשו ה' בהמצאו' - והיינו לייחד, כידוע. וגם בכלל כל ימי החג עד עבור הושענא רבה ועד בכלל, שהוא שמחת התורה, והיינו רוב של החודש כולו בקדושה, מן התורה מאורשה, יחיד כרבים בתשובה חדשה ומרוצה, קטן וגדול משם הוא הורשה, להשתחוות ארצה, כל מי שיצא חוצה, בוא יבוא ברינה בתשובתו הרמתה, להיכנס לפני ולפנים מן המחיצה. ומה גם לרבות רבותינו זיכרונם לברכה, עליהם השלום, שמהם ובהם תיקנו והכינו לנו ולכל אחינו, כל ימי חודש אלול, בתוספת מרובה טובה, כל הרוצה ליטול את השם, בלא כלימה ובושה.

באתי לצרפת לקראת בני ביתי בימי אלול, בעיר ואם בישראל פריז, יגן עליה א-לוהים, והייתי מתפלל בבית הכנסת המיוחסת לספרדים וליוצאי פורטוגל, וראיתי שמנהגם לומר תחנונים וי"ג מידות ונפילת אפים אחר ערבית בחודש אלול, וגם בליל מוצאי שבת, והתפלאתי על המנהג הזה שהוא כנגד מרן. ... ונסתפקתי אם אנו בני אלג'יריה, המתפללים בבית הכנסת, צריכים להמשך אחריי המנהג הזה ולעשות תחינה ונפילת אפיים או לצאת מבית הכנסת באותה שעה, מפני שכבר קיבלנו עלינו הוראות מרן, ורציתי לעמוד על מה מיוסד המנהג הזה. ...
נמצינו למדים שהמנהג מיוסד על פי ראשונים כמלאכים בימי הגאונים, וכן הוא מנהג בבל, ואין מי שאסר ... אבל אנחנו בני אלג'יריה שכבר קיבלנו עלינו הוראות רבינו מרן ... אין אנו רשאים ללכת אחריי הנוהגים לעשות סליחות בלילה, אלא נקיים בעצמנו שב ואל תעשה עדיף. לכן בני אלג'יריה הנמצאים בבית הכנסת בשעה שאומרים סליחות בערבית, או יצא, או יעשה כמו שכתב הגאון רבינו חיד"א בברכי יוסף, שהיושב בבית כנסת שנוהגים לומר סליחות ישב בדד וידום. ...
שכל אחד יעשה כמנהג מקומו, כמו שהוכחנו במישור לעיל, שאין לערער על שום מנהג להכריח לשנותו, כי הנח להם לישראל, אם אינם נביאים בני נביאים הם, וכל אחד מנהג אבותיו בידו, ומשום ואל תיטוש תורת אמך, ונהר ונהר ומסלולו, ואין להרהר על שום מנהג.

תקיעה - לרמוז לנו רמז בחכמה, כי האדם בא לעולם א' כ'תקיעה' - ילד טוב חלק וטוב, ועל ידי עוונותיו גורם לו לעצמו 'שברים' - זאת אומרת משברים בחיים, כי אין יסורין בלא חטא, ואם יפשפש במעשיו וימשמש בהם לשוב בתשובה, כעין 'תרועה' - ישבור ויקרע את מידותיו הלא טובות וישליכם ממנו והלאה. אזי, שוב יזכה לתקיעה סופית של 'תקיעה שברים תרועה תקיעה' - דהיינו יהיה חלק ויפה, והבל פיו יהיה כהבל פיהם של תינוקות של בית רבן שלא חטאו, ויזכה להרבה טובות.

ידענו נאמנה: 'תורה צוה לנו משה מורשה', ומנהג אבותינו תורה שנאמר 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך'. וכל איש ישראל, חובה מוטלת עליהם, לשמור מצוות ה' 'ובתורתו יהגה', תהילות לאל הבוחר בישראל, כי כן עושים אנשי שם, אנשי חיל, אשר מתגברים על יצרם, אפילו במקומות מלאכתן ומשא ומתן, מונח אצלם ספר תהלים, מעמדות, חוק לישראל, ספרי מוסר, כל אחד מה שהשיגה ידו. עינינו הרואות כל זאת. קובעים לקרוא דבר יום ביומו, כי אין שום אדם בן חורין ליבטל ממנה, עד גדר אולי יחסרון אפילו שניים בדור, שיצרם נתגבר עליהם ועזבו מלעסוק בתורה.

מצד איסור השמעת קול בשבת ויום טוב. ידוע הדבר ומפורסם העניין, שהוא דווקא על ידי גוי, ואמירה לגוי היא שבות דרבנן, וכבר מלאכי א-להים עולים ויורדים בה, זה אמר בכה וזה אמר בכה, ובדבר מצווה מתירים אנו, כמו הדלקה וכבוי נר בשבת בבית הכנסת, שיש לנו על מי לסמוך, שתפילה נקראת דבר מצווה. אך יש לנו לדעת אם העוגב נצרך כל כך לתפילה. אנחנו אומרים בפה מלא, והניסיון הורה לנו בקהילתנו, ואין אנחנו ערבים לקהילות אחרות, שהוא מושך לבב אחינו להתפלל, ומתוך שלא לשמה יבואו לשמה, ובפרט שכבר הורגלו לבוא בשביל נגינת העוגב, אם כן יכולים אנחנו לסמוך להתיר אמירה לגוי מבעוד יום בשבות דרבנן. ... ויש לי פסק מאת הגאון המפורסם, נר המערב, כבוד מורנו הרב רבי רפאל אנקאווה, ה' ישמרהו ויחייהו, המתיר לנגן ביום שבת קודש וביום טוב על ידי גוי, וכדאי הוא לסמוך על הוראתו נגד אלף המחמירים, ופסקו אפילו באלף לא בטל.

זקני בת ציון הם הצדיקים המצוינים במצוות במילה ותגלחת וציצית. ואפשר שהכוונה לומר, שכל זמן שהיו בארץ, היו המצוינים במצוות בכבוד גדול, לפי שהם במעשה המצוות היו ממשיכים שפע גדול בסגולת כל מצווה ומצווה. אבל מעתה 'ישבו לארץ וידמו זקני בת ציון' - שאין להם להתפאר על מעשיהם הטובים, כיוון שמהיום והלאה, בהיותם בחוץ לארץ אינם יכולים להמשיך בסגולת המצות שפע גדול, שעיקר התורה אינה אלא בארץ, אבל בחוץ לארץ אינה אלא לזכר בלבד. ועל זה 'העלו עפר על ראשם' בתולות ירושלים.

מעשה שהיה בשנת הרצ"ט ליצירה, נתעוררו קהל הספרדים על קהל המוסתערב על עניין חזרת התפילה בקול רם שנהגו במצרים, שהשליח ציבור מתפלל תפילה אחת בקול רם - וזה כנגד דין הגמרא והפוסקים וספרי הקבלה. וכן היה זה המנהג בכל המלכות בעיר הקודש ועזה וצפת ודמשק וחלאב וטענו כנגדם כיוון שבכל הקהילות הנזכרות היה מנהגם כך, וחזרו לדין הגמרא - שגם קהל מצרים יחזרו גם הם, ויתפללו שתי תפילות אחת בלחש ואחת בקול רם. ...
אם אפשר להחזירם לדין הגמרא, שיתפללו שתי תפילות בלא מחלוקת כן ראוי לעשות אבל אם אי אפשר לבטלם אלא ע"י מחלוקת שב ואל תעשה.

מנהג פשוט פה, עיר הקודש ירושלים, תיבנה ותיכונן - להתעטף בטלית גדולה כל העם מקצה, אפילו המוני עם בפני רבנים וגדולים, ואפילו בחור שלא נשא אישה עדיין.
שלא כמנהג ארצות המערב - שאין המוני עם מתעטפים בטלית גדולה כלל, ורק תלמידי חכמים, תופסי תורה - הם לבדם, מתעטפים בטלית גדולה ותו לא.
ושלא כמנהג ארצות אשכנז - שאין בחור, שלא נשא אישה, מתעטף בציצית גדולה כלל, ואפילו הוא צורבא מרבנן, אינו מתעטף בטלית - כל זמן שהוא בחור.
ואין בזה משום יוהרה, כיוון שכן נהגו דור אחר דור ואין פוצה פה.

יום ל"ג בעומר לילו כיומו שמחה של מצווה, שמחה של תורה, שעורכים מנורות יפות ומהודרות, והולכים לבתי כנסיות בתוף וכינור נעים עם נבל בשירה וזמרה, ושם מחלקים כל ספר הזוהר וזוהר חדש ותיקונים, וגם לומדים בספר הילולא רבא, בשבחי התנא בכנופיה רבה עדה הדורה, ונותנים צדקות ונדרים ונדבות, וגם עושים סעודת אכילה ושתייה וכל הלילה שרים ישירו לאל הנורא.
גם לרבות יום ההילולה יום פסח שני של הילולא דרבי מאיר בעל הנס זכותו תגן עלינו, שלומדים בספר מאיר בת עין ומחלקים כל המשניות ולומדים אותם בנועם ושיח בשפה ברורה, ושירים ישירו עד אור הבוקר, ונודרים נדרים ונדבות לעילוי נשמתו הטהורה, וכבר נהגו כל ישראל להתנדב בכל עת לעילוי נשמתו בכל עת, כל מי שיש לו צער כשאומר: 'הריני מתנדב לעילוי נשמתו של רבי מאיר בעל הנס, אלהא דמאיר ענני' שלוש פעמים וניצול מאותה צרה, וזה בדוק ומנוסה מכמה מעשיות נפלאים ונוראים שנעשו מאז ומקדם ועד היום הזה.

נזהרו לבדוק מן התולעים באורז ובירקות, בחג הקדוש הזה, יותר משאר ימות השנה - כי חג קדוש הוא לא-לוהינו, והנשמות יצאו לחירות, מטינופת עבודה זרה במצרים, ולכן הם נזהרים בו יותר ויותר.
ועוד נראה לתת טעם בזה כי ידוע מה שאמרו חז"ל - 'בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל', וכיוון שנטוע ומושרש בליבם, כי קרובה הגאולה, בימים האלה, ובזמן הזה.
על כן הם נזהרים הרבה בבדיקת התולעים, באלו הימים, והוא על פי מה שנאמר ...במדרש קהלת 'לעתיד לבוא יכריז הקב״ה - כל מי שלא אכל בשר חזיר וכו'

שאלה: אם מותר לקנות ביצי דגים מאצל אינו יהודי?
הנה, מכל דברי הפוסקים הללו, מוכח שאין לסמוך על סברת 'הבית יוסף' הוכחת הוראה, מנהג ואין כוונת 'הבית יוסף' רק לקיים המנהג שהרי החיד"א, זכרונו לברכה, שהליץ בעד מרן זכרונו לברכה, כתב לפטור, ומרן ליישב המנהג בא וכדומה. וכן מוכח גם מדברי בעל הלבוש, זכרונו לברכה, שכתב: ועכשיו פשט המנהג בכרכי הים לקנות ביצי דגים וכדומה, ומשכתב בכרכי הים, מוכח שמנהג מקומו אינו כן, ועל כן היכן שלא נהגו, אין לסמוך סברת 'הבית יוסף' לזו. ...
והדבר ברור בעיני, שאין לסמוך על זה, ואולי באותם המקומות שנהגו מנהג זה, אפשר שבדקו ולא מצאו, שהיה באותם המקומות דג טמא שיש לו ביצים אדומות כלל, ואחר שהחזיקו בזה כמה שנים, הורו להתיר האדומים בלא בדיקה. אבל, במקומות אחרים, אין לסמוך על זה בשום אופן. וכן, מוכח מדברי הרב חכמת אדם, זכרונו לברכה, שהדבר תלוי במנהג. ולפי מנהג אי ג'רבה אין להתירם.

ב'נשמת כל חי' בשבת אנו אומרים: 'מציל עני מחזק ממנו, ועני ואביון מגוזלו'. והוא לכאורה כפול כאשר עיניך תחזינה מישרים. ונראה לי לפרש בהקדים מה שאמרו רבנינו זיכרונם לברכה: בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו, אינו יכול לו, שנאמר: 'צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו'. (שהרשעים קרויים מתים) ה׳ לא יעזבנו בידו. וזהו שאמר כאן: 'מציל עני' - שהוא אדם, בשר ודם, 'מחזק ממנו' - שהוא היצר הרע, שהוא מאש ואינו יכול לו. 'ועני ואביון מגוזלו' - כפשוטו, שכיוון שהקדוש ברוך הוא השליטו על יצרו, ודאי הוא שליט על שונאיו.

בן משומד, שבא לישא אישה, היאך כותבים בכתובה? - נראה שאין לכתב שם אביו הרשע, אלא יכתבו שם אבי אביו במקומו, וכמו שכתב הרב תה"ד סימן כ"א על משומד, שעודנו עומד ברשעו או שנפגר ברשעו, היאך קוראים אותו לעלות לתורה, והשיב שיקראו אותו בשם אבי אביו. כך כתב ב'ספר חסידים' ומאחד הגדולים שמע שיקראו בשמו לבד, והן נראה שהוא לו גנאי, שיקראוה בשינוי מאחרים, ויפה לקרותו בשם אבי אביו, יעויין שם. וזה הוא בנידון שלנו גם לכתוב שם אבי אביו, ולא שם אביו, ולא בשמו לבד מפני הבושה. וכן כתב הרב ב"ד אורח חיים סימן מ' על בן פנויה לכתוב בכתובה שם אבי אמו, שאם יכתבו שם אביו - אם הוא גוי הוא לו בושה, ואם הוא ישראל הוא לו גם בושה. ... אך יש לומר שזה דווקא כשלא נודע בעיר שם אביו מקודם, ולא הורגל לקרות לזה הבן אלא בשמו אז כותבים בכתובה בשם אבי אביו, אבל אם היו קורים אותו על שם אביו עד עתה, ועתה שהמיר אביו דתו, אדרבא אם לא יכתבו לו על שם אביו יבואו לידי בושה בשפיכות דמים. ...
על כן הטוב והישר לכתוב שמו ושם אביו, וכן נעשה מעשה כמה פעמים, פה שאלוניקי, יגן עליה א-לוהים, ששאלתי לקצת שליחי ציבור, שבא מעשה לידם ואמרו שכך כותבים, ואם כך פשוט שכך נוקטים, ולא הוצרכתי לכתוב אלא שראיתי עוררין, ודבריהם רופפים, יצאו דחופים וכבר הם נרפים.

זה יום שם ה' נקרא עליך, וראו עמים ויראו ממך, וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך, שמן משחת קודש חבוש על ראשך, תפילין של יד ושל ראש לעטרה.

כתב בנזר הקדש פרשה ח' סימן ט"ו עז זה שאנו אומרים אמר רבי יהודה בר סימון: מיכאל וגבריאל הם היו שושבינין של אדם הראשון. כתב הוא זכרונו לברכה, שטעם הדבר הוא על פי מה שכתבו זיכרונם לברכה: שהאיש הוא מצד החסד והרחמים, והאישה מצד הגבורה.
ולכך נאמר 'וייצר ה' א-להים' שהם מדת הדין ומידת הרחמים. וכמו שנשתתף מידת הדין במידת הרחמים להיותם לאחדים, כמו שכתוב: ה' הוא א-להים - כן נעשה אחדות בזיווג האיש ואישה להיות שניהם נקראים אדם אחד.
ובהיות שני שושבינים: אחד הוא מצד החתן - כלפי החסד, ואחד מצד הכלה - נגד מידת הדין, וידוע שמיכאל הוא שר החסד וגבריאל שר הגבורה, על כן דווקא אלו היו שושבינין: מיכאל - לאדם שכולו חסד, וגבריאל – לחווה שהיא דין וגבורה, עיין שם.
נמצא לפי דבריו שהעסק השושבינין הוא להתעסק בשמחת חתן וכלה, לעשות זיווג מידת החסד עם מידת הדין, אשר הן הנה מופרדים באיש ובאישה, וביום חתונתם יתקשרו ולא יפרדו.

ראיתי לאחד קדוש שכתב: כשמגביהים הספר תורה, להראות לעם, יזהר האדם שיתקרב ויסתכל באותיות, עד שיוכל לקרוא אותם ויסתכל באות שמתחילה בשמו, למשל שמו אברהם, יסתכל בא', וכך על זה הדרך, ועל ידי זה יתדבק בו אור בנשמתו עד כאן.
ומכאן יש ללמוד שיחזור האדם שיהיה הוא קורא בתורה, ואז יזכה להתדבקות יותר, ולא כמו כמה האנשים שמתרחקים מזה, ובתנאי שיהיה נחת רוח לקהל בקריאתו אבל בכח לא יעשה את זה.
וכל שכן ואם יש אדם, שקורא שלא כהוגן, שירוץ הוא לקרוא, וכבר אמרו: 'במקום שאין אנשים השתדל להיות איש', ואפילו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שצריך אדם לסרב, לא נאמר בכגון זה ולא כל העיתים שוות.

הנוהגים להתענות ז' באדר בשנת העיבור, יתענה באדר א'. כן משמע בילקוט יהושע ה' רמז ט"ו, ששנה שנפטר בה משה רבינו, עליו השלום, שנת עיבור הייתה ונפטר בז' אדר א'. עיין שם. ויש מחמירים להתענות בשניהם. כשאירע יום יארצייט באדר בשנת העיבור יתענה בשני. שולחן ערוך סימן תקס"ח סעיף ז. וטוב להתענות בשניהם. ואם התענה בשנה אחת בראשון ינהג כמנהגו.

ועוד רמז למה שכתבו זיכרונם לברכה: 'כל השונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר: חוקים אשר לא טובים'. - שצריך ללמוד המשנה בניגון וזמר כדי שמתוך כך יזכור משנתו, וגם צריך שיהיה שקוד על לימודו לעיין בהם היטב כדי שיבין האמת. וזהו נוטריקון: עוז - עיון וזמר, רוצה לומר: תחילה יעיין בהם היטב, ואחר שיבין המשנה, יקרא אותה בזמרה כדי שלא תשכח, וכן דוד אמר: 'זמירות היו לי חוקיך' ואות ז' רומזת לשניהם: לזמר ולזכירה, שזה בזה תלוי.

'רבי עקיבא אומר: אף הקורא בספרים החיצונים' - ספרי אריסטו וחבריו, היינו במה שיש בהם דעות נכזבות, להוציא את חכמת הטבע ומלאכת הרפואה, שטוב ללמוד בהם. ודייק בלשון הרב מברטנורא שכתב: 'שאין בהם חכמה ולא תועלת' - מכלל שאם יש בהם תועלת, אינו בכלל זה.

עתה, בהיקבץ עמנו מכל קצות הארץ לארץ אבותינו, אחר כאלפיים שנות גלות ואחרי השואה הגדולה שפקדה את עמנו במלחמת העולם השנייה, היה עלינו ללמוד לקחים מהעבר, ולהקים חברה מתוקנת במידות טובות ואהבת ישראל, ולאמץ את שלושת המתנות הטובות שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל: רחמנות, ביישנות, וגמילות חסדים, ולפעול שכם אחד לברור את היפה והטוב שבכל קהילה מקהילות ישראל בנוסחאות התפילה, במנהגים, בשיפור לשון הקודש ובהיגוי נכון, כי כולנו בני איש אחד אנחנו.
אך האוחזים בהגה השלטון לא נהגו כך. במקום זה יסדו מפלגות שונות, שהביאו לפילוג ולריחוק דעות מן הקצה אל הקצה, במקום לאיחוד העם, וחוגי התורה שבהם העלו על נס את חכמי התורה האשכנזים במאות האחרונות, והחסידים בסיפוריהם, בהדפסת ספרים רבים מאד, והלימוד בהם, ובכך מיעטו את דמותה הרוחנית המפוארת של היהדות הספרדית בעיני העם הפשוט.

'ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה, ברוך פרי בטנך וגו'. - אדם, בעל שכל, שואף תחילה להתבסס מבחינה כלכלית, ואחר כך מקים משפחה. וכך התורה אומרת: 'ברוך אתה בעיר' - כפי פירוש רש"י: ברכה בסחורה, 'וברוך אתה בשדה' - ופירש רש"י: ברכה בזריעה ובנביטה, ולאחריו אומרת: 'ברוך פרי בטנך' - היינו גידול משפחה. ובד בבד עם גידול המשפחה והתרחבותה, גדל ומתרחב גם מקור הפרנסה כברכת ה', ועל כן מסיים 'ופרי אדמתך ופרי בהמתך'.

'מניח הנר חנוכה למעלה משלושה טפחים, ומצווה להניחה למטה מעשרה טפחים ואם הניחה למעלה מעשרה טפחים, יצא. אבל אם הניחה למעלה מעשרים אמה, לא יצא'. - לרמוז שהמצוות שיעשה, יהיו חשובות אצלו בכוונתו בהם לשם שמים, וידע ערכם כמה גדלו, ואל יהיו בזויות אצלו לעשות אותם מצוות אנשים מלומדה, ויהיו למטה ממה שירדוף אחר הקניינים המדומים, שיחשוב אותם סמוכים לארץ ובזויים בעיניו. וגם כן לא יעשה אותם להתגדל ולהתייהר בפני ההמון, אלא שיהיה צנוע במעשהו שלא יראה אותם אלא הוא לבדו, כמו דבר שיש בידו 'למטה מעשרה טפחים', שלא יראוהו אחרים אלא הוא לבדו.
'ואם הניחה למעלה מעשרה, יצא' - כלומר שעשה מצוותיו שלא בהצנע, במקום שיראוהו אחרים - יצא, רצונו לומר: אם כוונתו הייתה לשם שמים אלא שלא עשה בהצנע, יצא.
'אבל אם הניחה למעלה מעשרים אמה' - כלומר שעשה בפרסום רב, מזה נראה שוודאי כוונתו שלא לשם שמים אלא להתגדל ולשם ולתפארת, ולזה לא יצא ידי המצוות שעשה, כיוון שלא עשה לשם שמים, ודומה שכאילו לא עשה, שהמצוות צריכות להיות לשם שמים דווקא.

במשך כל השבוע בשמחת חתן וכלה היה מנהג כזה כשרוצים לעשות חתונה, אז החתן עם אביו באים והולכים לכל בית שהם רוצים שישתתפו בשמחתם, ומזמינים אותו להיות עם כל החברים שהוזמנו בבית אבי החתן במשך כל השבוע.

מסופר בזוהר הקדוש על רבי שמעון בר יוחאי, שהזמין את חכמי המשנה להשתתף בסעודת בר מצוה של בנו רבי אלעזר, וקישט את כל הבית בכלים יקרים, והושיב את הרבנים בצד זה והוא בצד זה, והיה שמח מאוד. אמרו לו: מה שמחתו של רבנו ביום זה, יותר משאר הימים? - אמר להם, שביום זה יורדת נשמה קדושה, מארבע כנפי החיות לאלעזר בני, ובסעודה זו יש לי שמחה שלמה. הושיב את רבי אלעזר בנו לידו ואמר: שב בני שב, שהיום הזה אתה קדוש, ובגורל עם קדושים.
אמרו במדרש: אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רצוננו לקיים את כל התורה אבל מה נעשה ואין אנו יכולים. אמר להם הקדוש ברוך הוא: הניחו תפילין ששקולה ככל התורה, שנאמר 'למען תהיה תורת ה' בפיך'. ועל זה פירשו חכמים: 'נפתלי אילה שלוחה' - נפתלי: אותיות תפילין, אילה: אותיות אליה הנביא, כי על ידי מצוות תפילין, השקולה ככל התורה ועל ידי תלמוד תורה, יבוא אליה הנביא.
וזהו: 'הנותן אמרי שפר' - היא התורה. וזהו: 'זאת חוקת התורה' - על ידי זיכרון התפילין שקיים חוקת התורה. 'זאת' - ראשי תיבות: זיכרון אות תפילין. 'יבוא אהרן אל הקודש' - אהרן במספר קטן 13, 'יבוא אל הקודש' - אור לארבעה עשר. וסעודת בר מצווה נקראת סעודת מצווה שבה לובש ציצית - שבה כתוב: 'וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה', ותפילין שקולים ככל התורה. וביום גמר שנת ה-13, 'עם לו יצרתי לי, תהילתי יספרו' - יצרתי: ראשי תיבות ילבש ציצית תפילין ראש יד, ואז 'תהילתי יספרו' יום יום.

הנה בזה הזמן אין מדקדקים בעניין הזיווגים, בין אם נשא עקרה או נשא משום ממון או זקנה או קטנה, לא נהגו למחות בו, ובלבד שלא תהיה אסורה עליו, שאז צריכים למונעו. ובעניין אם שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה לו - הכל לפי המנהג.

היו נזהרים שלא לנהוג בזיון באוכלים, מי שמוצא חתיכת לחם ברחוב קודם כל שהוא מרים אותה מנשק אותה ושם אותה מן הצד. וזה על פי מה שכתוב בגמרא תענית דף כ': שמאכל אדם אין מאכילין אותו לבהמה. ופירש רש"י: משום בזיון אוכלין, ונראה כבועט בטובה שהשפיע הקב"ה בעולם.

כי הנה עתה חדשים מקרוב מביאים מויניזייא, מיני ניירות כרוכות וקשורות, מלאות מעפר מאבק השרפה הנקרא בארוט, ולרבות השמחה לכבוד התורה מבעירים קצת האש בקצה הנייר, ונבער והולך מאיליו, ויוצאים ניצוצות אש לכל עבר למרחוק, וכל העם רואים את הקולות ואת ניצוצות האש היוצאים משם והולכים מסביב-סביב עד שזה מפסיק לבעור. לכה אמר לבי נחפשה דרכינו ונחקורה אם יש בזה צד איסור, ואם יש למחות בהם או לא. ...
בדבר הבערת הניירות שבאו בשאלה, לא תמצא בארץ החיים לדון עם מי שתקיף, שיוכל להראות פנים להחמיר רק מכוח ההיא דבר של בטלה שאמר רבי יהודה לא תאסור ולא תתיר. ...
כי נר מצוה היא, ויוצא בה משום שמחה להרבות שמחה בלב האנשים, כי נועדו יחדיו ונהית לה שמחה של מצוה ... ולפי מעוט ידיעתי והשגתי לא מצאתי לגוף הבוער זה שום סרך איסור.

מעולם היו בה תלמידי חכמים מובהקים שמורים לכל בני ישראל. הלא מראש פה סופיאה היו ג' קהילות, רומנייום, אשכנזים וספרדים. הרומאנים היו נקראים בשם 'קהל קדושים גריגוס', האשכנזים 'קהל קדושים אשכנזים', והספרדים 'קהל קדושים פראנקוס'. כאשר כבש המלך למלכות אונגאריאה, באו היהודים אשר שם, וקבעו דירתם קהל רב מהם בעיר סופיאה, ונהגו מנהגים זרים, לא שיערום אבותינו הקדושים, וכאשר רבו האונגאריזים התחילו להתנהג כמנהג ארצם. וכאשר הלכו להם האונגאריזים לעיר קאבאלייה, נשארו המנהגים ההם בעיר. וחכמי קהל קדושים ספרדים, הבאים אחריהם בעיר הזאת, וגם אנשי העיר התושבים מקדמת דנא, לא ערערו נגד המנהג.

יום מתן תורה, שזכינו לקבל תורה מימינו של הקדוש ברוך הוא, על ידי נאמן ביתו, משה רבנו, עליו השלום, ואת קולו שמענו מתוך האש. ומאז ועד עתה, תקנה קבועה לדרוש ביום שבת שלפני חג השבועות, ונקרא 'שבת כלה'. וטעם הדבר מבואר, שעל ידי השבת זכינו לקבל תורה כמו שנבאר, ועל ידי התורה גדלה חיבתו אצלו, כחתן עם הכלה. וזהו 'שבת כלה' - כי השבת הוא היה גרם המעלות, כי נתחתן בהקדוש ברוך הוא עמנו, והכל על ידי התורה. ועל כן תיקנו לעשות כדת היום, לדרוש ולתור בדברי אגדה, הממשיכים לבו של אדם, ומעודדים את האהבה, להיות כל איש עוסק בתורה תדיר.

בעניין עליית החתן לספר תורה, ביום שבת קודש של החתונה. כבואי העירה אזדידא, יגן עליה א-להים, ראיתי דבר חדש, שעולה בשביעי שהוא משלים. וזה היפך מנהגנו כאן א-רבט, יגן עליה א-להים. וחיפשתי לברר איזוהי דרך ישרה במנהגים הנזכרים על-פי הדין.
ואחר החיפוש ראיתי שמנהג זה ... הוא יותר נכון, מזה שאומרים שהחתן נקרא מלך, ואין כבודו של מלך להעלותו בנוספים אחר שעלו כמה עולים באותה פיסקה. ...
אחרי מופלג יצא לאור חיבור נחמד שחיבר הרב הגדול כבוד מורנו ורבנו החכם רבי רפאל אהרן בן שמעון, זכרונו לחיי העולם הבא ... וזה לשונו: 'חרפת עולם היא זאת שהחתן בכל כבודו ומלכותו יעלוהו לעולה נוסף. שאין עולה עלייתו לספר תורה מחובת היום, ואם מלך הוא איה כבודו?! ...
ונמצא שהמנהג הזה של אזדידא נכון וקיים .

היו קמים בכל לילה קימת חצות עד אור הבוקר, ללמוד תורה לשמה, בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, כולם מלאים אנשים חיל ויראי א-לוהים, אנשי אמת, לומדים בחשק נמרץ, כתות כתות, ויראתם קודמת לחכמתם בזוהר הקדוש ותהילים, ומדרשים אגדות ומוסרים, הלכות ומשניות, הרמב"ם ש"ס ופוסקים, ובארבעה טורים, ושו"ת וסתרי תורה, הנסתרות להם כנגלות, ולהם נגלו כל תעלומות, וניאם בעמקה של הלכה, פנפול עמוק והבנה, וסברה ישרה עד אור הבוקר. ואחר כך מתפללים ברגש ותחנונים ובכוונה ובמתינות וביישוב הדעת. ואחר התפילה קובעים עתים לתורה, והונכים בדרכי ה', ישרים ותמימים, וכל מידות טובות שמנו חכמים נתקיימו בהם, תורה ודרך אר"ץ.

אר"ץ שמנהגיה הטובים מיוסדים על אדני פז מאלפי שנים, מנהג נביאים מנהג ותיקים, סדריה נכונים שורשם מתורת א-לוהים חיים, מיוסדת ומתוקנת ומרוכזת ומשוכללת ומסודרת ומתנהגת בחסד וברחמים כמנהג הראשונים כמלאכים, ולא משנים שום מנהג ממנהגי האר"ץ.

'הא לחמא עניא' - ונרמז כאן מה שמובא: 'הנותן פרוטה לעני מתברך בשש והמפייסו מתברך באחת עשרה'. והיינו: 'הא לחמא' - כשנותן לחם לעני מתברך ב - ה"א היינו: בגימטריא שש.
אבל 'עניא' – כלומר: 'ען י"א'. ען - מלשון שעונים אותו ומדבר על לבו, מתברך ב- י"א והיינו ענ-יא.
ואם תאמר: אם כן יפייסו ותו לא? - יש לומר: 'סור מרע ועשה טו"ב' – כלומר: מעצה זו תסור משום עשה טו"ב - בגימטריה: שבע עשרה.
כלומר תתברך בשש של הנותן ובאחד עשרה של המפייס, הרי שבע עשרה.

'החנות פתוחה, והחנווני מקיף, והפנקס פתוח, והיד כותבת' - חנו"ת ראשי תיבות: חודש ניסן וחודש תשרי, שהם מסוגלים לתשובה יותר מכל ימים ...
ולכן ציוונו הקדוש ברוך הוא לבער החמץ מקרבנו, שהוא רומז גם כן לגזל וחמס בחג הפסח, שהם נהוגים על התבואה, וטובתה ורעתה תלוי בגשמים, ועל ידי הגזל נעצרים הגשמים, כמו שנאמר: 'על כפיים כיסה אור', ולכן נכון בחג הזה להוציא הגזל מרשותו, ולכן תיקנו לתת קמח לעניים בפסח, ולא בשאר חגים כדי שיזכו כל הקהל ויהיה תיקון לגזל, כמו שנאמר ולא ימנע הגשם.

שולחן ערוך: 'אסור לאחוז ספר תורה ערום בלא מטפחת' - מה שכתב ה'בית יוסף' בשם ה'מרדכי', שאשכנזים אוחזים ספר תורה ערום בשעה שמגביהים - הדברים כמשמען, שהיו אוחזים אותו בלי מטפחת סביבו. ואף על גב שעתה לא נהגו כך, וכמו שכתב באמת ה'דרכי משה': אני מבני בניהם ולא ראיתי מנהג זה. - אין זה תמוה אם בזמן קדמון היו נוהגים כך, ואחר כך הוכשר הדור.

צריך זה להמתין על התעוררות ליבו, שיזריח 'דחילו ורחימו' על אבריו, אלא שאוחז בהתעוררות זה, ועושה מיד מצוות באיברים, להוסיף קדושה בלב, ומלב לאיברים.
ועל בחינה זו אמר דוד המלך עליו השלום: 'תפילה לעני כי יעטוף, ולפני ה' ישפוך שיחו' - ירצה: כי עני בדעת הזה, אשר ממתין עד תתעטף בו נפשו, שיבוא התעוררות ללב, אזי בעת התעוררותו, עצה היעוצה לו, שיהיה אז תפילתו, אשר 'לפני ה' ישפוך שיחו' דייקא - רוצה לומר: שיהיה עבודתו בכוחו, שיהיה ליבו בידו.

'לא יבוא עוד שמשך, וירחך לא יאסף, כי ה' יהיה לך לאור עולם, ושלמו ימי אבלך' - אפשר לתת טעם למנהג העולם שאומרים פסוק זה לבעלי אבלים ביום השביעי בקומם מהקרקע.
והוא, שמי הם היושבים על גבי קרקע כי אם אותם שמתו להם או אב או אם או בן או בת או אח או אחות. ששניים מהם, מתאבלים עליהם שנה תמימה, וארבע מהם שלושים יום.
שאביו ואמו - שנה כמניין ימות החמה. והשאר - חודש, כמניין ימות הלבנה. ולזה תיקנו לומר להם בקומם: 'לא יבוא עוד שמשך' הרומזים לאביו ואמו, 'וירחך לא יאסף' - הרומז לשאר קרובים.

'לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה'. - ידוע כמה חמור הנדר. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'כל הנודר כאילו בנה במה, והמקיימו כאילו הקריב עליה קורבן'. עד כאן. אם כן מי שעליו נדר, צריך מאוד ליזהר שלא יאחר לשלמו, ואם איחר, יזהר על כל פנים לשלמו, קודם יום הדין. או אם אי אפשר לקיימו, ישאל לחכמים להתיר לו את נדרו קודם יום הדין, הוא ראש השנה. וכבר נהגו לעשות התרה בערב ראש השנה.
וזהו רמז: 'לא יחל דברו ככל' - סופי תיבות: אלול - לומר שצריך לשלם אותו, על כל פנים בחודש אלול, אם אירע ואיחר אותו. 'יחל דברו ככל היוצא' - סופי תיבות: אלול למפרע - לרמוז התרת נדרים בחודש אלול.

'טובים השנים מן האחד' - תפילין של יד ותפילין של ראש, בהנחתם בראש חודש, וטובת ההנחה 'מן האחד' - רצונו לומר, שיהיו בו באדם, בעמידה אחת של שחרית, אבל לא בשנית, והוא עמידה של מוסף, שחולצן. העושים אלה, יש להם שכר טוב בעמלם - בחליצתו, ומתפלל תפילת מוסף בלא תפילין. ...
ועוד כתוב: ' כתר לי זעיר ואחוך, כי עוד לא-לוה מלים', נמצא בספר 'חיי אברהם' - כי התפילין נקראים 'כתר' והוא אומר בקדושת מוסף, ואין ראוי לשני כתרים יחד, ואפילו ביחיד שאין שם קדושה, כיוון שהוא זמנו, אין ראוי שיהיו על ראשו תפילין. וזהו הרמז, שאומר אדם כלפי התפילין: אני חולצך בתפילת מוסף שבו קדושת כתר, ומפני זה 'כתר לי', תמתין, 'זעיר', עד גמר התפילה.

בעת החתונה נוהגים לקיים את טקס ה'קשרה' לחתן. במעמד הטקס, הכהן פותח בסלסולי ברכת הודיה לה' - אסבהקה. טקס ה'קשרה' המתקיים ביום שני, מבדיל את החתן היהודי מטקסי החתונה המקומיים באתיופיה. טקס ה'קשרה' הינו כנגד חמישה חומשי תורה.
הסרט שמשתמשים בו לטקס מורכב משלושה חוטים לבנים ושני חוטים אדומים. במהלך הטקס קושרים את הסרט סביב ראשו של החתן בחלק העליון. הטקס הוא סימן הטוהר של האישה. סדר החוטים הוא: לבן, אדום, לבן, אדום ולבן. החוטים עשויים מבד כותנה. הטקס מתקיים בשירה, זמרה, הלל ובהודיה לה', בשעה שקושרים את הקשרה סביב ראשו של החתן.

קודם קריאת המגילה צריך לקיים מצות משלוח מנות ע"י שיולך עימו איזה פרי ואיזה דבר מתוק לבית הכנסת, ואחר עמידה בשעת הספר תורה ליתן ביד מכרו בבית הכנסת לקיים מצות ומשלוח מנות קודם קריאת המגילה, וכן לקיים מצות ומתנות לאביונים יקיים אותה בבית הכנסת קודם קריאת מגילה. ...
ואני הכותב נוהג כן, שמה יש ליקח איזה דבר הראוי למנות, וליתן לחברו אוהבו בצנעה בבית הכנסת, וכן ליתן צדקה הראויה לשני עניים.

קניתי זה הפנקס, לכתוב בו חידושי גמרא, פירוש, תוספות, את אשר ישים ה' בפי, יום יום, בעזרת ה' וישועתו, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שחייב אדם לכתוב כל חידוש שיעלה בדעתו, ואם לא יענש על כך, לא עלינו. ... ואני תפילה לא-ל נורא עלילה, שיעזרני על דבר כבוד שמו, ויסייעני לחדש חידושים רבים ואמיתיים, לאמיתה של תורה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות. ... ודע שכל מה שכתבתי כאן הוא בלי בירור, וגם אין סדר למשנה, ובעזרת ה', לעת הפנאי אחזור עליהם ואבררם ואסדרם על מקומן.

'וביום השמיני ימול בשר ערלתו' - בספר 'אור החמה' הביא מספר 'לחם לפי הטף' של הרב הגאון המקובל רבי יצחק בוכובזה, זכר צדיק לברכה, הטעם שקוראים שם לילד אחרי המילה, כי שמו של כל דבר הוא הממשיך לו שפע חיותו, וקודם המילה שעדיין הוא בעורלתו מצד הסטרא אחרא, אין לקרותו בשם, להמשיך לו שפע חיות הקודש, כי אין להמשיך שפע קודש למקום סטרא אחרא. אבל אחרי שהוסרה ממנו עורלתו ונכנס אל הקדושה, אז קוראים אותו בשמו, להמשיך לו שפע חיות קודש. ועל פי דבריו זיכרונו לברכה, אפשר לרמוז זה בפסוקנו: 'וביום' - נוטריקון: 'ואחרי מילה ופריעה יקראו בשם', וזה 'ביום השמיני', ולמה? - כי 'ימול בשר עורלתו', ויכנס לקדושה, והסטרא אחרא תתרחק ממנו ויהיה קדוש.

נושא זה של ה'שיבה' דורש מספר דיוקים. בעברית 'קיבוץ גלויות' משמעותו המילולית אינה החזרה מן הגלות ביחיד אלא מן הגלויות ברבים. כל אחת מהגלויות היא צורה מיוחדת של הגלות. הביטוי הזה מדגיש את הרבגוניות של הגלויות של העם היהודי וגם את הקושי לאחד אותן שוב.

'תבוא לפנייך תפילתי, הטה אוזנך לרינתי' - וזה שאמר: 'תבוא לפנייך תפילתי' - כלומר מה שאני מתפלל על גאולת כנסת ישראל מהגלות הארוך הזה. - 'הטה אוזנך לרינתי'.
רמז בכפל הלשון: שלא יחשיבנו מאותם שנאמר עליהם: 'תן לו ואל אראה פניו', ועל זה מבקש ממנו יתברך: גם שתבוא לפנייך תפילתי, אבל לא אהיה מהסוג של 'תן לו ואל אראה פניו', אלא נטה אזנך לרינתי - רינה זו תפילה. בעוד שאני מתפלל הטה אוזניך לקול שוועתי על הגלות הזה.

'ויהי בעלות המנחה, ויגש אליהו הנביא' - ואמרו במסכת ברכות: לעולם יהיה אדם זהיר בתפילת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה. ... ואם אפשר שזוהי כוונת אליהו, שבחר בעלות המנחה שהוא זמן הדין. ולכך מזהיר בגמרא, שלא יאמר אדם: כיוון שהיא שעת הדין, חס ושלום, לא יענה על שאלותיו בתפילת המנחה, לכך אמר: 'שהרי אליהו לא נענה' - רצונו לומר: לא בחר להראות כוחו יתברך וחסדיו אלא בעת המנחה, שהוא שעת הדין ונתקבלה תפילתו - כן הזהיר בתפילת המנחה מיד הוא נענה.

תורתנו הקדושה המשלמת המידות והדעות, כל מצוותיה והנהגותיה הוא לקיום החומר והצורה, להיות שניהם שווים לעבוד קונם, והיינו בהיותו הולך בדרך הממוצע בכל ענייניו. ... ציוותה תורה לתת צדקה מממונו ותרומות ומעשרות אבל לא כל ממונו, ציוותה תורה 'לא תשנא את אחיך', הרשע מותר לשנאתו, וכיוצא בכל המצוות, ובזה יתקיימו שני המכונות החומר והצורה, שאם לא כן לא יתקיימו. ובעניותי אמרתי, שזהו סיבה למקרה אשר קרה לארבעה שנכנסו לפרדס ... אבל רבי עקיבא שעשה גבול לחומר וגבול לצורה, ודבר בעתו מה טוב, ועשה שלום ביניהם, כמו דרכי התורה שכל נתיבותיה שלום, שהוא השוואת החומר לצורה, כולם שווים לעבודת קונם, ועל כן נכנס בשלום ויצא בשלום.

בערי אדום יש להם יסודות החוכמה, שהם סדר הלימוד כמו שאמר התנא: 'בן חמש שנים למקרא' ולא פחות, כי הנער עדיין אין לו שכל לקבל כי ישתבש שכלו ... ומחמש שנים עד יוד, ילמד עמו תנ"ך עם פירוש רש"י, ושאר הפשטנים האמיתיים וצחות הלשון בחיתוך האותיות לדעת בין ימין ושמאל ... ואם דעת התינוק עני הוא, ואין יד שכלו משגת להבין בש"ס ובפוסקים, ילמד עימו ההלכות השייכים, באורח חיים ודיני איסור והיתר, שאם בעל מלאכה הוא יעשה אותה שלימה.

'בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות'. למה מתחיל הדיבר לנוכח ואחר כך נסתר. גם כפל הלשון נראה כיתר, חס ושלום.
ונראה, שהכתוב מדבר על שני מינים: יש שיש להם דירה נאה ויפה, וזה קשה לו לצאת מדירתו לשבת בסוכה. אבל מי שיש לו דירה רעועה, ואולי הסוכה יותר טובה ממנה, זה לא קשה לו לצאת מביתו. ואדרבה, בשמחה יוצא. וכמו שראינו בזמננו בעליה החדשה, שיושבים באהלים והצריפים.
ונגד זה אומר הכתוב: 'בסוכות תשבו שבעת ימים' - אלו נגד הגרים בצריפים. 'תשבו' - לנוכח זה ברור שתשבו. אבל עיקר הציווי הוא כל האזרח בישראל, האזרחים שיש להם דירה חשובה, אני מצווה שישבו לקיים המצווה.

'אמר רבי שמעון: מעיד עלי, שמימי לא ביטלתי שלוש סעודותיו אלו, ובגינם לא אצטרך לתענית בשבת, ואפילו בימים אחרים, וכל שכן בשבת'. - ומקשים כל העולם איך רבי שמעון בן יוחאי, עליו השלום, קדוש יאמר לו, מחזיק טובה לעצמו, שלא בטל שלושה סעודות, פשוט שהיה עושה אותם, שאפילו ההדיוטות מקיימים אותם, כל שכן וקל וחומר, בן בנו של קל וחומר, רבי שמעון בן יוחאי שהיה מקיים המצות שאדם דש בעקביו. ...שזה כוונת רבי שמעון בן יוחאי, שהיא עצמה השמיע לנו שכל מי שמקיים שלושה סעודות, אינו נצרך שיתענה תענית חלום, לא בשבת ולא בחול, שלא תבוא אליו צרה שיתענה עליה.

וטוב לקרוא פרשת הקרבנות כל יום ומסוגלים הם לבטל כל מקטרג. וזו תרופה יפה לנפש. וכן בתיקוני הזהר שנוהגים לקרוא באותם הימים רבת תועלת היא לנשמה.
ונוהגים הרבה אנשים לקרוא באותם הארבעים ימים מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים, חמישה פרקי תהילים בכל יום וגם זה תיקון לנפש להכרית ולמחות כל מקטרג.

שבת זו נקראת שמה בישראל - שבת כלה משני טעמים: משום מנהג קדמונינו לומר מילות קדושה בשבת זו ולקיים מה שכתבו זיכרונם לברכה - 'משה תקן לישראל שיהיו שואלין ודורשין הלכות חג בחג, הלכות עצרת בעצרת'. וגם משום שכנסת ישראל נקראת כלה מהחתן הקדוש, שעל ידי התורה שניתנה לנו על ידי משה רבינו, עליו השלום, קדשנו בה לשם קידושין גמורים.

כרפס - לרמוז מה שאמרו זיכרונם לברכה: ריבוי הבנים השלים המניין, ולזה בא הרמז בתיבת 'כרפס' נוטריקון: ס' פרך, לרמוז כי שישים ריבוא ישראל עבדו עבודת פרך. ועיין ב'לבוש' סימן תע"ג. גם כן שעל ידי הענווה נגאלו ישראל, כמו שאמרו זיכרונם לברכה, ובא הרמז בתיבת 'כרפס' - להורות נתן שעשו עצמם כרפש וטיט, כי השין שמאלית קרובה לסמך. וגם לרמוז שעל ידי הענווה נעשה מרכבה לשכינה, וכתבו רבותינו זיכרונם לברכה שהשכינה השלימה המניין.

'והוא אשה בבתוליה יקח' - רבותינו זיכרונם לברכה רמזו: 'והוא' - גימטרייה י"ח, לרמוז שבן י"ח לחופה. ובזה אפשר לרמוז מאמרם זיכרונם לברכה: 'חות דרגא וסב אתתא' [רד דרגה ושא אשה], שראשי התיבות של מאמרם זה הוא גימטרייה י"ח.
ועוד בא לרמוז שהעניו מרכבה לשכינה, ו'אשה' כינוי לשכינה, כמו שאמר הרב 'ערכי הכינויים', זיכרונו לברכה, וזהו: 'רד דרגה', להיות שפל רוח, ועל ידי זה: 'שא אשה', שהיא השכינה.

תקנת אבא מארי ועטרת ראשי, הרב החסיד הקדוש, אביר הרועים, כבוד הרב יעקב זכר צדיק וקדוש לברכה, וזכותו יגן עלינו אמן, אשר פעל ועשה בשבת הקדוש הזה, הנקראת 'שבת כלה' נדבה לתינוקות של בית רבן.
'איש איש אשר ידבנו ליבו' לקנות מהם לחם לפי הטף, אלו קטנים של בית רב, לזונם בלחם בכל השנה. וכן בכל שנה ושנה בה יעשו בשבת לפני החג הקדוש הזה, שהוא זמן מתן תורתנו.
ואשריהם ישראל קדושים, כל מצווה שקבלו בשמחה, עדיין הם מקבלים ומקיימים אותה בשמחה רבה, 'איש כמתנת ידו'. ויש להתחזק ולהתאמץ במצווה רבה כזאת, רבת המעלות צדקה ותלמוד תורה מפי תינוקות של בית רבן.

ה' ה' אל רחום וחנון' - מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור והראהו למשה סדר תפילה ואמר להם: כל זמן שישראל חוטאים ויעשו לפני כסדר הזה - אני מוחל להם. ...
ולכאורה, אדם כי יפליא, ועיננו לו ראו מעשים שבכל יום, מזכירים שלוש עשרה מידות, בתפילת כל פה בוקר וצהרים, ואף על פי כן ישראל כיולדה בתוך הגולה וצרות רבות באות עליו ואנחנו לא נושענו.
ואולם תירוץ הדבר. - זה לא דבר רחוק הוא שבוודאי אין סברא לומר שבשעה שיזכיר האדם י"ג מידות יצא נקי מכל עבירות שבידו - זה אין הדעת סובלו ואין הסברא מקבלתו. אלא, הכוונה היא לומר שישראל יזכירום בכל ליבם ובכל נפשם לעשות כמעשיהם - מה הוא רחום אף אתה היה רחום.

'ותיקח מרים הנביאה, אחות אהרן, את התוף בידה, ותען להם מרים שירו לה'' - וקשה שהרי היה לו לומר 'ותען להן' - שמילת 'להם' הוא לשון זכר. אלא כוונת העניין כמו שכתוב בש"ס 'קול באשה ערווה', וכאן גם משום זה, לא עשו אלא בתופים, ולא השמיעו קול, באה מרים ואמרה להן: 'שירו לה'' - כלומר גם בפה, משום שאתם היום יש לכם דין אנשים, משום כי גדול יום זה להשמיע בנס ה', ועוד כי השכינה בתוכנו, ואין מחשבה של עבירה. הרש"ף זיכרונו לברכה.

דרוש שדרשתי על חנוכת בית הכנסת קהילת קודש 'איטליה חדש', שסתרו אותו, שהיו כתליו נוטים, וחזרו ובנו אותו מחדש, בשבת קודש לעת מנחת ערב פרשת תרומה שנת ה'תקס"ג ...
כל מצווה, יש בה עילוי גדול ונורא מאד באיכות המצווה, בין כשנעשה המצווה על ידי יחיד ובין כשנעשה כל ידי רבים. שכשנעשה על ידי רבים, יש לה עילוי גדול ונפלא והתלהבות גדולה, ומרוב עילויה מתלהב כל לבב אנוש ומתפשט עילויה על כל איש ישראל. והדברים עתיקים. ...
מצווה גדולה כזאת, שנעשית על ידי רבים גדולה מעלתה, ומשם מתפשט לכל לבב איש ישראל, גם מי שאינו שייך במצווה, ולא נטפלו בה, מרוב עילויה, אור נוצץ מלמעלה מרוב עילוי מעלתה, ועל זה כולנו שמחים וטובי לב, על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל להביא הבניין לידי גמר טוב. ... עוד יש טעם לשבח כאשר עתידים בתי כנסיות ובתי מדרשות שיקבעו בארץ ישראל, ונזכה לראותם שם בנויים על מתכונתם הם בעצמם, ועל זה שמחה לאיש ישראל.

עירובי תבשילין - היה מנהג נכון בירושלים, תיבנה ותיכונן, לשלוח הבית דין, זוג חכמים, ויסובבו העיר, ויעשו עירובי תבשילין לאלמנות ולכל מי שלא ידע, ולוקחים מאיתם, מכל בית פת ותבשיל.

טעם למה שנהגו להדליק נרות יתירות לכבוד ראש חודש ... וכן כתב הרב 'ברכי יוסף', זיכרונו לברכה, בעניין שמצווה להרבות בסעודת ראש חודש, הביא משם הרב מורנו הרב רבי ישראל לינגי, זיכרונו לברכה, משם רבו, הרב החסיד אליעזר נחמן פואה בספר 'גורן ארנן' בפרשת בחוקותי, שעם היות קדושת יום טוב יותר מראש חודש, מצאנו מעלה לראש חודש יותר מיום טוב, והיא שאור גיהנם אינו שולט בראש חודש כמו בשבת. כי שבת וראש חודש הונחלו משנברא העולם, אבל ימים טובים באו מצד הניסים שנעשו אחר כך. וכתוב: 'והיה מדי חודש בחודשו'. עד כאן לשונו. וכן הובא בזוהר הקדוש פרשת נח דף ס"ב עמוד א' בתוספת על הפסוק: 'ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו' - וי להם כשיצאו מזה העולם. וי להם מי יתבע אותם, כשימסרו לידו של דומה, וישרפו באש הדולק, ולא יצאו ממנו מלבד בראש חודש ובשבת, כמו שכתוב: 'והיה מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר' וכו'. עד כאן. אם כן זה ודאי יפה נהגו להדליק נרות יתירות לכבוד ראש חודש כמו בשבת.

'וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אלהם. דברו אל בני ישראל לאמר: זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ' - 'אליהם' דווקא, בתוכחת מגולה מאהבה מסותרת, כי תורת הבהמה והחיה הטמאה עם הטהורה, עיקר אמירתה היא לבני ישראל, אלו בני אדם שאינן דומים לבהמה, ללמוד מהן המידות הטובות. יש בבהמה רחמנים, ויש אכזרים כמו העורב, וכן לכל שאר מדות, וכן לכל העוונות. אם כן כל הציווי הזה הוא לבני האדם, 'לאמר אליהם'. אלא שהדיבור מצד עצמו הוא, איזה ראוי לאכילה. ועשה בהם סימנים, ככתוב 'זאת החיה אשר תאכלו'. אבל פנימיות העניין שם רמז, 'לאמר אליהם' - מצד עצמם, 'לכל פשעיהם ולכל חטאתם', אל יטמאו בתוך טומאתם. למדנו מזה שאף תורת הבהמה, היא תורת האדם, אלא שלא נאמרה בפירוש, ושם בסתר סתרו של עולם.

'נודע בשערים בעלה, בשבתו עם זקני ארץ' - ויש להבין מה עניין הזכרת שבח הבעל, כשהוא דן בשבח אשת חיל. אומנם במה שאמרנו יבוא היטב, שאף זה הוא שבח לאשת חיל שממתינה לבעלה עד שבא מבית המדרש. או יאמר שאמרו זיכרונם לברכה: אין מזווגים לו לאדם אישה אלא לפי מעשיו, וכתב שם רש"י, זיכרונו לברכה, דהיינו בזיווג ראשון, כמו שכתבתי בפרשת 'חיי שרה'.
וזהו שמשבח לאשת חיל, שאם תרצה לידע גדולת זאת האישה וצדקתה, צא ולמד מבעלה, שנודע בשערים בשבתו עם זקני ארץ, ואם כן ודאי גם כן היא צדקת.

'וביום השמיני ימול בשר ערלתו' -שמא נצטווינו לעשות משתה, להזמין קרובים ומכרים, ולהוציא הוצאות כל כך ביום הברית? - לא. אלא 'וביום השמיני ימול בשר ערלתו', ובוא וראה כמה ישראל מחבבים את המצוות, וכמה הוצאות מוציאים, ומתאספים קרובים ושכנים וחברים ומכרים, כדי לשמוח בעשיית המצווה, לקיים מה שנאמר: 'ואני תמיד אייחל, והוספתי על כל תהילתך'.

מנהג העולם בט' באב, שלא לעשות הקמת ספר תורה שחרית כמו שנוהגים בשאר ימים שמקימים הספר תורה, ומראה כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו, ומחזירו לפניו ולאחריו, ואומרים 'וזאת התורה' כמו שכתוב במסכת סופרים.
ולא מצאתי דבר זה בשום ספר, מאין בא להם מנהג זה שלא להקים הספר תורה בט' באב בשחרית. ואפשר שנהגו כן משום שהקמת ספר תורה נראית כשמחה, שמגביה ומראה לכל, והופך עצמו מצד זה לצד זה לארבע רוחות כדי להראות הכתיבה לעם. ולולי שראיתי שכך מנהג פשוט בכל המקומות, הייתי אומר שמנהג בטעות הוא, וראוי לבטלו, שההקמה הזאת הכרחית היא ממסכת סופרים פרק י"ג, הביאה הרב ז"ל בבית יוסף אורח חיים סימן קל"ד, והרמב"ן ז"ל בפירוש התורה בפרשת כי תבוא, והביאו הרב ז"ל בבית יוסף, שם הביא מהירושלמי בסוטה, פרק אלו נאמרין: ארור אשר לא יקים: וכי יש תורה נופלת? רבי שמעון בר יוחאי אומר: זה החזן. ופירשו זיכרונם לברכה: על החזן שאינו מקים ספר תורה בציבור להראות כתיבתו לעם, כמובא במסכת סופרים.
וכיוון שהחזן שאינו מקים הספר תורה להראותו לעם נמצא בארור, למה לא נקימהו אף בט' באב בשחרית, שדוחק לומר שלא כתב הרמב"ן ז"ל אלא בשאר ימים, לא בט' באב, שמי חלק עליו ומאין בא להם זה, כיוון שבט' באב מוציאים ספר תורה וקורין בתורה. ולכן הנהגתי פה איזמיר יגן עליה א-להים, בקהילת קודש פורטוגל, יגן עליה א-להים, להקים הספר תורה אף בט' באב בשחרית, שלא מפני מנהג, שלא מצינו יסודו בשום ספר, עזבנו דברי הרמב"ן ז"ל המפורשות והוא מהירושלמי, וליקום בארור חלילה. הנראה לעניות דעתי כתבתי.

דברי החכם השלם הפוסק זה סיני כולם נכוחים לבין וישרים למוצאי דעת. והנה אמת שלא היה צורך למשוך קסת הסופר על דברים פשוטים כאלה וכמו שיפה הוכיח החכם השלם, ישמרהו תורו ויחיהו, שלאומרו בלחש או בקול אין שום עיכוב ושניהם כאחד טובים וכל מקום ומקום לפי מנהגו.
ובספר צידה לדרך מאמר א' כלל א' פרק ל"ח כתב: והתקינו הראשונים והוא רחום ובו' ואין להקל בהם. וצריך לאמרם בכוונה ובמיתון, לא כמו שהרגילו רוב שלוחי ציבור, לאמרם בשפה רפה ובמרוצה שלא בכוונה עד שאין אחד מן הציבור שיאמר עם חברו, אלא אחד למעלה ואחד למטה, לא כמתחננים ולא כמתקוטטים עד כאן. ואלו אם אמרו בלחש או בקול רם, ואפילו מעומד או מיושב, לא הוזכר בדבריו. שמע מינה שאין קפידה ונהר נהר ומסלולו.

שמעתי שבקהילת קודש טריקולה, יגן עליה אלהים, המנהג שלהם, שאבי הבן, כשעולה לקרות בתורה ביום שבת קודש, אחר שקורא בתורה, מברך 'ברכת הגומל' להצלת היולדת. ויהי היום, עבר בקרב מחנהם איש חכם בעיניו, וגער בהם, ואמר להם שמברכים ברכה לבטלה. ושאלו את פי, ואמרתי שלא יפה עשה, לבטל מנהגם. שאמנם ודאי לנו שמרן 'בית יוסף' דעתו מסכמת שאין לברך, אמנם מצינו מגדולי האחרונים הבאים אחריו, שהעלו הלכה לברך. ואף כי אנו בשלנו, אין לנו אלא דברי מרן הקדוש, זכרונו לברכה, מכל מקום במקום שנהוג לעשות כמנהג, כמו כל אותם אשלים גדולים, אין למחות בידם.

בעם ישראל נהגו תמיד לדאוג לעניים, וכמבואר בדברי רבינו הרמב"ם וזו לשונו: כל עיר שיש בה ישראל חייבים להעמיד מהם גבאי צדקה ...ומעולם לא ראינו, ולא שמענו קהל מישראל, שאין להם קופה של צדקה. עד כאן לשונו. וכל זה ידוע ומפורסם כמצוות התורה, לדאוג לפרנסת הזקוקים. וכיום חובה זאת היא פשוטה בכל מדינה מתקדמת, וכל מחוסר עבודה זכאי לביטוח לאומי לקיום מינימלי.

נשאלתי מעיר טהראן, יגן עליה א-להים, שנהגו שנה אחת לשחוט בסכין של שחיטה שמתקנים האשכנזים, אם יכולים לחזור ולשחוט בסכינים הקודמים. ואיני רואה מקום לשאלה זאת, שאין שום הפרש לעניין הפגימה בין סכינים הקודמים לאלו החדשים מקרוב, שלא אסרה תורה אלא סכין פגום, ולא הורו לנו רבותינו זיכרונם לברכה לבדוק הסכין כי אם בדיקת הציפורן – הבשר והציפורן ושלושת הצדדים, ואם הרגיש בציפורן שום פגם, משחיזו ומוציא הפגם, וכשר. וזה הוא אליבא דכולי עלמא, ספרדים ואשכנזים, שתורה אחת לכולנו. ובסדר השחזת הסכין להוציא הפגם הוא ההפרש, שהספרדים משחיזים הסכין בסדר אחד ואינם חוששים שיהיה חד הרבה, כי אם שיצא הפגם, אף שלא יהיה חד. והאשכנזים נהגו בסדר אחר. ולא משתמע מכך לעניין הדין בו אנו עוסקים, שכל העולם סובר - שכל שאין הציפורן מרגיש פגם בשר.
וכל המקומות שבספרת נוהגים כן זולתי האשכנזים ה' ישמרם. ואינו בא מיד ספרדי מלאכה זאת של השחזת הסכין הנזכרת. ובארבע ארצות הקודש, ופה עיר הקודש, תיבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן, מזה זמן שנתרבו האשכנזים הבאים לגור בארץ יום יום אפ"י ורוצים לאכול משחיטה בסדר זה שהורגלו בה, ועל כן נתנהג סדר סכינים אלו בכל ארץ ישראל כמעט, ולא משום שחס ושלום השחזת הספרדים פסולה חלילה, שהרי בכל גלילות תוגרמה נוהגים כן, וגם האשכנזים בתחילת ביאתם, שהנם מועטים, אכלו ממנה. ואם כן, אין כאן דין תורה מנהג.
שוודאי מה שנהגו בסכינים חדשים, בוודאי היה שהשוחט היה אשכנזי, שהוא הבקי במלאכת סכינים אלו. והחכם החדש שהורה להם לשחוט בסכינים ישנים, לא ידעתי אכנהו ממעלת כבודו: אם השוחט יהיה ספרדי, שאינו בקי בהשחזה אחרת - יפה אמר השונה, שוודאי לא הותר לו לשחוט בסכינים חדשים אם אינו בקי בהם, וטוב לו שלא יהיה לו עסק עמהם, ויפה כיוון; ואם השוחט אשכנזי - אין בדבריו כלום, שאשכנזי המלומד בהשחזה הקודמת לא יוכל להרגיש בציפורן הספרדי, כי אם לפי בדיקתם בחוש הראות. על כל פנים אין להקהל, ה' עמהם יחיו, שום מכשול עוון בזה:
אם השוחט הוא אשכנזי ובודק כדרכו, במה שעיניו רואות - ויאכלו ענווים וישבעו. ואם הוא ספרדי ושוחט בסכין הישן ויש להם סמיכה מרבותיהם היודעים - יאכלו בלתי שום פקפוק, שמנהג כזה אינו על בני העיר כי אם על השוחטים, שכל אחד ינהג כמנהג מקומו הבקי בו, וכל האוכל - סמוך ליבו, לא ירא, וה' יברך את עמו בשלום.

יש מי שאומר, שלאשת תלמיד חכם מבטלים תלמוד תורה, כמי שקרא ושנה. וזה שאמר שלמה: 'קמו בניה ויאשרוה, בעלה ויהללה, רבות בנות עשו חיל, ואת עלית על כולנה. שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל'. - כלומר, אף על גב, שזאת האישה אינה בעסק התורה, מכל מקום 'היא תתהלל', מתוך מה שהיא, כלומר לא מכוח כבוד תורה, כיוון שקדמה מיתת בעלה למיתתה. מכל מקום 'היא תתהלל', אגב יראתה. ואם כן לפי זה 'תנו לה מפרי ידיה' - שהזהרה בלימוד בניה ובעלה, ומבטלים תלמוד תורה במותה. וגם 'ויהללוה בשערים מעשיה' - דהיינו בבית הכנסת ובית המדרש מעשיה, הללו בשערים המצוינים בהלכה, ושם ספדוה וספרו שבחיה, שראויה לעניין זה.

'נוהגים לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים מראש חודש אלול ואילך ועד יום הכיפורים'. -
הירא את דבר ה', ורוצה להיות שושבינא דמטרוניתא, זה דרכו להיות בכל לילה מתתעורר מחצות ואילך, אומנם אז העיקר הוא לעסוק בתורה. אומנם, בימים אלו, טוב להרבות סליחות ותחנונים עם הציבור, ואחר כך ללמוד עד אור הבוקר או ילמוד מתחילה כפי מנהג המקום.

'השתא הכא, לשנה הבא בארעא שישראל' - כתב מורי זקני בפירוש כתב ידו, זיכרונו לחיי העולם הבא, שמנהג ישראל תורה היא, שנהגו כשאומרים: 'השתא' - להגביה הקערה ומסבבין אותה על האנשים והנשים והטף גדולים וקטנים, וכל זה חיבוב המצווה, ומרמזים שיגנו עלינו מצוות. ואפשר שירמוז על ענני כבוד, שהיו מסבבין על יוצאי מצרים מד' צדדים ומלמעלה ומלמטה. אפשר גם שירמוז על גלגל שחוזר בעולם, לכן עושים זה כשאומרים: 'השתא הכא' - כלומר שיחזיר הקדוש ברוך הוא עלינו לטובה ויהיה 'השתא הכא, לשנה הבאה בארץ ישראל', עד כאן לשונו זכותו יגן עלינו אמן.
והחיי"ל, זיכרונו לברכה, כתב שמנהג מר אביו זיכרונו לברכה להגביה הקערה כשמגיע ל'מה נשתנה' ולסבבה על ראש כל אחד ואחד מבני ביתו עד גמר כל הפסקה וכך הוא נוהג אחריו, יען שהקערה בכללותה הם רמזים ליו"ד ספירות משפע קדושה וברכה מי' ספירות כסדר הזה עיין שם. ולפי זה מה המתוק לחיכי הרמז הרומז על הארש אשר רמז הרב הנזכר על פסוק: 'ואסובבה את מזבחך ה' - שמילת מזבח"ך: מצה, מרור, זרוע, ביצה, חזרת, חרוסת, כרפס - שהם הדברים בתוך הקערה עיין שם.
ועל פי האמור בא הרמז למה שמגביהים הקערה עם הדברים אשר באו אל קרבנה: 'עלה בכבש ופנה לסובב' - ברכות לראש משפע קדושת י' ספירות וזוהי 'ואסובבה את מזבחך' - דווקא, שמסבב הדברים הרמוזים במזבחך, כי זאת מורה על הפעול כידוע וקיים לנו.

לפי שחייב אדם לספר ביציאת מצרים לגדל ולרומם שמו ונפלאותיו. לכן נקרא שבת זה 'שבת הגדול' כי בו מתחיל חיוב סיפור נפלאותיו ביציאת מצרים, להגדיל שמו בעולם ולרוממו.

נוהגים פה - העירה גאבס, לדרוש בליל ל״ג לעומר, בשבחי רבי שמעון בר יוחאי ...ונהגו ישראל לכתת רגליהם, מאתר לאתר, עד מקום כבודו היא מערת מירון, ושמחים בהילולא שלו ...ומניחים נכסיהם ובוטחים בה׳, כאשר עשה עמנו נסים ונפלאות בקריעת ים סוף - כן יעשה עוד.

בואו ונחזיק טובה להנשר הגדול, ראש המדברים, גדול אדוננו רבנו משה בר מימון, זיכרונו לברכה, כי הסיר חרפה, סתם פי מקטרגים, אף הוא ביטל את המעוררין באשר הודיע לנו בספרו הנורא, ספר 'יד החזקה' כי מנהג זה הוא מנהג קדום בספרד, וזו לשונו הטהור: ונוהגין כל ישראל בספרד ובמערב ובשנער ובארץ הצבי, להדליק עששיות בבתי כנסיות, ולהציע בקרקען מחצלאות כדי לישב עליהן, ובערי אדום יושבם בה על הכיסאות. עד כאן לשונו הזהב.
והכיני בשר לו, עיניו תחזינה מישרים כי רוח הקודש הופיע בבית מדרשו, לחרות דברים אלו על ספרו, אשר איננו רק לפסק דין, ומה לו להודיע מנהג המקומות בעניין זה, אם לא להודיע לדור אחרון, שלא יוציאו לעז על הנוהגים כה וכה, כי מנהגי אבותיהם בידם.

והרי ראינו שנוהג העולם כך, שכשמנשק התינוק ידי הכהן או ידי החכם, מניח ידיו על ראש התינוק ומברך אותו ברכת 'יברכך'. ולא שמענו מעולם פוצה פה ומצפצף על מנהג זה.
ובהכרח צריך לומר שמה שכתבו שאין נשיאת כפיים פחות מעשרה ובתפילה, היינו כשבא הכהן לברך ברכת כהנים כדינו מעומד ובקול רם - שזה לעיכובא.

מן הדין יש לומר קדיש על כל תורה שבעל פה ...אלא שקדיש של אגדה, גדולה מעלתו - שמקיים העולם. ונראה הטעם, שכיוון שאגדה מושכת לבו של אדם - ישמח ישראל, וכי עניין אנשים (לומר) 'יהא שמיה' מתוך שמחת מצוה - נחת לאדונינו ומתקיים העולם.
ומזה הטעם נהגו לומר בסוף (פרקי אבות) - שמועת 'רבי חנניא בן עקשיא אומר', בעבור ישמח העם, שהיא אגדתה וזכות ישראל. ואומרים קדיש שלו בסוג 'יהא שמיה' של אגדה, וזהו מנהג ולא מן הדין.

'קחה לי עגלה משולשת' - אמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם: תקנתי להם קרבנות. אמר לו אברהם לקדוש ברוך הוא: נוח הדבר בזמן שבית המקדש קיים, שנוהגים הקרבנות, אבל בזמן שאין בית המקדש קיים, מה תהא עליהם? אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות' - רצה לומר: התפילה שנקראת 'סדר', והיא במקום קורבן. ורמז לו שני דברים: אחד - פטירת הצדיק, דהיינו שאמרו זיכרונם לברכה, שמיכאל שר הגדול, מקריב נשמות הצדיקים - והיינו סדר הקרבנות. והשני - התפילה שהיא במקום קרבן, כאמור.
וזהו שרומז תיבת: 'כל זמן שקוראים בהם, מעלה אני עליהם כאילו מקריבים קרבנות' - רצה לומר שיהיו קוראים בהם מתוך הסידור, שהוא תוך המחזור, שאז ודאי יבוא לכוון בכוונת הלב, כמו שכתוב: 'אמר עם הספר, ישוב מחשבתו' - לכן יהיו קוראים בהם כדי שיהיו מכוונים בהם.

אודות האיסורים המוזכרים בשולחן ערוך אורח חיים סימן צ"א סעיף ג': שלא להוציא אזכרה מפיו בראש מגולה, ושלא ליכנס לבית הכנסת בגילוי הראש. עיין שם.
פשוט אצלנו בתוניס ובג'רבא ובכל מחוזנו התוניסי, שאין חילוק באיסורים הללו בין אנשים לנשים או בתולות, וכן בברכת הטבילה, בין בג'רבא ובין בתוניס. הנשים שיודעות לברך, אין מברכות רק בכיסוי הראש בתוך המים, אלא שההמוניות מכסות ראשן בידיהן עצמן. כמו שרואים שגגה זו גם באנשים הבורים. אבל החכמניות שבהן מכסות ראשן בידי חברותיהן העומדות עליהן. אבל בדרך כלל, כולן יודעות שאין לברך בגילוי הראש.
ביום ערב ראש חודש תמוז התש"ך, בא לביתנו רב אחד ממארוקו, ישמרהו צורו ויחיהו, ואמר לי לפי תומו: שאין איסור לבנות להתפלל ולברך בגילוי הראש. וכששמע כל הכתוב למעלה, נתפעל ונתרגש מאד וטיפח על פניו, ואמר שהוא זוכר היטב, שכך היה המנהג לפנים במארוקו - שהבנות מכסות ראשן בברכה ותפילה. ורק אחר כך הושפעו מאנשי חוץ שבאו להם, וחשבו שזוהי חומרא יתרה.
וגם פה כאשר ראה הבנות, בנותיי מנשים באוהל תבורכו, נזהרות מאד לכסות ראשן בבואנה בית הכנסת, חשב זה בגדר חסידות. והנה עתה הוא רואה שמנהגם ומנהגנו תורה שלמה היא. עד כאן דברי. ומזה יראו יקחו מוסר, כל הרואים וכל השומעים, לשמור תמיד על המסורת בכל מה שאפשר, בכל דבר ודבר כמסמרות נטועים. ודי בזה לחכמים וליודעים.

'לא רגל על לשונו' - סופי תיבות: 'אלול'. לרמוז שבחודש אלול, המסוגל לתשובה, יזהר ביותר בעוון לשון הרע, שהוא חמור יותר מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, כמבואר בגמרא, שבשלושה הנזכרים נאמר 'גדול' או 'גדולה' לשון יחיד, ובלשון הרע נאמר 'לשון מדברת גדולות', שניים משמע.

'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו'. - רמז לדיני המילה: 'ואלה' - וחייב אדם למול הבן. 'שמות' - שנים מילה ופריעה תעשה. 'בני' - בתער נאה יפה. 'ישראל' - יזמין שכניו רעיו אוהביו למילה. 'הבאים' - הבן ברית אב יבטל עונש. 'מצרימה' - מוהל צריך רחיצת ידיו מאחר המילה. 'את' - אליהו תשבי. 'יעקב' - יבוא על קדושת ברית. 'איש' - אביו יברך שהחיינו. 'וביתו' - ובו ביום יקרא תורה ומשנה. 'באו' - ברוך א-דוני ויקדשהו.

שאל השואל: על האותיות המשונות בספר תורה, שיש הרוצים לתקן אותן.
תשובה: דע שיש בספרי תימן אותיות הנקראות אותיות לפופות ועקומות וכיוצא בזה, ומי שאינו יודע בהן יסבור שנכתבו שלא כדין ויבוא לתקן אותן, ואינו יודע שהתיקון שלו לא טוב אף על פי שאינן מעכבן בכתיבת ספר תורה לכתחילה, מכל מקום יש בהן תילי תילים של הלכות הרמוזות בהן, כמו 'והיא לא תצלח' (בפרשת שלח) - החי"ת עקומה לרמוז שלא יצליחו, 'כי משחיתים אנחנו' (בפרשת וירא) - החי"ת עקומה, לרמוז שלא הועילה הצלחתם של אנשי סדום.
וכן בשאר אותיות הלפופות, כמו 'ופקדתי עליהם' (בפרשת כי תישא) - הפ"א לפופה, לרמוז שלא נמחל להם עוון העגל לגמרי. וכמו שהעירו חכמינו זיכרונם לברכה עוד. וכלל אותן הרמב"ם במה שכתב בפרק ז' מהלכות ספר תורה. סוף דבר, אם ימצא אדם שינוי באותיות, לא יתקן.

'שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות רע' - לא כל אדם ראוי לחלל שבת כמו שכתב הרמב"ם, זה לשונו: כשיבואו לחלל שבת על חולה שיש סכנה אין מחללין אותו על ידי נשים וקטנים וקלי הדעת כי אם על ידי גדולי ישראל כדי שלא יבואו לזלזל במצוות שבת. זה שכתוב: 'שומר שבת מחללו' - תדע על ידי מי ראוי להיות חילול זה, על ידי מי ש'שומר ידו מעשות רע'.

'אהבת עולם אהבתנו ה' א-להינו' - שבזה המחלוקת של רבנן ושמואל, חלוקים הראשונים בפסק ההלכה. שהרי"ף, והרמב"ם, ושאר רבותינו פסקו כרבנן: שבין ערבית ובין שחרית, אומר 'אהבת עולם'. והתוספות והגאונים כמו שכתבו הרא"ש והטור וחששו לשניהם, ומשום כך סוברים שיש לומר בשחרית 'אהבה רבה' ובערבית 'אהבת עולם' ומפאת זה נשתנו המנהגים שבאשכנז וצרפת נוהגים לומר בשחרית 'אהבה רבה' ובערבית 'אהבת עולם' כסברת הגאונים והתוספות ... ובכל ערי ספרד נהגו כפסק הרי"ף והרמב"ם וסיעתם, שבעין ערבית ובין שחרית אומרים 'אהבת עולם'.

כתב מרן: וכתב רבינו שקטן צריך שידע לקרות, שאם לא כן, אין קורין אותו לקרות בתורה, וכדברי הרא"ש זיכרונו לברכה. עד כאן. הנה נראה בדעת מרן, שדייק מדברים אלו שדעת רבינו היא כדעת הרא"ש, שהוא מכת האוסרים לקרות עם הארץ לתורה.
אבל אנוכי, איש צעיר, עמדתי על דברים אלו, שמי הכריחו למרן לומר שדעת רבינו כדעת הרא"ש?! - הרי יש לומר שרבינו הוא מכת המתירים, שלא כדעת הרא"ש, ומה שכתב שאנו רוצים קטן היודע לקרות, הוא משום שבימי חכמי התלמוד לא היה השליח ציבור קורא כי אם העולה הוא קורא, ולכך אנו צריכים שידע לקרות, שאם לא כך איך יקרא?!
ורבינו, זיכרונו לברכה, לא הזכיר המנהג שנהגו שהשליח ציבור קורא, ואם כן, ש לומר, שעכשיו, בזמן הזה, שהנהיגו שהשליח ציבור קורא, גם כך אפילו שאינו יודע לקרות - מותר ששומע כעונה, וכדעת החולקים על הרא"ש זיכרונו לברכה, שהם סוברים שמותר לקרות עם הארץ לתורה.

ביום כ"ח לחודש תמוז משנת תער"ב, שהוא יום יאר צאיט עטרת ראשנו, הגאון, הצדיק, אבא, מארי, זכר צדיק וקדוש לברכה, הלכתי להשתטח על קברו כמנהגי בכל שנה, וחזרתי לביתי, ופתאום נפלה טיפה על חצי גופי ביד וברגל השמאלי, ונחלשתי מאוד עד כפשע ביני ובין המוות, ונפלתי למשכב כמה ימים, לולי ה' שהיה לי, וזכות אבותי הקדושים והטהורים הגן בעדי, שקמתי אך נשארתי מוכה וחלוש מאוד, שאין בי כח לצאת ולבוא.

כתבו האחרונים, זיכרונם לברכה, שעיקרים שצריך האדם לקבל הם אותם השלושה המפורסמים: מציאותו יתברך, ותורה מן השמים, והשגחת שכר ועונש. ואפשר שזהו מה שסדרו רבותינו זיכרונם לברכה לומר במנחה בשבת, שהיא צידוק הדין: 'צדקתך כהררי א-ל משפטיך תהום רבה', 'וצדקתך א-לוהים עד מרום, אשר עשית גדולות א-לוהים מי כמוך', 'צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת'.
'צדקתך כהררי א-ל' - היינו שכר ועונש, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'משפטיך תהום רבה'. ומציאותו יתברך - רמוז בפסוק השני, באומרו 'א-לוהים מי כמוך'. ותורה מן השמים - בפסוק השלישי: 'ותורתך אמת'. וכתב הרב 'בינה לעיתים', זיכרונו לברכה ... שבשלושה יסודות הללו חטאו ישראל בעגל, ולמען חקות בליבם אמונת השורשים האלה, לבל ישובו לכסלה, רצה שיעשו פועל עצום ונורא, בו יחקקו באופן נפלא, וזכרם לא יסוף מליבם, והוא מעשה המשכן, שנצטוו בו בשלושה כלים עיקריים: מנורה ושולחן וארון - שהוראתם מבוארת ומכוונת אל זה. יעויין שם.

על הרב המלמד תורה, צריך ללמד תלמידיו, ארבע אמות של הלכה בבוקר וגם בערב, וזה חוץ ממה שמלמד אותם כל היום, וזה עוזר הרבה לתלמידים, להיות להם מנהג קבוע, ללמוד שיעור ארבע אמות של הלכה בבוקר ובלילה, ואפילו אחרי שיהיו מבוגרים ויצאו לעבודה, לא יבטלו מנהג זה.

'כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון' - ידוע הוא מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שהצדקה המעולה היא שייקח הפרוטה בידו השמאלית, ובימין ייקח אותה העני, כדי להשלים שם הויה. עכשיו בזה יתורץ, שזאת האישה, כשרואה אביון, שהוא מדרגה פחותה מן עני, שהוא נוטה למות, מה היא עושה? - עושה שם הויה בידיה, שלוקחת הפרוטה בידיה השמאלית ואחר כך לוקחת בימין ונותנת לעני, לפי שחוששת שלא ימות מיד, ולזה שיבח ואמר: 'ידיה לאביון'.

הנה נודע כי כל אדם חייב בקימת חצות בכל יום, אלא שאין נזהרים בה אלא השרידים אשר ה' קורא, אבל שאר אנשים לא חשים לה, אלא להיות שהצדיקים הם ממתינים ומצפים לביאת הגואל, שבביאתו יאיר אור הבוקר, לכן הם נזהרים בקימת חצות, בכדי לתקן השכינה ולעלותה עם דודה, ולחברה עמו פנים בפנים, ובאור הבוקר הם מייחלים לחוט של חסד הנמשך על השכינה, שיומשך עליהם גם כן, וכל זה כדי שיזכו גם כן לבוקר של גאולה.

נוהגים לעשות סעודה ביום המילה. ושמעתי כי הרב ניסים אזולאי, זיכרונו לברכה, אב בית דין פה עיר הקודש צפת, תבנה ותכונן, בעל ספר 'שולחן טהור' עשה תקנה והסכמה, פה צפת, תבנה ותכונן, שלא לעשות סעודת יום המילה בבשר אלא בדגים, משום שהם נמכרים אצלנו בזול יותר מן הבשר, כדי שלא לבייש את מי שאין לו, ומצאתי בספר 'כרם חמר' בתקנות גאוני המערב הקדמונים, שתיקנו תקנה כזאת במדינתם, משום טובת העניים, שלא יצטרכו להרבות בהוצאה.

סידרו לנו אנשי כנסת הגדולה בתפילה: 'השיבנו אבינו לתורתך' ואחר כך 'והחזירנו בתשובה שלמה לפניך', דהיינו: קודם יעסוק בתורה, ואחר כך יעשה תשובה, כי בלא תורה אדם הולך בחושך ואינו יודע לעשות תשובה, והנה בבית הכנסת הזאת יש אנשים החרדים לדבר ה', לומדים מוסרים ודינים קודם תפילת מנחה וערבית, ואחר התפילה גם כן, ואשר יחוס על עצמו ועל נפשו יבוא וילמד, ועל ידי עסק התורה והתשובה יראה ה' בעיינו ויבנה מקדשנו.

אֵלִי אֲרוֹמְמֶנְהוּ אֵין יָחִיד כְּיִחוּדוֹ: גַּם לִבְנֵי מַתִּתְיָהוּ עָשָׂה פֶלֶא לְבַדּוֹ: פָּדָה עֵדָה נָדָה מְלֹא אֶרֶץ כְּבוֹדוֹ: הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. נוֹעֲדוּ יַחַד לְרָעָה הַיְּוָנִים עָלֵינוּ: מִצְווֹת אֵל גְּדוֹל דֵּעָה לְהַעֲבִיר מִמֶּנּוּ: אָנוּ קַמְנוּ שַׂשְׂנוּ גָּבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ: הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. יְוָנִים בֵּית אֵל בָּאוּ טִמְּאוּ הַשְּׁמָנִים: בָּדְקוּ וְהִנֵּה מָצְאוּ פַּךְ מִפַּכִּים קְטַנִּים: אָטוּם חָתוּם סָתוּם כֹּהֵן כּוֹנְנָה יָדוֹ: הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. חֵלֶק וְשִׁיעוּר לַיְלָה אַחַת לְבַד הָיָה בוֹ: בִּרְכַּת נוֹרָא עֲלִילָה שָׁרְתָה תּוֹךְ הַנִּשְׁאָר בּוֹ: רַבּוּ רָמוּ עָצְמוּ נִסֵּי אֵל חַי לְבַדּוֹ: הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. יָמִים אֵלּוּ נִקְבְּעוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדָאָה כִּי מֵאוֹיְבֵיהֶם נוֹשָׁעוּ מִיַּד צַר גָּאֹה גָאָה: שִׁירוּ גִּילוּ הַלְּלוּ לָאֵל גָּדוֹל כְּבוֹדוֹ: הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה יִהְיוּ בָם וּמַטְעַמִּים מֻתָּרִים: הַנֵּרוֹת הֵם חִיּוּבָם נַעֲשִׂים וְנִזְכָּרִים צְאוּ בֹּאוּ וּרְאוּ הַתּוֹרָה הַזֹּאת לִמְדוּ: הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. פְּתִילוֹת יַחַד נִמְנוּ טוֹב טַעְמָם וְנִמּוּקָם: בְּמִסְפָּר לוֹ יִמְנוּ כִּי כֵן דִּינָם וְחֻקָּם: שִׁמְרוּ הוֹרוּ עִזְרוּ אֲשֶׁר לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ: הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

מה שאוכלין בראש השנה תפוח מתוק, כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים: חוק ומשפט וימתקו, ויהי כעשרת הימים נבלי יין וצימוקים, משפטי ה' אמת ומתוקים מדבש. ...
התפוח יעשנו מסוכר ולא בדבש, כי בעשרת ימי תשובה ראוי להחמיר שלא לאכול דבש, כמו שכתבתי בקונטרס 'רוח חיים' בסיעתא דשמיא.

מנהג שהאב נותן לבתו את שמה בבית הכנסת, בשבת אחרי הלידה. לפעמים נותנים לה את השם בבית ביום אחר, או בבית הכנסת בהתכנסות מצומצמת, אליה מגיעים הרב, ההורים והחברים, ומברכים את הילדה. האם מודה על הבת שנתן לה א-לוהים באהבתו, ומברכת 'הגומל'.
הטקס נערך בחגיגיות ומטרתו להטביע בהורים את חובתם הדתית לבתם הקטנה, לחנך אותה להיות אשה יראת ה', אמיצת לב, ומתהלכת לפני א-לוהים בתמימות. אל להורים לזנוח את חינוכה להיות יהודייה נאמנה, כך שאפילו אם תימצא כישראל יחידה בין האומות, תהא היא בין בני עמים אחרים, כמו שעליה להיות בין שכנותיה היהודיות - מופת לצדק, אהבת-אדם וענווה.

'תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו. כי חוק לישראל הוא משפט לא-להי יעקב.' -
יש רמז לנוהגים לתקוע בכל חודש אלול: 'תקעו בחודש שופר' – דהיינו: שיתקעו כל חדש אלול, וצריך להפסיק בערב ראש השנה כדי להכיר בין תקיעות מהתורה, וזהו: 'בכסה ליום חגינו' - שצריך להתכסות מלתקוע יום אחד ליום חגינו, ולא אמר ביום חגינו, ונתן טעם: 'כי חוק לישראל הוא' - היינו: מנהג שנהגו לתקוע באלול, אבל 'משפט' - דהיינו תקיעות של ראש השנה הן מצד הדין.

עיקר כל הייחודים הם או בעת שתשתטח על קברי הצדיקים או אפילו בביתך, שלא על קברי הצדיקים. והנה אם תייחדם על קברי הצדיקים, עיקרם הוא או בערב ראש חודש או בט"ו לחודש כי אז יש השגה יותר משאר הימים. ובשבתות ובימים טובים וראשי חודשים לא תשתטח כי אז נפשותם עולות למעלה, ואינם מושגות, ואפילו בחצי היום, תוכל להתפלל עליהם, אבל לא תייחד ייחודים, ואם תייחד בביתך, לא תייחד אלא אחר חצות לילה, לפי שאז היא עת רצון כנודע, ואז היא השעה הנבחרת מכל שאר השעות.

'ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי, ישוב אפך ותנחמני' - שבחולי מקור וחום, אין לברך ברכת הגומל, שהכל בידי שמים חוץ מצנים פחים, שכתוב: 'צנים פחים בדרך עיקש, שומר נפשו ירחק מהם'. וגם צריך להמתין עד שיעברו ימים רבים ויתרפא לגמרי ואחר כך יברך. ... וזהו שאמר: 'ואמרת ביום ההוא' - דווקא, ביום שתנצל מן הצרה או שתקום ממשכבך ותצא לשוק, 'ביום ההוא' תאמר 'אודך ה'' ותברך ברכת הגומל, על דרך שהוכיחו בגמרא משכתוב: 'יודו לה' חסדו' לברכת הגומל. וזהו הטעם: יען כי החולי, אשר היה עלי, לא הסבתי אותה אני עלי, אלא בא לי בידי שמים דווקא. וזהו שכתוב: 'כי אנפת בי' - אתה בעצמך, ומה שאברך את ה' 'ביום ההוא' - מדובר שכאשר 'ישוב אפך ותנחמני. הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד' - שמא יחזור החולי לאיתנו הראשון, חס ושלום. מה שאין כן אם היה חולי שהבאתי אותו עלי, כגון מנזקי קור וחום לא הייתי יכול לברך הגומל, שצריך להמתין עד עבור כמה ימים כנזכר. ודייק.

'דרש רבי דוסתאי ברבי ינאי: בוא וראה, שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מידת בשר ודם. אדם מביא דורון למלך - ספק מקבלים ממנו ספק אין מקבלים, ואם מקבלים ממנו - ספק רואה פני המלך ספק אין רואה. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אדם נותן פרוטה לעני, זוכה ורואה פני שכינה, שנאמר: 'ואני בצדק אחזה פניך'. וזה לי כוונת הכתוב: 'לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים, ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדונינו, ואל תעצבו כי חדוות ה' היא מעוזכם'. - שיש לדייק במה שאמר: 'ואל תעצבו' - שמה שייכות יש בנתינת מנות לאביונים, שלא תעצבו. והנה כבר כתבנו, שהנותן פרוטה לעני, זוכה ורואה פני שכינה. ובשבת דף ל' אמרו: אין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, אלא מתוך שמחה של מצווה, לזה כיוון נחמיה: 'לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים, ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדונינו' - ואם כן זוכה לקבל פני שכינה, וכיוון שיש קבלת פני שכינה: 'ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם' - שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה.

בפאריס נוהגים האשכנזים, שקמים ביום ראשון שקמים לסליחות, לילך לבית הקברות, ועושים הקפות על קברי הצדיקים, ואומרים תחינות, ואחר-כך נאספים כולם בחדר שלפני הקברות, ובא רב אחד ודורש לעוררם על התשובה. ובשנת תקס"ו, שהייתי שם, הלכתי גם אני לבית הקברות עם שאר הקהל. והרב הזכר לעיל עשה להם את הדרוש, ואמר דברים מתוקים מדבש ונופת צופים. ומן הרשום בזיכרוני, הביא מאמר רבותינו: ... 'ואני אהיה לך דבר המתבקש לעולם, שנאמר: אהיה כטל לישראל'. והרב זיכרונו לברכה, עשה דמיון ואמר ... שנאמין ברבותינו חכמי האמת והצדק, בעלי רוח הקודש, כמו שכתוב: 'לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך, ימין ושמאל', נתן לנו דבר שעל ידו נבין כל התורה, ויש לנו צורך בו לעולם כמו הטל ... והיו דבריו נכנסים בלב השומעים, באופן שכמעט כל העומדים שם, היו עיניהם זולגים דמעות, ומתעוררים לאהבת ה' יתברך ולשמור מצוותיו.

בתחילה יאמר החזן 'שיר המעלות לשלמה אם השם לא יבנה בית', וכשפותחים הארון יאמרו בניגון כמו שאומרים ביום שמחה תורה זה הפיוט: שאו שערים ראשיכם, והינשאו פתחי עולם. יבוא ברינה מלככם, במקדש סף ואולם. ליוצר אדם בחכמה, תולה ארץ על בלימה. הודו לו ברכו שמו, שמו אדיר בסוד נעלם. צור כונן שמיים בתבונה, פתח לנו שערי בינה. נבוא אל חצרותיך בתהילה, ונברך שמך לעולם'. ואחר כך יעשו שבעה הקפות, ואחר כל הקפה יאמר החזן התפילה מהרב חיים יוסף דוד אזולאי, זכר צדיק וקדוש לברכה. ואחר התפילה השביעית יגמרו השיר, ומברך החזן למלך ולקהל.

הזהירנו השם יתברך בפסוק אחר: 'לא תשנא את אחיך בלבבך', אף על פי שכבר הזהיר 'ואהבת לרעך כמוך'. ופירושו, אף אם חטא לך - לא תשנא אותו, ומחול לו ואהב אותו, אשר על כן הורו לנו חכמינו, שטרם שנלך לישן שנת לילה, צריכים אנו לסלוח לכל מי שחטא לנו.

אין שינוי האותיות בין האשכנזים והספרדים פוסלים, ולולא סברת המתירים עוד יגדל הקרע והפירוד בין הספרדים והאשכנזים, די לנו בהמנהגים וכמה דינים שאין אנחנו משתווים, את אשר אלו אוסרים אלו מתירים, ואת אשר אלו מתירים אלו אוסרים, זה מכשיר וזה מטריף, וגם בנוסח התפילות אין אנחנו משתווים, ומה היא הסיבה לכל אלו השינויים - הגלות המר אשר פיזר אותנו בארבע כנפות הארץ.
ועל פי הדברים האלו כתבנו ... לעיר אמשטרדם, כי התאחדו אנשי הועד של אחינו האשכנזים עם אנשי המעמד של הספרדים, ויבטלו תקנה זו שביניהם, אשר לא נותן כבוד לעם ישראל, כאילו הם שתי תורות, ולא יהיה עוד לפוקה ולמכשול בין שני אחים, ומה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד.

סגולה שיכוון כל אדם בעת בכי התינוק הנימול, מייסורי המילה שייכלל בזה גם תפילתו, כי קול זה של הילד הנימול, עולה בלי שום פגם מכל קליפה. ועל זה נאמר: 'כי שמע ה' קול בכיי' - כלומר, בכי הנימול. 'שמע ה' תחינתי, ה' תפילתי יקח'. והוא עצה נפלאה כמו שכתבתי בשם 'עוללות אפרים'. עיין שם.
ועל פי זה יש לפרש מה שכתב בתרגום יונתן על פסוק: 'יענך ה' ביום צרה' - ביומא המילה, עיין מהרי"ל, והוא פלא. ... ויצא לנו מזה, שמי שהוא על הברית מילה, והילד בוכה בשעת המילה, וגם מי שהוא בסעודת ברית מילה, ועל פי הרוב, שומע אז בכי הילד הנימול, יש להתפלל בשעת הבכי בלחש, בלשון הקודש, על כל מה שחסר לו מכל העניינים, וטוב לומר אז תפילה זו: יהי רצון מלפניך ה' א-לוהינו וא-לוהי אבותינו, שנהיה אני ובני ביתי בריאים וחזקים, ובפרנסה, ובהצלחה, ובשלום, ובכל טוב, לעובדך באמת, וביראה, ובאהבה, ובשמחה, וייכלל תפילתי עם בכיית הילד, ויקוים בי הפסוק: 'שמע ה' תחינתי, ה' תפילתי יקח', וימלא ה' כל משאלות לבי לטובה. אמן כן יהי רצון.

'ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו' - ונעשית דוגמת שרה אמו, שכל זמן שהייתה שרה קיימת היה נר דלוק מליל שבת לליל שבת, והייתה ברכה מצויה בעיסה וכו'. ומאומרו: 'היה נר שבת דלוק מליל שבת', ולא אמר: היה נר דולק לעולם, כוונתו לומר, שהייתה שרה אימנו נותנת שמן בנר ליל שבת שיעור, שתדליק ליל שבת, והייתה ברכה מצויה בשמן, שהיה דולק עד ליל של שבת אחרת, ואז היה כלה השמן, והייתה נותנת בו שמן אחר.

'אותו היום, שנפטר אברהם אבינו עמדו כל גדולי אומות העולם בשורה ואמרו: אוי לו לעולם שאבד מנהיגו, ואוי לה לספינה שאבדה קברניטה'. - שכוונתו להודיע הספדו של אברהם אבינו, עליו השלום, ולא תעלה על דעתך שהספדו היה כמנהג הנשים והנערים, שצועקים על העבר, אלא הספדו היה מכל גדולי אומות העולם וחכמיהם ופירשו בהספדן, שלא היו בוכים וצועקים על דבר בלתי אפשרי בחזרה אלא הם בוכים על החיים אשר המה חיים עדנה, 'ואוי לו לדור שאבד מנהיגו', ומצד זה ראוי לבכות כפלים. וקל להבין.

אדם לא צריך לצום כדי לכפר על עצמו, אלא הוא צריך להגיע למצב, שהוא לא יוכל לאכול בגלל החטאים שלו. זה הבדל, הבדל גדול. אני לא החלטתי, לא לאכול כדי שיסלחו לי, אלא מתוך חשבון נפש אני מגיע למסקנה שעשיתי מעשים שלא ייעשו, וכך פשוט התיאבון עובר לי, כמו שכשאדם בצרה איננו יכול לאכול. זה דבר אחר. הגישה השנייה מציגה מעלה גבוהה עוד יותר, שאדם יהיה במצב כזה של לימוד, של עשייה, של דביקות, שהוא שוכח לאכול. זה כבר סיפור אחר לגמרי.

'מכתבך הנחמד הגיע לנכון. ומאוד שמח ליבי כי הנך הודות לאל בחיים טובים ושלום, כי רק זה הוא כל ישעי וחפצי, אשר אליו אני נושא נפשי, שאתה בטוב המצב כעת, שבח לאל, ובראותי מכתבך, 'מעשה אצבעותיך אשר כוננת', יתאר חזות פניך לנגדי, יען אצלנו כתוב, מכתבו של אדם חצי פניו. אמרתי אני בלבי הפעם אודה את ה', הטוב והמטיב, מטובו לטובים, ובשמחת לבבך ישמח לבי גם אני.

אין לשנות מנהג בני העיר, וכל הבא לשנות ידו על התחתונה, ואין שומעים לו. וכל האנשים הבאים לדור באותה מדינה, צריכים לנהוג כמנהג בני העיר. ומי לנו גדול מאליהו, זכור לטוב, שאמרו ביבמות: אם יבוא אליהו ויאמר: אין חולצים במנעל - שומעים לו, ואם יאמר אין חולצים בסנדל - אין שומעים לו שכבר נהגו העם בסנדל. ואם לאליהו, זכור לטוב, אין שומעים לשנות המנהג, כל שכן לשאר בני אדם, הבאים לשנות המנהג שאין שומעים להם.שמקובלנו: 'מנהג מבטל הלכה', ואפילו בדבר שיש בו נדנוד איסור, כמו המובא בפרק אחרון של תענית: רב נקלע לבבל, ראה שקראו הלל בראש חודש. סבר להפסיקם, שמע שמדלגים והולכים. אמר שומעים מכאן שמנהג אבותיהם בידיהם. הרי שאף על פי, שלפי דעתו של רב, היה באותו המנהג משום ברכה שאינה צריכה, ועובר משום 'לא תישא', מכל מקום סמך על מנהג אבותם בידיהם, ולא רצה לשנות מנהגם. ...
ואף על פי שפשיטא, שרב גדול הדור היה, והיה בידו למחות שלא יקראו כלל, כאשר הייתה דעתו נוטה, ואפילו כך, לא רצה לשנות מנהג אבותיהם. קל וחומר, בן בנו של קל וחומר, שאין בדור הזה מי שיוכל לשנות מנהג המקומות, הנהוג על פי אבות הקדמונים

כשאדם מתפלל עם הציבור ואחד מהם או השליח ציבור ממהרים בתפילות, הוא - חטא רבים נשא. מפני שהציבור אנוסים כי הם ממהרים להשתוות עמו, ולא יכולים, וריב לה' עם 'הרצים יצאו דחופים' רחמנא לצלן. ובפרט רבים מעמי הארץ כשקוראים במהירות, 'המה כשלו ונפלו', בכל תיבה שגיאות. נמצא שהוא מחרף ומגדף, חס ושלום, שמזכיר שמות הקדש וכל התיבות חטופות וקטופות. וטוב מעט בכוונה. והקדוש ברוך הוא לא מונה דפים שקורא המתפלל, אלא השעות שהוא שוהה בקריאה או בתפילה.

חומרה בדבר המותר: מי שמחמיר ויש לחשוש ליוהרא - מנדים אותו. ואם דעתו לשם שמים - לא. ואם מחמיר בפני רבו, ורבו מקל בדבר - לעולם מנדים אותו. ...
אם אינו יכול לקיים חומרה בצנעה, והדבר מתפרסם, צריך הוא להקל ולעבור על חומרת מקום שיצא משם, ואף על פי שדעתו לחזור למקומו, אף על גב שמן הדין מחויב הוא לעשות כמנהג מקומו. וכן כתב הרא"ש, זיכרונו לברכה, שגדול השלום.

הפאות שלנו שאנו עושים שערותיהן אחרי האוזן, ראיתי לחכמי אשכנז, ישמרם צורנו, כמה פעמים בבואם למחוז קדשנו, שהיו מחזירים לי השערות שבאחורי האוזן, והיו מחזירים אותם לצד פנים כלפי האוזן. לא ידעתי טעמם, אבל היו אומרים שכך צריכים להיות כפי הסוד. ואני בער ולא אדע.
וזה ראיתי בלשון האידרא: כל אותן אגודות השחורות מכוסות ותלויות לצד האוזניים. מלשון זה משמע שצריכים השערות להיות כנגד האוזן. ועוד שם באידרא, וזו לשונו: מי שרוצה שירכין המלך אוזן למולו, יסלסל בראשו של המלך, ויפנה שערותיו מעל אוזניו, וישמע לו המלך בכל מה שירצה. - נמצא שלפי זה דרך השערות להיות כנגד האוזן, ובעת שירצה לדבר עם המלך יפנה שערותיו מעל אוזניו.
ואם שגיתי ה' הטוב יכפר בעד, כי בער אנכי מאיש, ואין לי עסק בנסתרות. ומדברי האדרא רבה מוכח להפך מזה, שמשם משמע - שצריכים להיות אחורי האוזן. ולא ידעתי דבר, כי נער אנוכי, ואם שגיתי ה' הטוב יכפר בעד.

מה שנרמז בדברי אנשים בליל מוצאי חג הפסח בלשון ערבי 'תרבחו ותסעדו' במס"ק עם הכולל גימטרייה: 'מן הגאולה אל תתייאשו'. וגם כן 'תרבחו ותסעדו' במס"ק: במלך המשיח שמהרה יבא'.
וצריך כל אשר מתכנה בשם ישראלי, יאמין זאת שהיא אחת משלוש עשרה עיקרים יסוד דת אל ותורתו, ונחלה פני האל שיביא לציון גואל, ויבנה בניין אריאל, ויגל יעקב ישמח ישראל, אמן.

קיבלנו בקבלה גמורה לסובב בחצרות ובבתים פה העיר צפרו, יגן עליה א-לוהים, לקבץ הגבאות שלוש פעמים בשנה דהיינו בעשרת ימי תשובה, וביום שמיני של חנוכה, וביום פורים, על מנת שיעלה המקובץ לשם תפארת גדול אדונינו התנא האלוהי רבי מאיר בעל הנס, זכותו יגן עלינו אמן.

נחלקו רבותינו, זיכרונם לברכה, איזה מצווה שרוב מצוות נכללות בה. חד אמר 'ואהבת לרעך כמוך' – שהמצווה, שרוב התורה כלולה בה היא אהבת האחווה. שנהיה אוהבים לכל אחד מישראל כנפשנו, ונהיה חסים איש על רעהו. ומכלל המצווה הזאת למנות זקנים, שיעמידו הקיבוץ, וישוו אותנו - בכתב ולשון ותורה ומנהג - שאין אהבה אלא בדומים, ולא תהיה תורתנו ועבודת אלוהינו - מנהג ספרד, אשכנז, פולין, צרפת, איטליה וכדומה. ...
כי הדרים בארץ ישראל והבאים אליה ...יכונו ישראלים, למען יתנהגו באהבה ואחווה כנימוס הקיבוץ.

חקרתי ודרשתי על כל הגנות, אשר בעיר פארגה וסביבותיה, שהם ראפיזה ואייא, לראות מה טיבם ומה עניינם. ואחר החיפוש והבדיקה, מצאתי ראייתי, שאין לחשוש להם כלל לשום דבר: ראשית, מפני שלא נוהגים בהרכבה בארצות האלה ואינם צריכים לה, מפני שטבע המדינות האלה הוא חם ואינם צריכים להרכבה, וגם אם יעלה על רוח איזה חסר דעת, להרכיב כדי לנסות, אין הזיווג עולה יפה, והפרי אינו מצליח והניסיון כבר הוכיח. דבר זה יודעים כל עובדי האדמה, כי במדינות החמות, לא זו בלבד שאין צורך להרכבה, אלא אף זו שהיא מתשת כח הפרי ומפסדת תכונתו, ומין בשאינו מינו, רבה עליו ומבטלו. ודבר זה למדים מתורתם של עובדי האדמה, אשר מפיהם אנו חיים בדברים כיוצא באלו, וממילא אין כלל חשש להרכבה.

יש אתנו יודע עד מה בחכמת השיר, רוצה לומר המוסיקה. שישה או שמונה בני אדם מבני קהילתנו, אשר בחגים ובמועדים ישאו קולם וירונו בבית הכנסת שיר ושבחה, הלל וזמרה: אין כא-לוהנו, יגדל, אדון עולם וכיוצא לכבוד ה', בסדר ויחס לערך הקולות בחכמה הנזכרת לעיל. ויקם אדם לגרשם בשיח שפתותיו עונה ואומר: כי לא נכון לעשות כן כי אם לשוש – אסור, והמזמור - אסור, והילולים באשר המה כחכמת הזמר האמור – אסורים, משחרב הבית משום 'אל תשמח ישראל אל גיל כעמים' ...
תשובה: לשורר במשתה היין או לענג עצמו כמלכים וכיוצא, כל זה נאסר מפני החורבן והגלות ... אך אם יהיה לדבר מצווה כמו לחתן וכלה וכיוצא - נער יכתבהו, כי מותר גמור ... ולא יטיל ספק כל מי שיש לו מוח בקדקודו, שלהלל לה' בזמרה בבית הכנסת בשבתות ויום טוב יקרא דבר מצווה. אשר כל שבת קודש כלה היא אצלנו, וחייבים אנו לקשטה ולשמחה בכל מיני שמחה, והמועדים גם כן. ומצווה על השליח ציבור להנעים קולו בתפילתו ביותר.

'אשרי משכיל אל דל, ביום רעה ימלטהו ה'' - חולה שנטה למות, אומרים לו התוודה, ובשכר שאתה מתוודה - אתה חי, וכל המתוודה יש לו חלק לעולם הבא. זהו שאמר: 'אשרי משכיל אל דל' - שהוא החולה. ומה היא ההשכלה? - שילמדוהו להתוודות. ... 'ואל תתנהו בנפש אויביו' - 'אויבי איש אנשי ביתו', שמראים אהבה, ואין מניחים מי שיזכירהו דברים של מיתה, להתוודות מאשר חטא על הנפש. זהו שאמר: 'ואל תתנהו' - רצונו לומר: אל תעזבהו בחפץ ורצון קרוביו, שנראים כאוהבים, ועל צד האמת אינן אלא אויביו שמבקשים רעתו, שימות בלא תשובה.

לא נגד הרב, אשר ישמרהו צורו ויחייהו, עשו פרוטיסטו (מחאה) אלא נגד חומרת 'השיער באשה', ולא שישים בחורים, אלא יותר מכך, בחורים וזקנים יחדיו, באומרם כי חומרת השיער להיות השיער מכוסה, מקורו נובע מן הזוהר ודברי המקובלים. ועל הספר הזה לא באה החתימה מכל הגולה, כאשר בא על המשנה והגמרא. ועל כן החליפו שמלותיהם והסירו בגדיהם הצואים מעל נשיהם, וילבישום בגדי אירופה החמודות. כן העם הזה והדור כולו, הולך ופוקח עיניו מתרדמתם הנושנת.
ומי יודע אם לא ימים יבואו, וקרב זה אל זה, וכמאמר הנביא: והיינו לעם אחד מן העולם ועד קצהו, לא יישא גוי אל גוי חרב האמונה ולא ילמדו עוד מלחמת הוויכוח - יוחל א-לוה וימלוך על כל העולם כולו בכבודו במהרה בימינו אמן.

עניין הקימה שאנו קמים מפני החכם, יש בו שני סוגים - מצד הכבוד ומצד המורא:
מצד הכבוד - שמראה עצמו, שהוא קם לשמשו 'בקום ועשה'. אם החכם רוצה באיזה תשמיש והוצרך לאיזה דבר, לכך קמים מפניו, לומר שאנו מזומנים לכבדו.
וגם יש בו מצד המורא - שמא החכם רצונו ליישב בכאן, בזה המקום ולדבר איזה דבר. ולכך אנו קמים מפני החכם לומר, שיש לנו מורא ליישב במקומו, שהוא מקומנו.

'התבוננו וקראו למקוננות ותבואינה ואל החכמות שלחו ותבואנה' - שראוי לשאול למה זה במקוננות אמר - התבוננו, ובחכמות - שלחו, שמשמע על ידי שליח בעלמא. אמנם במקוננות מלבד מה שהוסיף בהם בינה, אלא גם עוד שינה ואמר קראו, שמשמע אתם בעצמכם קראום.
ויש לומר שבזה שני סוגים, האחד הם אותן החכמות, המסדרות קינה על כל דבר ודבר, ישאו קינה חדשה הראויה לו, אבל אם אין הם המקוננות בבית ההספד, כי לא ידעו זה, אבל יש סוג שני - והם אותם המקוננות בבית ההספד, מה שמסדרות החכמות בלשון צח וערב.
ולכן במקוננות אשר הן הנה עיקר ההספד, שלולי הן, אין טעם במה שמסדרות החכמות, אמר התבוננו וקראו, שודאי צריך בינה לזה, וגם שהן בעצמם יקראום לא ע"י שליח ...
כדי שעל ידי זה תרדנה עינינו דמעה מיד, שאף אם יש בנו קושי הדמע, בשמעם נהי חדש מיד יזלו עיניהם דמעות.

אם זכה האדם לשמור את השבת כהלכתו - שכרו גדול, על אחת כמה וכמה הנה נחשב כאילו קיים כל התורה כולה, ונוסף על זה ונסלח לו לכל עוון ולכל חטאת, שאפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלים לו, ומה גם ביום השבת הזה - שלכך קיים לנו שבת תשובה, ראוי לו לאדם להזדרז עצמו ביתר שאת וביתר עוז, כי השעה צריכה לכך, ואותה אנחנו מבקשים, יען הנה יום בא - יום הכיפורים הבא עלינו לשלום, יום אדיר בימי השנה, אשר אנחנו באים להתפלל אל ה' ולבקש מלפניו מחילה וסליחה וכפרה, על כל מה שחטאנו והרבינו פשע בכל השנה כולה, ואל א-להינו כי ירבה לסלוח חטאת הציבור והיחיד, אי לזאת, אנה ימצא האדם סגולה נפלאה מעולה יותר מזו, שבעשותו אחת ממצוות ה', דהיינו שמירת שבת, אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלים לו לכל עוון ולכל חטאת, ומי הוא זה אשר לא יחוש על נפשו לעשות משמרת את יום השבת הזה, וכעבד ה', מכאן והלאה נזדרז עצמינו לשמור את השבת. ואף כהיום הזה, הנה מה טוב שתיכף אשר ייצא אדם מבית הכנסת, יבוא הביתה ויישב ללמוד כל אחד מה שחננו ה', אחד המרבה ואחד הממעיט, וכאשר יישב בדד בביתו, ופניו לא יראו החוצה, בשווקים וברחובות - קרוב לוודאי שיינצל האדם מלהיכשל בעוון חילול שבת, והוא ברחמיו יעזרנו על דבר כבוד שמו, כן יהי רצון אמן.

אם נהגו כל יושבי הארץ, סוחרים ואינם סוחרים, לדון על פי חוקי הממשלה, הגם שהוא נגד הדין, אם העניין קיים אם לאו? - אם תרצה אמור שהמנהג הוא עיקר גדול בדין, ואם נהגו לקנות באיזה קנין כאותה 'חותמת שקונה'. הגם שלעניין הדין בעניין דרכי ההקנאה שתיקנו רבותינו זיכרונם לברכה הרבה קניינים: כסף, שטר, חזקה, קניין סודר, קניין אגב משיכה, הגבהה, כל אחד במקומו הראוי לו, מכל מקום אם נהגו במקום קניין כסף או משיכה כאותה חותמת, מכל מקום הדין הוא שקנו. וכאן גם אין שינוי אם נהגו לילך אחר חוקי ונימוסי הממשלה, ודאי שמועיל, והגם שהוא נגד הדין כאותה החותמת. ואם תרצה אמור שהנהגת וחוקי הממשלה הם קיימים על פי הדין, מטעם של 'דינא דמלכותא דינא', והגם שהם נגד הדין.

יהודי שכתב בצוואתו: 'על פי הדין' - אם הוא דין משה רבינו, עליו השלום, או אם הוא דין ונימוסי חוקי הממשלה? - ודאי שחקירה זו כמעט שסברא זה לא ניתנה להיאמר, רק למי שאין לו מוח בקודקודו. כי המפורסמות אינם צריכים ראיה, שמשפט לשון ערבי, ובפרט המורגל בפי היהודים והישמעאלים של העיר תוניס ואגפיה, תיבת 'הדין' אם נאמרה מפי יהודי היא דת משה רבינו, עליו השלום, ואם מפי ישמעאלי היא על הקוראן.

אם נהגו כל יושבי הארץ, סוחרים ואינם סוחרים, לדון על פי חוקי הממשלה, הגם שהוא נגד הדין, אם העניין קיים אם לאו? - אם תרצה אמור שהמנהג הוא עיקר גדול בדין, ואם נהגו לקנות באיזה קנין כאותה 'חותמת שקונה'. הגם שלעניין הדין בעניין דרכי ההקנאה שתיקנו רבותינו זיכרונם לברכה הרבה קניינים: כסף, שטר, חזקה, קניין סודר, קניין אגב משיכה, הגבהה, כל אחד במקומו הראוי לו, מכל מקום אם נהגו במקום קניין כסף או משיכה כאותה חותמת, מכל מקום הדין הוא שקנו. וכאן גם אין שינוי אם נהגו לילך אחר חוקי ונימוסי הממשלה, ודאי שמועיל, והגם שהוא נגד הדין כאותה החותמת. ואם תרצה אמור שהנהגת וחוקי הממשלה הם קיימים על פי הדין, מטעם של 'דינא דמלכותא דינא', והגם שהם נגד הדין.

יהודי שכתב בצוואתו: 'על פי הדין' - אם הוא דין משה רבינו, עליו השלום, או אם הוא דין ונימוסי חוקי הממשלה? - ודאי שחקירה זו כמעט שסברא זה לא ניתנה להיאמר, רק למי שאין לו מוח בקודקודו. כי המפורסמות אינם צריכים ראיה, שמשפט לשון ערבי, ובפרט המורגל בפי היהודים והישמעאלים של העיר תוניס ואגפיה, תיבת 'הדין' אם נאמרה מפי יהודי היא דת משה רבינו, עליו השלום, ואם מפי ישמעאלי היא על הקוראן.

בודק, שאינו אוכל בנפיחה, כמנהג אנשי מקומו, אם הלך למקום שאוכלים בנפיחה ודעתו לחזור, אם יוכל לשחוט ולבדוק בנפיחה, לאכול הוא עצמו ולהאכיל למי שאוכל בנפיחה; ואם מי שאוכל בנפיחה בא למקום שאין אוכלים בנפיחה אם יכול לאכול בנפיחה ...
וכללו של דבר, שצד הדין נוטה כשהעניין הוא בדבר שנהגו איסור מחמת מנהג, כל בני המדינה מקבלת קדמונים, והלך ממקום שנהגו איסור למקום שנהגו היתר אז אינו רשאי לאכול, אפילו יהיה האיסור ניכר, ויודה עם המתירים, אינו יכול לאכול. ואם נתיישב שם שלוש שנים ואין דעתו לחזור יכול לאכול. ואם הוא בא ממקום שנהגו היתר למקום שנהגו איסור, אם הדבר בעניין צנוע שאינו מפורסם יכול לאכול, ובפרהסיה אסור, ואם נתיישב שם שלוש שנים ואין דעתו לחזור אז אפילו בצנעה אסור.

והגם שבעיר הקודש ירושלים, תבנה ותיכונן, נוהגים לשנות אבות בתי דינים, וכל אב בית דין יושב על כיסא ההוראה נ"ד חודשים, ואחר כך מסתלק, ויושב אחר, וכן חוזרים חלילה, בוודאי שאין זה נקרא הורדה, חס ושלום, כי אם בוודאי נהגו כן, בעבור שיש כך וכך רבנים וגדולים בתורה, עשו זאת לכבוד כל הרבנים, שינהגו נשיאותם בשררה זו, ונהגו כן על פי תשובת הרשב"א זיכרונו לברכה. ...
ובוודאי שאין לחוש בזה 'למעלין בקודש ואין מורידין', כיון שחוזרים חלילה, וכבר נהגו כן, אין בזה שום הורדה ולא חשד וברור.

אות לכך, שיהדות בוכרה הייתה נוהגת לפי דרך התורה: היגוי הקמץ בלשונם, הוא כמו של אחינו התימנים והאשכנזים - דהיינו, היגויו כמו חולם; כמו כן, מנגינות התפילות של שבת והימים הנוראים, טעמי המקרא, קריאת מגילת אסתר, שיר השירים, מגלת איכה, קריאת הזוהר ותיקוני הזוהר, כל המנגינות וסדר הקריאה, אינם בדומה לאף עדה בעדות ישראל. ואם כדברי החוקר, שהרב יוסף ממאן מערבי זכר צדיק לברכה הוא אשר לימד אותם מן המסד ועד הטפחות, היו יהודי בוכרה מתפללים ומנגנים כפי אחינו, בני העדה המרוקאית, כי מוצאו של הרב יוסף ממאן הוא מרוקו. ברם, המציאות הייתה כפי שיובא בהמשך הספר, שבבוא הרב יוסף ממאן לבוכרה, מצא בה תלמידי חכמים, אולם לא הייתה ישיבה שבה ילמדו בחורים מכל שכבות הציבור.

מצווה לעסוק בתהילים ביום השבת כי סגולתו כאוהלות ונגעים לבער את הקוצים מן הכרם. ... ומה מאוד מנהג ודין בעיר המהוללה תוניס, המהוללה בתורה, שלא לבטל חמשת ספרי תהילים לקרותם ביום השבת כי סגולה גדולה היא.

'אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות' - גם נודע שיעסוק באיזה מלאכה שיהיה, לעצמו, ולא יהיה תחת רשות אחרים, כמו שכיר או עבד וכיוצא, דוגמא לדבר מאמר רבותינו זיכרונם לברכה: 'כי לי בני ישראל עבדים' - ולא עבדים לעבדים', ובזה יהיה תמיד בטחונו בה', ולא בבשר ודם. ...
'ואל תתוודע לרשות' - רצונו לומר: אף שאמרתי לך שבאיזה מלאכה שתהיה, אפילו בזויה ושפילה, תעסוק בה ולא תצטרך לבריות, אכן היזהר לך ושמור נפשך 'ואל תתוודע לרשות' - שתשב אצל אדם שכיר או מלמד, שתהיה רשותו עליך, אלא הכלל הוא שיהא לך מלאכה שאתה רשאי ושליט בעצמך, ולא האחרים ישלטו בך.

ברור היה לעולם שהיהודים 'בעלי הזקן' - יהודים הם, אך ל'בעלי הזקן' - ההיפך לא היה כל כך ברור, ואלמלא כוחה של תורה, אילולא היה כתוב בתורה - שכל יהודי הוא יהודי, היהודים 'המזוקנים' לא היו מכירים באחיהם - שיהודים הם. בהיכרות הזו טמונה התחלה, שלב, מדרגה, בתהליך חיוני מאוד של 'יוסף הכיר את אחיו והם לא הכירוהו'.

אחרי יום הכפורים, אחרי חשבון הנפש של היהודי וניקיונה ביום הקדוש הזה, אחרי טוהר נפשו ולבבו, אחרי שהתוודה על כל הבליו ושיגיונותיו, שנכשל בהם, ובא לידי החלטה גמורה ביום הקדוש, לחיות חיים טהורים, לשפר מעשיו ומידותיו, להיזהר מעבירות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו, ולהיות טוב למקום וטוב לבריות - יבוא היהודי להתלונן בצל שדי בסוכת מצווה, להתבודד ולהדבק עם בוראו.

במנהגי ישראל התלכדו רובדי חיים מכל החוליות של שלשלת הדורות, ורבים מן המנהגים האלה, חושפים שפע של רגשות חבויים, פלאיים וגנוזים, המון זוויות חשאיות שבנפש, שמחשבת אנוש פשוטה, אינה מסוגלת לגלותם. שפע עושר כוונתם, אינו מתגלה בלי יגיעת מחשבה והסתכלות פנימית רצינית, ותפארת גדולתם, איננה מתבטאת על ידי תפיסה שטחית. לפעמים, דרושה ידיעה רחבה בדברי ימי ישראל, כדי לעמוד על אופיו של מנהג זה או אחר, ולגלות מה שטמיר ונעלם מאתנו.

'ויקרא שמו בישראל' - בכל פעם שנכנס יהודי לברית מילה, מברכים ברכת 'אשר קידש' על היין ובתוכו אומרים: 'ויקרא שמו בישראל' - הפשט הוא קריאת השם. אבל יש ביאור נפלא והוא שכידוע כל התלמידי חכמים וצדיקים נזכר שמם בפי כל: רב פלוני אמר כך, רב פלוני יגיע למסור שיעור. לכן מברכים את התינוק שיקרא שמו בישראל, כלומר שיהיה מוזכר על ידי שיהיה גדול בתורה ומעשים טובים

'בני הכפרים שאינם מתקבצים בבתי כנסיות, אלא בשני ובחמישי, תקנו להם שיהיו מקדימים וקוראים ביום הכניסה' - משמע שהיו להם בתי כנסיות בעיר אחת בפני עצמם, שלא הלך בו אדם אלא כשהם מתקבצים ביום הכניסה ומתפללים שם. ומסיים 'שיהיו מקדימים וקוראים' - כלומר הם עצמם קוראים. וכן אמר אבי אמי, רבי חיים בהן: שבערים המיוחדות להם היו קוראים. ומביא ראיה מן הירושלמי שם. על כן תצטרך לומר שבעצמם קראו, ולא בן כרך קרא להם. ולא תאמר שבני הכפרים לא ידעו לקרות. ומעתה מצאנו לומר גם כן שקראו בעיר בפני עצמם ולא הלכו לכרך. ועיקר דברי רבי חיים בהן בפרק הראשון של יבמות בדיבור המתחיל: 'וכי אמרנו לא תתגודדו' ושם דחק לפרש כן כי היאך קראו בני הכפרים ביום הכניסה בהקדמה, ואחר כך קראו בני אותה העיר בזמנה בי"ד באדר, והלא נראה כאגודות? - ותירץ כי בעירם היו קוראים, בעיר המיוחדת להם לבדם, להתקבץ שם בשני ובחמישי, ובאותה העיר לא קרא אדם כי אם באותו יום לבד שנתקבצו שם. וגם שם מביא הירושלמי.

נהוג להטביל פרוסת המוציא שלוש פעמים במלח, כי שם 'הויה' גימטרייה כ"ו, ושלוש פעמים כ"ו גימטרייה מלח, והוא סוד גדול, הידוע מהאר"י קבלה להמתיק הדין.

'מעשה ידיה לבעלה - הכל כמנהג המדינה. מקום שדרכן לארוג אורגת, לרקום רוקמת, לטוות צמר ופשתים טווה, ואם היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו, אינו כופה אלא לטוות הצמר בלבד'. - על כן ועכשיו שאמר כי זה האיש הנשוי עם האשת חיל, ליבו בה בטוח תמיד, כי בשבילה יתעשר, והון רב יקבץ, 'ושלל לא יחסר'. ומפרש כי הטעם הוא שהאישה הזאת 'גמלתהו טוב ולא רע, כל ימי חייה' - כלומר דחקה עצמה לעשות שלא כדת שאר הנשים, שאף היא הייתה במדינה שדרכן לעשות מלאכה אחת, היא הייתה עושה את כולם, אף שהוא שלא כדין, וזהו 'כל ימי חייה' - בין בהיותה בעיר, שדרכן לעשות כולן, בין הייתה במקום שאין דרך בנות העיר אלא לטוות הצמר, היא עצמה 'דרשה צמר ופשתים' מרצונה הטוב, 'ותעש בחפץ כפיה' וזהו השבח שמשתבח בה בעלה.

'טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל'- הנה בזמן החתונה נוהגים לעשות משתה ושמחה שבעת ימים. וביום המילה אף על פי שאין עושים שבעה ימים, מכל מקום עושים יום אחד.
אבל בחינוך התפילין לא נהגו לעשות כי אם מקצת אנשים מיעוטא דמיעוטא. ונודע כי בתפילין רמוז שם שדי, שהוא צורת השי"ן שבתפילין, וקשר הדל"ת שבעוקף, וקשר היו"ד שבתפילין של יד....
הדל"ת דשדי הרמוז בתפילין הוא עני, ודל כשמו כן הוא, כי הוא רחוק מאצל הפרשיות של התפילין וגם בני אדם אינם נוהגים לעשות סעודות כנגדו - סעודת מצוות תפילין. ולכן כל אדם העושה סעודה לבנו בחינוך התפילין הרי זה נקרא טוב עין יותר משאר בני אדם. וזה שאמר 'טוב עין הוא יבורך', פירוש - ראוי שיבורך. והטעם - 'כי נתן מלחמו לדל'. דל דייקא, רצה לומר, שעושה סעודה גם לדל"ת.

'אמר רבא לולב בימין ואתרוג בשמאל, מאי הטעם? אלו שלוש מצוות, וזה מצווה אחת' - אפשר לבאר בדרך רמז, כי הגמרא שואלת, מה הטעם אתרוג בשמאל? הרי האתרוג רומז לתלמיד חכם השלם כפי שהזכרנו, והוא המשובח שבכולם שיש בו טעם וריח, אם כן יותר ראוי היה ליטלו בימין?
ועל זה משיבה הגמרא - כי בלולב יש בנטילתו שלוש מצוות - לולב, הדס וערבה, ואילו האתרוג מצווה אחת לכן הם עדיפים מאתרוג.
הגמרא באה לרמוז לנו, כי תלמיד חכם השלם שיש בו כל המעלות, אם אינו מושך עמו גם את הבעלי בתים והמון העם הדומים להדסים וערבות, דהיינו שאינו נותן שיעורים לקהל, אף על פי הוא גדול, בכל זאת לולב שהוא קטן ממנו - עדיף, כיוון שמושך עמו גם את ההדס והערבה.

זאת ודאי לא אמר אדם מעולם, שיהיו בני עיר אחת כפופים לעיר אחרת. ואם כן מה דעתם של אלו האנשים שעושים מחלוקת לומר: מדוע אין בני מקומכם נוהגים כמותנו? וכי מפני שהם נוהגים כן, יתחייבו כל העולם לנהוג כמותם?! והלא אפילו לבני ארץ ישראל ובני בבל יש חילוק ביניהם בכמה מנהגים, ואין בני ארץ ישראל מכריחים לבני בבל לנהוג כמותם. ...
שהרי בדבר שהוא 'מנהג אבות' כל העולם יודעים שדבר זה אינו אסור על דעת כל העולם והוא מותר גמור ואין מי שאסר. אבל בדבר שהוא 'תורת אבות' כבר הם יודעים שהוא מחלוקת בין הפוסקים, ואם כן אם רואים שום אדם שתפס כסברת המקל והיא סברה דחויה מרוב הפוסקים ... ואם כן יש לחוש למחלוקת בדבר זה שיאמרו להם מדוע בני מקומכם נוהגים הפך סברת רוב הפוסקים ... והתורה אמרה אחרי רבים להטות, ומדוע אין אתם נוהגים איסור בדבר, ויש בזה מקום למחלוקת. אבל בדברים שהם 'מנהג אבות' אין בזה מקום למחלוקת לומר להם מדוע בני מקומכם אין נוהגים כן. ...
מכל מקום כשישאלום מדוע אתם עושים היפך מנהגינו תשובה בצידם: כך היא תורת אבותינו או כך הוא מנהג אבותינו.

למה תקנו לומר בחג המצות 'זמן חרותנו', ולכאורה מהראוי היה לומר 'זמן גאולתנו', שהעיקר הוא הגאולה. וצא ראה לשון המקרא: 'וגאלתי אתכם'. וארבע לשונות גאולות כתובים, וסיום ברכת ההגדה 'אשר גאלנו', וברוך אתה ה' גאל - שזו היא העיקר, ובשאר מועדים בסוכות 'זמן שמחתנו' ובשבועות 'זמן מתן תורתנו' שכך שייך בהם כפי העניין של חג, ולמה זה בחג הקדוש הזה קבעו לומר 'זמן חרותנו'? ...
ולפי קוצר עניות דעתי אומר אני, שאפשר שכוונתם של משה ואהרן הייתה כדי שיוכלו לצאת מארץ מצרים, ולא יעכבו בידם שום צר ומשטין ומשחית בשום צד, וזה אי אפשר להתקיים כי אם כאשר יאמר להם פרעה מלך מצרים: 'הרי אתם בני חורין', כי הם היו יודעים כי הכלבים עזי נפש, אשר שמו המצרים בפתחי שערים בעיר על ידי כישוף, לא יניחו לעבדים לצאת מן העיר, כי אם לבני חורין דווקא, וכמו כן שמו שני עבודות זרות, דמות כלבים, בבעל צפון על ידי כישוף, המכשפים פני עליון, לבלתי יניחו לשום עבד לברוח דרך הים, כמפורש דבר זה בדברי רבותינו זיכרונם לברכה בכמה מקומות, ובזוהר הקדוש. ...
הנה כי כן יפה כיוונו משה ואהרן, בחוכמת א-לוהים בקרבם, לומר לפרעה: אין אנו יוצאים מכאן עד שתאמר: 'הרי אתם ברשותכם, הרי אתם בני חורין', שאם לא כן מה הועיל רמאי ברמאותו פרעה וכל עבדיו באמור להם 'קומו צאו מתוך עמי גם אתם', 'גם צאנכם גם בקרכם' מאחר שהם יודעים כי כאשר יבואו לפני פי החירות לפני בעל צפון, שם שם לו את הכלבים הרעים. על זה שאלו לבלתי ילכו גאולים לעבור, ולא יוכלו לצאת משם, כי עבדים הם ואין עבד יוצא ממצרים, מ"ם סתומה. אומנם כאשר בפיו דיבר לאמור: 'הרי אתם ברשותכם, הרי אתם בני חורין', אין עוד כוח בכלבים עבודה זרה שלהם לעקב הליכתם, כי בני חורין המה, ויפה כוחם לצאת משם. נמצא על האמור כי תכלית וסוף הגאולה שלימה הייתה על ידי החירות כאמור. מעתה טוב נאה וטוב יהא לומר 'זמן חרותנו', כי הוא סיום הגאולה והזיכרון האמיתי ליציאת מצרים מבית עבדים, אף כי אין עבד יוצא משם. זה נראה לפי קוצר עניות דעתי, ואם שגיתי איתי תלין משוגתי.

מה שנוהגים מנהג קדושים לומר אחר הסיום: 'הדרן עלך, והדרך עלן. דעתן עלך, ודעתך עלן. לא נתנשי מנך ולא תתנשי מנן'. - ידוע שתיבת 'על', יש לה כמה פירושים, ואחת מהן הוא היינו בגלל, כמו שנאמר: 'לא יומתו אבות על בנים', ועוד כתוב: 'הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי'. 'והדרן' - מלשון הוד והדר. ורצה לומר: הודינו והדרינו 'עלך' - בשבילך, זאת אומרת: בשבילך זכינו לכל הכבוד וההדר הזה. 'והדרך עלן' - וגם ההדר שלך נראה בעולם רק בשבילנו, שאנחנו הוגים בך, ושוחים בים תורתך היקרה מפז, אחרת במה ייוודע לעולם, חן הדרך לכל העולם. וכן 'דעתן עלך' - היינו החכמה הבינה והדעת שהשגנו, 'עלך' - בשבילך, כי עבור לימודנו בך יומם ולילה, זכינו וחננו ה׳ ברוך הוא חכמה בינה ודעת. 'ודעתך' - רצה לומר: הדעת והחכמה הטמון בתורה, ניכר ונגלה לכל העמים רק בשביל לומדיה, וזה אומרו 'עלן' - היינו בשביל לימודינו בה. אחרת במה יוכר חן ערכה וגודלה, בנסתר ובנגלה, ובכן מאחר שאנחנו עם הקודש והתורה הקדושה שלובי יד, מחלים פניך, 'לא נתנשי מנך ולא תתנשי מנן'. וקל להבין. עוד אחר סיום הפרק, אנחנו נוהגים להזכיר שמות עשרה בני רב פפא, עליו השלום, והיינו הטעם לפי שהם היו המנהלים, בסיום השישה סדרים, בית רב אשי, עליו השלום, והתנדבו נדבה גדולה. ועוד כי רב פפא היה עשיר והיה מחזיק כמה תלמידי חכמים על שולחנו ונתמנה לראש ישיבה, וסדר השישה סדרים, קודם רב אשי ובסיומו של רב פפא, היו בניו מתעסקים עמו בצורכי סעודה, וקבעו להם ברכת מי שבירך בסיום הפרק.

רצוי וחובה על האדם שהולך לנחם, שידבר בענייני הנשמה, ובזה הוא מזכה את הנשמה שהיא מתעלת, וגם מחזיר אנשים בתשובה. ויזהר שלא ידבר כמו הבורים, אשר לא יודעים בין ימינם לשמאלם, וידברו דברים בטלים, ובזה גורמים צער לנשמת המת, וגם לא עושים שום מצווה לרכך לב השומע בכדי לחזור בתשובה.

'גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם' - שלכל מעשי ה' מצאנו כמה טעמים רבים ונכבדים ונדרשים לכל שואל, לפי העת והזמן, ולפי השואל תחילה. שעל ידי זה שעושים פרסום רב, בהזכירם זיכרון נסי הא-ל יתברך, כאשר שומעים ורואים האומות, מתפחדים מלבוא על ישראל מפחד ה', שלא יעשה להם כמו שעשה לשאר האומות, שבאו על ישראל. וזהו: 'הוד והדר פעלו' - תדע שיש הוא והדר לפועל ה', שהם הנסים והנפלאות, שיעמדו לעד לעולם בכל דור ודור, למען ישמעו ויראו כל הגויים. ... ואמר עוד: 'זכר עשה לנפלאותיו' - לומר, שמה שעשה זכר לנפלאות ה', הוא למען תדע כי אין כה' א-לוהינו חנון ורחום, ולא תתייאש מן הרחמים בגלות האחרון, שמי שגאל את האבות יגאל את הבנים, כמו שכתב הרב המחבר בעל 'בינה לעתים'. ועל ידי זה בזמן 'טרף נתן ליראיו' - דהיינו: טירוף ובלבול בגלות וצרות אחרונות, 'יזכור לעולם בריתו' - דהיינו: הברית אשר כרת ה' עם האבות, שהיא מידה כנגד מידה, שכמו שעם בני ישראל זוכרים מהנסים, אשר עשה לאבותיהם, גם הוא יתברך זוכר הברית אשר כרת עם אבותיהם. באופן שצריך האדם לזכור תמיד בכל יום ויום מהנסים והנפלאות, אשר עשה הקדוש ברוך הוא לאבותינו ולנו.

גדולה מעלת התורה שעל ידה מוסיף חיים לאדם, ככתוב: 'כי היא חייך ואורך ימיך', וכתוב: 'בני תורתי אל תשכח ... כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך', ועיקר הכל הוא לעסוק בתורה לשמה יומם ולילה, ואם אינו מסוגל לכך יקבע לפחות עתים לתורה בכל יום, כסדר הבעלי בתים אשר בדור שעבר, שכמעט לא היו יוצאים לשוק עד שהיו לומדים תהלים ומעמדות וכיוצא, וגם המשניות היו גומרים אותם רובם ככולם ח"י פרקים בכל יום, ומהם גם הזוהר הקדוש וכיוצא כידוע, אם כן גם זרעם אחריהם צריך שיאחזו מעשה אבותיהם בידיהם. ומלבד כי שכרו גדול לעולם הבא, עוד בה שנכסיו מתברכים ... ועל ידי זה יכול לקיים מצוותיו יתברך, התלויים בממון כידוע, וכן להטיל מלאי לתוך כיסם של תלמידי חכמים, כפעם בפעם, כמו שהיה המנהג מהגבירים זיכרונם לברכה, הקודמים לדור הזה ... שהיו קובעים ישיבה של תלמידי חכמים בבתיהם, בסך כך וכך לשבוע, כדי שיהיה להם ביד התלמידי חכמים להתפרנס עצמם, ובפרט בזמן הזה ... שהתלמידי חכמים מוצאים עצמם בדוחק, והתורה הולכת ומתמעטת.

בשנות בצורת לא די שהיו מכריזים על תפילות וצומות, והיו יוצאים לרחובות עטופי טליתות ותפילין ... אלא שעוד מנהג אחד חשוב מאוד היה נהוג ברחובות שכונת הבוכרים - להכריז על 'כורכוכי ג'מועת' - אוכל לעם. ומה היו עושים? - היו אוספים תלמידי חכמים זקנים בבית-כנסת, לדוגמא ב'בבא תמא', שהיה אז הגדול שבבתי-הכנסיות של הבוכרים, עורכים תפילות וסליחות ושבעה כורתי ברית עם תקיעות בשופרות ובכיות מזעזעות. והקהל הגדול, ובעיקר זקנים ועניים, שהיו צמים אותו יום, היו קורעים בבכיותיהם את שמי הנחושת כדי שיוריד הקדוש ברוך הוא מטר על האדמה, ויחיו האדם, הבהמה והצמחים. ... וכמו נס משמים, לאחר התעניות והתפילות ועריכת סעודה גדולה, לאלה החכמים והעניים, ואף העניקו מתת בעין יפה ... או לאחר יום או יומיים, היו יורדים גשמי ברכה.

הנהגת ההסכמות באר"ץ (בארם צובא) הוא באופן זה - שהכל תלוי ביד הרבנים והחכמים, ולא בשאר טובי העיר, כי אם דווקא הדבר מסור לחכמים. וכשרוצים לעשות הסכמה, מתוועדים יחד כל הרבנים והחכמים, ועל פיהם נעשית ההסכמה.
ואין הדבר תלוי ביד הרב מאריה דאתרא בלבד. וגם כי המנהג שם לעשותה על פי רוב דעות הרבנים והחכמים ולא בהסכמת כולם דווקא.

שולחן ערוך: אסור לו להתעסק בצרכיו, או לילך לדרך עד שיתפלל תפילת י"ח. ולא לאכול ולא לשתות. אבל מים מותר לשתות קודם תפילה. וכן אוכלים ומשקים לרפואה - מותר.
והקפה - נהגו במצרים לשתותו קודם תפילה, שאין הדעת מתיישב בלא קפה, אבל בסוכר אסור. כן כתב הרב פרי חדש, עיין שם. ועיין הרב דוד בן זמרה 'ישנות' סימן רל"ח: ובימים אלה ובזמן הזה, עצומים וכן רבים מאנשי מעשה, שותים אותו בסוכר קודם תפילה, וכוחם ממה שכתב המגן אברהם בסעיף קטן י"ב: שאפילו אוכל ושותה דבר ששייך בו גאווה, כיוון שאינו עושה משום גאווה, אלא לרפואה, אף על פי שאינו חולה - מותר.

מי ששתה גשמי שנה חדשה, כתב הרב דוד בן זמרה חלק ב' סימן תש"ם שיברך שהחיינו, שמה שונה מדברים המתחדשים משנה לשנה, וכן על המים המתחדשים במצרים בכל שנה. עיין שם. ובחלק א' סימן שי"ט כתב, שלא ראינו מי שבירך שהחיינו על הגשמים, ועם כל זה על מי המפרץ המתמלא מהנילוס, מה שנוהגים קצת שמברכים, אם לא ראו את המים המתברכים בשנתו, אלא בשעה שהם במפרץ, יש להם על מה לסמוך, ואין למחות בידם, אלא ללמדם שאם ראו תוספת המים במקומם, לא יברכו עתה. ... ומה שכתב ששמע שלא נהגו במצרים לברך, לא כן הוא, והרוב שישנם לפנינו, זקנים ואנשי מעשה מברכים בשמחה.

'הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד' - כלומר, על הזיווג. על דרך 'א-לוהים מושיב יחידים ביתה', שמשני הצדדים הם מגזע היחס והמעלה, שהוא 'ענבי הגפן בענבי הגפן', שעל ידי זה, אין שום עין רע בזה הזיווג, שאם יהיה הזיווג, שאינם שניהם מגזע אחד, יש עין הרע לאותו הזיווג. לא כן כששניהם הם 'גם יחד', שהם מגזע אחד, שאז יכולים לשמוח בשירים וניגונים במזמוטי חתן וכלה, ולא בהצנע.
או אפשר שבא הרמז: 'שבת אחים גם יחד' - שהם באחדות גמור, כעניין אהל מועד, שהגנה שכינה עליהם להיות ניצולים מעין הרע, כן יהיה בזיווג המבורך הלזה, באחדות גמור להגן עליהם מן עין הרע, שאיש ואשה שזכו - שכינה ביניהם. ואם תאמר שיש לחקור כחקירת הרב הנזכר, שלפי האמת היה צריך לעשות עניין הזיווג בהצנע, חדר לפנים מחדר, ולא בשירים בפרסום רב כמנהג, משום העין הרע, לזה אמר אל תירא ואל תחת מעין הרע, משום שעניין הזיווג הוא דומה ל'טל חרמון, שיורד על הררי ציון כי שם ציוה ה' את הברכה, חיים עד העולם'. וכיוון שיש ברכה וחיים, אין עין הרע שולט בזיווג הלזה, משום שבעין הרע יש שני דברים, מיתה או עוני, לא עלינו, וכיון שבזיווג יש אותם שניים, כלומר ברכה וחיים, אינו עושה שום פעולה העין הרע, אלא חיים עד העולם.

כלל העולה מדברינו אלה כי מדה קצובה לא מצאנו בדברי הפוסקים, ולא בשישה סדרים, כי אם זה שיכסה קטן ראשו ורובו, ומדת הרב בעל 'דרך חכמה' היא לדעת הספר מצוות קטן. וכיוון שמרן כתב סתם ולא ביאר באיזה קטן - יש לנו ללכת לחומרה כדעת הטור, ולשער בקטן בן ט' שנים, שיכסה ראשו ורובו מאחריו, בין באורך בין ברוחב, ויכול לברך עליו, אפילו להתעטף כמו שכתב מרן.

שכר השמחה במצוות משמש הוא לכאן ולכאן: לאור באור החיים, לעולם הבא. משכר גופה של שמחה, להיות ניזון ולאכול מפירותיה בעולם הזה כעין מתנה וצדקה. וזה אפשר טעם למנהגם של ישראל כיום הזה, להרבות בשמחות וגיל ולעשות סעודה.

הכלל העולה כי כשהמנהג הוא בלתי יפה לפח סברת גדולי הפוסקים המפורסמים, ראוי לנו לבטלו ולהנהיג המנהג היפה, ולא להישען על משענת הקנה הרצוץ של האומרים שאין לשנות המנהג, אף שאינו הגון ויפה כי כבר הארכנו בדברי הראשונים והאחרונים זיכרונם לברכה, להראות חולשת דברים הללו, ושאין בהם ממש, לא כפי הדין, שהרי לא מצאנו ולא ראינו, שאין לשנות מנהג אבותינו בענייני התפילות כמו שכתב המהרשד"ם הנזכר לעיל, ולא כפי השכל והסברא, שהרי אפילו בדרכי העולם, כל משכיל בור הצד היותר טוב ובטוח מכל נזק ומכשול, כל שכן וקל וחומר, בדרכי העבודה לבורא יתברך כמו שכתב הריב"ש, זיכרונו לברכה. הן אמת כי הבא לשנות איזה מנהג צריך שיתחכם לעשות בעניין שלא יבוא לידי מחלוקת, כי ימשוך אותם במתק שפתיו, ובתבונתו ינחם וינהלם לאיטם עד כי יוכל להחזירם מעט מעט, 'וחפץ ה' בידו יצלח', אומנם אם לא יוכל לבטל המנהג, בלתי הבערת אש המחלוקת בין יחידי הקהל, חס ושלום, אזי יש לחשוב ביטול מצווה כנגד הפסד השלום, ושב ואל תעשה עדיף.

אחרי קבלתו את הרישיון, קנה האדון בנין מנחם משה, מגרשים ובניינים בתל-אביב, בעד סכום של ששים אלף לירה אנגליות בערך. והודות להתקשרותו עם הארץ, באו אחרי זמן מה גם יורשיו וקרוביו אל הארץ, והם קנו וקונים, בנו ובונים כמה וכמה מפעלים ובניינים חשובים בתל-אביב.
עוד קו אופייני מציין את יהודי מזרחי זה, שאפשר לעמוד עליו מעובדה מעניינת זו. כאשר עלה בדעתו ובכספו לבנות בניין בית-כנסת גדול ומפואר בפורט-סעיד להעדה היהודית שם, רצה הוא לבנות את בית-כנסת זה, אך ורק על ידי אבנים מירושלים, ואפילו אם יעלה לו הדבר ביוקר. ורק כאשר נוכח על ידי אנשים המסורים לו, כי מלבד הכסף הרב, שבניין זה יעלה לאין שיעור, יש גם הרבה קשיים טכניים בהגשמת דבר זה, הסכים להסתפק שרק חלקים מבניין בית-כנסת זה, ייבנו על ידי אבני ירושלים, וגם זה עלה לו בסכומים גדולים.

ראובן מכר לשמעון נזמים של זהב, ושמעון מכר אותם ללוי, ונתקבלו מעות זה מזה. ואחר-כך תבע לוי לשמעון כדי להחזיר לו הנזמים. מחמת הדבק שדבקו בו הנזמים, נעשה בזיוף, שלא היה אלא מכסף לחוד ולא נעשה מתערובת זהב וכסף כמנהג הראשונים. ושמעון השיב שאין בזה מקח טעות. יען שכל הנזמים, הנעשים עתה בזמננו, כך הם נעשים בדבק של כסף לחוד ואין כאן שום זיוף. ...
בנזמים הנעשים עתה בזמנינו, שמתקנים אותם על דעת למוכרם בשוק, פשוט וידוע בן היהודים, שכולם בדבק של כסף לבד נעשים, וכל הקונה על דעת המנהג הוא קונה. ודבר הניכר, ונגלה לעיניים הוא במה שפוחתים שומתם במכירתם משומת הזהב שיעור גדול, וכיוון שהדבר פשוט וידוע בכל המדינה, מהיכן הרגליים לקרותו מקח טעות אף על פי שנעשה בדרך זיוף. ...
נמצינו למדים: שאפילו בזיוף גמור כנידון שלנו - שהוא זהב ונמצא בו כסף, אף על פי כן, לא מיקרי מקח טעות כיוון שהמנהג לעשותו בזיוף. ובמום גמור שאין המנהג לעשותו, שהוא מבטל המקח, צריך לישבע הלוקח שלא ידע במום ונתרצה. ואז יחזיר לו המוכר הדמים, שלקח ממנו, וינכה מהם מה שהרוויח במקח כדין הפרה והקרקע.

המצווה הזאת, לקנות ארבעה מינים, קשה ממצוות אחרות, כי מצריכה באיזה שנים הוצאות מרובות להשיגם, ובפרט בארצות שאינם גדלים בהן, וצריך להביאם מארץ מרחק ... ובפרט צריך חיזוק ורדיפה למצווה הזאת, כי העבות והערבי נחל במהרה מתייבשים כידוע, וצריך להחליפם.

ידוע למורי ורבותי מנהגן של ישראל תורה, כי בכל שנה ושנה בשבת זו, שלפני חג השבועות, קובעים בו דרוש לרבים, לשמוע כלימודים דברי תורה הנחמדים, וקורין אותו שבת כלה, לידע ולהודיע החיבה גדולה של הקב"ה עם ישראל, שנתן לנו את התורה, והתנהג עמנו כמו חתן עם כלה ממש.

'רשע מהו אומר: מה העבודה זאת לכם' - הרשע הזה אומר, שאין חיוב מצה אלא בארץ, מכך שכתוב: 'והיה כי יביאך'. ולכך אמר: 'מה העבודה הזאת לכם' - בני חוץ לארץ, 'לכם ולא לו' - עד שיכנסו לארץ. ועל זה אמר לומר לו: 'אף אתה הקהה את שיניו' ואמור לו: 'בעבור זה' - שקיימתי מצווה זו בהיותי בחוץ לארץ, 'עשה ה' לי' - את כל הכבוד הזה, ועתה בזכות קיומה, אזכה לחזות בנועם שערי ציון, אשר אהב ה', ו'אילו היה שם' - רשע זה שלא היה רוצה לקיים מצווה זו בחוץ לארץ, 'לא היה נגאל' - שעיקר הגאולה היה בשביל ביאת ארץ ישראל, ועשו מצווה זו, ובשבילה נגאלו, ונכנסו לארץ.

כי ייקח איש אישה חופת חתנים, אלה יעמדו כל העם מקצה, ירונו וישמחו, 'ששון ושמחה ימצא', 'כינור נעים עם נבל', מחללים בחלילים, בתופים ובכינורות ובצלצלים. והיה כנגן המנגן מבשם הרוח, והייתה הרווחה, קול יתנו 'קול ששון וקול שמחה', קול קורא. ואחד מן הקדמונים, מבני עלייה, עמד וימודד ארש, על מה ועל מה, בתולה נישאת יוצאה בהינומה, בקהל רב ומפורסם, ולשמחה מה זו עושה? ומי הזכיר שמו? 'קדמו שרים אחר נוגנים' לשמו ולשמה. כי מן הראוי היה דבר כזה יהיה בהעלמה, ואל יודע עד מה, כסתה כלימה, כל דבר שכזה לך הצניעוהו, והיה במחשך לשומרו, אפילו בחדרים. - הוא הקשה והוא תירץ תשובה ניצחת, ואת כל ונוכחת, צריך לעשות כדבר הזה בהגלות נגלות, בתוך קהל בחופים ובמחולות, כי הכל הולך אחר החיתום לכל תכלה, זרעם נכון לפניהם לשם ולתהילה, טוב אחרית דבר על טוב ייזכר שמו, לזכר עולם יהיה והן שני להקימו. משום כך לא חשו לחרפת עמו, הלכו אחר תכלית זרעו לברכה, ונמשך לתחילה, בראשית גם והנה ששון ושמחה, לעיני כל ישראל משפחה ומשפחה.

אמנם על פי דרכנו יתכן שזהו עצמו הטעם שתקנו בליל פסח 'כל הרעב יבוא ויאכל', מה שאין כן בשאר המועדים, לפי שבפסח נידון על התבואה, לכך אנו קוראים בליל פסח 'כל הרעב יבוא ויאכל', כדי שעל ידי זה שניתן לחמנו לדל, 'גם ה' ייתן הטוב וארצנו תיתן יבולה', ולא יחסר לחמנו, ועוד אנו מרוויחים על ידי זה 'עכשיו כאן עבדים, לשנה הבאה בארץ ישראל', שהנה רבותינו זיכרונם לברכה אמרו גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר 'שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא'.

והטעם שתיקנו ללמוד פרקי אבות בקיץ, בין פסח לשבועות - משום שבאותן הימים, דרכו של האדם, לבקש רפואות הגוף ולעשות סמי הורקה, ולכן תיקנו, גם כן, לבקש רפואות לנפש, שהיא העיקר.

יפה מנהגן של ישראל שאוכלים המרקחות והגלוסקאות בשבת ויום טוב אף על פי שיש להן כמה מיני צורות, ולא חששו כלל לאיסור מוחק, שראינו שכל הצורות אלו שמציירים על המרקחות והגלוסקאות אין בהם אותיות מעיקרו כלל, וכיוון שאין צורות אלו חיובן משום כותב אלא משום מכה בפטיש לכן אין כאן גם משום מוחק כלל לפיכך לא חששו לאיסור מחיקה כלל. ...
הכלל העולה שאף על פי שהאותיות והתיבות עשויות מגוף העיסה עצמה, ואסור לגדול לשבור העוגה בשבת משום מוחק, עם כל זה מנהגן של ישראל באכילת המרקחות והגלוסקאות בשבת או ביום טוב תורה היא שמותר לכתחילה, אף על פי שיש עליהן כמה מיני צורות ואין לחוש משום מוחק כלל.

'אלו זכיתם אתם קוראים איכה אשא לבדי, עכשיו שלא זכיתם אתם קוראים איכה ישבה בדד' - ובאמת, מי תלה זה בזה?! - רק נקדים הידוע כי ישראל הם נחשבים כגוף אחד, ערבנים, קבלנים זה בזה, לכן כשעושה אחד מהם אפילו מצווה אחת, כל ישראל שותפים בה, לכן בתחילת המצוות אומרים: 'בשם כל ישראל', שאם לא כן, איך אפשר לכל אחד לקיים כל תרי"ג מצוות?! וכן בעבירה כמו שאמרו על פסוק: 'וכשלו איש באחיו' - רצונו לומר: איש בעוון אחיו. לכן צריך להיות באחדות אחת, ולעשות מצוות ומעשים טובים, בדרך ישר לפני ה', ועל ידי האחדות הקדוש ברוך הוא מוחל עוונות, כמו שכתוב: 'חבור עצבים אפרים הנח לו'. וזהו כוונת המאמר: 'אלו זכיתם אתם קוראים איכה אשא לבדי' - ותהיו עמי באחדות אחת, ולא תניחו לי טורח המשא.

'אל יפטר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו.' - ונראה לפרש בדרך פשוט, שמילת 'תוך' - היינו: חצי ההלכה. ורצה לומר: שכשיפטר מחברו, לא יאמר לו המסקנה, שבזה אינו מוכרח שיזכור אותו, אבל כשאומר לו חצי ההלכה מתוך כך זוכרהו. וזהו שאמרו: 'דבר הלכה' - שרצה לומר: מתוך השקלא והטריא של ההלכה, ולא אמרו מתוך הלכה.

נראה לי לבאר המדרש: 'ברכת ה' היא תעשיר' - זה יום השבת, שנאמר 'ויברך א-לוהים את יום השביעי', 'ולא יוסיף עצב עמה' - אין אבלות בשבת, כמו שנאמר 'נעצב המלך על בנו'. עד כאן.
הכוונה כי על ידי שמירת יום השבת, לא יחול קללה עליהם, כי אם הברכה, ועל ידי כך יבוטל מהם המוות והאבל, כי כן בהיות יום השבת, יום מיועד לקביעות התורה, ורבים נכספה נפש להתענג בפשטים מתוקים, ובקיצור, כי כמה ספרים המדברים בארוכה, ילאה הקורא בהם, ויניחם וילך לו, על כן אמרתי ללקט באמרים, איזה דרכים מתוקים, ורובם מספרים כתבי יד אשר לא שזפתם עין הדפוס, ואינם בנמצא, ולערב בהם איזה משלים ואיזה מעשיות, לענג בהם הקורא, וברכתם גם אותי.

והטעם שעצם זה אינו נהנה ממאכל אדם, רק ממאכל ליל מוצאי שבת קודש דווקא.
וזאת אגיד כי אור עיני בתי הגדולה הנשואה בעיר מקנאס, ואמרה לי, שבבית חמיה אינם מושחים עצם זה כלל, וכשעשתה היא כזאת, זר עליהם המעשה, הבינה מבין ריסי עיניהם.
לכן אמרתי ארשום ואתן בידה מקור הדברים, להראות להם שאינה מנשים הריקות ופוחזות שעושים מעשה טיפשות, במחילה מכבודם.

שלושה זיכרון במקרא: 'זכרון תרועה', 'אין זכרון לראשונים', 'אין זכרון לחכם עם הכסיל'. - התרועה מורה על בעל התשובה. כי 'תרועה' במספר קטן עם התיבות גימטרייה 'תשובה'. וזהו 'זכרון תרועה' - כלומר שיוכיח האדם לחברו לעשות תשובה, והוא משיב: כיצד התשובה תועיל, והוא עשה כמה וכמה עבירות לאין קץ?! והיאך תועיל התשובה?! ונראה כמתייאש מן התשובה. ואין אומרים לו: 'אין זכרון לראשונים' - שאם תעשה התשובה, אין שום חטא ועוון נזכר עוד. ואדרבה, העבירות יהיו זכויות, כמו בש"ס: 'גדולה תשובה שזדונות נעשות זכויות'. ואימתי נעשות זכויות? - כשתעשה תשובה שימה, הפה והלב כולם שווים כאחד, ואז תועיל התשובה להיות זדונות כזכויות.

'אמר הקדוש ברוך הוא: בת אחת היתה לי, ומכרתי אותה לכם. נהגו בה כבוד.' - היינו שעל ידי שמכבד אדם את התורה הרי זה כמכבד את אשתו. ואם יש סגולה שהמכבד את אשתו מתעשר. גם חלה אותה סגולה גם על התורה שנמשלה לאשה. ולכן צריך לעשות לה מלבושים ותכשיטים.
ומלבוש - זה הפשט שדימוהו לשמלה, ותכשיטים - אלו הרמז והדרש אגדות וגימטריות, שהם פרפראות לחכמה ותכשיט לה. ובזה יזכה לעושר. וכמו שאמר שלמה: 'ובשמאלה עושר וכבוד'.
אמנם יש בכבוד התורה דבר נוסף על כבוד האישה, והוא שהמכבדה והמקימה, זוכה לאריכות ימים, שכתוב בראש המקרא: 'אורך ימים בימינה'. יהי רצון שנזכה לקבל את התורה, בתו של הקדוש ברוך הוא, על מנת לכבדה בפשטים רמזים ודרשות שהם מלבושים ותכשיטים שלה. ובשכר זה הקדוש ברוך הוא יברך אותנו באורך ימים ועושר וכבוד.

ולמעשה גם האיש הישראלי הוא ספר תורה. וכפי שנפסק בהלכות אבלות, שהעומד בשעת יציאת נשמה של איש או אישה מישראל, חייב לקרוע בגדיו. והטעם משום ישראל הם כספר תורה שנשרף. וכשם שקורעים על ספר תורה שנשרף, כך קורעים על איש ישראל שמת.

אשריהם ישראל שיש להם לימודים ודרשות בשבתות. וגם כן קהילת קודש הראת, נקהלים בבתי כנסיות משעה שישית ועוסקים בפרוש רש"י ונביאים וכתובים ומשנה - מסכת מעין הפרשה כמו שאדפיס בסוף הספר. ואחר כך דרשה ומנחה ונפטרים לבתיהן בשלום.
וברוך ה' פה בירושלים, תבנה ותיכונן, קהל קדוש בוכרא עוסקים בכל מיני לימודים ודרשות בכל שבתות אשריהם ואשרי חלקם. אשריהם בעולם הזה וטובות להם לעולם הבא.

'אמר רבי חמא ברבי חנינא: מה שכתוב 'אחרי ה' א-להיכם תלכו' ... אלא להלך אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא. מה הוא מלביש ערומים ... אף אתה הלבש ערומים' - וזהו טעמו של רב חמא בן רבי חנינא, שהוצרך ללמוד מצווה זו של הלבשת ערומים מפסוק של 'אחרי ה' תלכו' ולא מאותו פסוק שכתוב 'די מחסורו', להשמיענו אותו חידוש, שעיקר המצווה היא על ידי עצמו ולא על ידי שלוחו.

'וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עמר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה' - אימתי הן תמימות? - בשעה שישראל עושים רצונו של מקום'. - ונראה כי זהו פירוש הפסוק: 'שבע שבתות' - וכשתמנה שבע שבתות אלה, 'תמימות תהיינה' - הספירות הקדושות, כי יתייחדו ויושפעו זו מזו. ובוודאי שזה הייחוד וההשפעה לא תהיה, כי אם בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, כי אז בוודאי במניין זה יעשו פעולה זו. אבל אם אין עושים רצונו של מקום, וודאי לא יועילו כלום במניין זה, כי אין העיקר המניין אלא המעשה. וזה אומרו במדרש: 'אימתי הן תמימות?' - רצונו לומר שהספירות הן תמימות ומתייחדות ומשפיעות זו בזו, 'בזמן שישראל עושים רצונו של מקום' - אז על ידי מניין זה יוכל לתקן זה. מה שאין כן אם אינם עושים רצונו של מקום, כי אז אין מועיל להם המניין לבד, ואינם תמימות ומושפעות זו מזו.

'תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מצווה שקבלו עליהם ישראל בשמחה, כגון מילה, שכתוב 'שש אנכי על אמרתך' עדיין עושים בשמחה, וכל מצווה שקבלו עליהם בקטטה, כגון עריות שכתוב 'וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו וכו'', עדיין עושים בקטטה, שאין כתובה שאין בה מריבה'. - והנראה לעניות דעתי, שרבן שמעון בן גמליאל בא ללמדנו דרך ארץ, והוא כי המילה הוא דבר שאינו שווה לשום מצווה, לפי שכל המצוות הם בידיים, ברגלים, במעות, אבל המילה היא דבר שצריך האדם להיות אכזרי על בנו ולחתוך מבשרו. ואם ירצה יכול לומר 'איני רוצה למול את בני בכך זמן מועט', ועם כל זה אינם בועטים, אלא אדרבה עושים בשמחה, והראיה בזמן השמד שהיו נחבאים במערות והיו אומרים 'שבוע הבן' כדי שלא יבינו האויבים והיו עושים המצווה, וכל זה מורה חיבוב המצווה, שאפילו בזמן השמד היו עושים בשמחה, מחמת שקיבלוה בשמחה. לפי שההיגיון היה נותן, שאדרבה בכתובה יהיה יותר שמחה לפי שהיא שמחה שלמה, אבל במילה אף על פי שיש שמחה, עם כל זה יש לאיש מעט צרה בראייתו בנו, ידידו קטן, בן שמונה ימים חותכים מבשרו. ועם כל זה הוא שמח. ולזה לא מנו אותה עם שאר המצוות, לפי שהיא שורש לכל המצוות, שאם אינו נימול לא יוכל לקבל התורה כמו שהוכחנו למעלה.

שאלו לנחש: מהיכן אתה מטיל ארס? אמר להם: מבין השניים. והוא תמוה. וכבר דשו בו ראשונים ואחרונים. ואענה אף אני חלקי. ששאלוהו: מהיכן באת לידי מידה זו, להיות מטיל ארס בלי שום הנאה. ואמר להם: מבין הַשִׁנַיִם. - קרי בין הַשְׁנָיִם, כלומר ממי שנכנס בין הַשְׁנָיִם, דהיינו איש ואשתו או אדם וחברו בלשון הרע. שמה הנאה יש לו?! ואפילו כך מדבר לשון הרע. נגד זה אני מטיל ארס, הגם שאין לי הנאה מזה. וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בפסוק: 'אם ישוך הנחש בלא לחש'.

'ויבכו העם בלילה ההוא' - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: ליל תשעה באב, היה ונקבע בכיה לדורות. ואפשר ש'בלילה ההוא' בא למעט שביום נולד משיח, כפי שנמצא במדרש. וזה טעם שאומרים 'נחמו' במנחה של תשעה באב. ואף על גב, ששנה שבכו במדבר, היה ליל עשירי של אב, כפי שמוכח בסוף מסכת תענית, מכל מקום, כיוון שבשביל אותו לילה הוקבע לדורות ליל תשעה, נכון שיש לרמוז שבלילה ההוא שיקבע לדורות, ביום תשעה, יהיה להם נחמה, שעתיד לילד מושיעם של ישראל ביום תשעה.

תלמיד שטרם רכש את הערכים ואת הרשת הלינגוויסטית של התורה שבכתב, אינו מוכן לעלות לשלב השני, וכל שכן לשלב השלישי של תלמוד תורה. לזאת הזהירו חכמינו זיכרונם לברכה ללמוד על הסדר, 'ולא שיהא דולג במקרא ובמשנה ויבוא לתלמוד'. מכאן הפולמוס שהשמיעו חכמי ספרד נגד 'חכמים רבים, שלא למדו המסורת, גם דייקות הלשון הבל בעיניהם, גם לא קראו המקרא, אף הטעמים, רק מימות הנעורים למדו תלמוד, שהוא פירוש התלמוד.'
ההיגיון ברור: מי שלא למד תנ"ך כל צורכו, לא יעלה בידו לתפוס עדינויות הלשון ולהמשיג את אותם העקרונות ששימשו יסוד ראשוני למערכת האינטלקטואלית של חכמינו זיכרונם לברכה. ומיותר להוסיף, כי בין שהוא מודע או אינו מודע, בסופו של דבר, אותו תלמיד יסגל את דברי חכמינו זיכרונם לברכה למערכת זרה, ולא יעלה בידיו לתפוס דברי התלמוד כדבעי.

מנהג ישראל שהולכים בליל ל"ג לעומר למירון, ושם מדליקים חתיכות בגדים חשובים, לכבוד הרבי שמעון בר יוחאי, זכותו יגן עלינו אמן. אין לפקפק על זה, מאחר שהם מתכוונים לשם מצווה. אין כאן חשש 'בל תשחית', ו'מנהג ישראל תורה הוא'.
ועוד תדע שהרי נוהגים להדליק כמה נרות בבית הכנסת גם ביום, ואף על פי, שאין המקום מאיר באורם, שנר בצהריים, מה מועיל. ובפרט, מקום שאינו מקורה, ואורו רב ביממה, ואור השמש זורח בתוכו, ועם כל זה, אין בזה חשש משום 'בל תשחית', מפני שהם מדליקים, לכבוד בית הכנסת או לכבוד הצדיקים, זכותם יגן עלינו אמן, ועושים לשם מצווה.

'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו, אחריו' - דבר גדול הוא להזהיר אב לבנו ולביתו, ולא ימנע מלהוכיחם תמיד, כל ימי חייו. נוהגים, אף אחרי מותו, להשאיר להם דברי מוסר בצוואתו, לכתוב דברי מוסר, ולהנחיל לכל אחד ואחד מאלה ששייכים לו, זהו שרמז בתיבת 'אחריו', כי כל התורה תלויה בזה הפסוק. הכל רמז על מוסר ותרבות ודרך ארץ של בני הבית.

טעם למנהגן של ישראל לזרוק על החתן והכלה מיני זרעונים - רמז: 'יראה זרע יאריך ימים'. ויש שזורקים חיטים לפני הכלה והחתן, על שם - 'השם גבולך שלום חלב חיטים ישביעך', ולסימן שיהיו פרים ורבים כחיטים. ובעירנו, עיר הקודש טבריא תבנה ותכונן, נוהגים שביום האחרון של ז' ימי החופה לזרוק דגים חיים מים כנרת לפני רגלי החתן והכלה, שלא תשלוט בהם עין הרע כדגים, ולפרות ולרבות כדגים, והוא מנהג יפה.

שמי שיש לו חולה בביתו, יודיע צערו לחכם שיתפלל עליו, כמו שמצינו במשה רבנו, עליו השלום, שאמר: 'אל נא רפא נא לה', וכמו רבי חנינא בן דוסא שהיה מתפלל על החולים, וכמו שראיתי כמה פעמים באים תלגרמים לירושלים, תבנה ותכונן, מארץ מרחקים, להתפלל בעד איזה חולה.

מעניין שתית הקהוי, כבר נהגו העולם לשתות בבית הכנסת, ולפעמים אוכלים איזה דבר, דרך אקראי ועראי, כשיש לאחד 'יאר צייט,' מביא איזה פירות ומזונות, ולומדים קצת מזמורי תהילים, ואוכלים שם לעילוי נשמת המת, אפילו בבית הכנסת, וגם במוצאי תעניות מביאים איזה פירות ואוכלים בבית הכנסת. ומנהג זה פשוט אפילו בבתי כנסיות שבארץ ישראל ... וכיוון שמנהג זה פשוט וקדמון, שכן נהגו בפני כמה רבנים וגדולי הדור, ואין לנו להרהר אחר המנהג כי מנהגם של ישראל תורה.

'זה השער לה' צדיקים יבואו בו' - לא ידענו מה הוא זה השער, ואיזה שער? - שיש אלפים שערים בגן עדן. ויובן על פי מה שפירש הרב הגדול, מורה מקומנו, אבא, זכרונו לברכה ... 'זה' - עם הכולל גימטרייה: י"ג - רמז לי"ג שורות שבזקן. 'שער' - לשון שיער. רמז למי שאינו מגלח השיער שבזקן, יכנס עם הצדיקים בגן עדן וזהו: 'צדיקים יבואו בו'

ראה והביטה כמה גדול אמירת 'ויהי נועם' בתפילת ערבית בכל מוצאי שבת, ואם כן כשאינו אומר באיזה מוצאי שבת אפילו כשחל בו יום טוב באותו שבוע, נמצא מגרעות נתן, אשר על כן לא יגרע מצדיק אמירתו בכל מוצאי שבת קודש.
ומה שכתב מור"ם, זכרונו לברכה: שלא לאומרו בשבוע שחל בו יום טוב, וכאמור הנה באותו זמן זמנם עדיין לא נתפשטו ענייני הקבלה וסודותיה. אכן לעת כזאת, שכבר נתפשטו ויש הטעם של רבינו הקדוש - חובה עליו לאומרו תמיד.
והטעם שהארכתי בזה מפני שראיתי כמה בני אדם מקפידים הרבה על אי אמירתו, ומי שאומרו בפניהם נדמה להם כעובר עבירה חס ושלום - מפני שלא ידעו עומק העניין ומצוי הדין לחלק בין דין ודין, על כל פנים על צד הטוב והישר הוא לאומרו גם בשבוע שחל בו יום טוב, ואם בני בית הכנסת לא רצו לאומרו, יאמרנו ביחיד, בינו לבין עצמו, כדי שלא לאבד טובה הרבה סגולת אמירתו הקדושה.

והנה יסוד זאת השירה, ידוע היותו על גילוי השכינה, ודבקותה עם ישראל בהשגחה פרטית ... ועל ידי ההשגחה, נתעוררה האמונה בלב ישראל באופן נעלה. ולכן אמר רבי נחמיה: לא זכו ישראל לומר שירה על הים אלא בזכות אמונה' - כלומר זכות דבקותם בשכינה. ולא השיגו למדרגה זו, אלא מזכות אמונת אברהם, שנראה לו השכינה מתוך שהאמין בה'. וזהו 'תשורי מראש אמנה' - ולהיות השירה הזאת על ההשגחה והאמונה, צריכים אנו לאומרה בכל יום.

'ועשית מנורה זהב טהור' - ידוע כי הנשמה נהנית מהדלקת הנרות, והיא מתהלכת בהוד ושמחה ומתפשטת ומתרחבת מתוך הנאת האורה, מפני שהיא חתיכת אור חוצבה באור השכל. מן הטעם הזה נמשכת אחר האור שהוא מנורה, אף על פי שהאור הזה הוא אור גופני והנשמה היא אור רוחני זך ופשוט, ועל כן המשילה שלמה המלך, עליו השלום, לנר. הוא שאמר: 'נר ה' נשמת אדם', ועל כן בשעה שהאדם גוסס מדליקים לו נרות בשעת יציאת נשמה, וכל השבעה ימים אחר פטירתו, נר דולקת בבית ששם מת הבן אדם, מחמת שבכל אותם השבעה ימים, הנשמה תבוא אל הבית לבקש את המקום שיצאה משם. ובכל שנה ושנה על פטירת אביו ואימו או שאר קרובים מדליקים נר בבית הכנסת הנקרא 'יארצייט', מחמת כי ביום הזה הנשמה יש לה רשות לשוט בעולם, והבית שמת שם לא תמצא - תבוא לבית הכנסת ותראה הנר הדלוק בשבילה, ויש לה נחת רוח מזה. והמנורה הייתה דולקת בבית המקדש כל לילה, שבעה נרותיה, וכל היום היה דולק נר המערבי עבור נשמות כל ישראל, שנפטרו והלכו לעולמם.

'חכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה ובמניין' - איך יתכן זה?! וכי בשביל שיש גדולים בבית המדרש, לא ידבר הקטן ולא יאמר דעתו אליהם, ולא ישאל מה שיש לו לשאול, וילך בטעותו כמו שבא?! אלא הכוונה הוא, לעולם הוא מדבר כל צורכו, אלא שאינו מדבר קודם הגדול ממנו, אלא ממתין עד שידברו כל הגדולים בחכמה או במניין, ואז מתחיל הוא לדבר באחרונה. ולשון 'בפני' הווי כמו לשון 'קודם', כמו שיש כמה לשונות כאלה במקרא.
לזה יבוא יפה שאמר אחר כך: 'ואינו נכנס לתוך דברי חברו' - כלומר בדברי מי שגדול ממנו - הוא נזהר שלא לדבר עד שיבוא מקומו, אבל כשבא חברו לדבר והוא שווה לו, אם כן, מי שקדם לדבר - זכה. אף על פי כן, אם קדם חברו לדבר, אינו נכנס בתוך דברי חברו לומר: 'שמעו אלי רודפי צדק', אלא עוד ממתין אפילו לזה, ואחר כך ידבר הוא כל צורכו.

אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: מיום שנברא האדם, והוא מסור ביד יצר הרע, שנאמר 'לפתח חטאת רובץ', ממתי הוא נולד לי"ג שנים ויום אחד, ומתחנך במצות ציצית ותפילין, על ידם נכנע יצר הרע ונכנס בו יצר הטוב. גם כן יש בזוהר הקדוש, כשהאדם נכנס לבית הכנסת מעוטף בציצית ומוכתר בתפילין, שני המלאכים המלווים לו לאדם מכריזים ואומרים: 'הבו כבוד לדיוקן של המלך'.
ואפשר זהו שרמז הכתוב: 'כי שם ה' אקרא, הבו גודל לא-לוהינו' - 'כי' שם רמז מצוות ציצית. 'כי' בחשבון עם שני אותיותיה עולה בהן ל"ב, שהם ל"ב חוטים של ציצית. 'שם' - רמז מצוות תפילין, על דרך שאמר הכתוב: 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ויראו ממך'. מקרא כורז קורא בחיל: 'הבו גדל לא-להינו', הבו כבוד לדיוקן של המלך. או יאמר 'הבו גדל לא-להינו' - 'הבו' - גימטרייה י"ג, שם רמז שזמן מצוות ציצית ותפילין הוא בי"ג שנים. ... עתה שהגיע לי"ג שנים הרמוזים במילת 'הבו', וקיים המצות האלו, יצא מדרך יצר הרע, וגדל בדרכיו יתברך. זהו: 'הבו גודל לא-להינו'. תם ונשלם שבח לבורא עולם.

'אמר רב יוסי בר אבין בשם רב הונא בר חייא: בוא וראה כמה גדול כוחן של עושי מצווה, שמפני זקן אין עומדים, ומפני עושי מצווה עומדים' - וכתבו האחרונים: שלכך נהגו לעמוד כשבא בעל הברית למול את בנו, שהוא עושה מצווה בשעתה'. עד כאן. ... שאין לומר כן שהינם חייבים לבטל מלאכתן, שלא מחייבי קימה שיש בה חסרון כיס אבל מכל מקום למדנו שחולקים כבוד לעושה מצווה, והיכן שאין חסרון כיס, מכל מקום, צריך לקום מפניו.

יסודו של פורים הוא אהבת הבריות, שתתבטל השנאה והקנאה, ורק אהבה ושלום יהיה שרוי בישראל. וזהו עניין משלוח מנות איש לרעהו, אנו אומרים בגמרא: שיהיו מחליפים סעודתם זה לזה. וכתב רש"י: זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו, ובשנייה סועד חברו עימו, והקשו על זה איך יצאו ידי חובת מצוות משלוח מנות באופן זה? - וחידש בזה ה'בית חדש': 'שכיוון שכל עניין משלוח מנות הוא שיהא שמח עם אוהביו ורעיו, ולהשכין ביניהם אהבה ואחווה וריעות, ואם כן אם יסעוד אחד עם חברו ורעהו, הרי הם בשמחה ובטוב לב משתה יחד, ופטורים הם מעתה מחיוב משלוח מנות'. מעיקרי המצווה הוא שישלח למי שיש לו טינה וקפידה עליו, וכן צריך שתי מנות, דבר חשוב, בכדי שיתפייס.

מה שנהגו מימים ימימה בחודש סיוון, לעשות גניזה לספר תורה וספרי דפוס, שבלו, וללוותם מהעיר עד בית החיים למקום קבורתם בשירים ופיוטים, אם יש סמך למנהג הזה. ...
מה שנוהגים ללוותם בשירים ופיוטים דבר זה לא ראיתי כתוב על ספר, אך ורק בארץ מולדתי, עיר ואם בישראל, מקנאס, יגן עליה א-לוהים, נהגו כן ללוותם ולקברם בקול המון משוררים ופייטנים. ושמעתי שכן נהגו בכמה מערי המערב, וגם פה תלמסאן נהגו לעשות ביום הגניזה סעודה קטנה. ...
כי סיבת בילוי הספרים היא מפני רוב הלימוד שלמדנו בהם, ולכן עושים שמחה ושירה על רוב לימוד התורה, שעכשיו אנו רואים כמה ספרים ודפים בלויים, נודע הדבר שיש לימוד תורה הרבה בעיר.

בנוסח ה'סיום' אני רגיל לומר: 'הדרן עלך, בלי נדר' - שכן נמצא: 'האומר אשכים ואשנה פרק זה, נדר גדול נדר לא-לוהי ישראל'. ואם כן האומר: 'הדרן עלך' - הרי זה נדר שיחזור על מסכת זו, ואין ראוי להוציא בלשון נדר, כי אפשר שלא יסתייע הדבר לשוב ולשנן מסכת זו, לכן יאמר 'הדרן עלך, בלי נדר'. אבל בדרך דרש, יש לפרש 'הדרן עלך' - לא מלשון חזרה בארמית, אלא מלשון 'הדר'. כלומר, מתפללים אנו שיופיה של המסכת, שאנו מסיימים יישאר עלינו. ויהי רצון שרושם המסכת אותה סיימנו, יישאר עלינו לעולם.

'שתמלא לנו את כל משאלות לבנו לטובה' - כלום יש אדם שואל לעצמו רעה, עד שהוא מתפלל שימלא ה' משאלות לבו לטובה?! - אלא שיש אשר סבור האדם על עניין מסוים שהוא טובה, אך באמת רעה היא לו, לפיכך התפלל רב שלא כל משאלות לבו יתקיימו, אלא רק משאלות, אשר באמת טובה היא לו.

כשאסרו מצד איזה דבר, שראוי להעלות על לב, שיבוא אותו דבר בטל לאחר זמן, ודאי דעת האוסרים, שבהיבטל הסיבה, יבטל המסובב, והרי כאילו תיקנו בפירוש עד שתעבור אותה סיבה. ... ואם כן הוא בנידון שלנו לעניין איסור גילוח במועד שגזרו חכמינו זיכרונם לברכה, בזמנם כולם היו מגלחים רק פעם בחודש או יותר ולכל הפחות פעם בשבוע אבל לא בכל יום כי המדובר הוא בגילוח הראש או תספורת הזקן לייפותו במספריים, וזה לא מצוי שהיו עושים בכל יום. ... כאן אין בכלל עקירת דברי חכמינו זיכרונם לברכה או ביטול גזירתם שנצטרך מניין אחר לבטלו כי באופן כזה נוהגים להסתפר בכל יום, וגם בערב יום טוב, ואין חשש שלא יכנס לחג כשהוא מנוול, לא הייתה בכלל התקנה, ולא אסרו בכך מעולם, ולכן לא חל בכלל הדין: כל שבמניין צריך מניין אחר להתירו, כי לא היה אסור כזה גם בעת הגזירה.

כמה מעלות בתפילה שמסדרים אותה על פי הסידור ולא על פה, וכמה וכמה נפקותות יש בתפילה שמסדרים אותה מילה במילה.
אחד: שלא תהיה תפילה מוטעית ותהיה, חס ושלום, תפילה לסימן רע. כתב בגמרא כרבי חנינא בן דוסא היה מתפלל על החולה, אם הייתה תפילתו שגורה בפיו אז יודע שנתקבלה תפילתו, לכך צריכים אנו לסדר התפילה על פי הסידור ותהיה ערוכה בפינו כדי שתקובל ברצון.
ועוד יש נפקותא אחרת כדי שילמדו עמי הארץ מהמסדר אז לפחות יוצאים ידי חובה מהמסדר. ...
וידוע שעל ידי התפילה בכוונה יורד השפע והברכה לזה העולם, וידוע גם כן מכתבי האר"י זיע"א, סגולה לתפילה שתהיה בכוונה ולא יהיו בה מחשבות זרות, יתפלל מתוך הסידור ולא בעל פה.

לא תזוז בשום נטייה מפסיעות של אבותיך הראשונים, וממנהגיהם וסייגיהם ונדריהם ומנהגי בית הכנסת והנהגות לימוד הילדים. וכל כך יהיו דברים אלו יקרים אצלך מה שקבלת מאבותיך, שאם יבוא אחד, גם אם הוא כגובה ארזים גובהו, לא תשמע לו. כי רק הגבולים שגבלו אבותיך, ואותה מסילה ודרך שפנו אבותיך ודרכו בה, הם יביאוך לדרך הישר ותלך לבטח. ואל יאמרו הבנים, שעתה בזמן הזה, נשתנו העתים מימי אבותם, כי עתה צריך לילך לרוח הזמן.

נשאלתי אם מותר לאכול שמן שומשום, הנעשה על ידי ישראלים בפסח בכלים חדשים, וגם שמבררים השומשומים שלא יהיה שום חיטה ומלח וכיוצא מדבר חמץ, והכל נעשה בכשרות גמורה.
ואם תמצא לומר שמותר - אם צריך התרה? אם לאו? מאחר שכבר קבלו עליהם שלא לאכול שמן שומשום בפסח וכבר נהגו בו איסור. על הכל יורנו המורה ושכרו כפול מן השמיים. ...
ולעניין אם צריך התרה או לא? - נראה לי בפשטות שהיכן שנעשה על ידי ישראל אין שום חשש חימוץ, שזה ודאי אינו צריך אפילו התרה, ומעולם לא אסרו עליהם כולי עלמא. ואם קבלו עליהם שאף שמן שומשומים, הנעשה ע"י ישראל לא יאכלו, משום שסברו שמחמיץ, זה בוודאי הוא מנהג בטעות.

שאלה: אנחנו אנשי תונסאי, כל ימי היותנו בחוץ לארץ הכוהנים אינם עולים לדוכן, כי אם ביום השבת וביום טוב, ובהם גם אינם עולים כי אם במוסף ולא בשחרית. ועתה גם אחרי שזכינו לעליית הארץ, בבית הכנסת שלנו בבאר שבע עדיין במנהגינו עומדים, ואין שום אחד מערער על זה להיות כי רוב הקהל ככולם הם ממחוז תוניס.
אך אני בלכתי לירושלים מצאתי הכוהנים עולים לדוכן גם בחול בתפילת שחרית, ובשבת עולים בשחרית ובמוסף, ועתה באתי לידי ספק אם יכולין גם אנו בבית הכנסת שלנו לתקן ברכת כוהנים בימי החול כירושלים מכאן ולהלאה, להיות הכוהנים נושאים כפיהם בכל יום מימי החול, ולא חיישינן ללעג ראשונים, ובפרט כי שמעתי בבאר שבע עצמה יש בתי כנסת שהכוהנים עולים לדוכן בימי החול ...
תשובה: ... ובכן נראה לי לתקן גם אנחנו לעשות נשיאות כפיים בחול ובשבת שחרית ומוסף.

תקנות ישראל הקדושות המה יסודות, ולהם עשר ידות, ולא תגע בו יד. ומי ששולח בהם יד אז נוגע הוא בגוף האיסור, והתקנות והמנהגים המה כמו גגים לבתים, שלולי הגגים אז במטרות עוז הכותלים מתמוגגים. כך התקנות והמנהגים עושים למצוות סיגים וכעין שביתה לשבתות וחגים, ועל פי זה אפשר לפרש הפסוק: 'ויעמוד מלאך ה' במשעול הכרמים, גדר מזה וגדר מזה'.

ישמח האב ויגל הבן, שזיכהו ה', שהגיע אור ארבעה עשר, להיותו בר מצווה, וזוכה שיבוא אצלו אורח זה, יצר הטוב, כמוני היום. ואען ואומר ברוך שהחייני וקיימני והגיעני לזמן הזה להיות איש בר חיוב, בא באנשים, יהי רצון שאזכה לאריכות ימים ושנים, לעבודתו יתברך שמו, ואהיה מוכתר בכתר תורה וביראת ה' כל היום, לכוף את היצר הרע ולגרשו, 'גרש לץ ויצא', על ידי עסק התורה.
וכמו שכתוב בפרק ראשון של קידושין: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בראתי יצר הרע - בראתי לו תורה תבלין, אם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו. ומזה הטעם נהגו ישראל הקדושים, מחנכים את הקטנים, כמוני היום, עומד ודורש במקום גדולים, 'לפני מלכים יתייצב' - מי הם המלכים? - רבותינו, לפי שבהגיע הנער לבן י"ג שנה ויום אחד, מתחייב בכל המצוות, והינו 'מצווה ועושה', מתגרה בו היצר הרע ביותר להחטיאו, וצריך כוח גדול להכניעו. לכן עשו לו רבותינו תקנה, לעמוד ולדרוש בדברי תורה, להיות לו לעזר, להכניע היצר הרע מעליו.

טעם שציווה ה' יתברך לתן חצי שקל דווקא, יש אומרים לפי שעשו ישראל העגל בחצי היום, כמו שנאמר: 'כי בושש משה' - באו שש שעות, לכך נגזר שיתנו חצי השקל. ויש אומרים, שבשביל שעשו עבודה זרה, ומקובלים אנו שהמודה בעבודה זרה כאילו כופר בכל התורה כולה, וכל התורה כולה רמוזה בעשרת דברות, כמו שכתב רב סעדיה גאון, זיכרונו לברכה. והנה השקל יש בו עשרים גרה, כמו שאמר הכתוב: 'עשרים גרה השקל'. וחציו עשרה גרה, נגד עשרת דברות שפגמו בהם. ויש אומרים, כדי שיהיו ביניהם חיבור ואחדות, שכל שניים יצטרפו ויתנו שקל אחד, על דרך 'חבור עצבים אפרים הנח לו' - שהאחדות מכפרת על עבודה זרה.

'אם תלכי עמי - והלכתי, ואם לא תלכי עמי - לא אלך' - כיוון שדבורה אישה נביאה, שלחה לקרוא לברק, שילך עמה למלחמה עם סיסרא, חשש ברק שלא יהיה בדרך - היא תחילה וברק אחריה, אחורי אישה. לזה עשה תנאי כפול, שתלך עמו בצדו, ולא היא תחילה, משום שהיא נביאה והוא אחריו, שאין להלוך אחורי אישה. וזה שאמר: 'אם תלכי עמי' - כנגדי, שנמצא שאני בצד אישה דווקא - 'והלכתי', 'ואם לא תלכי עמי' - בצדי, ותלכי תחילה לפני ואני אחרייך - 'לא אלך', שאסור לילך אחר אישה משום הרהור, ומשום החשד, ומכיוון שהיתה דבורה נביאה, אישה חכמה ויודעת הדין, תכף הסכימה ואמרה האישה כן, והשיבה לאמור: 'ותאמר הלוך אלך עמך' ודייקה בדברים לומר 'עמך', שהיא בצדו ולא לפניו.

בהגדה של פסח, המגיד פתח ואמר 'כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח'. ויש לדקדק - למה דווקא בפסח קוראים לעניים ומזמינים אותם בפה מלא לבוא ולאכול, ולא בשאר מועדים?
ונראה שיש לפרש על פי מה שאמרו חז"ל: 'בניסן נגאלו, ובניסן עתידין להיגאל'. ועוד אמרו: 'בזכות הצדקה יגאלו ישראל, כמו שנאמר: 'כה אמר ה' - שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא'. ועוד כתוב: 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'.
לכן אומרים במיוחד בפסח שבו תהיה הגאולה: 'כל דכפין ייתי ויכול', ובזכות הצדקה תבוא הגאולה. וזהו מה שמסיימים 'לשנה הבאה בארעא דישראל, בני חורין'.

'מי יתנך כאח לי ... אמצאך בחוץ אשקך' - מי ייתן ותהיה לי כאח ממש, אמצאך בחוץ ואנשק אותך לעיני הרבים, להראות גודל האהבה והכבוד שאני רוחשת לך בלבבי.
ומכאן שורש להמנהג הנהוג בישראל שמנשקים בפועל את ספר התורה והמצוות בשעת קיומן, וכן מה שמנשקים לתלמידי חכמים, נושאי דבר ה' ומקיימי תורתו וכדומה, כמו שיתבאר בהמשך, בסיעתא דשמייא, שהווי כאילו מנשקים פה אל פה, כביכול להקב"ה יתעלה, שמראים בזה גודל אהבתם - אהבה נפשית לקב"ה, וכבוד רב לתורתו ולמצוותיו, ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו.
ומכאן תבין שנשיקת ספר תורה כאמור, וכן נשיקת כל המצוות, לא דבר ריק הוא כמו שחושבים הפתאים, אלא מסורת עתיקת יומין היא, נובעת ומפכה ממקור נאמן, מתורתן של ראשונים צדיקים וחסידים שכך היו נוהגים בעצמם.

טבע הענפים להדמות לשורשם, ויש ג' שורשים שמהם נשתלשלו האומה הישראלית: הם אברהם יצחק ויעקב, אברהם היה גומל חסד: 'ויטע אשל' - אכילה שתיה לוייה. יצחק היה רחמן, עד שריחם אפילו על עשו שהיה רשע מרוב רחמנותו ... ויעקב היה תם וענו וביישן, וכן אמר לרבקה: 'אולי ימושני אבי, והייתי בעיניו כמתעתע', וחשש לבושה וכלימה שיגיענו, וכן נתבייש מעשו על מה שעשה לו - שלקח בכורתו וברכתו, והשתחווה לו ועשה עצמו עבד לפניו. אם כן, כל שיש בו ג' סמנים הללו, שהוא טבע השלושה שורשים שהם אבות העולם הוא מהם מטבע הענפים להדמות לשורשים.

בכל ערב שבת, בשעות שלאחר הצהרים, היו עוברים כמה גבאים מתנדבים ברחובות העיר, דופקים על דלתות בעלי הבתים וקוראים 'מצווה'. מכל בית היו נענים מיד ומקבלים כיכר אחד, או שניים, או שלושה, כפי שהוסכם מראש בין בעלי הבית לבין קובעי מגבית זו.
'מצווה' זו מתחלקת תוך כדי גבייתה. כשעוברים הגבאים על פתחי העניים שבאותו רחוב, דופקים בדלת, ובמקום לקבל הם נותנים לכל אחד כפי שקבעו לו. ומכיוון שהם דופקים בכל דלת, יקשה על אדם העובר לתומו, להבחין מי נותן ומי מקבל.
אף על פי כן היו מהדרים, שהשתדלו לתת לעניים מכובדים בחשאי חשאין, בליל שבת אחר חשכה, כדי שלא יורגש כלל, שהם מקבלים.

'אם כבנים - רחמנו כרחם אב על בנים. אם כעבדים - עינינו לך תלויות עד שתחוננו, ותוציא לאור משפטינו קדוש' - שראוי לעורר שהרי ביום ראש השנה, אנו מתפללים מבוקר עד חצות, ואנו שואלים מהקדוש ברוך הוא כל צרכנו, ולא בושנו ממנו. ואדרבה אנו מתחטאים עליו, כבן שהוא מתחטא על אביו. עכשיו בזה הנחנו הדבר בספק: 'אם כבנים אם כעבדים'?! - היה לנו לשאול מהקדוש ברוך הוא שיחשוב לנו כבנים, שכן אמר לנו בתורה: 'בני בכורי ישראל', ובוודאי שהבן הוא יותר אהוב מהעבד, והיה לו לומר שיחשוב לנו כבנים, וירחמנו כרחם האב על הבן, ולא להניח הבחירה בידו יתברך: 'אם כבנים אם כעבדים'.
אבל במה שכתבנו נוח שדעתנו הוא לשאול מהקדוש ברוך הוא שינהג עמנו בשני הקלות: בהקלה שיש לבן ובהקלה שיש לעבד. זהו שאמרו: 'אם כבנים אם כעבדים' - כלומר: אנו שואלים ממך, שתתנהג עמנו כבנים וכעבדים לצד המקל. 'אם כבנים - רחמנו כרחם אב על בנים' - כלומר: שאם חטאנו לפניך שתייסר אותנו כמו שמייסרים לבן, כדי שיתכפרו עוונותינו ולא נשתרש בחטא, כמו שאמר הכתוב: 'ואוהבו שחרו מוסר'. 'אם כעבדים - עינינו לך תלויות' – כלומר: ואם אף על פי שייסרת אותנו, אנו מורדים בך, אל תעשה לנו כדין בן סורר ומורה שתמית אותנו, אלא תחשוב לנו כעבדים, ותניח לנו תלויים, ותן לנו זמן 'עד שתחוננו ותוציא לאור משפטינו קדוש' - לבסוף כמו לבן ואל תמירנו באחר.

אותם הנוהגים ששליח ציבור שלהם, יהיה מעוטר בבגדי כבוד, לא נכון לעשות כן. ואין ראיה מכהן גדול, לפי שכהן גדול צריך שיהא מובדל מאחיו הכהנים אפילו במלבושיו, שכך צריך להיות גדול מאחיו.

'וספרתם לכם ממחרת השבת' - שקורא לפסח 'שבת', לפי ששניהם מורים על חידוש העולם. ובזה נראה לעניות דעתי, טעם לשבת שלפני הפסח שקוראים אותו 'שבת הגדול' ...
לפי שידוע שהעולם מתנהג על פי השביעיות. שבע שבועות ויום החמישים - שבועות. שבע שמיטות ושנת החמישים - יובל, וימי השנה שהם שנ"ד ימים יש בהם חמישים שבתות, ארבעים ותשע שבתות כנגד שבע שביעיות, ושבת החמישים הוא כנגד היובל שנקרא 'שבת הגדול'. ולכן נקרא השבת שלפני הפסח 'שבת הגדול' לפי שהוא סוף החמישים, שבא מפסח שעבר עד פסח זה הבא, לפי שידוע שחג הפסח הוא התחלת המועדים. ... נמצא הפסח הוא התחלת השנה ומורה על חידוש העולם, והשבת גם כן מורה על חידוש העולם, אם כן שבת החמישים, שמן הפסח עד הפסח הוא יקרא 'שבת הגדול' - רמז ליובל

על ארון הקודש ישנם שני לוחות מהגוני עליהם כתובות עשרת הדיברות באותיות כסף. מתחת לארון הקודש מונחים כל תשמישי הקדושה, כלי כסף וזהב, שערכם נאמד בחמש אלף פלורינים. אל הארון עולים במדרגות אשר פרוש עליהן שטיח נאה. בסמוך לקצה המערבי של הבניין ניצבת התיבה, המוקפת גם היא במעקה מהגוני התואם לזה של הארון, ומקושטת אף היא בארבעה פמוטים גבוהים מפליז בארבע קצותיה, מלבד קישוטי כסף אחרים המוסיפים לה נוי והדר. על המשטח של התיבה שם מקומו של החזן, והוא מקושט רקמה עשירה הנושאת את הכיתוב 'דע לפני מי אתה עומד'.

'כל המוריד דמעות על אדם כשר, הקדוש ברוך הוא סופרן ומניחן בבית גנזיו' - קשה. מה ספירה שייך כאן? – אלא ידוע, שדרך וטבע האדם כשנכנס לבית הנפטר, קודם תתעורר לו הבכייה על צערו. דרך משל על מיתת אביו או אמו או בניו וכדומה, ומזה יבוא לבכות גם כן מהר, שימצא כל העם בוכים. אך אחר כך יתבודד על הנפטר. על זה אמרו: 'הקדוש ברוך הוא סופרן ומניחן וכו' - דהיינו: צריכים ספירה. הדמעות, שבכה על צערו אינם נחשבים לו עבור שהפיג בהם צערו.

בערלת הגוף, מצד היותו ממקורו המיוחד, אשר הוא גוף האילן, עומד במקום חזק ואליו ישפכו כל עורקי הגוף, כדי שיהיה ראוי למלאכת ההולדה, כי הטיפה הנזרעת נקבצת ממיטב הגוף כל נתח טוב, ועל כן בשומרו ברית קודשו, מובטח לו שלא יראה פני גיהנם, כי הוא שורש כל הגוף, וזה רצונם אברהם אבינו, עליו השלום, יושב בפתח גהינם, ואינו מניח אדם מישראל מהול לירד בתוכה.

ב'נודע ביהודה' האריך אם מותר להוציא ספר תורה לבית הקברות. וכתב שמלשון הגמרא, שאמרו: 'לא יהלך אדם בבית הקברות, ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו ויקרא בו' - משמע ש'לא יהלך עם ספר תורה ויקרא בו' שזהו משום לועג לרש, אבל אחיזה בלחוד: מה לועג לרש יש בו?!
ויש להתפלא שלא הזכיר דברי רבינו ניסים, שכתב וזו לשונו: 'ומה שאמרנו למה יוצאים בבית הקברות, היינו שהיו נוהגים אחרי שמתפללים, שיוצאים בבית הקברות, היינו שהיו נוהגים אחרי שמתפללים שיוצאים כל העם לבית הקברות, ובוכים ומתריעים שם אבל לא שיוציאו את התיבה וספר תורה לבית הקברות ויתפללו שם'. הרי מפורש שאין להוציא ספר תורה לבית קברות ...
ונראה לי שמדברי רבינו ניסים זיכרונו לברכה, אין שום ראיה לעניין זה, שמה שכתב: 'ולא יתפללו שם' רצה לומר שלא יוציאו שם הספר תורה וגם שלא יתפללו שם, ונוכל לומר שהוא קשור עם הוצאת ספר תורה, ורצה לומר שלא יוציאו ספר תורה להתפלל שם, והתפילה היא כקורא בו, שכן הוא לשון הטור: 'ויקרא בו או יתפלל שם'. ומלשונו של רבינו ניסים נראה, שהוא הקפיד שלא יתפללו שם עם הספר תורה, משכתב שהיו נוהגים להתפלל קודם, ואחר כך היו יוצאים כל העם לבית הקברות, ועל זה הזהיר שלא יוציאו ספר תורה ויתפללו שם. אבל בשביל הוצאת ספר תורה לחוד לא הקפיד ...
ויותר היה יכול לפשוט מדברי רבינו יונה בברכות שכתב וזו לשונו: 'שלקרוא אפילו בלא ספר תורה, אין לו לקרוא בבית הקברות, משום לועג לרש, אלא מפני שאי אפשר לקרוא פסוקי תורה אלא בספר, שדברים שבכתב לא ניתנו לאומרם בעל פה, לפיכך אמרו ספר תורה, אבל אפילו בלא ספר תורה – אסור, ורוצה לומר לא יהלך בתפילין, וגם לא יקרא וגם לא יתפלל', הרי שסבר בפירוש, שהוצאת ספר תורה לחוד אינה אסורה.

'בבית א-להים נהלך ברגש' - שמעתי דרך צחות כי באלו הימים, שהם ימי החורף וימי הגשמים ושלג וברד ורוח חזק, אפילו כך, ידחוק האדם את עצמו לילך לבית הכנסת שהוא 'בבית א-להים' - להתפלל בציבור ולקבוע עיתים לתורה. וכן ילך לדרוש מידי שבת בשבתו כמנהגו בימות הקיץ.
וזה אומרו: 'בבית א-להים נהלך ברגש' - רגש ראשי תיבות: רוח, גשם, שלג. כי האדם, באלו הימים, יעבוד את ה' ביראה ושמחה, יקבל שכר הרבה, כי לפי הצער השכר, והאדם שנהג כמנהג הזה כי מעשיו הטובים תמיד בכל יום, ולא יחליפנו ולא ימיר אותו, אלא מנהג שנוהג ינהיג אותו תמיד בכל ימיו עד מותו, הנה איש חשוב כזה, שכרו איתו לעולם הבא.

ישמע האדם ויכן בחייו תכריכים של פשתן דווקא, ולא תערובת מין אחר אפילו חוט אחד, ויהיו המעות שקונה בהן התכריכים, שיהיו מיגיע כפיו, ולא יתערב בם ממון או גזל או עושק, חס ושלום.

בעניין מעקה ואיך נהגו במרוקו? היו עושים סעודת מצווה ומברכים על מצוות מעקה, ששים ושמחים לקיים מצוותו יתברך, כמו שכתב הרמב"ם, זיכרונו לברכה, בהלכות רוצח ושמירת הנפש פרק י"א וזה לשונו: מצות עשה לעשות אדם מעקה לגגו שנאמר: 'ועשית מעקה לגגך' והוא שיהיה בית דירה.

רק אם יזכה האדם להרגיש את העונג והעריבות של יום השבת בעולם הזה, ובכך ישיג את בחינת הנשמה היתירה של יום השבת, רק אז יוכל לזכות ולהתענג אף בעולם הנקרא 'יום שכולו שבת' - דהיינו העולם הבא. ואכן כל מי שלבו חי, יוכל להרגיש בחוש את הנועם והמתיקות של יום השבת, שהרי הרקיע בשבת מאיר יותר, והאוויר של העולם זך יותר, ופניהם של האנשים בשבת יפות ומאירו יותר, כמובא במדרש, וכולם בשבת נינוחים יותר, וכיצד אם כן ניתן לא לחוש את נועם השבת.

על אודות האישה, שבעלה הפיל את עצמו לים, ונישאת על פי העדויות וכולי, מה יהיה משפט האישה הזאת אם תצא או לא? ... המורם מכל האמור, כי בנידון שלנו יצתה האישה הזאת מאיסור תורה לכל הדעות, שאף לפי המחמירים, כל שהעד אינו לפנינו ורק העיד שטבע וכיסוהו המים, מודים שאם נישאת לא תצא, שמן הסתם אומרים אנו ששהה העד כשיעור, ובנידון שלנו שכבר נישאת, וודאי לא תצא. ... ומה גם שבנידון שלנו שלחו אחריו שתיים שלוש אניות, וגם לפי העדויות היו כמה אנשים באניה, וצעקו והלילו והלכו לעזור, ובוודאי שהיו כמה עדים שראו שטבע ושהו עליו מן הסתם, כי כן דרך האדם לעמוד, ורק לא באו בעדויות. זאת ועוד אחרת, שכתב רבי עקיבא איגר בסימן ק"ט, שכל שטבע בים שאין לו סוף, אם הוא באמצע הים הגדול, שהמרחק עד החוף שיעור ג' שעות, אומרים אנו כאילו עמד עליו ג' שעות. ויש לצרף לזה גם דברי הרב חתם סופר, שבזמן הזה שישנם טלפונים וטלגרמות, אנו אומרים כל בני אדם דנים להם כתלמיד חכם צעיר, ויש להם קול, וודאי תולים אנו להקל, וחס ושלום להוציא לעז על בתה, וצור ישעינו יצילנו משגיאות ויעזור בעדינו.

'זכרנו את הדגה' - מאחר שכל טעם שהיו רוצים טועמים במן, למה היו מצטערים? - אלא לפי שלא היו רואים אותה בעינם, שהאדם נהנה בעיניים, אם כן צריך להדליק בשבת כדי שייהנה.

והנה פה בגדאד, יגן עליה א-לוהים, המנהג להניח הקדירה, שמטמינים לצורך מחר, על גבי הכירה, ואין נוגעת בגחלים, וגם משימים סביבותיה אבנים קטנות, בכל הצדדים עד פיה, ואחר כך מניחים עליה בגדים לשמור חומו, ובזה אין הבגדים נוגעים בצידי הקדירה, שהרי האבנים מפסיקים, ואם כן זה מותר לדעת כולם. וכן שמעתי מהרב יוסף חיים. אמנם התבשיל שמטמינים לצורך הלילה, אין דרך לשום אבנים סביב הקדירה, רק מניחים בגדים על הקדירה, ועל ידי זה נוגעים הבגדים בצידיה. ואם כן לפי דעת האחרונים הנזכרים אין לעשות כן ... אמנם כיוון שנהגו כן, אין למחות בידם.

הנה בעירנו פה בגדאד, יגן עליה א-לוהים, לפעמים מזדמן כלי שקורין 'אבריק', שפיו צר מאוד, אם מותר ליטול ממנו, אם קרוי נטילה לחצאין, כיוון שאינו זב בפרק אחד על כל השיעור על היד או לא? ה'בית חדש' כתב, שבכיור שיש בו ברז שקוראים 'הענדל', ראה לרבותיו שמחמירים, שאין ליטול ממנו, משום שזוהי נטילה לחצאין. יעויין שם. ומשמע מדבריו שדווקא מכיור, שיש בו ברז, משום שצריך לסוגרו בכל פעם, ... בזה מחמירים, שישנו הפסק, וזוהי נטילה לחצאין אבל בכלי שיוכל לשפוך בלי הפסקה, רק שפיו צר, מודה ה'בית חדש' שמותר ... והנה בעירנו פה בגדאד, יגן עליה א-לוהים, גם כן אם מזדמן לפעמים כלי כזה, נוטלים ממנו, ולא ראינו מי שמקפיד בזה.

בזוהר פרשת שלח לך דף קס"ד ע"א, וזו לשונו: ... 'שדרתו של האדם, אם ישוח לפני בוראו, יזקוף ויתקיים לתחיית המתים. ואם לא ישוח ב'מודים' נעשה נחש, ואין לו תקומה לזמן ההוא, רחמנא ליצלן'. עד כאן לשונו. ובמודים דרבנן ירכין ראשו עם הציבור.
על כן יזהר כל אדם בזה הרבה מאוד, כי הרבה בני אדם אינם נזהרים בזה לענות מודים או לשחות במודים דרבנן. ולשומעים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב.

נדרשתי למה ששאלו על מה שנהגו מקרוב קצת מדקדקים: כששליח ציבור מתפלל תפילה אחת עם הציבור, בני קדושים ורבנים, ואין עונים אחריו אמן, אף על פי שאומרים עם שליח ציבור מילה במילה ומקדימים לסיים סוף הברכה קודם השליח ציבור, ומורים לאחרים שלא יענו, וטעמם שעניית אמן אחר ברכת התפילה, היא כהפסק למרן וסיעתו.
האם אפשר להורות לאחרים לבטל מנהגם, ואם יש סמך למנהג העונים אחר שליח ציבור? ...
ולמדנו מזה כמה גדול כוח המנהג, שאף על פי שטעם המנהג גורם לחילוק בין גדולים כגון זה לבין הטעם הראשון. אף על פי כן המנהג חזק ומכריע. כל שכן וכל שכן כשיש מנהג, שטעמו עושה שלום בין גדולים ומשווה דעותיהם, שחזק יותר ושריר ולא תזוז ממנו. הלכך היכן שנהוג לענות אחר אותה ברכה, שהיא על דבר שמברכים עליו נהוג. והיכן שלא נהוג לענות, נהר נהר ומסלולו, ינהג כל אחד כדרכו ובלבד שכל אחד יחזיק במנהג אבותיו.

שאלה: מהו לברך 'שבע ברכות', ו'שהשמחה במעונו', כשהולך החתן להתארח בבית אחרים בתוך שבעת ימי המשתה שלו, כפי מנהגינו פה קהילת קודש צנעא, יגן עליה א-לוהים, שאין החתן הולך הוא וכלתו להתארח, אלא הוא והקרואים אצל בעל הבית, ואם יש מחלוקת בזה בין הפוסקים. ...
לפי מנהגינו שאין הכלה הולכת עם החתן להתארח, שאין לברך שבע ברכות כלל לכל הדעות. ...
וכתבו התוספות שם וזה לשונם: 'אין שמחה אלא בחופה' - משמע מכאן שאם יצא החתן מחופתו, אפילו כלתו עמו, והולכים לאכול בבית אחר, שאין מברכים שהשמחה במעונו, ולא ברכת חתנים, כיוון שאין שמחה אלא בחופה. ... ולדעת ... שאומרים 'בית חתנים' ו'שהשמחה במעונו', אפילו בבית אחר אם החתן והכלה שם, וטעמם הוא שאף על פי שאומרים אנו בגמרא אין שמחה אלא בחופה. כשהולך לבית אחר הוא וכלתו וכל החבורה עמו ונעשה אותו בית עיקר גם שם נקרא חופה ומברכים. ...
אתה הראת לדעת, שלפי מנהגינו, שאין הכלה הולכת עם החתן להתארח, שאין מברכין ברכת חתנים ושבע הברכות, אפילו לדעת המקלים.

'אילו לפני מלך בשר ודם מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, ואני יכול לשחדו בממון, ולפייסו בדברים - אני בוכה. עכשיו שמוליכין אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שאיסורו איסור עולם, ואיני יכול לשחדו בממון ולפייסו בדברים ולא אבכה'. -
אז חיל כיולדה יאחזנו וחלחלה ורתת יאחז כל בשרו בפרט בימים האלה שהקדוש ברוך הוא יושב על כיסא דין, וכל העולם עוברים לפניו כבני מרון, ויפשפש במעשיו, ויבין כל אדם כמה ממעט בעבודת ה' יתברך, הן בתפילה, הן בעסק התורה, הן במצוותיה, ואל יתייאש מן הפורענות, ואל יבטיחו יצרו שהשאול בית מנוס לו כל מעשיו בספר נכתבים.
ראו איך יצר הרע מטעה בני אדם, ולא יוכל להצילו כלל: עתה נתחדש מנהג רע ומר, שמתאספים בני אדם לסעוד ולמלאת בטנם, ואחר הסעודה כל אחד מברך לעצמו ביחידות, ומבטל כמה סגולות וטובות ממנה - הן זימון, הן ברכה בדקדוק, הן עניית אמנים, הן ברכת בעל הבית. זה המנהג - מנהג בורים ועמי ארצות, מי שאינו חש על עצמו, ושב ממנהגו הרע, ישוב עמלו בראשו.

אחי, בינה זאת ואל ירע בעיניך, להתעכב שעה אחת, לתקן תכשיטי הכלה, אשר זה לה כמה חודשים ושבועות, מחכה לחסדי אב - 'מהור ימהרנה לו' ...'ברוב עם הדרת מלך', ואל תהי בסוד נמהרי לב, הממהרים בהשלמת קריאתו, בלתי ענות 'הללויה'. ...
ואם מפני קצת המוניים אשר השליכו הוד ותפארת רינת ההלל, אחרי גוום ויפנו עורף לצאת החוצה.
...ולא יתכן לסמות עיני בשר - שרים נוגנים, השוקדים בבית תפילתם, בעבור אלו. כי אדרבה לתקנת הפיקחים ראוי לנו לחוש, ולתקן גם את שאינם בני דעת. קל הוא לדבר על ליבם, בשפל קול התחינה לאמור - בואו אחי, בואו רעי, 'ונרוממה שמו יחדיו' - יחד כל איש ישראל חברים.

מקודם לא היו לומדים בכל בתי כנסיות בלילות, כי אם בספר הזוהר - בלי הבין, כמפורסם. והיו משתבחים בעצמם שלמדו באותה לילה כך וכך דפים. ולימוד המשנה והתלמוד היה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ. ורק בבוקר לומדים מעט משנה לפני מורנו ורבנו יוסף קורח זיכרונו לברכה, עם פירוש רבי עובדיה בבית הכנסת שרעבי.
ותחילת לימודנו היה שם, וגם אחרי כן, לפני בנו הרב הגדול כבוד מורנו ורבנו חיים קורח זיכרונו לברכה בלילה. ורבים ממשכילי עמנו היו באים ללמוד. ואחרי כן התחלנו ללמוד פירוש הרמב"ם בערבי בלילי שבת מחצות. ואז נשתדל ידידנו המנוח מורנו ורבנו חיים אלכסאר לכתוב לו משנה בפירוש הרמב"ם זיכרונו לברכה. ואחרים מהמשכילים גם הם נשתדלו לכתבם וללמוד בהם. ונמשך הדבר, שגם בקצת בתי כנסיות נתקנאו לעשות כמעשנו.

'כי יקרא קן ציפור לפניך ... שלח תשלח את האם, ואת הבנים תיקח לך.' -
ועל פי זה נמצא טוב עם ודעת למה שהעידו זקנים: שמצווה זו בדוקה ומנוסת למי שהוא חשוך בנים, שאם יזכה לקיים מצווה זו כתקנה, הקב"ה פוקד אותו בבן של קיימא, וזה לפי שהיא מצווה הרומזת למזל העליון, שהוא מקור כל המזלות, ולכן ודאי יוכל להיות שעל ידה מתעורר ה' יתברך, ליתן לו בן מצד המזל הזה, שבו תלויים 'בני חיי ומזוני', וה' ברחמיו יורנו נפלאות מתורתו אמן סלה.

'מעשה בכהן גדול שיצא מבית המקדש וליווהו עם רב מישראל. כיוון שראו את החכמים, שמעיה ואבטליון, עזבו את הכהן הגדול והלכו אחריהם. לסוף באו שמעיה ואבטליון (שהיו בני גרים) להיפרד לשלום מהכוהן הגדול, אמר להם: 'יבואו בני העמים לשלום'. עד כאן. –
כשראה הכהן הגדול שחלקו כבוד לשמעיה ואבטליון יותר ממנו, והלכו אחריהם והניחוהו, כשבאו להפטר מכהן גדול אמר להם: 'יבואו בני עמים לשלום' - כלומר איני מקפיד על הדבר, שאתם ראויים לכבוד יותר ממני, שהרי אתם בני עמים, בני מלכים, בני סנחריב שבלבל את כל האומות, והמלך ראוי שיוקדם, וכמו שאנו פוסקים הלכה שמלך קודם לכהן גדול.

היום הוא יום בשורה, והוא ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, ומנהגה של ישראל תורה היא, לברך ביום זה כל פירות שנשתבחה בהן ארץ ישראל, ומרבים העם לעטרם בפירות אחרים, וגם בירק עשב, לברך עליהם בורא פרי האדמה. ויש טעם ליודעי חן כי בהיות בתוך ימי השובבי"ם, יבואו לתקן פגם ברית בברכות הללו נמצא כדי גאולתו. הגם כי לא נמצא כזה שום רמז בדברי האר"י החי.

ולפי שראיתי כאן בשכונתנו שמתפללין יחד הפועלים - שאין להם זמן כל כך, יחד עם הפנסיונרים - שיש להם זמן, ובפרט בימות החורף שאין מניחים תפילין עד 'היוצר'. הוכרחתי לדבר על ליבם שלא טוב עושים, שמי שיש לו זמן לא יצא ידי חובתו, שצריך שיתפלל תפילה בזמנה. ...
בנידון כאן - שיש כמה מניינים בבתי כנסיות, לדעתי הדרך הישרה היא שהפועלים ישתתפו יחד ויתפללו בבית כנסת אחר, ברוב עם הדרת מלך, ועוד שלעולם לא יהא חסר להם מניין. והפנסיונרים גם כן ישתתפו בבית כנסת אחד ויתפללו בזמנם כנזכר, וכל אחד יבוא על מקומו בשלום.
וכיוון שתשובתי היתה כך, התנגדו איזה יחידים בטענה לומר: כיוון שנעשה כך, נמצאו שני בתי כנסיות סגורים. שזה כמה שנים שאנחנו מתפללים כל אחד בבית כנסת המיועד לו מיום בואנו לשכונה הזאת, ואיך נתקן דבר חדש?
תשובתי היתה: אני לדעתי העצה הטובה שתעשו כמו שאמרתי לכם - שבזה תצאו ידי חובה לפי כל העולם. ואם לאו - גם לזה יש תיקון, שהפועלים יתפללו בבית כנסת אחת חודש אחד, ובשנית חודש אחד. והפנסיונרים גם כן כסדר הזה, וחוזר חלילה, וממילא לא ייסגר שום בית כנסת.

אם יתווספו תשעה אדמו"רים, גאונים ,פוסקים, גדולי הדור, הם אינם יכולים לומה קדיש. ואם יהיה מנין עשרה יהודים פשוטים, יראי שמים, אפשר לומר קדיש. מכאן אתה למד מהו הערך הגדול של כל יהודי.

כתב הרב 'כף החיים', זיכרונו לברכה, שכל פסוק מפסוקי ברכת הכהנים מכוון כנגד אחד מהאבות. עיין שם. ולכן יש נוהגים לאחר פסוק ראשון: 'יברכך ה' וישמרך' - לומר בלחש: בזכות אברהם. ובפסוק ב': בזכות יצחק. ובפסוק ג': בזכות יעקב. ונראה לרמוז כי תיבת 'יברכך' - גימטרייה: 'אבא אברהם', ותיבת 'יאר' - גימטרייה: 'אב יצחק', ותיבות 'ישא ה' פניו אליך' - גימטרייה: אב ישראל. ומה שבא הרמז באברהם בלשון ארמית - כי מוצאו מארם, ואולם יצחק ויעקב רמוזים בלשון הקודש - כי מוצאם מארץ הקודש.

'ואתם הדבקים בה' א-לוהיכם חיים כולכם היום.' - רצוני אני הצעיר להנהיג לומר פסוק זה: 'ואתם הדבקים בה' אלוהיכם' בעת שאדם רואה בני אדם, שהם עוסקים בתורה ונושאים ונותנים בה, שכשיבוא לקראתם אומר להם: 'ואתם הדבקים בה' אלוהיכם', והם צריכים להשיב לו: 'חיים כולכם היום'. והוא דבר נאות ומשובח ויאות, בין על פי הפשט, בין על פי הסוד.

אנחנו בני שוש (מחוז סוס שבמרוקו), מנהגנו לעשות החרוסת מתמרים ותאנים ואגוזים, ונותנים עליו ורד, או עץ שקורין בלשון ערבי קרפא - זכר לתבן. כי זנגביל נהגו בו אבותינו איסור בימי פסח, כי אמרו שמבשלין אותו ביורות שמבשלים בהן יין שרף הנעשה משעורים, ומנהג ישראל תורה.

מצאתי טעם העולם כשמזכירין את השם - מנשקין אצבע צרדה, וכן כשמסיימין קריאת שמע או תפילה או ברכה, ומנהגם של ישראל - תורה.
את מוצא במזמור י"ט: 'פקודי ה' ישרים' - ארבע פעמים חמש תיבות. ובכל פעם מזכיר את ה' במילה השנית. יחשוב 'פקודי' - כנגד האגודל, ה' - כנגד האצבע, 'ישרים' - כנגד אמה, 'משמחי' - כנגד קמיצה, 'לב'- כנגד זרת. וכן 'מצוות ה' ברה מאירת עיניים'. וכן 'יראת ה' טהורה עומדת לעד'. וכן 'משפטי ה' אמת צדקו יחדיו'. הרי בכל פעם השם מכוון כנגד האצבע.

'והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך' - ואמר 'טוטפות' לשון רבים, בעבור שהם בתים רבים, לא כן בשל יד, וכן קיבלנו צורתם מן האבות הקדושים, שראו הנביאים והקדמונים עושים כן, עד משה רבינו. והנה שורש המצווה הזאת, שנניח כתב יציאת מצריים על היד ועל הראש, כנגד הלב והמוח, שהם משכנות המחשבה, והם פרשת 'קדש לי כל בכור' ופרשת 'כי יביאך', וגם נצטווינו בפרשת 'שמע' ובפרשת 'והיה אם שמוע', שנעשה המצוות גם כן אות וטוטפות, שכתוב: 'והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום' וגומר 'וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך', ולכך אנו כותבים גם שתי הפרשיות ההן לטוטפות, שהם מצוות הייחוד וזיכרון כל המצוות, ועונשן ושכרן, וכל שורשי האמונה.

מנהג הוא בארם צובא ובכל תפוצות ישראל כשנולד בן זכר יום השבת השבוע, קוראים לאבי הבן לקרוא בתורה, ואומרים הקהל לפניו שירים ותשבחות, ועושה אבי הבן יום טוב, וקורא לכל הקהל לכבוד סעודת הבן, וכן נהגו גם כן כשנולד לו בת עושים כן כשקוראים אבי הבת לספר תורה אומרים לפניו שירים ותשבחות.

בתי כנסיות אשר בעיר מולדתנו ארם צובא, יגן עליה א-לוהים, שאינם כל כך יפים במראה החיצון אבל הם יפים ומשובחים מבפנים. יש בהם ספרים לאין ערך להם, ועוד נמצאים בהם בחורי חמד, תלמידי חכמים ובעלי בתים שלומדים יומם ולילה, והקול קול יעקב ואין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו כי אם ארבע אמות של הלכה. ולא עוד אלא כל חצות לילה מתאספים לומדים תיקון חצות ואחר-כך לומדים והוגים בתורת ה' כל חברה כפי יכולתה, עד אור הבקר ומתפללים במקום שלומדים, ולעת ערב מתפללים ולומדים, ומחברים היום עם הליל.

נסתפקתי: מי שהיה מתפלל או מברך ברכת המזון, ושמע שמת לו מת שהוא אונן עליו, אם צריך שיפסיק, או יגמור תפלתו וברכתו. וממה שכתב הטור דומה שהתפלל ושכח, והתחיל להתפלל ונזכר, שהוא פוסק אפילו באמצע ברכה - אין ראיה. ששונה שם – שהתחיל בטעות, אבל כאן, שהתחיל בחיוב, ובעודו מתפלל נפטר, יגמור לפחות אותה ברכה. וצריך עיון.
עוד בדין אונן, שהוא פטור מהמוציא ומברכת המזון, ולא נתברר אם צריך נטילת ידיים או פטור גם כן. ונראה לעניות דעתי, שכיוון שלא פורש, שצריך נטילת ידיים, כיוון שדבר של איסור - שלא פטרוהו אלא ממצוות עשה.
גם לא פורש בדין האונן שאמרו שלא ישתה יין מה דינו בשיכר, שהוא חמר מדינה, אם בכל דבר המשכר אסור, או לא. גם בעניין אכילת הבשר לא פורש אם מותר בתבשיל של בשר או לא.

'בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך'. - עיין בזוהר הקדוש, פרשת לך לך, שפירש כל הפסוק בעניין המילה ... ולפי מה שאמרו: 'ובכל מקום אשר אזכיר את שמי' - זה אות מילה, שכתוב בה: 'סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם', אפשר לומר תיבת 'אבוא' שהוא גימטרייה עשרה, שבה הרמז למה שכתבו הטור והשולחן ערוך ביורה דעה סימן רס"ה בשם רב צמח גאון, שמצווה מן המובחר לעשות המילה בעשרה. עיין שם. וזהו שרמז לנו ש'בכל המקום אשר אזכיר את שמי' - שהוא אות המילה, 'אבוא אליך וברכתיך' - שצריך לחזר העשרה, כמספר 'אבוא', שכל מקום עשרה שכינה שורה.

ועוד מצינו סגולה אחרת בצדקה שכתב מורנו ורבינו מולכו: 'מי שהוא זהיר במצות צדקה אינו חוזר בגלגול' - ועל זה אני מפרש כוונת הכתוב: 'ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ' - רוצה לומר: אם יהיו בעלי צדקה, ולשון צדיקים מלשון צדקה, על ידי זה 'לעולם ירשו ארץ' - שהיא ארץ העליונה.

מנהג ישראל לאכול בליל ראש השנה תפוח מטובל בדבש, ואומרים: שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה, כי יש טוב ערב ומועיל, והחכם והצדיק בוחר בטוב באשר הוא טוב כידוע, אף על פי שאינו ערב לחכו, אמנם יותר טוב מזה, מי שעובד ה' אחר שנתקע אהבתו את ה' בליבו ובשכלו, אז יעבדנו במתיקות, כי 'מתוק האור לעיניים', ויהיה טוב וערב, והמועיל בא ממילא, כי 'סוף הכבוד לבוא', 'ונאמן הוא בעל מלאכתך', לכן מתפללים שיהיה שנה טובה ומתוקה, שנזכה לבינה והשכל, ונעשה חוב האמיתי במתיקות. ולכן מטבלים בדבש שזהו ראשי תיבות: דעה בינה שכל, שמרמז על המתיקות והתפוח על מעשים טובים, כמאמר חכמינו זיכרונם לברכה: 'מה תפוח זה פריו קודם לעליו, אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע' - שהיא שמיעת השכל וההבנה כי מעשיו יהיו מרובים וקודמים מחוכמתו. ועל כן התפוח עיקר והדבש טפל, כמו שנאמר שאין מברכין על הדבש, כך גם המעשים יהיו עיקר והחכמה טפילה, וגם יהיו קודמים לחוכמה, שלא ימתין לעשות עד שיבין כל המצוות, שאם כן יכלה רוב ימיו בלי תורה, חס וחלילה, אלא יהיו מעשיו קודמים.

עניין מלבושי הנשים אשר כל יגיעת האדם יומו ולילו, לא ינוח רק למלאת תאוות אשתו ובנותיו. ההוצאות והמלבושים חדשים גם ישנים, מינים ממינים שונים.
וראוי לגדולי הדור לתקן עניין המלבושים ולגדור גדר. ומצינו בש"ס שחייבו העשירים להקל בכבודם, שלא לבייש את מי שאין לו.

ומכאן תוכחת מגולה מאהבה מסותרת, לאנשים הממהרים להתפלל לפני עלות השחר, תפילה חטופה וקטופה, ותיכף יוצא מבית הכנסת, ומוציא בידו 'עלינו לשבח', ואינו עוזבה בבית הכנסת, כלומר, שגומר תפילתו ברחוב. ויום ולילה לא ישבות ממלאכה, ומנחה עם ערבית סמוכה, או שיתפלל ביחיד בביתו או ישכחנה לגמרי, וישכב על מיטתו. ואם יתפלל, כאילו עומד על קוצים ודרדרים. אדם זה מה יענה ביום דין ומשפט, אוי לה לאותה בושה. אוי לה לאותה כלימה. ובאיזה מצח נחושה יעמוד לפני שוכן רומה. האם תפטור אותו הטענה: 'שמא לא אמצא מחייתי, ומחיית אנשי ביתי', כי זה אדרבא יכביד עליו עוונו, תחת שנה שנתיים, ובמקום שבעה שבעתיים, כי מראה בזה מיעוט ביטחונו בה' יתברך.

'היוצא מבית כנסת אל יפסע פסיעה גסה, שלא יהיה נראה שישיבת בית כנסת קשה עליו, וכפורק עול מעל צווארו' - ואפשר לומר, שזהו טעם המנהג שאומרים אחר התפילה: 'מזמור לדוד ה' אורי וישעי', לפי שכתוב בו: 'אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי' - להראות כי חפצו ורצונו שישב בבית ה', כל ימי חייו, רק שהדבר מוכרח עליו לצאת לעסקיו הנצרכים לקיום הגוף, שאם אין קמח אין תורה. ומכאן תוכחת מגולה לאותם שאומרים המזמור הנזכר חציו בבית הכנסת וחציו חוץ לבית כנסת, שהוא מורה היפך ממה שמוציא בשפתיו, ואין פיו וליבו שווים, וה' הטוב יכפר בעדם. ועוד אפשר לומר טעם למנהג שאומרים מזמור הנזכר לעיל אחרי התפלה, לומר שאם התפלל לה' ולא נענה, יחזור ויתפלל. וכמו שכתוב במזמור הנזכר לעיל: 'קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה''.

'והיה על אהרון לשרת ונשמע קולו בבואו אל הקודש ובצאתו ולא ימות' -
תיבת 'קול' - כנוי לצדקה שהיא בממי"ן גימטרייה: 'קול'. גם אמרו: 'שלושה קולות משמחים, קול תורה וקול כספים וקול גשמים' - ובפרט בצדקה שעושים בפורים שהוא גילוי הארת מרדכי. ...
וזה שרמזתי: 'והיה' - אותיות הוי"ה. אימתי יושלם שם הוי"ה, ויגאלו ישראל, ויהיה על אהרן לשרת? - בזמן 'ונשמע קולו' שם - רמז לקול תורה וקול כספים ששניהם מקרבים את הגאולה. ...
ובפרט 'בבואו אל הקודש' - בצדקה שעושים ביום פורים שנקרא בחינת קודש. וגם רמז שיעשה צדקה עם בעלי תורה שהם נקראים קודש. אזי בוודאי 'ובצאתו' שהם גורמים לצאת מהגלות - 'ולא ימות'.

כתב הרב 'כנסת הגדולה' סימן כ"ו הגה ט', משם מהר"ם מינץ, שהמקדש בלילה הוי ספק קידושין. ... והרב 'כנסת הגדולה' כתב טעם לסברת האומר שהוי ספק קידושין משום שכתוב: 'ויצאה והייתה' - מה יציאה אין מגרשין בלילה אף קידושין כן. ...
ומצאתי כתוב בגיליון מכתב יד מורי הרב כבוד מורנו הרב רבי ראובן דויד, זיכרונו לחיי העולם הבא, וזה לשונו: 'מעולם לא נסתפקו אלו החכמים, אלא בקידושי שטר, שבזה הוא ההיקש ליציאה ולא בקידושי כסף. ... ואם מנהגם לקדש בלילה בכסף כמו שנהגו אין לבטל מנהגם. עד כאן לשונו. ושפתים יישק, משיב דברים נכוחים, ופה בגדאד, יגן עליה א-לוהים, המנהג פשוט לקדש בלילה.

נודע בסגולת שמירת שבת, אמרו: 'כל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כאנוש – מוחלים לו, שכתוב: 'שומר שבת מחללו' - קוראים בו: מחול לו'. וגם כן בזה איפה, מה שציווה אותם בלקיחת שה בעשור לחודש, ביום השבת שלפני הפסח, באותה שנה חל להיות בשבת, כן צריך להיות, לבטל עבודת אלוהיהם, ובסגולת שמירת השבת, ימחול להם עוון עבודה זרה, שעבדו במצרים, ולזה קוראים אותו שבת הגדול, במה שנתבטלה עבודה זרה שלהם, ובזכות שמירת השבת, נמחל להם העוון. ובזה יובן בצדק, שלא קבעו בי' החודש אפילו כשחל בחול, יען הוא שהעיקר הוא מחילת העוון, ולא אפילו כי אם בשמירת שבת, ולזה דווקא, צריך להיות בשבת שקודם הפסח, במה שיהיה, והנס הוא במקומו מונח במה שאומרים, וזה גודלו בגודל הנס, וגם בגודל סגולתו במחילת עוונותיהם.

עוד נראה לומר במה שכתב הרב 'יין לבנון', זיכרונו לברכה, שיש חילוק בין תוכחה למוסר, כי לא תמצא בכל ספרי הקודש לשון מוסר אצל תואר חכם, אבל יסמכו אליו בן כמו שכתוב: 'שמע בני מוסר אביך' וכיוצא בו הרבה, אבל תוכחה היא בירור הדברים במופתים, אפילו חכמים הגדולים צריכים להם. לפעמים החכם נוהג שלא כדת, לא בעבור הסתת יצרו, אלא שטעה בדבר הלכה, ובא חברו ומוכיחו ומברר לו הדבר, צריך יאהב התוכחות וישמח בדברי חברו שברר לו העניין, יעויין שם.
ועל פי זה, אפשר שזו היא הכוונה: 'הוכח תוכיח את עמיתך' - בתורה, והיינו אותו, שטעה בסברתו בדבר הלכה, צריך אתה להוכיחו במישור, ולברר לו טעותו, 'ולא תשא עליו חטא' - להימנע מלהוכיחו ותעזבנו בחטאו, לומר הרי זו היא סברתו, וכך הסכימה דעתו.

על ידי אמונת ההשגחה נמשך לאדם מדה טובה ויקרה עד מאד, והיא מדת הביטחון בה' יתברך, שבכלל אמונה זו יאמין גם כן שה' יתברך הוא הזן ומפרנס לכל והוא המשביע לכל חי רצון. ולכן הגם שיראה עצמו שהוא בדוחק ובצער מצד חסרון כיס וכיוצא, לא ישים בטחונו על שום אדם, ולא יעבור חלילה על שום מצווה קטנה או גדולה בעבור הנאת כסף. רק יבטח בה' ויאמר ה' יושיע. וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים ובוטחים בו בכל לב. ומסבב סיבות להושיע האדם ולתת לו די מחסורו אשר יחסר לו. ...
ולא יתפתה לעצת יצרו לעבור על רצון הבורא יתברך בשום אופן, בשביל הנאת ממון. גם על ידי מידת הביטחון ירוויח עוד להתרחק ממידת העצבות, שהיא מדה רעה לגוף ולנפש. לגוף - כמו שכתב שלמה המלך עליו השלום: 'לב שמח ייטב גהה, ורוח נכאה תיבש גרם'. ולנפש - כי על ידי העצבות לא יהיה עובד ה' יתברך, באהבה ושמחה. וכל מצווה שיעשה וכל תפילה שיתפלל בעצבות, מלבד שאינו מקבל שכר עליהם, עוד יענש עליהם. כמו שכתוב: 'תחת אשר לא עבדת את ה' א-לוהיך בשמחה ובטוב לבב'.

על פי מה שאמר רבינו בחיי בפרשת שופטים: שארבעה דברים יש בין ישראל לאומות העולם, והם: ארץ ישראל, תורה, נבואה, תחיית המתים, עיין שם. ...
ארבעה אלו הם נגד נרנ"ח - נפש, רוח, נשמה, חוכמה: ארץ ישראל נגד הנפש שהיא מלכות; תורה נגד הרוח; נבואה נגד נשימה; בינה תחיה נגד חיה אבא, שהוא על ידי הרושם שנשאר מחוכמה העצור בהבל העצמות.
ויתכן שזה הטעם שבליל מוצאי שבת קודש סדר הברכות יבנ"ה - יין, בשמים, נר, הבדלה. וזכורני במפרשים, שנתנו הטעם לפי סדר גידולו של אדם תחילה, חוש הטעם ביניקה, וחוש הריח אחר כך שבקי ריח, ואחר כך הראות, ואחר כך ההבדלה.
ולדרכנו נראה לפרש תחילה הנפש הגשמית, ואחר כך הרוח שהוא הבשמים, והנר נגד הנשמה ככתוב: 'נר ה' נשמת אדם', והבדלה נגד חוכמה.

ומה ששאלת, מדוע אין נופלים על פניהם במנחה? תשובה: וודאי מן הדין צריך ליפול על פניו במנחה, ואין חילוק בין מנחה לשחרית, אלא מן הדין צריך ליפול על פניו, כמו שכתב הרמב"ם.
ומקדם קדמתה היו פה בגדאד, יגן עליה א-לוהים, היו נוהגים ליפול, ואחר-כך הציבור מעצמם ביטלו אותה בתפילת המנחה, ולא מיחו בידם חכמים. והטעם, לפי שהיא צריכה דעת צלול כמו שכתוב בזוהר, ועכשיו שבמנחה מתפללים חבורות הרבה, אין להם לב צלול. ובבית המדרש של בית זילכה גם עכשיו נהגו ליפול על פניהם.

נזדמנתי לסעודה אחת עם אחד קדוש, איש ירושלים, תבנה ותכונן במהרה בימינו, וקודם נטילה הביאו לפנינו מים שרופים ודגים ומני בשר, להעביר מרירות השרופים כמנהגם. ושתינו ולפתנו יותר משיעור 'ברכה אחרונה', וכשנתנו לו ליטול ידיו, קדם ובירך: 'בורא נפשות רבות' על העבר, ואמרתי לו שאינו כדין שיברך, כיוון שהמנהג על דעת לגרור תאוות המאכל, הם עושים. כמו ששנינו: בירך על היין, שלפני המזון, פטר את שלאחר המזון, וכיוון שהוא פוטר את שלאחר המזון, איך מברך אחריו ברכה אחרונה?! - ולא הטה אוזנו לדברי, ואמר שכך הזה המנהג בירושלים, ואמרתי אשנה פרק זה, ויבחנו דבריו. ...
במדינות אלו, שעיקר שתייתם מים שרופים, ומביאים אותו לפני המזון להמשיך תאוות המאכל, ובפרט בסעודות הגדולות ואפילו בקטנות הנעשים לאורחים, אי אפשר בלא מים שרופים, דבר מזה לא נקרא סעודה. ... ומעתה מה שאמר ההוא, עבד רחמנא, שכך נוהגים בירושלים, תבנה ותכונן במהרה בימינו, אין מביאים ראיה ממקום למקום, ובפרט בספק ברכות.

כל אדם אם יש לו יאר צייט או דבר אחר ורוצה להיות חזן או להתפלל או לעלות לספר תורה, ויש אחרים גם כן שיש להם יאר צייט או דבר אחר, שלא יתקוטט בעבור זה - להתפלל הוא או לעלות לספר תורה, כי מגרעות נתן חס וחלילה, אלא שתיקתו זה שכרו, וזה כבוד ונחת רוח לאביו.

'והנה בן לשרה אשתך' - שהיה לו לומר: והנה בן לך, וכמו שהקשה בזוהר גם כן. ובזה יתיישב, והוא שהמלאכים רצו לבשר לאברהם בבנים, ולזה שאלו לו תחילה: 'איה שרה אשתך' - היכן היא יושבת? אם ירכתי ביתך או היא פעם בחוץ, פעם ברחובות, שאם לא כן - לא תזכה לבנים. ולזה השיבם אברהם: 'הנה באהל' - צנועה היא. ואז כשהשיבם כך, אמרו לו: אם כן זכתה מן הדין: 'שוב אשוב' וכו' 'והנה בן לשרה אשתך' - דווקא, בזכותה ובשבילה, כי בדין הוא שתיטול שכרה.

יש אנשים, שהמקצוע שלהם הוא "ליצנים", איך אומרים אוהבים "אקשן", ולכן לגבי התפילה מחר אין להם שום הלכה, שום דין שום דבר, אלא הם באים רק בשביל "לעשות שמח", מה שנקרא. תלך מחר ל'מוסיוף', אתה תראה אנשים, אף פעם לא תראה אותם ב'מוסיוף', 'בל ייראה ובל יימצא', הם באים פעם בשנה, בשביל ה"אקשן" כמו שאומרים. אם החזן יגיד 'וידוי' הם יצעקו 'הלל', אם החזן יגיד 'הלל' הם יצעקו 'וידוי' ... אבל יש אנשים רציניים ששואלים ברצינות, וצריך להגיד להם שייזהרו, יש כאן איסור לא תישא את שם ה' א-להיך לשווא, אלה שמברכים או שהחיינו או שמברכים על ההלל הם עוברים באיסור חמור, ולכן צריך להסביר להם בנחת שאין לעשות כדבר הזה.

מנהגן של ישראל לברך את הילדים (וגם הבנים הגדולים מקבלים ברכה מאבותיהם), קודם שנכנסין לבית הכנסת, אחר סעודה מפסקת, שאז כבר חל קדושת היום ושערי רחמים נפתחין.
ואגב מעוררים הבנים והבנות שילכו בדרך טובים וארחות צדיקים ישמרו, ולחזק לבבם לתורתנו הקדושה כי בעת ההוא מורך בלבבם מאימת הדין, והדברים עושים רושם ונכנסים ללב ביושר.

צא ולמד זכות למנהגן של ישראל - שבאפשרותנו לומר שקודם שנתפשט ספר השולחן ערוך קבלו עליהם ועל זרעם ...כי מנהגן של ישראל תורה, מתורתן של ראשונים, ואין להרהר אחריהם חס וחלילה, זהו מה שנראה לעניות דעתי להשיב מפני הכבוד.
ואני בתומי הלכתי ואמרתי כן אלו הדברים בישיבת בחברת החכם השלם כבוד מורינו החכם רבי וידאל ביבאס נרו יאיר ואיזה חכמים רשומים ... כי נתקבצו דברי בעיניהם להליץ בעד המנהג.

חודש תשרי הוא במידת החסד, וצריך להיות כל אחד עושה חסד עם חברו בחודש הזה יותר מכל החודשים. ... ובערב ראש השנה, מצווה גדולה לשלוח אל העניים צדקה כמסת ידו, שעל ידי הצדקה נחשב לו כאילו התענה, כי התענית יפה עד מאוד בימים האלה בחודש תשרי, ככתוב: 'צדק צדק תרדוף למען תחיה, וירשת את הארץ' - וירשת אותיות תשרי.

כבר ידוע שאין ציבור עני, ואם כולם יטפלו בדבר, בוודאי יוכלו לעשות לטובת העני, שהנטל המוטל על רבים אינו מורגש כל כך, ובפרט שאפשר לתקן הדבר. כפי שנהוג בקושטאנדינה ובשאר מקומות, שיש חברה של 'ביקור חולים'. ובכל שבת מתכנסים במקום אחד, והחכם מסביר להם, והם דורשים ובודקים על החולים, ויום אחד בשבוע מקבצים בשביל בקור חולים, וכן בשבת כשעולים לתורה, מבטיחים למצווה זו, ועושים 'מי שברך' ליחידים, כל אחד בשבת אחרת, שישתדל לקבץ הנדבה. וזהו מנהג ישר מאוד ומסודר יפה, של אנשים נבונים ורחמנים, שליבם נתון לחולים, והם אוספים מעות לשם כך, לטפל בו ולא להניחו בצער. ... הכלל הוא שהכל חייבים במצווה זו.

הנה במצוות 'לא תעשה' אציג לפני מורי ורבותי עניין היותר מרגיש והוא - דבר השחיטה. כי כל עדה אוסרת שחיטת חברתה בהכרזות בשוקים וברחובות לעיני הגויים. ועוד הוסיפו שוחטי ובודקי אחינו האשכנזים כי בהמה הטרפה מחמת חומרי הגאון רמ"א, זכרונו לברכה, מתירים אותה למוכרה להספרדים וקוראים לה 'פריינקעשע פלייש'. אהה! איש הנלבב הנאמן לעמו ודתו, יקרע סגור לבבו בשמעו מפי הגויים חירופים וגידופים על תורתנו הקדושה באמרם: מה התורה הזאת לכם? אם בשר טרפה היא זאת, מדוע כשרה לאלה היהודים?! ושופכים בוז על חכמינו. לעג וקלס היינו בין שכנינו.

יוסף במעמד הברכות שבירך יעקב את נכדיו, כשראה שאביו שם את ידו הימנית על אפרים הצעיר, רע היה הדבר בעיניו, כי חשש מההשלכות השליליות העלולות לצאת מכך בשל מידת הקנאה. אולם מנשה הגדול עמד בניסיון זה בהצלחה, ושתק ולא אמר כלום ולא עשה כלום, לא באותה שעה ולא אחר כך. דבר זה הוא פרי חינוכו של יוסף, שהשכיל לחנך את בניו למידות טובות, עד שמנשה הבין מעצמו שאין לו כאן מקום לקנאה באחיו כי 'אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלא נימא'.
עכשיו מבינים אנו, את מה שנוהגים עם ישראל לברך את הילדים, ובפרט בליל שבת, בנוסח 'ישימך א-לוהים כאפרים וכמנשה', כי אין לך ברכה גדולה מזו, שלעולם לא יקנאו איש באחיו, ויחיו באהבה ואחווה לעולם. כי מבריאת העולם, לא היו אחים שחיו בשלום כמותם. קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, השבטים ויוסף, עד שבאו הם. ולמרות שיעקב שיכל' ידיו, נשארו באחדותם.

כל ישראל, בעודם בעולם הזה, הם שותפים זה עם זה. כי זכות צדיקים, גדולים מגן על בינונים, ועל כל ישראל. כי עולם הזה דומה לנסיעה למקום רחוק, אך הצדיק אחר שיפטר ויגיע לעיר הא-להים, מקום מנוחתו, נפרדה השותפות, שהיה לדורו עמו, וזכותו הוא לעצמו שייהנה הוא לבדו בשכר מצוותיו. ולכן צריך לספוד על צדיק שנפטר, בשביל הפרדת השותפות שהיה לדורו עימו.

'אספו לי חסידי, כורתי בריתי עלי זבח' - פסוק זה נאמר בכל ברית מילה לפני הברית, כי בן ישראל שנימול - נכנס במדרגת צדיק. ועל זה נאמר: 'ועמך כלם צדיקים'. ובהיכנס הבן לברית, כל הקהל עומד על רגליו ומכריזים ואומרים: 'ברוך הבא בשם ה''. הכיצד יאמרו כזאת? - אלא 'הבא' - היינו במספר שמונה, 'ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר'. ולכן 'הבא בשם ה'' - הוא כבר מוכן לקיים מצוות הברית, המצווה הראשונה בחייו. והיא, בשם ה'. 'כורתי בריתי עלי זבח' - זו סעודת הברית, שעורכים ביום הברית בשמחה, שנאמר: 'שש אנוכי על אמרתך כמוצא שלל רב'.

אם נכון להתפלל בהשקט ובנחת - כמנהג הספרדים או בתנועות וקול בכי - כאשכנזים?
'אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש', ופירש רש״י - הכנעה וצער, אך הרמב״ם בפירוש המשניות פירש - ישוב הדעת... אכן הדבר קשה לומר - שיתפלל מתוך צער, ואדרבא במצטער קיים לנו, שפטור מסוכה. ועוד בברייתא שם בברכות שנו - שאין מתפללין מתוך עצבות...
ולעניות דעתי הראיה שבגמרא מחנה כך - שכתוב אחר כך 'ויחשבה עלי לשיכורה', מוכח שלא טוב עשתה, שהתפללה והיא מרת נפש, אלא צריך יישוב הדעת.
ועל פי זה יש לסמוך מנהגם של הספרדים, שמתפללים בהשקט ונחת וזהו כדעת הרמב״ם. מה שאין כן האשכנזים - שמעוררים בכיות ואנחות בתפילה, סוברים להם כרש"י. ולדעתי שגם רש"י אפשר לקרב דבריו לדעת הרמב"ם ולומר שהכנעה וצער היינו יראה ואימה ולא צער ממש.

'ונאמר אל אדוני יש לנו אב זקן' - בשלושה אבות כתוב בהם 'זקן'. באברהם כתוב 'ואברהם זקן', ביצחק כתוב 'ויהי כי זקן יצחק, ביעקב כתוב 'ועיני ישראל כבדו מזקן'. לומר לך: שכולם היו חכמים, כי אין זקן אלא זה שקנה חוכמה. ואם כן לכן צריך היה יהודה לומר מילת 'זקן' - דהיינו לרמוז לו שאביהם חכם, כי אין זקן אלא זה שקנה חוכמה, רצה לומר: ולימד לנו את התורה.

גם כן אפשר לתת טעם למה אנחנו אומרים ביום השבת: 'שבת שלום'. ...
ואם כן בזה השבת, שהוא תיקון הברית כנזכר למעלה, לכן בבוא יום השבת אנחנו אומרים זה לזה 'שבת שלום' - ראשי תיבות: 'שבת בשמירתו תיקון שלום'. ... ואומרים זה לזה להזהיר שישמרו השבת כראוי כדי שיתוקן זה העוון ונזכה לגאולה.

'אם ישראל עושים רצונו של מקום נקראים בנים, ואם, חס ושלום, אינם עושים רצונו של מקום הם נקראים עבדים. רבי מאיר אומר, שאפילו שאינם עושים רצונו של מקום נקראים בנים, ככתוב: 'בנים משחיתים' 'בנים לא אמון בם'. וזה שאנחנו אומרים: 'אלהא דמאיר ענני' - רצוננו לומר, שאומרים אנחנו לקדוש ברוך הוא, שאנו סוברים לנו כסברת רבי מאיר, עליו השלום, שאפילו שאינם עושים רצונך נקראים בנים.

בטעם תקנת חכמינו זיכרונם לברכה לקרוא פרקי אבות בשבתות שבין פסח לעצרת - והוא שכבר ידוע מספרי המקובלים זיכרונם לברכה שימי העומר הם ימי דין, כי לכן מתו בהם כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא, ונתקיים בהם מקרא הכתוב: 'וצדיק מט לפני רשע' - כי במ"ט ימי העומר שלט בהם מידת הדין הקשה, והיינו שנקט המקרא לשון 'מט' - לרמוז אל מ"ט ימי העומר, ולכן לימודנו חכמינו זיכרונם לברכה להועיל לקרות במ"ט ימים, שישה פרקים אלו, שהם מלאים כל טוב ממוסר ויראת ה', כדי שהחי יתן אל ליבו ויפשפש במעשיו, ובזה ינצל שלא תשלוט בו מידת הדין במ"ט ימים אלו, כי על ידי קריאה וקיומה מה ששנו רבותינו בשישה פרקים אלו - ממ"ט יעשה מוט ויקוים בו מקרא הכתוב: 'לא יתן לעולם מוט צדיק'.

'אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו. יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך.' - רצה לומר: אשרי ההולך בדרכיו, שלעולם נגד עיניו, שהולך באותן שתי דרכים, ואינו יודע באיזו דרך מוליכין אותו. שעל ידי זה, ממילא נמשך לו, שאינו טורח ויגיע להתעשר. אלא כל יגיעו, אלא שיעור כדי אכילתו וטיפולו די מחסורו, ושאר כל היום בעבודתו יתברך. מאחר ששם נגד עיניו מאמר, שרבי יוחנן בן זכאי, אם כך, ידע נאמנה, שכל הנאה ועושר יותר מכדי חיותו, לאפס ותוהו נחשבו לו. וזה שאמר: 'יגיע כפך' - אינו אלא בצמצום השיעור, 'כי תאכל' - ועל ידי זה: 'אשריך וטוב לך'.

אם ידרוש דרש של הספד, יזהר מאוד שלא לשבח הנפטר יותר מדאי ממה שעשה, שזה לו לגנות וביזיון וכמו שיש מפרשים: 'חמם בהספדי, ששם אני עומד' - כלומר התחמם לפרש שבחי באופן שאני שם באמת, לומר מה שעשיתי. אם תשבחני במה שאין בי, הרי כאילו אתה מהלל לאחר ואיני שם.

הנה מעשה באה לידנו לשלוח גט לנא אמון, ונסתפקנו בשם האישה, כי כפי מה שכתבו לנו משם, לא נתברר הדבר, כי הנה כתבו לנו לכתוב: המתקראת סולטאנה והמתקראת ריגי'ן. וכאשר בא הבעל לסדר הגט חקרנו אותו על השמות אמר שהאישה היה שמה מעריסה סולטאנה וכך נקראת בפי משפחתה, אומנם כשגדלה שינתה את שמה לשם ריג'ין, כי הוא שם מודרני ובפי הרוב נקראת בשם ריג'ין (והנה שם ריג'ין הוא שם צרפתי והוא תרגום של שם סולטאנה, כי סולטאנה הוא בלשון ערבי ופירושו בעברית מלכה, וכן ריג'ין בצרפתית הוא גם כן מלכה, והיות ושם סולטאנה הוא שם מזרחי, ושם בנא אמון נוטים הרבה לשמות לע"ז ולאירופיות כידוע, לכן הרבה משנים שמותיהם או לתרגום לועזי או לשם אחר ממש) אך בחוג משפחתה נקראת עדיין בשם סולטאנה כך אמר לנו הבעל.
ולפי דבריו יוצא שהרוב קראו לה בשם ריג'ין, והמיעוט בשם סולטאנה, ואם כן היה ראוי לפי זה להקדים שם ריג'ין לשם עיקר, ושם סולטאנה לטפל, ולכתוב: ריג'ין המתקראת סולטאנה. ... לכן שלחנו מכתב לבית הדין ששם לברר העניין הזה, ולא סדרנו את הגט עד שנקבל תשובה. ...
והנה קבלנו תשובה שהאישה נקראת מעריסה סולטאנה כנזכר, ומפני ששם זה יש לו צליל מזרחי לכן החליטה האישה להיקרא כלפי חוץ בשם ריג'ין שהוא שם לועזי אבל בבית אביה ומכריה מקודם נשאר שמה סולטאנה וכתבו שהאישה טוענת שבפי רוב נקראת סולטאנה וכתבו שאי אפשר להם לברר איך קרו לה הרוב ואיך קראו לה המיעוט.
ואני בעניי, לא נחה דעתי בזה, כי לפי דבריה, שהיא מופיעה כלפי חוץ בשם ריג'ין שהוא שם לועזי, אנו עדים ש'חוץ' הוא רוב בבירור נגד בית הוריה ומכיריה, ורואה אני דברי הבעל נכונים, כי לפי דבריו רק הוריה הם שקורין לה סולטאנה, אבל שאר כל בני העיר קורין לה ריג'ין, וזה נראה נכון, כי ידוע לנו שבנא אמון מתנהגים על פי רוב כדרך האירופיים בכל מהלכם, וכמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה בגיטין דף י"א ע"ב: 'רוב ישראל שבחו"ל שמותיהם כשמות נכרים'. ולכן, כיוון שהרוב מתנהגים כלועזים, ואולי הכל מתנהגים כן, בוודאי שהיא מופיעה בפניהם רק בשם לעז: ריג'ין, ואני מתאר לי שאם היא יודעת לכתוב וקרוא, בוודאי שהיא חותמת את שמה רק בצרפתית או אנגלית וחותמת רק בשם ריג'ין, וכך קורים לה הרוב של הרוב לפי מה שאני מתאר לי. בכל זאת אינני יכול להחליט שכן הוא האמת, ורק כך אני חושב ומשער.

מה שנהגו איזה שליחי ציבור לקרות מן 'הישמרו לכם' או מן 'וחרה' בלחש - קול שאינו נשמע, ראו לבטל מנהגם. שכיוון שקורא בקול רם 'קריאת שמע' כדי להשמיע לציבור, ולהוציא את מי שאינו בקי כל כך, אבדו מהם פסוקים אלו, שלא שמעו אותם. ...
וכבר ידוע שלהשלים רמ"ח תיבות של 'קריאת שמע' כדי שיתוקנו רמ"ח אבריו של אדם, תקנו לחזור הש"ץ, ולומר - ה' א-לוהיכם אמת, ואם יקרא פסוקים אלו בלחש ולא שמעו הציבור, ויש מהם שאינם בקיאים במה שמשלימים רמ"ח תיבות, באופן שצריך השליח ציבור לקרות גם פסוקים אלו בקול רם, או בקול נמוך מעט הנשמע לציבור, ולא ילכד בעוון את מי שאינו שומע. ובוא וראה שדברתי עם שליחי הציבור, שבקהל עדתנו, ושמעו לדברי לקרותם בקול רם.

'והיה לך לאות על ידך' - שנמשך ממנה שלוש תועליות גדולות במושב שלושה כאחד. ראשונה: מסלקת ממנו מחשבות רעות, ולא יבוא לעשות רע. ועוד שנית: 'למען תהיה תורת ה' בפיך' - שיהא נחשב לך כאילו עוסק בתורה. ועוד שלישית: 'כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים' - שעל ידי זה מקרב הגאולה. כי כמו שביציאת מצאים הוציאנו ה' ביד חזקה, כן הקרוב יוציאנו ביד חזקה, ויגאלנו גאולת עולם, ויקבץ נדחינו, וישלח לנו משיחנו, ויבנה בית קדשינו ותפארתנו במהרה בימינו אמן.

שמעתי ותרגז בטני, כי אחדים מבני הדור החדש, אדיר חפצם, לבטל ולהשבית זכר איזה מנהגים, וחוקים ישרים, ותורת אמת, אשר הציבו לנו רבנינו זכרם לברכה. ...
אל נא תשלחו יד במנהג קדום לכל בית ישראל. אל תהינו לעלות לפרוץ גדר וגבול עולם, אשר גבלו ראשונים. הגדרים והמנהגים הנוסדים ע"י הראשונים כמלאכים, שכל רז לא נעלם מהם. ואם כל אחד ואחד יעשה כחפצו באיזה מנהג, הנראה בעיניו, שהוא דבר פשוט, או כי יחשוב, שלא נעשה כי אם למקומו ולשעתו, אזי חלילה יעקרו כל נטוע ויחבלו כרם ה' צבאות. ...
אך בזאת, בעניין חליצת המנעלים הפנימים, אם יש להם מנעלים חיצוניים, והוא זקן או חולה וחלוש כוח, ואינו יכול לחלצם, ונמנע מלעלות לדוכן, ויאמרו עליו שהוא בן גרושה ובן חלוצה, יש להתיר לו לעלות לדוכן בלי חליצתם.

'אבי יתומים' - כמו שפירש רבינו שלמה יצחקי: שנעשה אב לישראל שהם יתומים. וביתומים כבר כתבנו בשם מורינו ורבינו זכרונו לברכה שכתב: 'שכבר נתפשט המנהג להלוות מעות יתומים כמו שכתוב בירושלמי: לווים בריבית לחבורת מצווה'. אם כן בדין עומד, זכו בית ישראל בריווח פירותיהן של מעשים טובים, ולגבי יתומים אין כאן צד ריבית. ועוד 'א-לוהים במעון קודשו' - כמו שפירשו המפרשים זיכרונם לברכה, שהוא רמז לישראל שנקרא 'עם קודשו'. ובהקדש כבר כתבנו שאין ריבית ואונאה להקדש, ובזה הם זוכים בדין, בפירותיהם של מעשיהם הטובים, ופרי פירותיהם עד עולם.

שאלת בטוב טעם ודעת, לדעת טעם מספיק, מבלי לפקפק עליו ולא לגמגם, להסיר מבוכתך, בהשקפתך השקפה לטובה, לומר: הדין לא כך, במה שעינך רואות, במושב בני ישראל, אשר ישבו בבית תפילתם. שמה כסאות קבועים וספסלים במין תיבות קטנות. כל כסא וכסא שלם, והיו להם לתשמישי קדושה להצניע כל אחד מהם תפיליו וטליתו, וסוגר בעדם, וקצתם אין חלל וגובה מפת ביניהם לבינם, ולבקשת צד היתר, עושים כלי אחר להצניע בו כיס של תפילין, ואומרים שכלי בתוך כלי מותר, ואל ישבו דעתך, דעת צלולה בזה, ורצית לעמוד על אמיתת העניין ועל דעתי דעת קצרה.
הן אמת, מה שקשה עליך קשה עלי, ולבי נוקפי ולשוני חוכך - אסור, בראיה ראשונה, ואף על פי שכל הפוסקים לא דברו בפירוש בדין זה, שעל כן לא היו דבריהם אלא בתחת מראשותיו של אדם או תחת רגליו אבל לא ביושב עליה, עם כל זה מהכלל נאמר, ובכלל דבריהם דברינו אלה. ...
במראה קטנה אתוודע, פעם שנית, לראות צד היתר בדבר זה ולבקש סמך ומשען על מה להישען, במה שנהגו היתר זה כמה, ולא ראיתי כי אם בבואה של בבואה קטנה הנכנסת בחור או בחודה של מחט חדקית, ולא זכיתי עדיין לראות באור צח ומצוחצח, מרווח כפתחו של אולם כי נעלם מעיני, עיני בשר, ונסתר ממני מראה, והיאך אבוא ולא בפירוש יאמר, ואען ואומר: כי מה שאמר 'תחת מרגליותיו', ובכל עניין אסור, והוא הדין ליישב עליהם, היינו שאין גובה כלל בינם ובין היושב או לבין מרגלותיו אבל אם יש גובה, אפילו פחות מטפח - מספיק. ... זהו הנראה לי בבקשת צד זכות למתירים ולנוהגים היתר.

נקיים את מצוותיו הקדושות, לא נעזוב את מנהגינו הטובים, העצות וההדרכות שהורונו חכמינו זכרונם לברכה, שהם הדבר הראשון והעיקרי. נשמור על קדושת המקום, לא נחלל אותו בשיחות אסורות, חשבונות ומעשי חול שאינם ראויות לפני מלך מלכי המלכים... שתהיה הרבה כוונה, שתיקה ומסירות בתפילתנו, כי מלבד התועלת לקבלת תפילותינו ברצון לפני ה', יהיה הדבר לכבודנו ולכבוד ה', שנקבל שכר בזכות הזריזות שהעמידו קירות אלו, וכולם יטעמו פרי עמלם שהשקיעו בבניית מקום מקדש זה.

ועוד יש ללמד עליהם זכות, להניחן במנהגן, כיוון שברור לנו שאינן נמנעים מללבוש פאה נכרית, ואפילו הכרזנו והורינו בהן - לבטל מנהגן, לא מקבלים מאתנו כלל, הנה ודאי בכגון זה, אנו אומרים: 'הנח להם, מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין ... שהגם מהדין אסורות, אלא כיוון שלא ישמעו, מוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות.

שאלוני לבי ורעיוני לדרוש ולתור בטעם מנהג רוב בני עירינו שלא לאכול זיתים שחורים בכל חודש ניסן. ואנחנו גם כן מנהגנו שלא לאוכלם. ואומרה כי מנהגן של ישראל תורה.
להיות כי בחודש הזה הוציאנו א-להינו ממצרים מבית עבדים, ובאה המצווה בתורה: 'זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים' - ולהיות ידוע מאמר זיכרונם לברכם: 'האבא משכח והיוצא מפקח', לכן נהגו באכילת הזיתים איסור. אחרי אשר בכנף אכילתם נמצא נזק השכחה. וכעת אנו מחויבים לזכור הנסים שנעשו לנו בחודש הזה. לכן לחבב המצווה בשעתה, בעת ובזמן שנעשו הניסים, לא נכון אלינו לאכול דבר שגורם שכחה.
וטעם השחורים לבד להיות על הרוב עשיית השמן מהם. ולא אמרו: אבא משכח, אלא בזית שיש לו בן מפקח. ואלו הרוב השכיחים בזמן הזה הם השחורים. אמנם הירוקים לא שכיחים, ודבר ששכיח - גזרו בה, ושלא שכיח - לא גזרו בה.

'ואני תפילתי לך ה' עת רצון' - מכך שתלה הדבר בעת, נראה שאפילו שאינו מתפלל עם הציבור אלא ביחיד, תפילתו מקובלת, כיוון שהיא בעת רצון, דהיינו בשעה שהציבור מתפללים. שאם מדובר גם כן שהוא מתפלל עם הציבור, לא היה לו לתלות את הדבר בעת, אלא היה לו לומר: 'ואני תפילתי לך ה' רצון', והיינו אומרים שמדובר עם הציבור. וכן מוכח ממקרא שמביא רבי יוסי ברבי חנינא: 'בעת רצון עניתיך' וכו'. גם מה שמביא רבי אחא בר חנינא מהכתוב: 'הן אל כביר לא ימאס' וכתוב: 'פדה בשלום נפשי' - נראה שמדובר ביחיד שמתפלל עם הציבור שלא ימאס, שלמה הייתי חושב שימאס?! - שאם תפילת הציבור נמאסת, איזו היא אהובה?! אלא ודאי בא לומר ביחיד המתפלל, בשעה שהציבור מתפללים. וגם המקרא שמביא: 'פדה בשלום נפשי ... כי ברבים היו עמדי' - שאם מדובר שהוא עם הציבור, היה לו לומר 'כי רבים היו עמדי', ומכך שאמר 'כי ברבים היו עמדי', דייק דהיינו בשעה שהציבור מתפללים.

מדי עברי ללכת לארץ הצבי, נקרא נקראתי כנגד כיאו, ושמעתי על תלמיד חכם, שיש בתוכה, תורתו אומנותו, ואינו מסתחר כלל, שרוצים לקחת ממנו מס ולא האמנתי לדברים.
צא וראה מה שכתבו הפוסקים: שאפילו תלמיד חכם המסתחר, ויוצא לשוק ודעתו כשגומר משאו ומתנו חוזר על לימודו - פטור.
ויש לדון קל וחומר מירושלים, תבנה ותכונן, שיש תלמידי חכמים עשירים מאד, שתורתם אומנותם, ומלאכתם נעשית על ידי אחרים, ואינם פורעים רק כסף גולגולת, והציבור, אף שהם עניים, שגובים צדקה מכל העולם, פורעים מס בעדם.
וחוץ מזה, יש הסכמה בחרם, ותקנת הנגיד על זה, והיה בדפוס ממאה ועשרים שנה, וחתומים עליו גאוני ישראל בזמן ההוא דור אחר, וחתום עליה גאון ישראל הבית יוסף, זכרונו לברכה, ומורנו הרב בצלאל, זכרונו לברכה, ואחריהם כל ישראל כל הרבנים של ארץ ישראל, חתמו על ההסכמה ההיא, ומי יבוא אחריהם. ומה גם, כי הסכמתם תורה היא גמורה ערוכה, והביאו ראיה מן התורה, מן הנביאים, מן הכתובים, וכל זה אפילו במקום שיש תלמיד חכם - הרבה, כל שכן היכן שהוא יחיד בעיר, שבזה תורתו מגינה עליהם.
לכן זאת עצתי: חס ושלום אפילו לשאול ממנו בדרך מתנת חינם, עוברים על אלה הכתובה בתורה.

היה לי כאח, המחזק את לב אחיו לכל עניין כמו שכתוב: 'ולאחיו יאמר חזק' - כן היה לי. היה לי כרע שמשתעשע עם רעו בראותו אותו, כן היה משתעשע ורואה נחת רוח, בביאתי אצלו, ואף אם היה חולה, ושוכב על ערשו, ערש דווי, כששומע דריכת כף פעמי על מפתן הבית, היה שמח ומתחזק, ויושב על המטה, ומדבר עמי להפיג צערו, ואוכל ושותה, והיה רואה נחת רוח הרבה, כמו שידוע כל זה לבניו ובפרט לאשתו המשמרת הבית.
אי לזאת אני מקונן עליך מורי ורבי, צר לי עליך אבי, צר לי עליך אחי, אשר כנפשי, צר לי רעי. מי נישאר לי להפיג צערי אליו, אולם תהי זאת נחמתי, בענפים שגדלת, נטיעות דומות לשורשים, ובפרט בנטע נעמן אהוב הנאמר אור הזמן, יפה ענף וחורש מצל כארז בלבנון, בר-אוריין ובר-אבהן.

ועתה בזמנינו שהגופות נחלשו בעוונותינו הרבים, ואין כל כך חוזק ובריאות הגוף להתענות איזה ימים רצופים, שהמתענה צריך לקבל התענית מבעוד יום ואם לאו לא יועיל, ובפרט שידוע שתנאי התענית הוא שצריך האדם באותו היום לשבור ליבו בקרבו, ולהיזהר מכל עוון ונדנוד עבירה. ...
ולכן איעצך נא עצה טובה, שיש בה נחת רוח לנשמה מבלי שום צער הגוף כלל ועיקר: רק לעשות תענית הדיבור וסגולת התהילים ותכפר כל חטאותיך - ויען, שבלי נדר, הוסכם על הרוב בחברתנו קביעת הלימוד ביום ראש חודש שבט, ונעשה התיקון בפומבי ברוב עם הדרת מלך, ונתחיל בשעה שתים וחצי - שלוש שהיא שעה שבע וחצי - שמונה שעה ארופאית לפני הצהרים, קודש הילולים לה'.

שאלה על עניין האבנים, אשר נהגו להדפיס על גבי המצבות של מתים, והנם כתובים כדי שיהיו לאות ולסימן, לבני המשפחה כשהם הולכים לבית הקברות ולומדים שם כידוע, והנה בעתה גנבו התוגרמים מן אבנים אלו כדי לבנותם במקומותם, וכשנודע הדבר ליהודים, אשר בסביבותם של התוגרמים הנזכרים, היטב חרה להם, למה בהיות שהיה בהם אבנים טובות, שהיו מונחות על גבי המצבות של צדיקים 'לקדושים אשר בארץ המה', ובפרט כי הערלים אשר בשכנותם, יימח שמם וזכרם, היו מחרפים ומגדפים ללשונותיהם בגוייהם ... כלל העולה בנידון שלנו, שמוכרים האבנים אלו לצורך מתים והמעות גם כן הולכים לצורך מתים לחברה הקדושה כנזכר, בזה כל העולם יודו שמותר כנזכר, שבנדון שלנו יש לצדד ולהתיר אף לשאר צורכי ציבור.

למה נצטווינו בימי הפורים האלה, לקיים מצוות משלוח מנות יותר מכל החגים ומועדים, שהם ימי משתה ושמחה, ואף על פי כן לא נצטווינו כי אם לשמוח בהם ולתת לאביונים, ככתוב: 'ושמחת בחגיך אתה ובנך וכו' והגר והיתום והאלמנה'. האומנם לשלוח מנות איש לרעהו לא הוזכר כלל. ולא סוף דבר אלא שבהקדים מצוות משלוח מנות למתנות לאביונים וכמו שאמר הכתוב: 'משלוח מנות' בתחילה ואחר כך 'ומתנות לאביונים'. האומנם על פי האמור יבוא אל נכון: כיוון שעיקר הנס הוא שזכינו להכניע כוח שרו של עמלק הוא הצד האחר וקבלנו התורה מרצון נפשנו, וכמו שדרשו רבותינו זיכרונם לברכה: חזרו לקבלה בימי אחשוורוש שנאמר: 'קיימו וקבלו היהודים - קיימו מה שקבלו כבר', שזהו הכנעה גדולה לכוח הצד האחר, לזה צריך שנהיה לאחדים ויהיה בינינו אהבה עזה, ולא יהא פרוד בלבבנו כלל, וזה נעשה על ידי המנות ששולחים איש לרעהו. וכיוון שיש בינינו אהבה ואחווה ואחדות, מועילה לנו זכות התורה וזכות המתנות לאביונים, שנעשה אחר כך, לגרום לייחוד ושפע בעולמות, שאם לא זה, לא מתקיים זה.

שהאדם מת לו מת, לא עלינו, הנה על ידי שמרבה לספר בשבחו, לבני אדם הבאים לנחמו, ומתמרמר בבכי בהגיד שבחיו של מת, והמנחמים אומרים לו: אדם כזה כבר הולך לגן עדן אל מקום הקודש, וטוב לו שם ממה שהיה בעולם הזה, ועל ידי מתנחם ומקל צערו מעט.

כשמביאים התינוק בפעם הראשונה לרבו ללמוד תורה, ישכים האב ויוליכו בידו לשם ללמוד תורה ... וכשמגיע לחדר לוקחו החכם בחיקו, ולוקח החכם הטבלה, שרשומים בה אותיות הא"ב וקורא בפני הילד, והילד אומר אחריו, אות באות. ואחר כך אומר הפסוק: 'תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב', והפסוק הראשון של פרשת ויקרא, ואומרו הילד תיבה תיבה אחרי החכם.
ואחר כך נותן מעט דבש על הטבלה של הא"ב על גבי האותיות, ונותנים לילד ללקק הדבש, וזה סימן שיהיו דברי תורה מתוקים בפיו. ונוהגים להוליך עם הילד עוגות דבש וחלב ומיני פירות, ומחלקים לכל הילדים, ונותנים גם לו לאכול. והטעם, זכר למעדנים שאכלו ישראל במדבר כשירד להם המן. והעוגה עם הדבש זכר לנאמר בפסוק: 'דבש וחלב תחת לשונך'

רבותינו זיכרונם לברכה יסדו ותקנו לנו המנהג הזה, לדרוש על הנפטרים בשבוע, בחודש ובשנה. והנה המנהג הזה הוא עתיק, מימי החכמים הקדמונים. ... הטעמים העיקריים המה שלושה:
סיבה אחת - שהדרשן באמצע הדרוש יגיד דברי תורה ומוסר, ואם איזה בן אדם מן הנוכחים בדרשה יחזור בתשובה, אזי יגיע לנשמת הנפטר מזה זכות ומעלה גדולה. ... ובמקרה זה הדרשן נמשל למוכיח וממלא תפקיד המטיף מוסר.
סיבה שניה לדרוש - שהדרשן יזכיר את המעשים הטובים ויגיד את השבחים של הנפטר, ובאופן כזה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שדברי שבח היוצאים מפי הדרשן עולים למעלה עד לשמי מרומים ... ובבחינה זו הדרשן נמשל למליץ, וממלא תפקיד העורך דין הטוען ומליץ ומגן על בעל הדין. ...
סיבה שלישית - שהדרשן יאמר דברי תנחומים וידבר על לב המתאבלים ויתן להם נחמה להשקיטם מיגונם ומצערם וממכאובם הנפשי, ובבחינה זו הדרשן ממלא תפקיד הרופא, כמו שהרופא עליו לתת סמי מרפא לחולה להשקיט כאבו הגופני, כן הוא, הדרשן, עליו לבקש ולמצוא להם נחמה.

טעם הקמת מצבה על הקבר, יען דרך בני אדם, כששניים כורתים ברת זה עם זה - מקימים מצבה ביניהם לאות ברית, כמצבה אשר הקימו יעקב ולבן על כריתת ברית ביניהם, כמו שאמר הכתוב: 'ויאמר לבן ליעקב הנה הגל הזה, והנה המצבה אשר יריתי ביני ובינך. עד הגל הזה, ועדה המצבה אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה, ואם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה'.
ועל דרך זה מקימים מצבה על קבר המת, לאות בין המת ובין קרוביו על ההתחייבות שביניהם, שהקרובים מחויבים לעשות לימוד וצדקות לעילוי נשמת המת, כי על ידי מעשיהם הטובים גורמים תמיד עילוי לנשמת המת ממדרגה למדרגה, ועל התחייבות המת להעתיר תמיד על קרוביו לפני ה' ולבקש מלפניו עליהם.

לא נחלקו רבינו שלמה יצחקי ורבינו תם, אלא כשראשי הקהל מעצמם, שלא נתמנו מאת כל הקהל, עשו תקנה על הציבור, והרוב מסכימים עמהם והמיעוט מוחים. אבל כשראשי הקהל נתמנו מאת כל הקהל, על דבר הידוע. כגון בנידון שלנו לסדר סדריהם כפי הזמן והעת, בזה אין מישהו שחולק, שמעשיהם קיימים על כל הקהל. והרי יש תקנה קדומה ביניהם מאז מקדם שהוועד הכללי יסדר סדריהם. ואין ספק שהוקבע על פי ותיקון בארמון המלך על פי המלכות שנתן להם כוח ויכולת מספיק.

על עניין 'תיקון הטל והגשם', שהיו נוהגים מקדמת דנא לאומרו בחזרת מוסף בתוך 'אבות וגבורות', כיוון שנהגו כך - אין לערער עליהם, ויש להם על מה שיסמוכו, כמו שכתבו רבני האחרונים הלא בספרתם, שכיוון שהם צורכי רבים, מותר, כמו 'זכרנו' ו'מי כמוך' בעשרת ימי תשובה.
הן אמת, שבזמן הזה, שנדפסו בסידורים קודם 'חזרת מוסף', אם ירצו הקהל לשנות מנהגם ולאומרו קודם 'חזרת מוסף', כמו שכתוב בסידורים - טוב הדבר, ואין בזה, חס ושלום, משום מוציא לעז על הראשונים, כיוון שבימיהם היה מודפס בסידורים בתוך המוסף, והיו חוששים לבלבול.
אבל בזמן הזה, שהוא מודפס קודם 'המוסף' - אין חשש מזה. אבל אם הקהל אין רצונם לשנות ממנהגם, הנח להם לישראל, שיש להם על מה שיסמוכו.

אני ידעתי כי כל הנשים ממיורקה, נהגו לחוף ראשן בנתר שקורין קלידה בשעת טבילה, וזהו אסור כמו שמוזכר בפרק אחרון מנידה: 'אשה לא תחוף ראשה לא בנתר ולא באהל'. ... כן נהגו בארצנו, שלא לחוף ראשן אלא במים חמים לבד. וכאשר הוגד לי מנהג הנשים הללו אמרתי לחזן, לאמור לאשתו, שתזהיר מזה בהצנע הנשים הבאות לטבול, והיה הדבר קשה בעיניהם, וקצת מקרובות רבי דוראן שאלו אליו על זה, ואמר להן: אדרבה אין טבילה בזולת הקלידה, כי הוא מנקה הראש הרבה, ושאין פירוש נתר קלידה, כי רבותינו זיכרונם לברכה הזכירו 'כלי נתר', ומקלידה אין עושים כלים. וכשומעי אמרתי: מפורסם הוא כי לעז נתר הוא קלידה, לכל מפרשי המקרא והגאון רב סעדיה זיכרונו לברכה בשרח תרגם: 'אם תכבסי בנתר' - 'אין גסלת באל טפל' שהוא קלידה, וכן בספרי הרפואה. ואם אין עושים כלים בזאת הארץ ליקרתו, והעפר בחינם, הנה אפשר שבמקום מוצאו עושים ממנו. וכן הזכירו חכמינו זיכרונם לברכה 'כלי גללים', ואין עושים ממנו כלים בזאת הארץ. ואחר כך שמעתי כי בטוניס עושים כלים מקלידה הנקרא בערבי 'טפל', לפי שבהם מתקררים המים הרבה, וכי ראיתי כי הנשים שומעים להקל, מה שלא היה ראוי להן בעניין זה, משכתי ידי שלא יאמרו כי אני מוציא לעז במנהג טבילתן, וציוויתי בביתי ולקרובותיי, השומעים לקולי ומאזינות אמרתי, לעשות כראוי.

'לעולם אל ישנה אדם מן המנהג - שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם, מלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחם. ואכלו עלה על דעתך?! - אלא אמור נראו כמי שאכלו ושתו.' - ואני שמעתי ולא אבין, שהרי אפילו כך הוצרכו להראות כאילו אכלו, כדי שלא יבין שהם מלאכים, ואברהם הלוא סבר שהם אורחים!
ושמעתי תירוץ שמדקדק מן הכתוב: 'ויאכלו' - שהיה לו לומר: 'ונראין כמו שאכלו', אלא ודאי בא הפסוק ללמדנו שלא ישנה אדם מן המנהג' הרב נחלת יעקב ז"ל.

מעשה שהיה בעירנו חולון יהודי תושב חולון שאלני, בנו גר בעיר ראשון לציון ונולד לו בן, בסימן טוב, בשבת קודש, הגיע השבת שבו היה צריך למול את בנו אך הסבא חושש שיהיו הרבה חילולי שבת מצד האורחים שאמורים להגיע לברית, כיוון שהברית אמורה להיות בעיר חולון. האם ניתן לדחות את הברית ליום ראשון, שהרי יש מצוות עשה של 'וביום השמיני ימול בשר ערלתו'. ושאלתי את הראשון לציון רבינו הגאון עובדיה יוסף שיחיה לאורך ימים טובים ארוכים, וענה לי שאם יביאו את הרך הנולד מעיר ראשון לציון ברכב בשבת קודש, צריך לדחות את המילה ליום ראשון. כי מה אשם הרך הנולד בשבת ראשונה לחייו שיחלל שבת וכמובן אין בכוחו לסרב.

נהגו שהעדים שמצווה לפניהם לסופר הם יהיו עדי חתימה ועדי מסירה. ונכון ויהיו העדים הנזכרים עם המסדר בכל ענייני הגט ויכונו להעיד על הכול. המסדר יאמר לעדים ולסופר שיהרהרו תשובה בליבם אפילו שהם מוחזקים לצדיקים גמורים, וכה יאמר: נהרהר כולנו תשובה בלבנו על כל מה שחטאנו. ונהגו לומר כולם וידוי בלחש וגם המסדר עמהם. הסופר יביא לפני המסדר הנייר והדיו והקסת והקולמוסים וכל כלי הכתיבה לפני המסדר. ישאל המסדר לסופר בפני העדים אם הכול שלו כדי שהסופר יוכל ליתנם במתנה, ואם של אחר האחר ייתנם לסופר במתנה גמורה וחלוטה.

אמרתי טעם לדרשה זאת, שאנו דורשים בזה השבת, הקדמתי מה שהביא הרב משה אלשיך פרשת 'אמור' על פסוקי חג השבועות, על השאלה ששואלים למה בחג השבועות, לא נתנה התורה טעם לזאת החג, שהוא על שהוא יום מתן תורה, כמו שנותן טעם בכל המועדים תראהו משם. גם הבאתי מה שהביא הרבי יצחק אברבנאל, זיכרונו לברכה, על אלה הפסוקים בעצמם, שאמר שאין אנו חוגגים חג השבועות על שהוא יום מתן תורה, אלא על שהוא תחילת הקציר וכולי.
ואמרתי אני יצחק, עפר ואפר, שלהיות שחג שבועות אינו זכר למתן תורה, לזה אנו דורשים זאת הדרשה בזה השבת זכר למתן תורה. ומה שאין אנו דורשים זאת הדרשה ביום השבועות בעצמו, אלא בשבת שלפני השבועות, הוא כדי שידעו הקהל, קודם יום מתן תורה, מעלת התורה. שיום השבת אין לקהל מלאכה, והכל באים לשמוע הדרשה, וידעו מעלת התורה.

וטעם שלהמת אומרים לו: 'לך בשלום' ולא לך לשלום, נראה לעניות דעתי משום שדרשו חכמינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'במתים חפשי' - כיוון שמת אדם נעשה חופשי מן המצוות, לכן אומרים לו 'בשלום' - רצה לומר: בשלמות שיש בו עכשיו ולא יותר, שאינו קונה עוד שלימות, מה שאין כן באדם חי, שבכל יום ויום הוא הולך וקונה שלימות

'אדם כי יקריב מכם קורבן לה' - אפשר במה שאמרו זיכרונם לברכה: שבזמן שאין בית המקדש קיים, מי שיושב בתענית ומקריב חלבו ודמו - עולה לו במקום קרבן. וזו תקנה לבעלי התשובה, שהרי אף על פי ששב בתשובה, לא יכלה המקטרג אלא בתענית, וזה שכתוב: 'אדם כי יקריב מכם' - ממש מגופכם, על ידי התענית שמקריב חלבו ודמו, בזה הזמן הוא קרבן לה', שעולה לו במקום קרבן.

תראה שטעם ההיתר הוא מעיקר איסור תספורת בעומר, ואינו מן הדין אלא ממנהג. ובא מנהג ומבטל מנהג בטעם כלשהו, וכן כתבו בשם התוספות. וכתב עוד שם, ואני ראיתי כמה קהילות שלא נהגו מנהג זה כלל, ומסתפרים בכל שבוע כמנהגם לכבוד שבת. וכיוון שאין זה קבוע בכל ישראל וכו' יוצא מן הדין. ...
וראה כל הקולות האלה ושאר קולות הובאו בפוסקים בעניין תספורת בעומר, ואיך יעלה על לבבך להביאם באבלות סתם. ... אלא האמת יורה דרכו כפי שלמדנו שיש להביא קולות החמור לקל, ולא קולות הקל לחמור. ולו יונח שאנו אומרים הלכה כדברי המקל בפוסקים, ודאי שלא נאמר כן בכל פוסק, המקל מדעתו וסברת נפשו.

'אמר רבא: חייב אדם להתבסם בפורים'. - יש להקשות למה רבא אוהב היין? - שבכל מקום אמר רבא: יין ובשמים מפקחים, וכן רבא היה שותה יין כל ערב פסח.
ונראה על פי מה שכתב רבינו האר"י, זיכרונו לחיי העולם הבא: שרבא גלגול לוט היה, בסוד: 'תן לי הנפש' וזהו: רכושו בן אחי אברם - ראשי תיבות: רבא. ועל ידי היין ששתה קלקל בשתי בנותיו, ואותה הלילה היתה בלילי הפסח, שכתוב: 'ומצות אפה ויאכלנה'.
לכך היה רבא מתקן ממה שעיוות בפעם הראשונה. ... ואפשר שלכך היה רבא מוזג היין במים הרבה כנודע שמזיגת רבא היתה ניכרת כדי להגביר החסדים על הגבורות.

'מימות משה ועד רבן גמליאל, לא היו לומדים התורה אלא מעומד. משמת רבן גמליאל, ירד חולי לעולם, ולמדו אותה מיושב.' וכתב מורינו הרב יוסף קארו בהלכות תלמוד תורה: שיש מקשין כפי שנאמר במועד קטן: עירא היעירי היה מלמד לישראל על גבי כרים וכסתות, ודוד לא קיבל אלא הארץ. ותרץ כשם שאמרו בגמרא: 'קשות - מיושב, רכות - מעומד', גם כאן שמועות קשות - מיושב כדי ליישב דעתן אבל רכות - מעומד. אם כן, כאן - קודם שהגיעו התלמידים להוראה, כאן - אחרי שהגיעו להוראה, שראוי לרב לחלוק לו כבוד יעויין שם.
נמצא לפי תירוץ שני, שאפילו שמועות קשות - צריך בעמידה אם לא הגיע התלמיד להוראה. והריטב"א זיכרונו לברכה כתב: 'והעמידו תלמידים הרבה' - כלומר למדו אותם בעמידה. וזהו: 'הוו מתונים בדין' - כלומר אף שיהיה הדין צריך כיסא, העמידו לתלמידים בעמידה, הרבה זמן, אבל 'עשו סייג לתורה' - כלומר בשביל כבוד התורה, אם כבר הגיע התלמיד להוראה, תחלקו לו כבוד וישב.

'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן' - מנהג ישראל קדושים, להתענות ולהרבות בתשובה ומעשים טובים בימי השובבי"ם, שיחולו לעולם בחדשי טבת ושבט, שהם קודם חודש אדר. וזה אומרו: 'מפני שיבה' - רצה לומר: קודם חודש אדר, הרמוז באותיות, שקודם שב"ה תקום, ותתעורר בתשובה ומעשים טובים. 'והדרת פני זקן' - שהם אותיות צום והוא בגימטרייה קול ממון - דהיינו: תפילה וצדקה עם הצום, כמנהג ישראל קדושים בימי השובבים, קודם חודש אדר.

'יש שפל ונשכר - שלא עובד כל השבוע, ולא עובד בערב שבת. ... אמר רבא: אותן נשים של העיר מחוזא, אף על גב שלא עושות עבודתן בערב שבת, משום שהן מפונקות, שהרי כל יום גם כן לא היו עובדות - אפילו כך, 'שפל ונשכר' - כך אנו קוראים להן' - קצת קשה, שמה חידש רבא, הרי ברייתא שאמרה עימו: 'יש שפל ונשכר, שלא עובד גם בערב שבת'. - לא קושייא היא, שהברייתא אף לא דנה, אלא שאינו עושק במלאכתו מחמת עצלנות, בזה תאמר, שנשכר, מכיוון שאינו מכוון לשם דבר אחר, אבל אלו נשות מחוזא, מלבד שאינו עושות לשמור, מכוונים גם לשם תפנוקים.

'לא תכלה פאת שדך בקוצרך, ולקט קצירך לא תלקט, לעני ולגר תעזוב אותם' - הטעם שנכתבה מצווה זו של מתנות עניים, שהיא מצוות לקט שכחה ופאה, באמצע המועדים שהם פסח ושבועות מצד אחד, וראש השנה ויום הכיפורים מצד אחר, ללמדנו, שכל הזהיר במצווה זו של מתנות עניים, שבארנו דיניהם, לעיל בפרשת קדושים, מעלה עליו הכתוב כאילו היה בית המקדש עומד על תלו, והיה מביא שם קורבנות המועדים. וכל מי שאינו זהיר במצווה זו, ומשאיר העניים בלי מזון ומחיה, מעלה עליו הכתוב כאילו היה בית מקדש קיים, והוא ביטל קורבנותיו. וזהו מוסר גדול לכל אלו שיש להם יכולת, שבבוא המועדים ידאגו לטובת העניים והנדכאים לתת להם מעט יותר מכפי מתנתם בשאר ימות השנה, כי יציאות המועדות מרובות הן.

כתב הרב 'בית עובד' בהלכות חנוכה ... שחייבים היורשים ליתן לאלמנה דמי שמן לחנוכה, להדליק לכל לילה ולילה, שהם חייבים ליתן כל צרכי מצוות שהם חובת הגוף. ...
ולי נראה, כיוון שמנהג העולם להוסיף בכל לילה ולילה, כמו שכתב הרב ב'שולחן ערוך', ולא שמענו בזה הזמן, שמדליקים 'נר אחד איש וביתו', אלא כולם מוסיפים כל לילה ולילה - אף שמן הדין אין מחויבים היורשים ליתן, אלא נר אחד לכל לילה, מכל מקום, מחמת המנהג מחויבים ליתן לה שמן, להוסיף לכל לילה ולילה, ולמה תיגרע מכל בנות ישראל ומנהג ישראל שמוסיפים בכל לילה?
ועוד, כיוון שכל ימיה עם בעלה מנהגה להוסיף, אפילו נתרצית עם היורשים - להדליק בכל לילה נר אחד, אינה יכולה לעבור על המנהג. וכל שכן אם היא אינה רוצה לעבור על המנהג.

וראיתי אנשים הרבה שבבוא יום שמת בו אביו ואמו, מתפללים תפילה קצרה וחטופה, ואף מה שרגילים בכל יום לקרות או לשמוע דברי הגדה ולומר קדיש, מבטלים באותו יום כדי לילך על קבר אביו או אמו לומר איזה קינה והשכבה וקדיש, ועושים העיקר טפל והטפל עיקר. שמה תועלת יהיה לנפש המת אותה השכבה והקדיש מאחר שהתפלל תפילה קצרה וחטופה, וביטל סדר הלימוד שהיה רגיל בו, שאין התוספת מקובל אם לא יקיימו תחילה העיקר. ואפילו אם לא יהיו יכולים לילך לבית הקברות אלא באותה שעה בלבד לא היה ראוי להם להתפלל תפילה חטופה לילך לבית הקברות.

בשעה הראשונה אחר הצהרים הלך מחנה כבד אנשים ונשים וטף לאורך הרחוב רנדון, אשר שם בית הכנסת הגדול, אשר היה מפואר ומקושט בפרחים ושושנים. על הפתח עמדו שוטרי המשטר לקבל את פני הבאים ולהוליכם אל המקום אשר הוכן להם. מאורות אין מספר הפיצו אור יקרות בפנים ההיכל; מרבדים בעלי צבעים שונים, מרהיבי עין, כסו את הרצפה מפתח הבית עד ארון הקודש. מימין הבמה ישבו תלמידי 'עץ חיים', ובראשם מנהל הישיבה החכם השלם והכולל, מורי ורבי כבוד מורנו הרב, רבי משה דאדון ...
בשעה השלישית שמו פעמיהם הקונסיסטורים, ואחריהם תלמידי הישיבה לפתח בית הכנסת, למען קבל את פני הרב הגאון משה וויל חתן החג. בבואו שרה המקהלה 'מה טובו', וכאשר כילה הזמר, קם מכיסאו ראש הקונסיסטורים הרב שלמה אוניל, ויקרב אל הרב ויקרא לפניו את כתב ההתמנות, ואחרי הטיפו מילים נכבדים ברכהו בשם כל העדה, והמקהלה שרה מזמור ק'. אחר כך עלה הרב בעל השמחה הבמתה. לנושא הדרשה לקח לו את הפסוק 'זכרו תורת משה עבדי' ויתאר בדברים נמלצים את חן ערך תורתנו הקדושה. ... אחרי אשר הטיף מילתו כשעה תמימה, ברך את השומעים בברכה המשולשת בתורה. אחר כך הוציא הרב וויל ספר תורה מן ארון הקודש ויתפלל 'אלהים חיים ומלך עולם' בעד ממשלת צרפת בהעתקה צרפתית, ויברך שנית את הקהל בברכת 'מי שברך' והמקהלה שרה 'מזמור לדוד' ו'הללויה'. ובזה תם סדר החגיגה, וכל הקרואים יצאו מן ההיכל שבעי רצון.

שאלה: ראובן שהפקיד אצל שמעון את טבעתו אשר הוא חקוק שמו עליו, ונאבד הטבעת בפשיעה. וראובן טוען שישלם לו גם דמי החקיקה, ושמעון משיב שאינו חייב לשלם אלא דמי הטבעת והאבן, לא דומה החקיקה, כיוון שלא הזיק לו דבר השווי לכל אדם. ...
תשובה: דבר פשוט לי שחייב גם, שמעון לשלם לראובן, אף דמי החקיקה ומניין אני אומר אותה? - אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר ממה שכתב הרא"ש בפרק החובל, והביאו בנו בסימן ת"ך ס"ק י"ז. וזה לשונו: 'וכתב אדוני אבי הרא"ש, זכרונו לברכה, ששמים הנזק לכל אדם כפי מלאכתו. כגון אם היה העבד נוקב מרגליות ושבר רגלו, שמים עבד נוקב מרגליות כמה נפחתו דמיו בשביל חסרון רגלו, והוא דבר מועט. ואם קטע ידו הוא דבר מרובה כולי. יעיין שם. הרי לך בבירור, שחייב המזיק לשלם לניזק דמי ניזקו, אף שאינו שווה ידו לכל אדם, וכך הוא בנידון שלנו.

מודעת זאת גודל מעלת מצוות חבריא קדישא הלזו, שתקנו הקדמונים, נטעי נאמנים, חכמי בבל, ליתן שנה בשנה, מנת גורלם, להשיא יתומות ובנות צנועים, אשר מיחידי סגולה חבריא קדישא, כי אין ערוך אליה. זאת מצאנו לרבותינו זיכרונם לברכה, שהשוו אותה למעלת מצוות תלמוד תורה, כמו שכתבו: מוכרים ספר תורה ללמוד תורה ולישא אישה, וכתב מורנו הרב רבי יוסף קולון, הביאו הרב זיכרונו לברכה, שלאו דווקא לישא אישה, אלא אפילו להשיא יתומה.

גדולה היא מעלת הנשים הצדקניות, שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה כי בזכותן נגאלו ישראל ממצרים. ובזה אני מפרש לעניות דעתי מה שכתוב מקרא: 'כל האזרח בישראל ישבו בסכות, למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל'. - הנה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, ש'האזרח' הם זכרים, למעט נשים. והדבר קשה שאף שהיא מצוות עשה שהזמן גרמה יהיו חייבות, כיוון שאף הן היו באותו הנס, כפי שהוא במגילה, שאמרו בגמרא שחייבות משום שאף הן היו באותו הנס. והתוספות, זיכרונם לברכה, בפרק 'ערבי פסחים' תירצו וחלקו בין מצוות מהתורה למצוות מדברי חכמים.
ואפשר לומר שבא הכתוב, ונתן טעם לדבר ואמר: 'למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים' - כלומר ש'האזרח בישראל' - דווקא, שהם הזכרים, ישבו בסוכות, 'למען ידעו' הדורות, כמה חביבים היו ישראל שהקפתים והושבתים בענני כבוד, לבל יכם שרב ושמש, 'בהוציאי אותם מארץ מצרים' - אף שהם מעצמם לא היו ראויים לצאת וליגאל. ... אומנם הנשים פטורות מהמצווה הזאת, שאין צורך בדבר להודיע כי בסוכות הושבתי אתהן, שהרי נודע הדבר ונתפרסם שמחמתן ובזכותן נגאלו הן וכל ישראל עמהן, וראויות היו לכך להצלה ולגאולה.

ומה שאמר ששהה בבית לבן עשרים שנה, ביום אכלו חורב וקרח בלילה, לא מפני שבא לעולם במקרה, אלא יעקב כשהיה בבית אביו, היה נהנה מבית אביו, כדרך כל העולם, וכשבא לבית לבן לא רצה להנות מיגיע אחרים, התחיל לעשות מלאכתו ולהנות מיגיע כפיו, וכן דרך כל האדם כשיצא חוץ למקומו, עושה מלאכות אפילו שלא כפי כבודו, שלא יצטרך לידי מתנות בשר ודם.

הקדוש ברוך הוא תאב וחפץ בשירות ותשבחות, כמו שאומרים בתפילה: 'הבוחר בשירי זמרה'. ... לכן צריך האדם לומר שירות והשבחות לבוראו. אבל העיקר הוא שיאמרם דווקא לשם שמים, בלי שום פניה זרה. ...לא כן בזמנינו, בדור היתום הזה, שעושים עיקר חסר, כמו שאנו רואים המשוררים, שמנגנים בנגינתם בקול ערב, כדי שיהיה נעים לשומעים. כי בעוונותינו הרבים, בבואם לבית הכנסת להתפלל, לפני יוצר כל היצורים, עושים עיקר חסר, וחסר עיקר, דהיינו התפילה, שהיא עיקר - עושים אותה חסר, שמתפללים במרוצה עד שמדלגים, בעוונות, כמה אותיות וכמה תיבות, ואינם נשמעים לגמרי. אבל הפיוטים עושים אותם עיקר, מנגנים אותם בנגינתם בקול נעים, להשמיע קולם לבני אדם. ... אלא אדרבה, צריך לעשות הכל 'לשם יחוד קודשא בריך הוא', 'לעשות נחת רוח ליוצרינו' – דווקא, בלי שום פניה כלל.

לפנים, כל תושבי כפר מסוים היו בונים שתיים או שלוש סוכות בלבד, סוכות אשר שמשו את כל בני הכפר ההוא. בזמן האחרון, הולך ומשתרש המנהג שכל משפחה בונה סוכה נאה לעצמה. מקפידים להניח שבע קורות על דופנן הסוכה - כנגד שבעת האושפיזין, ועליהן מניחים את הסכך. באחת מפינות הסוכה מעמידים כסא המכוסה במפה יפה. כסא זה נקרא 'כסא אבות', והוא מיועד לשבעת האושפיזין, כדוגמת כסא אליהו זכור לטוב, שמייחדים ביום המילה.

נבוא לבאר מאמרם זכרם לברכה על פסוק: 'תורת אמת הייתה בפיהו' - שהוא מדבר באהרון, עליו השלום, שאמרו זכרם לברכה: 'שלא חייב את הזכאי וזיכה את החייב' - והוא תמוה לרבים, שמהיכן היה עולה על דעתך לומר על אהרון, בחיר ה', שחייב את הזכאי, עד שהוצרך הכתוב להעיד עליו שלא עשה כך?! ... גם יש לפרש מאמר הנזכר, שלא זיכה את החייב - ועל פי מה שכתב עוד שם הרמב"ם זיכרונו לברכה: 'ראה הדיין זכות לאחד מהם, ובעל דין מבקש לאומרה, ואינו יודע לחבר דברים או שראהו מצטער להציל עצמו בטענת אמת, ומפני החימה והכעס נסתלקה ממנו או נשתבש מפני הסכלות, הרי זה מותר לסעדו מעט, ולהבינו תחילת הדבר משום 'פתח פיך לאילם'. עד כאן.
אם כן זהו שאמר: 'ועוולה לא נמצא בשפתיו' - שלא היה מחייב את הזכאי, אף על פי שכפי דבריו וטענותיו הוא חייב. ולא היה מזכה את החייב - אף על פי שלפי דברי הבעל דין, שאינו מפרש דבריו, הוא זכאי בדינו, אלא היה מסעדו ומבינו לטעון משום 'פתח פיך לאילם', ומזכה לזכאי על פי האמת, ולא על פי הדברים.

דבר גדול, מה שעושים אנשי ירושלים, תיבנה ותכונן - בכל משמרת החודש, מתאספים כל ישראל השוכנים פה עיר הקודש, חכמים ורבנים ובעלי בתים, סוחרים, בעלי מלאכה, אחר חצות היום בכנופיה רבה, ברוב עם הדרת מלך, בקהל קודש הגדול, - וקורין כל סדר התהילים בנעימה קדושה.
ואחר התהילים אומרים תחינה - על כל אחינו בית ישראל הנפוצים בגולה, למען יהיו ניצולים מכל דבר רע, ומכל פגעים רעים. ואחר זה אומרים סליחות ותחנונים בלב נשבר ונדכה, ומבטחנו בה' א-לוהינו, שהוא קרוב לנו בכל קראנו אליו, והן אל כביר לא ימאס, ותקבל תפילתנו ברצון וברחמים, כן יהי רצון.

ולכך נהגו באיזמיר יגן עליה א-להים לחלק בגדים להלבשת התינוקות בחודש טבת ולא קודם, לפי שהוא עילוי גדול לאברהם אבינו בעולם הבא, שבניו מקיימים מצוותיו, ושייך זה העניין לעשותו בחודש טבת, שבו היתה פטירתו של אברהם אבינו, עליו השלום, כמו שכתוב בילקוט.
וגם טבת לשון טובות הוא, שהנדיב הנותן הוא טוב לב, והיועצו הוא גם כן ליבו טוב, והמקבל המתנה גם כן הרי נהייתה לו טובה (ולנו נתחלקה הבגדים בשנה זו בראש חודש גם הוא טוב ומבורך) וביום טובה היה בטוב.

'על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו' - על שהוציאנו מכור ההוא, שהיינו בו מושפעים בחומר, ולא היה לנו כוח לרדוף אל הרוחניות כלל, עד היותנו משוקעים בכוחות הגופניות, דין הוא שהלילה הזה תהיה לה', ולא ניתן שינה לעינינו - המושכת האדם אל הצורה, ולא תנומה לעפעפינו - המורה על החומר, אלא נשיר שיר תהילה כל הלילה, ולא דומיה, כי בזה נראה כי כל חפצינו היא להשיג דברים השמימיים, ואין אנו רודפים אחר הגוף. כיוון שאין אנו ישנים, אלא אחר הנפש חלק א-לוה, הלא היא בתוך קרבנו, משכבת חקינו.

כשיצא העלם יצחק דה קאסטרו טארטאס מהעיר פאראהיבה, כתב להוריו באמסטרדם והודיע להם, שהוא יוצא לריו דה ז'נרו כדי לטרוח עם אחדים מקרוביו, היושבים שם, ולהביאם לידי יראת א-להים, ושלא יצפו למכתביו במשך ארבע שנים. לאחר שעברו ארבע שנים הסמוכות, הגיע מכתב ובו כתוב שהוא נשרף חי בעיר ליסבון. ... היו נוהגים שם שלא למכור את המצוות, אלא מכניסים את שמות הקהל, בזו העדה, לשתי תיבות, אחת לעלות לספר התורה, והשנייה לפתיחת דלתות ההיכל, להגבהת הספר וליתר המצוות, כדי שהכל ייטלו חלק, כל אחד לפי הגורל שיפול לו במצוות; וכל אימת שנודע לפרנסים שאיש עזב את העיר ליישב בארץ אחרת, היו מוציאים את פתקו. וכך נהגו גם בעלם הקדוש, לאחר שהפליג מאמסטרדם לברזיל, הוציאו את פתקו שלו. ובשבת הראשונה, לאחר ששמעו הוריו ואחיו את הבשורה, שנשרף חי בליסבון, דרש החכם רבי שאול לוי מורטירה, עליו השלום, וייחד את דיבורו לזכרו המבורך של הקדוש; וכשבאו להוציא את הגורלות, היה הראשון שיצא לפתיחת דלתות ההיכל, זה של יצחק דה קאסטרו טארטאס המהולל.

חמש מגילות רצו לחברם אל התורה, ויהיו נקראים כל אחד בזמן זמניהם, וסדרו אותם כסדר קדמת זמניהם. דהיינו: שיר השירים לחג הפסח - ראשון, ולרגלים ואחריו: רות - לחג השבועות, ואחריו מגילת איכה - לט' באב, ואחריו קהלת - לחג הסוכות, ובאחרונה - מגילת אסתר לפורים.
ושאר הכתובים הנשארים, סידרו אותם הקודם קודם - שספר תהילים לדוד המלך, עליו השלום, שקודם לכולם, ואחריו קם בנו למשלי, ואחריו איוב לדעת האומר, שבימי שלמה המלך, עליו השלום היה, שבאת מלכת שבא לפניו ובאיוב כתוב: 'ותפול שבא ותקחם', ואחריו דניאל ראש גולים, ואחריו עזרא ונחמיה - שנקרא על שם ספור עזרא.

וידוע מה שכתבו הפוסקים כי ענייני המיסים לא המדרש עיקר אלא הדבר תלוי בתקנת המקום, כל מקום לפי מנהגו ותקנתו ואפילו שאינו עשוי כפי שורת הדין אלא שכתבו שראוי לקרב התקנה והמנהג קרוב לדין. ... אבל אינם יכולים לתקן דבר, שיש רווח לאלה והפסד לאלה, זולת גדול הדור, שאין כמותו בדור ההוא.

תקנו לנו קדמונינו המנהג, לומר בכל שבת ושבת, שבין פסח לעצרת, פרק אחד מפרקי אבות בבית הכנסת, והתינוקות מתרגמים כל משנה ומשנה, בלשון לעז המורגל בפי העם, כמובא בשולחן ערוך. והטעם יראה לי לפי שמסכת אבות, כוללת כמעט כל חכמת המידות, דהיינו חובות הלבבות הנקראות בשם תורת האדם, וחג השבועות אנו חוגגים לזכור יום מעמד הר סיני, שבו זכינו לקבל מן השמים תורה א-להית, הנוסדת על הרוב על חובות האיברים, שהן המצוות השמעיות, לכן נהגו להקדים קריאת מסכת אבות לחגיגת חג השבועות, להורות שדרך ארץ קודמת לתורה בזמן - כלומר שחובות הלבבות קודמות לחובות האיברים.

צריך למזוג היין במים ואחר כך יברך עליו, ולזה נהגו כשאומר: 'סברי מרנן' מוזג, והשומעים אומרים: 'חיים', כי היין גימטרייה יללה, וכשמוזגו עם מים חיים שהם גימטרייה קנ"ח עם יי"ן גימטרייה ברכה עם הכולל, רוצה לומר כשתערב יין עם מים חיים אז יוכל לברך עליו, ולזה אומרים העולם חיים כשאומר סברי מרנן ומוסיפים מים אומרים גם כן מלך חיים, שאז יהיה עם יין גימטרייה ברכה עם הכולל.

'שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'. ה' שמעה בקולי, תהינה אזניך קשובות לקול תחנוני' - אפשר כי ראשי תיבות: 'שמעה בקולי תהינה' - הוא 'שבת'. כי מי שצריך להתפלל על צרתו בשבת ואינו יכול, שאין שואלים צרכיו בשבת, יראה מעמקי לבו מה שצריך, ויענהו. וזהו: 'ממעמקים קראתיך ה', בשבת, ואף על פי שאינו בדיבור, מכל מקום כשמתפלל תפילת שבת והוא הצרה, ה' יצילנו, לא יבצר שהקול שלו יהיה קול תחנונים, אף על פי שדבריו שבחים ותהילות. וה' ישמע לקול תחנוני' - לקול דווקא.

'תורת אמת היתה בפיהו' - שכל מה שמוכיח לאחרים הוא מקיימו, ואינו מוכיח בדבר והוא אינו מקיימו, שאם כן, יאמרו לו: הוכיח את עצמך ואחר כך הוכיח את אחרים. וזה אומרו: 'וְעַוְלָה לא נמצא בשפתיו' - שדבר שמוכיח בו, הוא אינו מקיימו, ודברי פיו אוון ומרמה, חס ושלום. אלא כל הדברים המוכיח בהם לאחרים, הוא מקיימו. וגם כשמוכיח, מוכיח בנחת ובלשון רכה, כמו שכתב הרמב"ם, וזה אומרו: 'בשלום ובמישור הלך אתי' - ועל ידי זה 'רבים השיב מעון'.

מה יתרון לעושה מאהבה לעושה מיראה? על זה אמרו: 'ורקיע דומה לכיסא הכבוד' - כוונתם, על ידי זה יזכור שעל ידי עבודה מאהבה יזכה לידבק בשכינה, כי הירא מתרחק מזה שירא ממנו, והאוהב משתדל תמיד לדבקה בנאהב, נמצא שעבודה מאהבה תכלית הכל, כי על ידה יזכה לדבוק בכיסא הכבוד. וזה טעם שמונה חוטים וחמישה קשרים - סך הכל בגימטרייה אהבה.

כתב הרב המחבר בכלל הנזכר סימן מ"א וזו לשונו: נשאלתי אם מברכים על ריח הנדנדה הנקרא בערבי נענע ובלעז מינטה או לאו. תשובה. עיקר ברכת הנהנין לא נתקנה, אלא כשנהנה המברך מאותו דבר שמברך עליו, אף על פי שאחרים נהנים בו, אם הוא אינו נהנה - אינו מברך עליו, ודברים אלו נאמרו בדברי מאכל ומשתה, שהנאתם מרובה; כל שכן שיש לדון כן בהנאת הריח, שהיא הנאה מועטת, שאם אילו נהנה מאותו ריח - שלא יברך עליו, ומי לנו ראש בבשמים כמו המוסק וזבד שהוא זיעת חתולים, ובגלילותינו אלה, אינם מתקבלים עלינו, ואדם מרחיק מהם מלהריח בהם ... ומימינו לא ראינו בגלילותינו אלה, מי שייטול בידו גבעול של נענע להתענג בו ולהריח בו, לפי שריחו חזק, ועוד שאין ריחו מבושם, ואין נפשו של אדם מתענגת בו. אכן, סחו לי מלאכי השרת, שבערי אשכנז מברכים עליו ברכת הבושם בגלוי, והוא הוה להם מכלל הבשמים, ולא עשו ממנו מאכל, ואולי שבאותם גלילות ריחו מבושם ומתקבל להם, שאינו דומה דג העולה מעכו, ויהיה ריח הנענע כריח המוסק וזבאד, עד כאן לשונו.
ואחר שאלת המחילה נראה שלא דומה ריח הנענע לריח המוסק, לפי שריח המוסק בורחים ממנו כבורח מן הארי ומן הנחש, לפי שפגיעתו רעה, שהפוגע בו אין ניצול מידו בלי שום מיחוש, מה שאין כן בריח הנענע, שאדרבא בכל סעודה וסעודה קונים אותו, והוא מכלל צרכי סעודה כצנון וכדומה. ...
שיש בגלילותינו אלה הרבה מיני בשמים טובים ממנה, ומזה הטעם עצמו הוא שאין נוטלים הנענע להריח, אבל אין כך גם, שמי שייטול אותו להריח בו ודעתו נוחה ממנו שיברך, ואפשר שבערי אשכנז אין להם כל כך מיני בשמים ומפני כך נוטלים להריח.

וכן היה המנהג שביום שמחת בר מצווה, אחר תפילת שחרית יוליכנו המלמד עם קרוביו ומיודעיו לביתו. ושם יעשו סעודה קטנה, ולעת ערב יכין האב סעודה גדולה, וכל הקרב יבוא מאליו ומעצמו לאותה סעודה כדי לתת למלמד נדבה איש כמתנת ידו. ואחר שגמרו לאכול עומד המלמד ומחלק למסובין כוס שכר, לכל אחד ואחד, כי יתן בכוס עינו, וכל מי ששותה כוסו נותן לתוכו מה שנותן, ומחזירו למלמד, והוא קובץ מנת כוסם, יד על יד, והולך לביתו, שש ושמח, ומספר לאשתו את כל אשר קרהו, ואת פרשת הכסף אשר חננו ה' ביום הזה.

'ואלה שמות בני ישראל הבאים' - סופי תיבות: תהלים, לרמוז שבימים אלה מתחילים ימי השובבי"ם - ראשי תיבות פרשות: שמות, וארא, בוא, בשלח, יתרו, משפטים, וקוראים בהם תהלים. הימים האלה מסוגלים ומיוחדים כמו חודש אלול והסליחות ועשרת ימי תשובה. ופרקי התהלים מסוגלים להועיל כנגד כל הצרות שבאות לאדם, ועל-ידי התהלים נושע, ולכן עושים בימים האלה תענית דיבור וקוראים תהלים, אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכווין לבו לאבינו שבשמיים, וחוזרים בתשובה, ונחשב כאילו התענה משבת לשבת.

מיום שעמדתי על דעתי, נהגתי והנהגתי בבית הכנסת שלי לחלוץ מנעלים של בגד בבית הכנסת בשעת נשיאות כפיים, ממה שאמרנו בפרק ז' במסכת סוטה דף מ', שהיא אחת מהתקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי: שיחלצו הכוהנים מנעליהם בשעת נשיאות כפיים. ... וכעת פקפק חד צורבא מרבנן על זה, באומרו שבשאר בתי כנסיות אינם נוהגים כן, והעירני לשנות פרק זה. ...
וכעת האיר ה' את עיני, ומצאתי להרב 'פנים מאירות' בחלק ב' סימן כ"ח, שאחר שהאריך להוכיח שגם במנעלים של לבדים יש איסור נעילת סנדל בתשעה באב וביום הכיפורים. ... הרי מבואר בדבריו, שאפילו אם אין במנעלים אלה משום נעילת הסנדל בתשעה באב וביום הכיפורים, מכל מקום צריך לחלוץ בעת נשיאת כפיים. ...
לעניין מה שהפריז הרב, על המידה, לאסור ללכת בהם בתשעה באב וביום הכיפורים אין שומעים לו, שלהרבה פוסקים אין זה תלוי בדברי בד, אלא בעור דווקא קרוי נעילת הסנדל - ותו לו. וכבר נהגו העם בסנדל כזה על פי גדולים, ולא חשו לדברי ה'בית חדש', שמצריך לילך יחף. ... מכל מקום, לעניין מנעלים אלו, בעת נשיאות כפיים ודאי שומעים לו, שאמר כהלכה.

ביום שבועות יש נוהגים לאכול מאכלי חלב. ונראה לי לתת טעם ,לפי מה שכתב הרב 'שער בת רבים' בפרשת יתרו, על מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: הכל מודים שבעצרת דורשים 'לכם' - משום שבו ניתנה תורה. והקשה הרב זיכרונו לברכה, אדרבה, כיוון שניתנה בו תורה צריך ללמוד בו כל היום.
ותירץ על פי מה שפירש הרב הקדוש הרב אלשיך, זכותו יגן עלינו, במה שנמצא במסכת אבות: 'אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח' - אם לא נתן אברהם אבינו למלאכים לאכול, לא קיבלנו את התורה, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: כשעלה משה למרום לקבל התורה אמרו לו: 'מה לילוד אישה בינינו', עשה ה' יתברך קלסתר פני של משה רבינו, עליו השלום, דומה לאברהם אבינו ואמר להם: לא זה שאכלתם אצלו'. ואם כן אם לא נתן אברהם למלאכים לאכול, לא היינו מקבלים את התורה.
וזהו הטעם מה שאוכלים חמאה וחלב בשבועות, כנגד שנתן אברהם אבינו, עליו השלום, למלאכים לאכול חמאה וחלב, ועל ידי זה זכינו בתורה שניתנה לנו ביום שבועות.

אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה שנאמר: 'אז ימלא שחוק פינו', וכן גזרו חז"ל שלא לנגן בכלי שיר, ואפילו שיר בפה על היין אסור. וכתב הטור ושולחן ערוך: כבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות וזיכרון חסדי הקב"ה על היין, וכן לצורך מצווה כגון בבית חתן וכלה הכל שרי עד כאן לשונו. ומזה הטעם נהגו להרבות בשמחה, כשמחלקים הלבשת עניים בעירנו בשירים וניגונים כיוון שהם דבר מצווה.

'תקעו בחדש שופר' - והיינו, כמו שדרשו רבותינו זיכרונם לברכה: חדשו מעשיכם, שפרו מעשיכם, בימי ראש השנה, על ידי שופר שמשבר את הלב, ושובו שובו בית ישראל מדרכיכם הרעים. ונתן טעם משום 'כי חוק לישראל הוא' - שבזמן הזה עת להזכיר מזונות האדם, פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו. וזה החוק - לשון של מזונות הוא. וגם 'משפט לא-לוהי יעקב' - שעת לשפוט על חייו וגופו ונשמתו.
וכעת הוקשה לו שמניין לו שבראש השנה דנים עניין מזונות, והרי 'בפסח על התבואה' שנינו. ולכן הביא ראיה בעצם שפיר על זה ש'עדות' ברורה ונכונה 'ביהוסף שמו, בצאתו על ארץ מצרים', ועל איזה סיבה היתה זאת, ששמו א-להים לפרעה ואדון על כל מצרים, הוי אומר על ידי פתרון החלום, ומזה אנו למדים ומשיבים, שכמו ששם פירוש החלום, לעניין תבואה בראש השנה, וכן היה.

ברית כרותה לראשונים ומקוימת לאחרונים, שהיכן שחולק הסוד והפשט לעניין דין, אין לנו לזוז מהמוסכם בגמרא, והרי תלמוד ערוך הוא סוף פרק הרואה, שהנכנס לישן על מיטתו אומר: 'ברוך המפיל' וכולי, יהי רצון מלפניך וכולי. וזו ברכת הנהנין היא, על הנאת השינה, שאין לגוף למעלה הימנה, כמובא בבראשית רבה: 'והנה טוב מאד - זו שינה'. וכיצד יעלה על דעתנו לבטלה, ושייהנה מן העולם הזה הנאה כזו בלא ברכה?! ...
ושקשה לו למר, שכפי סדר הכוונות לא שייך ברכה זו אחר חצות ... אלא על כורחנו לומר, שאין הדברים אמורים בכוונות ההן, אלא על כללות העניינים לפי מנהגו של עולם, דבר שהיה. על זה שכתב הרב זכרונו לחיי העולם הבא, שכל ח"י ברכות של שחרית כולן, חייב אדם לברכן בכל יום, אף על פי שלא נתחייב בהן ביום ההוא, כגון אם לא ישן בלילה כלל ועיקר וכולי. והטעם הוא, כי לא נתקנו אלא על מנהגו של עולם, ולא על כל אדם ואדם בפרטות. ועוד, כי בכולן יש בהן רמז אל דברים עליונים, ואין ראוי לבטלן וכולי, עד כאן. ואם כן, יוצא לנו ממנה יפה שיכול אדם לישון אחר חצות, ובלבד שיקום קודם עמוד השחר לומר התיקון ... ולכן, אין לו לבטל ברכת המפיל שהוא חייב בה על הנאת השינה וטובה הגדולה, ולבטל רמזי הסוד שבה, ואז הרמזים ההם לא יהיו חוזרים אל פרטות האדם הזה בשעתו, אלא אל הדברים העליונים הנעשים למעלה בשעתן.

אין אנו קורין שום שבת - שבת הגדול, כי פשוט כי השבת יום גדול וקדוש הוא, אבל זה השבת שהיה, נראה קטן שלא שמרו אותו כראוי, וחללוהו ולקחו בו קורבן הפסח, ומשכוהו מרשות הרבים לרשות היחיד שהוא מלאכה, שכתוב 'משכו וקחו לכם', ועשו בשבת חשבונות, שכתוב 'במכסת נפשות איש לפי אכלו תכוסו על השה', לכך קראוהו שבת הגדול, כי אדרבה - זה היה גדולה לאותו שבת ולא חילול ולא קטן, לכך נקרא שבת הגדול. וחכמינו זיכרונם לברכה פירשו, שהטעם שנקרא שבת הגדול, לפי ששבת זה היה סיבה לקיום כל השבתות, שבסיבת המאורע בו הוכרה גדולתו יתברך, לכך ראוי לקרותו שבת הגדול - הואיל שכל השבתות נתקיימו על ידו.

והנה אמת נכון שהלכה זו רופפת, והעושה כמר עושה, והעושה כמר עושה, ואם אלי זה נביט, לקבל האמת מחכמי האמת, ידוע נדע שביום ל"ג מתמתקים הדינים, ואם כן יש טעם להיתר תגלחת בו ביום, וכן העלה הרב מנחם עזריה במאמר 'מעיין גנים' שלו, חלק ג', בדרוש ס"ה, כוונת ליל ל"ג. ויתר על כן, אני אומר שכיוון שספירת העומר בתחילת הלילה, ויש לכל ספירה כוונה פרטית, כפי בחינת העניינים המתחדשים למעלה, נמצא שהתחלת מיתוק הדינים ביום ל"ג נעשה בתחילת הלילה, וכיוון שכן, מתחלת אז השמחה, ומטעמה יתחיל אז היתר הגילוח. ואף לפי פשוטן של דברים, כבר הכרחתי משמעות דברי מורנו הרב יעקב הלוי, שכתב רבי משה איסרליש, אשר רמז בעל 'אליה זוטא', להתיר בליל ל"ג. וחוץ מאלה, יפה דן מעלת כבוד תורתו בנידון שלו, להתיר בזה למי שהיה צריך לצאת לדרך בהשכמה, לילך להקביל פני אדם חשוב וגוי, שכבר מצינו שהתירו לספר קומי למי שהיה קרוב למלכות, ואין בזה שום נדנוד ופקפוק, כלל ועיקר.

על מה שנהגו העולם, שזהירים ללכת ליל ג' למילה, שעושים סעודה לכיסא אליהו כשמזמינים אותם, וזהירים בעלי ברית, שלא להזמין לבני אדם, אולי שיח אולי שיג להם, ורגליהם אסורות מרוב ענין, ולא יוכלו לבוא, ונתפסים בעוון אשר חטא. ... וכיון שהטעם שסעודת ברית מילה, מי שאינו מסב בחבורה נקרא מנודה לשמים, ולכן נמנעים השמשים מלהזמין בני אדם הוא משום שסעודת מצווה, גם סעודת ליל ג', שעושים על כיסא אליהו שהיא סעודת מצוה.

האר"י זכרו לחיי העולם הבא, היה מסתכל היטב באותיות הספר תורה עד שהיה מכירן לקרותן, והיה אומר הרב, זכרו לחיי העולם הבא, שהיה נמשך אור גדול אל נפש האדם ע"י הסתכלותו בספר התורה מקרוב, עד שיוכל לקרות את האותיות היטב. ספר הכוונות. ...
כתב רבינו אליעזר בן יואל הלוי (ראבי"ה): 'נהגו הנשים זלזול ופרישות בעצמן, שאין נכנסין לבית הכנסת, כל זמן שרואות - מפני הכבוד, ואין רואות ספר תורה', עד כאן.
אמנם נראה מדבריו, שמשום מנהג וכבוד, עושות כן, ולא משום איסור. ונפקא מינה שאין לבעליהן למחות בידן, כיוון שאין איסור בדבר.

יש לבעל תורה לתת כבוד לתורה בכל כוחו, ובימים הראשונים, משום כבודה של תורה, היו לומדים התלמידים מעומד. משמת רבן גמליאל הזקן תשש כוח מבני אדם, ולא היו יכולים ללמוד אלא מיושב. ונשאר עדיין רמז לזה בקצת קהילות, שעומדים על רגליהם בשעת קריאת ספר תורה. ובעיני יפה המנהג הרבה, משום כבוד התורה, וכך היה נוהג אדוני, אבי המחבר, זכרונו לברכה. הלא ראינו עגלון מלך מואב כשאמר לו אהוד: 'דבר א-לוהים לי אליך ויקם מעל הכסא', כל שכן לשמוע דברי א-לוהים חיים ומצוותיו ועדותיו, שראוי לקום ולעמוד באימה וביראה כנתינתם בסיני.

ילמדנו על אישה, שנתקדשה על-ידי שליח במקום אחד, ואחר-כך באה לעיר הארוס, להיות לו לאישה, ובעת כניסתן לחופה, פה עיר הקודש ירושלים, תבנה ותכונן, שחוזר החתן, ומקדשה פעם אחרת ... ואני תמיה על נקיי הדעת שבירושלים, איך הניחו להנהיג מנהג כזה, שהוא הפך דברי מרן ...
שדווקא בקידושין, שנהגו בארצות המערב, שהמקדש הוא מברך, לכן כל שקידש ולא ברך, היווה ברכה לבטלה אבל ברכת חתנים, שגם בארצות המערב, אחרים מברכים אותם, לכן לא צריך לנו 'עובר לעשייתן', ויכול לברך אחר כמה ימים.

כמו שנאמר: 'ונשלמה פרים שפתינו' - והיא התפילה בהכנעה ובקול נעים, גילה ורעדה יותן לה הוד והדר בבית א-להינו. ואם הקול הזה אשר מנגנים בבית תפילתם של אומות העולם הוא קול ההכנעה, הנכנס ללב לפי משקל המוסיקה, ולפי מה שהורגל בו, זה לאו הכי לא יכוון לבב השומעים ולא יתיישב דעתם בתפילתם? היאומן כי יסופר?! - כי בשביל שוטים שקלקלו, וקבעום בבית תפילתם ניאסר אנחנו בדבר שטבענו מחייב, כי הוא אחד מחמש חושים שהגוף נהנה מהם?! – ומה שונה מחוש הטעם וחוש הריח?!

'ואם משמחו מה שכרו? אמר רבי יהושע בן לוי, זוכה לתורה שנתנה בחמישה קולות' - שמעתי טעם לזה אשר בהיות משמח חתן וכלה הנה הוא יורה אשר הוא שמח בגאולה ... והעניין הוא שאין בן דוד בא, עד שיבואו לעולם הזה כל הנשמות הגנוזות באוצר, שיש לו להקדוש ברוך הוא ששמו גוף. ...
ובזה נבוא אל כוונת המאמר, אשר לסיבה זו אמרו: 'כל הנהנה מסעודת חתן' - שרוצה לומר, שמי שמשיב לב אל העניין, זה וודאי שהוא נהנה מסעודת חתן, וההנאה שמתקרבת הגאולה על ידי הזיווג הלז, שמביא נשמות לעולם. ומי שאינו משמח חתן וכלה, הנה הוא יורה שאינו מעריך טובתן של ישראל.

הגזיזה במספריים חרפּה היא לפלח, והם מגלחים את השער עד תוּמוֹ, אלא שאצל הילדים הקטנים נוהגים להניח ציצה על הראש, ממעל למצח, והיא נקראת בשם “טֻרְרָה” - כלומר בּלוֹרית, ואצל הנערים מניחים את הציצה באמצע הגלגלת, וקוראים אותה בשם “חִ’צְלָה” - כלומר צמה, והדרווישים נוהגים להניח להם ציצה מאחורי הראש, והיא נקראת בפיהם בשם “גְ’דִילָה” - שפרושה כמו בעברית גדיל. ופלח חבוש בבית האסורים איננו מגלח שערו, ומנהג זה קדום הוא: 'וישלח פרעה, ויקרא את יוסף, ויריצוהו מן הבור, ויגלח, ויחלף שמלותיו, ויבוא אל פרעה', והיה נהוג גם אצל היהודים.

מעולם לא שמעתי בקהלנו על מישהו, שהיה מברך על טלית קטן, ומעטים מאוד, אם בכלל, לבשו טלית קטן. ... כאשר הילד מגיע לגיל חינוך, כבן שש כבן שבע, אביו קונה לו טלית, לרוב ממשי, עם שקית מרוקמת לטלית - קורצ'ה, ומיום זה ואיך הוא מתפלל כל ימיו, שחרית ומוסף, בטלית. וכשמגיע לגיל מצוות, קונה לו האב, בנוסף לתפילין, טלית צמר.

נוהגים ללכת בערב ראש השנה, אחרי תפילת שחרית, להשתטח על קברי הצדיקים, שיכתבנו, ה' יתברך ברחמיו, לחיים טובים ולשלום, אנחנו וכל ישראל בכל מקום שהם ...
אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: לולי תפילת המתים על החיים, לא היו החיים מתקיימים אפילו שעה אחת, ובפרט במקום קדוש על קברות הצדיקים, בוודאי שתועיל התפילה, ויאמר: יהי רצון שתהיה נשמת פלוני בן פלונית צרורה בצרור החיים, אמן.
ויש לתת צדקה לעניים, ואם אין עניים יפריש אותם בצד וכשימצא עניים יתן להם אותם.

נהגו לנגן בשבת, כשיש שמחה בקהל - חתן או בעל ברית, וכן ביום טוב, ב'כתר יתנו לך', וגם ב'נקדישך' ו'ברכת כוהנים'. ויש חסידים שחששו להאריך בניגון אותיות השם, שלא יחלקו האותיות ויראו כשתי מלות או עניין אחר חס ושלום. ושמעתי מפי תלמיד חכם אחד זקן מעיר אופראן, שפעם אחת נחלקו חכמי עירו על דבר זה, וחסיד אחד התענה ועשה שאלת חלום, והשיבו לו, והקריאו לו בחלומו - 'רננו צדיקים בה', ומאז לא פסקו מלנגן.

'קרבם בתימו, לעולם, משכנותם לדור ודור, קראו בשמותם עלי אדמות' - מזהיר דוד המלך את ישראל, שלא לשנות את שמם, שהרי אחד משלושה דברים, בזכותם יצאו ישראל ממצרים היה - שלא שינו את שמם, ומכאן תוכחה שלא לשנות את השמות כנהוג, במקום אברהם - אלברט, ותמורת יוסף - יוסוף.
וזה אומרו: 'קראו בשמותם עלי אדמות' - לא טוב, עושים אותם האנשים, שמשנים את שמם, ורק בהיותם באדמה מזכירים את שמם המלא - שהרי על המצבה לא נכתב שם הכינוי.

'עשרתן ערבתן הדליקו את הנר' - רוצה לומר: עשה מצוות צדקה ונותן אותה מיד, לא תאחר אותה, והיינו: 'עשרתן' - עשר תן. וכמו כן 'ערבתן' - כשתיתן, תן בפנים צהובות ודברים ערבים, לא בדבר מגונה בפנים זועפות עד שהעני מתבייש, והיינו: 'ערבתן' - ערב תן.

אלול הוא חודש מוכן ומזומן לשוב מחטאת נעורים ומכל מעשים רבים, והוא הזמן היותר מוכשר מכל ימי השנה, ובפרט עשרה ימים שבין ראש השנה ליום כיפורים, שהם סך הכל ארבעים יום. וזה רמז הכתוב: 'ויהי הגשם על הארץ, ארבעים יום וארבעים לילה'. רק נקדים מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שתיבת 'גשם' - כינוי לתשובה ולשפע רוחני. ותיבת 'ארץ' - כינוי לעולם הבא, שהיא ארץ החיים. וזהו: 'ויהי הגשם' שהוא התשובה - שכשיהיה לאדם תשובה על מעשיו זוכה להיות 'על הארץ' - יזכה לארץ החיים. ועיקר הזמן היותר נאות ומוכשר לתשובה היא 'ארבעים יום וארבעים לילה' - שהם מחודש אלול עד יום כיפור.

בני קהילת דרנה היו נוהגים לעשות הילולא בליל ראש חודש אלול, לכבוד הספר תורה 'צגייר דרנה', הוא הספר תורה הצעיר, הקדוש, המכובד, הנכתב על ידי השד"ר חכם זעירה, מלפני ארבע מאות שנה, ועל נסיו ונפלאותיו מתהלכות אגדות מרובות בין יהודי לוב כולה ... ה'זגייר דרנה', יש אומרים שזה כתיבת עזרא הסופר, ויש אומרים שהוא כתיבת רבי אברהם אבן עזרא, זכר צדיק לברכה, וזכותו יגן עלינו אמן.
מן המפורסמות של ה'זגייר דרנה' הוא כי הספר תורה המקודש הזה, אין בו שום פגם, פעמים רבות בדקו אותו סופרים בשבעה עיניים, ושום פגם ושום פיסול לא נמצא בו, בחסר ויתר ודיבוק ופירוד ובאותיותיו המאירות עיניים, ומעולם לא גילו בו שום טעות ושגיאה. והיהודים מכל קצות לוב ומחוצה לה, היו באים לדרנה, בעיקר כדי להתפלל, ולבקש שבזכותו ישלח ה' רפואה שלמה, לאיזה חולה ממשפחתם, או איזה בקשות אחרות שהם סובלים מהם. איך וכיצד הם יודעים את גורלו של החולה? - שאם מצלצלים פעמוני העטרה שעליו בשעת תפילה הוא כי החולה לא יקום מחוליו, אך אם שותקים הפעמונים סימן הוא כי החולה יבריא ויחלים ... היום נמצא ספר תורה ה'זגייר' בנתניה, הובא על ידי יצחק זוארץ.

צריך להתבונן מה זה ועל מה זה, שנוהגים לעשות 'סעודת יתרו', ונקראת בפי הכל 'החתימה', למה דווקא בפרשת יתרו? ולמה דווקא לתינוקות של בית רבן? - הלא ודאי דובר בה רמז רמוז והתעוררות לאיזה עניין. אומנם נראה לי, שהנה נמצא בילקוט שמעוני: 'בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני, אמר להם הקדוש ברוך הוא: הביאו ערבים שאתם משמרים את התורה, ואני נותנה לכם. אמרו לו: בנינו ערבים לנו'. עד כאן. - והנה קיום התורה הוא רק על ידי תינוקות של בית רבן, לפי שהאיש אין לו פנאי ועסוק הוא במלאכתו, וכמובן. אולם על ידי תינוקות של בית רבן, יכול להתקיים עסק התורה, ועל כן לא נאמנים כל הערבים כי אם הבנים. ודי למבין. ... ולכן קבעו רבותינו מימי קדם, לעשות סעודה לתינוקות של בית רבן בפרשת יתרו, כדי להתעורר באהבת התורה, ולרמוז כנזכר לעיל. וכל המשכיל יבין את זאת.

'מנהגם של ישראל תורה הוא' - אחר יציאת בתי הכנסת, במוצאי יום הכיפורים, אנו עסוקים במצוות סוכה, תכף ומיד, ולמחרתו גם כן אנו עסוקים בארבעת המינים שבלולב, ויש לתת טעם הגון למה ישראל עוסקים דווקא במצוות הללו, תכף אחרי יום הכיפורים, ולא במצוות אחרות. בהקדים עוד מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה במקום אחר: שהסוכה היא מדין בנים, ועוד כתבתי שארבעת המינים הם מדין בנים, ולכן תכף אחרי יום הכיפורים, שעשינו תשובה ונתקבלה תשובתנו, יען שאנחנו בנים.

כשמגיע הבן לי"ג שנה ויום אחד, בסוף האשמורה האחרונה, מתקבצים בני המשפחה עם רעים ואוהבים, מגלחים לו, ושרים בכלי תזמורת דרבוקה וסנסולה (תוף וכינור), אחר כך מתרחץ ומחליף בגדיו, והולכים לבית הכנסת הגדול אלגריבה ... ובכל הדרך עושים לו פיוטים ושירות ותשבחות, והנער לבוש בגדים חדשים, ומעוטר בטלית ותפילין, שהניחו לו בבית על ידי כל המשפחה. כי כל אחד רוצה לזכות להלביש את החתן בר המצווה דבר מה, וביחוד ההורים, שמלבישים לו טלית חדשה שמברך עליה שתי ברכות: להתעטף ושהחיינו. ... ואם הוא יום שמוציאים בו ספר תורה, עולה רק האב, כי אצלנו ברובע הקטן, הבחור לא עולה לספר תורה, רק אחרי חתונתו ושמחת ליבו. בגמר התפילה חוזרים הביתה עם שירים ופיוטים עד הבית, כשהוא לבוש בטלית ותפילין, ועל יד הבית מתקבצים אנשים ונשים ומריעים בתרועות של נשים, היודעים ומכירים את זה, וחתן הבר מצוה לומד לפני הרב שלו או הרבנים קטע המדבר מעניין תפילין במסכת מנחות. ואם הוא חכם, נותן לו רבו שיכין ענין עמוק וסוגיא עמוקה, כל אחד לפי מדרגתו וידיעתו. אחר כך מגישים לקהל צפיחיות, סופגניות בדבש, ופולים, וביצים מבושלים, ויין או בירה ומשקאות אחרים, איש איש כאשר ידבנו ליבו.

המנהג להרים החזן קולו בתפילת ערבית, בלילי ראש השנה ויום הכיפורים, והציבור הולכים בעקבותיו בקול נמוך קצת, ולא בלחש. מנהג זה הוא ישן נושן אצלנו משנים קדמוניות באי ג'רבא ... וראיתי שהאריך הרב יצחק ברדא, ה' ישמרהו ויחיהו לבטל מנהג זה ... לא קל הדבר לבטל שום מנהג, אפילו לרבני וגאוני הדור. הלא תראה כמה מנהגים, שהרבה מהם לא טובים ודבר זול, הן מצד דרך ארץ והן מצד האנושיות, ואף על פי כן לא יכלו לעשות כלום, ומה שהיה היה ... וכמו שכתב הרב 'פחד יצחק' וזו לשונו: זאת ישיב אל ליבו, להיזהר מאוד שלא ישנה מנהג אבותיו, אפילו כחודה של מחט לא יחליפנו, ולא ימיר אותו, אפילו רע בטוב ... כי לא לחינם הוקבעו.
המורם מן האמור, שאין לשנות שום מנהג, יהיה מה שיהיה, וכל שכן מנהג כזה שכבר נתייסד ונתפשט כמעט בכל העולם ... וחס וחלילה, לומר שמנהג זה אינו כפי הדין, וכל שכן מה שכתב הרב ברדא, שאין למנהג זה שורש וענף, ומצווה רבה לבטלו ... הפריז על המידה לכתוב כן.

'עומדים צפופים ומשתחווים רווחים' - שהנה מרן ב'שולחן ערוך', אורח חיים הלכות ראש השנה סימן עי"ט, כתב וזה לשונו: 'אף על פי שכל ימות השנה מתפללים בלחש, בראש השנה וביום כיפור נוהגים להתפלל בקול רם, ולהטעות לא חוששים אנו. וכו', עיין שם. ומעתה לא נפלאת ולא רחוקה היא לומר שגם בבית המקדש היו נוהגים בראש השנה וביום כיפור גם כן להתפלל בקול רם, על דרך 'אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו'. ולכך נעשה להם נס זה, כדי שלא לבייש עוברי עבירה, ולא הוי על מגן, וכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שאחד מהדברים שקורעים גזר דינו של אדם היא הצעקה.

למה שנהגו העם לקרות במגילת רות בחג השבועות - לומר: כי מי שליבו נוקפו להאמין בתורה מצד מעלתה הפלאים שנעשו בנתינתה, ישים ליבו למעשה רות, אשר היתה יושבת בכבודו של עולם, בת עגלון מלך מואב, והכל היה אצלה כאין וכאפס לעומת בואה להסתופף תחת צל תורת ה' ואמונתו, עד שבאה לבוא ללקוט בשדות כאחת האמאות. ...
ולפי שמעשה רות יותר מספיק להמשיך ליבות האנשים לפי שלא היה שם סיבה שנתלה ביאתה בה כמו ביתרו, שיש לבעל דין פתח פתוח לחלוק ולומר שמעלת גדולת משה חותנו הביאו אל זה, על כן ראו להנהיג קריאת ביאת רות מביאת יתרו.

הילד מובא בידי הוריו, בנוכחות עדים, לפני חכמי העדה, הקֶסים הגדולים. ההורים מצהירים על רצונם שילמד הילד להיות קֶס. לאחר בדיקת גילו ומעשיו, ולאחר שהוברר שהילד ראוי, ובחר להיות קֶס, הוא מתקבל ללימודים, ומוכשר לתפקיד. הוא מתחיל עם לימוד אותיות האל"ף בי"ת, ולומד בצורה מסודרת ובהדרגה, עד שבסיום הכשרתו עומד למבחן, הכולל מבחן מעשי בשחיטת בקר. לאחר שעבר את המבחן בהצלחה, היה עליו לעבור טקס הסמכה.
לפני כניסתו לתפקיד היה עליו לשאת אישה בתולה, הראויה לו. טקס נישואין שנערכו על פי חוק התורה, בנוכחות כל הקהילה והקֶסים. נשים מבוגרות היו בוחנות את הכלה המיועדת ומוודאים שהיא ראויה לאישה. כבכול נישואין החתן נותן לכלה כתובה (הקרויה באמהרית 'סמניה') ועושה קשירה על המצח.

יש לומר טעם, על מה שאין אומרים 'לשם יחוד' על מצוות הכנסת אורחים, כשיזדמן לאחד לקיים. ולמה יגרע זה, מכל המצוות? - אך שהאמת הוא שגדולה הכנסת אורחים, יותר מקבלת פני השכינה, ולכך אין שייך לומר 'לשם יחוד' ודי לחכם.

כיוון שנתייאשו ונהגו אבלות, ואחר-כך נמצא, לא יתאבלו עליו, רק בניו יתאבלו באותו היום כדין ליקוט עצמות. ואחר ההתבוננות באותו סעיף, שדקדק לומר במים שיש להם סוף, ולא שאין להם סוף, שבוודאי מת, והרי יצא קול שבוודאי מת ומשיאים את אשתו. ... וזה הוצאת קול, לא בר סמכא להתיר את אשתו, ולדבריכם כבר נהגו אבלות, וכפי בדין לא ינהגו, ואדרבא אין מניחים אותם לנהוג שום אבלות, שמא תבוא אשתו להינשא, וממילא האבלות הראשונה נהוגה בטעות.
סוף דבר, כיוון שלא שאלתם מתחילה, ונהגו וכולי, לא תחזור משמועתך, שאנו נוקטים - הלכה כמקל באבל, ובנידון שלנו כיוון שהוחזק הקול הראשון, ונמצא מת, מה שעשו - עשוי, ולא מחזירים מעשה. רק ידידי צריך לשאול על כל דבר, כיוון שתלויים בו רבים.

'רבי דוסא בן הרכינס אומר: שינה של שחרית ויין של צהריים וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ מוציאים את האדם מן העולם' - ואיך דברים אלו מוציאים את האדם מן העולם, שהרי ראינו כמה וכמה בני אדם שישנים עד שלוש שעות או ארבע שעות של יום, והם בריאים וטובים. גם צריך להבין שבשביל שתיית יין בצהריים מוציאים אותו מן העולם, ומה פשע ומה חטא יש בדבר להענישו, וגם ישיבה של בתי כנסיות של עמי הארץ ושיחת הילדים צריך להבין מה רצה לומר. ונראה לעניות דעתי שמה שאמר 'מוציאים את האדם מן העולם', אינו מן העולם הזה, הגשמי לבד, אלא יש מן העולם הזה ויש מן העולם העליון, מלכות שמים, שנקרא עולם שאינו זוכה לעלות נשמתו בסוד מים נוקבים בתוך המלכות הנקרא עולם.

'חכם הקהל' היתה לו סמכות לדון בעניינים המשפטיים של אנשי קהלו, לקבוע עמדה בסדרי הקהל מצד אחד ולדרוש בשבת ובמועד ולהחזיק בישיבה מצד שני. רב זה הוא 'החכם' (עד היום לא ייקרא בתואר זה בקהילות הספרדים והפורטוגזים באנגליה ובהולנד כי אם הרב הראשי), 'חכם הקהל', 'מורה הוראה', 'מורה צדק', 'חבר עיר' (רק במקרים מועטים), 'מאריה דאתרא'. לעתים הוא לבדו ייקרא 'החכם השלם', אולם התואר העיקרי שבו כונה במרבית הקהילות - הוא 'מרביץ תורה'. תואר זה נובע מכך שכל עיסוקו של הרב, אינו אלא ב'משפטי התורה': ההוראה בדיני איסור והיתר, המשפט, הדרשות, ההוראה לתלמידים, סידור התקנות - מבוססים כולם על יסוד התורה.

מנהג כל ישראל להטיל כל ענייני מצוות צדקה, לכיס הכלל החייב במס, ורווח הניחו לתלמידי חכמים העשירים, לכבוד תורתם, וגם שלא יטרדו בדרך ארץ יותר בשביל ההוצאות האלו. - פירוש שאם יתנו תלמידי החכמים בהוצאות אלו - דהיינו בענייני מצוות וצדקה, צריכים על כורחך להיטרד הרבה בעסק, ולמעט בעסק התורה, היפך ממה ששנו: 'הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה'.
ואם רווח הניחו אפילו לתלמידי חכמים העשירים, כל שכן וקל וחומר לתלמידי חכמים שבעירנו, שידם קצרה להשיג כדי צורך טיפול טפם, וכל יום ויום הולכים הלוך וחסור, וכלה הקרן, ואין חונן, ואין מרחם, ואין מחזיק בידם, וזה גורם, שחס ושלום, יסגרו דלתות בית המדרש, 'ואם אין גדיים אין תיישים', 'דרכי ציון אבלות'. חלילה, חלילה לבני עירנו, שמעולם היו אוהבי התורה ולומדיה, לעשות כן. הן אמת שלא באו לידי מידה זאת לתבוע מתלמידי החכמים שישתתפו עמהם בעול המס בענייני מצוות, אלא מתוך הלחץ, זה הדחק, שבעוונותינו הרבים כל יום הולך וגדל, וכלו כל הכיסים והציבור דחוק.
אומנם אם כן יעשו, יותר ממה שמרווחים יפסידו בזה. למה הדבר דומה למי שרוצה לכבות האש בתבן, שיותר ויותר עולה אש להבת ... שתתמעט התורה ותשתכח מלומדיה. ואם אין תורה אין קמח.

ובאמת קשה לשמוע דבר זה, שיצא מפי המלכות מאן מלכי מרנן ורבנן, לבטל מנהג שנהגו בו כל תפוצות הגולה, קהילות קודש הספרדים, ישמרם צורם ויחייהם, מקדם קדמתה. ...
לזאת שמתי אל ליבי ללקט באומרים מפי סופרים וספרים, איזה גרגרים, להראות שורש המנהג הקדוש הזה על מה אדניו הוטבעו, ושהוא דווקא מיוסד על פי ותיקין, ראשונים כמלאכים, והוא עשוי לפי הדין ... ואני ארשום רק מעט מן המעט, פתח כחודו של מחט, והרבנים הגאונים, שלבם פתוח כפתחו של אולם, ימצאו כהנה וכהנה טעמים רבים, שמבוססים על אדני האמת והצדק

מודים אנחנו החותמים מטה על עניין הודאה גמורה, וחתימת ידינו תעיד עלינו כשני עדים, שהשכרנו להרב מאיר בן אלישע, השם ישמרהו ויחיהו, כל החנויות והמרתפים וחדרים, שיתבארו לקמן בדף ב', למשך 10 ימים, מיום י"ד בניסן תשל"ו, ולהלן, וקיבלנו דמי השכירות. ואגב שכירות הקרקעות הנזכרים, מכרנו לו כל הסחורות הנמצאים במקומות הנזכרים, קמח וסלתות וכולי, והשקים והתיבות והחביות וכל מיני חמץ, הנמצא במקומות הנזכרים, מכירה גמורה וחלוטה, כדת וכהלכה.
ולקחנו עירבון על הסחורות שיתבארו לקמן, ודמי הסחורות כשער השוק, והמשקל והשומא - הכל לאחר חג הפסח תשל"ו, ומסרנו לו המפתחות של המקומות הנזכרים, והקנינו לו הכל קניין גמור, ויש לו רשות ליקח הכל, ולעשות בו כחפצו ורצונו, כאדם העושה בשלו, בלי שום ערעור או כפייה כלל ועיקר, והקנינו לו דריסת הרגל להיכנס בכל המקומות הנזכרים, בכל עת שירצה להכניס קונים אחרים, ואין מוחה בידו. ומעתה ומעכשיו יש לו רשות לעשות בכל הסחורות הנזכרות כחפצו ורצונו, למכור ולתת במתנה ולהפקיר, באופן שהכל נכנס ברשות הרב הנזכר.
והכל נעשה באופן המועיל כדין תורתנו הקדושה, וכתקנת חכמינו זיכרונם לברכה, שלא כאסמכתא וטופסי שטרות, שלא, חס ושלום, כצחוק ולעג, אלא הכל נקנה בקניין גמור ובשבועה חמורה, כדת משה וישראל, והיה זה ביום י"ד ניסן בשעה תשע, שנת 'והיה כעץ שתול' לפרק ראשון, וקיים מרתף מס' 10, רחוב התושבים 8. מנחם הכהן. חנות מס' 120, רחוב אדאלייא, משה בן חמו.

עניין שבעה באדר: עיין בבאר היטב, סימן קכ"ט סעיף קטן ג', שכתב: שנוהגים להרבות בסליחות בשבעה באדר, עיין שם. אם כן מכאן קרדום לחפור ולעקור נטוע, מנהג שלא לומר סליחות כלל ביום הנזכר לעיל כשאר ימים טובים.
ולא ידעתי מהיכן יצא המנהג הזה, שלא נזכר בשום פוסק לא ראשונים ולא אחרונים. והנראה שהוא מפסקי הרא"ש, ואני זוכר, עוד שהייתי צעיר שרוב בתי כנסת בעירנו היו אומרים סליחות, רק שנים או שלושה שלא היו אומרים. והיום נשתרבב המנהג בכל העיר שלא מן הדין, ואומרים שהוא יום טוב שאז היתה הלידה. ולדבריהם היה לו לשולחן ערוך לסדרו עם הימים שאין נופלים על פניהם, או ימצא לפחות בדברי האחרונים, אלא ודאי הבל יפצה פיהם ופשוט.

מה נאה, איפוא, מנהגם של ישראל לשורר לכבוד שבת המלכה דווקא אצל הכותל המערבי - תל הפיות, ומקום השירה, -'תשורי מראש אמנה'.
...וכאן המקום להעיר אודות השמחה אצל הכותל, שיש אשר טענו ל'שמחה מה זו עושה?' הלא בית המקדש בשיממונו וזרים הילכו בו, וכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו חרב בימיו?
ותשובתו בצידו - בזמירות של שבת הננו משוררים: 'אוהבי ה', המחכים בבניין אריאל, ביום השבת שישו ושמחו, כמקבלי מתן נחליאל'. הווי אומר - גם אבלי ציון וירושלים, אשר מקוננים על חורבנה כל ימות השבוע; ביום השבת - שישו ושמחו. בשבת השמחה שרויה ואין מקום לאבלות.

'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא' - אפשר לומר הטעם שנהגו בכל תפוצות ישראל לשנות משנה זאת קודם הלימוד שהוא לעורר האדם לשוב לתשובה, ולקיים מדברי אבות, ולא יאמר כי מה אני ומה חיי, אני מכיר מיעוט ערכי ועשיתי הרבה עבירות, שהם עושים מסך ומחיצה ביני לבין אבינו שבשמיים וכל דברי המוסר והחסידות אינם חוזרים, אך ורק ללומדי התורה האנשים הצדיקים בעלי ערך ומעלה כיוצא, לכן אנו מקדימים פניו במשנה זאת שהיא מורה ובא שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, כדל, כהלך, כצדיק כרשע. אך ההפרש הוא שהצדיק ילך ישר למחיצתו בגן עדן העליון, והרשע יסבול קשה מהייסורים ועונשי הגיהנם וכיוצא, עד שיתבררו ויתלבנו עוונותיו ואז יזכה למחיצתו, ולכן כדאי לו לאדם לשוב לאלוהינו בעוד כוחו במותניו, ואין לך דבר שעומד התשובה.

לימוד תורה הוא צורך רבים, הן בלימוד בניהם הן להנהגתם, הולכים אחר המנהג הידוע, שקוצבים קצבת חכם הוא כל זמן שהוא דר ביניהם, ואינו מזמן לזמן, ואינם מתחלפים כמו במלכויות אחרות. וודאי, אין יכולים לומר שלא קצבו לו אלא עד שנה או חודש.

'סדר עטיפתו כדרך בני אדם שמתכסים בכסותם ועוסקים במלאכתם, פעמים בכיסוי הראש, פעמים בגלוי הראש. ונכון שיכסה ראשו בטלית' - כל שעת התפילה, כדי שיתפלל באימה, שהכיסוי מכניע לב האדם, ומביאו לידי יראת השם. וכן מנהגנו.

'יש לעמוד כשעונין קדיש וכל דבר שבקדושה' - מהרי"ל לא היה עומד, לא לקדיש ולא לברכו. אך כל קדיש שתפשו מעומד, היה נשאר עומד עד שסיים אמן יהא שמיה רבא. וכן ראיתי נוהגים.

ישתדל האדם בכל כוחו לקום בעוד ליל לעבודות בוראו, כי לכך נברא האדם ... ומכל שכן אם כל מדעני הרפואה, 'כולם יעידון יגידון' הלכה למעשה, שריבוי השינה יותר מח' שעות הוא אינו לבריאות האדם, ושש שעות מספיקות לבריאות הגוף, ויש אומרים שזהו שעור ה'שישים נשימות', וכן ידוע כי מטעמי הבריאות, צריך האדם לקבוע זמן שינתו בתחילת הלילה. ואם כן נמצא למד כי הקימה בחצי השני של הלילה, הוא מרפא לגוף ולנפש כאחד, וכזה וכזה ישיב האדם אל אויבו ומסיתו.

יהודי אלמדיד, וכמו כן יהודי מלח, שוקדים על לימוד הספרים הנודעים להם, וכוח הזיכרון של מקצתם הוא גדול משל שאר יהודי תימן, כי אכן מצאנו ביניהם שיודעים לקרוא את סדר השבוע בעל פה בלי ספר, וגם בשאר ספרים הם יודעים בעל פה פרקים או שערים או קטעים שלמים מחוץ לתפילות, ולומדים אותם בינם לבין עצמם, כשהם בכפרי הגויים, בשעה שהם פנויים ממלאכתם. ...
לימוד יסודות התורה והלכותיה על דרך שלמדום אבותיהם, ואם תהיה להם קושיה בהלכה, או ייפלא מהם דבר, או תיפול מחלוקת ביניהם, ישלחו שאלות אל צנעא ויקבלו עליהם דעת חכמיה.
ובעת שהיינו שם, הגישו המחמירים שבהם, והם ההולכים אחרי ספרי הקבלה, את תלונותיהם לפני מארי יוסף, שידון ביניהם ובין אחיהם בעלי הפשט, בעניין סלסולי השערות שהנשים משלשלות מראשן על פניהן לנוי כדרך נשי הקבילים. המחמירים טענו שההתנאות בשיער איסור, ועוד שגלוי השיער חטא גדול, כפי שמתבאר מספר הזוהר הקדוש שהם אומרים עליו שהוא מזמן קדמונינו, והם מייחסים אותו לרבי שמעון בן יוחאי, עליו השלום, שהיה בתקופת המשנה.
ובעלי הפשט השיבו להם ואמרו: מנהג אבותינו תורה, ולא נשנה ממה שירשנו מקדמונינו. והייתה בעניין זה מחלוקת גדולה, עד שהגישו עצומותיהם אל נשיאי הקבילים, אדוני חסותם שישפטו ביניהם, והנשיאים כדרכם עם בני חסותם, לקחו את שני הצדדים אל צנעא, שישפטו ביניהם חכמי יהודי צנעא. והיה הפסק, שמאחר שאין זה דבר המסכן את יסודות הדת, אין איסור למי שסומך על מנהג אבותיו, ואין היתר למי שרוצה להחמיר על עצמו.

אברהם אבינו קיים המילה מאהבה כדי לקיים ציווי ה' ולא נתגאה. שהרי אחר שמל נאמר עליו: 'ואנכי עפר ואפר', ובזה הראה גודל ענוותנותו. לכן אנו מכסים וטומנים את הערלה בעפר, לרמוז שלא להתגאות במצווה זו, ויהיה בנו מידת ענווה כמו אברהם אבינו.

עניין עמידה בשורה וניחום אבלים במועד. דע כי באה אלי שאלה מזה, ולפי דעתי. השואל: כי מנהג אצלם שלא לעמוד בשורה ולא לנחם את האבלים. והייתה תשובתי: כי הכל תלוי במנהג המקום, ואין לשנות. ולשון מורנו הרב רבי יהודה צעדי, זכותו יגן עלינו, שהעתקת, אמת הדבר. אלא שלא הבנת את דבריו. כי אתה יודע מורנו הרב רבי יהודה צעדי הנזכר, היה מקום ישיבתו במקומנו בצנעא, ואיתנו המנהג משתלשל ובא מאז ועד היום, לנחם האבלים במועד אחר הקבורה. וביימי מורנו הרב רבי יהודה צעדי הנזכר, שמע לזות שפתים שאומרים שאנחנו טועים. ועל כן הוכרח לכתוב מה שכתב, להודיע כי מנהגנו מיוסד על פי משנה וגמרא, שלא להחזיק אותנו בטועים. אך אם מנהג המקום שלא לעמוד בשורה ולא לנחם, הכל מודים שאין לשנות. ... ואם במקומכם המנהג שלא לנחם, אין לשנות. והנה ראית בעיניך אש המחלוקת, שוודאי שהוא מפני שינוי המנהג. ... וחכמינו זיכרונם לברכה אמרו, שאין מכריחים בני מדינה זו לנהוג כמנהג מדינה אחרת.

מה שהתרתי מה שדבוקה ליריעה הדבוקה לחזה, הרב יחיא יצחק הלוי מתיר בפשיטות. אבל מורנו ורבינו יחיא אלקאפח רוח אחרת עמו, שהוא סובר כדעת 'זבחי תרועה', שאותו צד שכנגד היריעה נקרא צד פנים, ואם נדבקה שם טרפה. והראיתי אותו הלשון ב'בית יוסף' ועדיין מגמגם בדבר. ומכל מקום המחמיר יחמיר לעצמו, אבל המנהג הפשוט להתיר כדעת 'בית יוסף'.
והשיב מורנו ורבינו הרב יחיא אלקאפח שאין לו ידיעה בה ולא בשאר איברים, שלא הורגל במעשה. גם בשאר מקצת דברים הקשה עלי, והראיתיו מוצא כל דין ודין. אבל הרב מורנו ורבינו יחיא בן מוסיא יצחק, קודם שנשאל אותו על הדבר, הוא מראה באצבע על כל האיברים. סוף דבר, ראיתי אותו עושה מעשה, כפי ההלכה וכפי המנהג, ואני מסכים עמו. ומי שלבו נוקפו על דבר חכמינו זיכרונם לברכה, יתעקם לעצמו. ואנו אין לנו אלא מנהג אבותינו כפי מה שהורונו חכמינו זיכרונם לברכה.

יום ט"ו בשבט הוא יום הנקרא 'חג האילנות', שמתחיל בו האוויר להתמזג, והאילנות מתחילים להוציא פרחן, ולגדל פריים. וגם זמן זה המתאים לנטוע נטיעות ולאכול שתילים.
אבל בזה ראיתי החג יש בו רמז לאדם לפי שהאדם נמשל לעץ השדה, שנאמר: 'כי האדם עץ השדה', והוא כשיזכה הילד להגיע לגיל ט"ו שנה, וכבר למד מה שצריך לפי דרגות. זאת אומרת על מה שכתוב במשנה: 'בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות, בן ט"ו לתלמוד'. כיוון שהגיע הילד לגיל ט"ו וכבר הגיע לדרגת התלמוד, ראוי לעשות לילד הזה חג ט"ו. כמו שט"ו בשבט האוויר ממוזג, כך הילד הזה שכולו ממוזג, מקרא ממשנה ומתלמוד, ובזה ראוי לעשות לו חג. ומצינו שחכמי התלמוד כל זמן שהתלמיד גומר מסכת, עושים לו סעודה ויום שמחה, וחג לתלמיד הזה שגמר מסכת אחת. וזהו שאמרנו: כשם השאילן מט"ו בשבט ראוי שיוצא פרח ופרי ועושים לו חג, כמו כן התלמיד ההגון כיוון שיגיע לט"ו שנה הוא ראוי שיוציא פרחים ופירות, תורה וקיום המצוות. ובכן ראוי לעשות לו חג ושמח.

הקדוש ברוך הוא מחזיר נשמתו הטהורה, כדי שיהיה לו עזר להדריכו בדרך האמת, והיא נקראת נר, שכתוב: 'נר ה' נשמת אדם'. ומפני שנכנסת לגוף היא מאירה בו, ונעשה כבירה, הדלוק בה נר, כשרואים הליסטים, הם יראים ולא ייכנסו לבירה, לטרוף ממנה כלום. ועוד, דע כי הנשמה היא משולה לנשר, שכתוב: 'יעלו אבר כנשרים', ומורינו ורבינו סעיד אל-שבזי חיבר בשירו שהוא מתחיל, וכתב בו 'אבקשך אודות ציפור דבקה בגופי' - והיא הנשמה. ומורינו ורבינו סאלם אל-שבזי, זכרונו לברכה, כתב בשיר המתחיל 'אל המרומם על תהילה', זה לשונו: 'יופי כנפיים לה שישה רוחנית, תעלה אל כיסא הכבוד' - והיא הנשמה. וכתב בספר 'אשל אברהם' כי פסוק 'שמע ישראל' יש בו שש תיבות, ונעשים שש כנפיים לנשמה, כשעולה בלילה אל הקדוש ברוך הוא.
ושמעתי מפי מורנו הרב רבי שלום אל-דהבאני אל-לוי, מנוחתו בגן עדן: כי הרוצה שלא ייכנסו הרחשים, המזיקים לבני אדם, כגון נחש ועקרב, לביתו בלילה, ידליק נר כל הלילה, והם יראים מלהיכנס. ... והרב רבי בנימין הכהן, זכרונו לחיי העולם הבא, כתב בספר 'אהבת דודים', זה לשונו: דע שכל הארסיים כגון נחש ועקרב וכיוצא, בורחים מן הריח של השמן הטוב, כגון בושם ומי ורדים וכיוצא, ולא ייכנסו לבית כלל. עד כאן לשונו.
ואני הצעיר למדתי מדבריו, שגם עסק התורה הנקראת שמן הטוב, ומעשים טובים גם כן, כי ריחם מבריח יצר הרע וכל סטרא אחרא, שהן עצמם נקראים גם כן ארסיים, המזיקים בארס שלהם לבני אדם. נמצא, הנשמה הנקראת נר, והתורה הנקראת אור, ומצווה גם כן נקראת נר, שכתוב: 'כי נר מצווה ותורה אור', מבריחים המזיקים בריחם הטוב.

אם צריך להיכנס לבית הכנסת לאיזה צורך, יקרא איזה פסוקים או איזה משנה או איזה מזמור או ישהה מעט ואחר כך יצא, שהישיבה בה מצווה, שנאמר: 'אשרי יושבי ביתך'. וכן כשהאדם בתפילה, שהיא עבודה שבלב, שנאמר: 'ועבדתם את ה' א-לוהיכם' 'בכל לבבכם'. צריך להשתדל מאד לכוון בפירוש המילות על כל היוצא מפיו, תפילות וברכות ולימודים, ומצווה גוררת מצווה, שיתעורר מתוך הדברים לעבוד את בוראו עבודה שלימה, עבודה תמה, ביראה ואהבה ושמחה רבה, וחיתוך מילות בשפתיים עריבות.
ומתוך כך לא יבוא להיות עובד א-לוהים דרך עראי, כדרך הרבה בורים, שבהיותם מברכים או מתפללים או לומדים נותנים קול עז, לגעור בשום אדם או לרמוז שום דבר שרוצים ואומרים 'הו, הו' או 'אי, אי', ומשחקים. ואם יציירו בדעתם שהם מדברים לפני מלך בשר ודם בעשיית אלו הגערות והרמיזות תכסמו בושה וכלימה, וכדי בזיון וקצף.
ועל זה וכזה אנו אומרים בכל יום בברכת קריאת שמע: 'אשרי איש שישמע למצוותיך ותורתך ודברך ישים על לבו'. ויש רבים שסוברים שהם מברכים ומתפללים, אבל תפילתם וברכתם פסולים, שמדלגים כמה תיבות ואותיות. ושתיים רעות עושים, שנהנים בלא ברכה ותפילתם אינה תפילה. וזה פרי המהירות, ואין זה מברך אלא מנאץ. אשרי איש ירא את ה' יקבל עליו בכל תוקף וישתדל ברוב עוז ותעצומות לברך כל ברכותיו בקול רם, אות באות, תיבה בתיבה, ברצון, בחדוות הלב. וזה כל האדם שישתדל בכל תוקף לקיים כל דבר טוב. ובזה נזכה לביאת משיחנו ובנין בית תפארתנו אמן.

ויש לך לדעת כי שעת הנישואין היא שעת רצון לפני הקדוש ברוך הוא, שמוחל לחתן ולכלה לכל עוונותיהן, ואז שעת רצון היא, כי עת לחננה כי בא מועד התיקונים, אשר חייבים שניהם לתקן, הן בהרהורי תשובה והן בנתינת כסף לצדקה כפי השגת ידיהם. ...
ומטעם זה נהגו ברוב קהילות ישראל בעולם, שהחתן והכלה מתענים ביום חופתם ומרבים בתפילות, ומי שאינו יכול להתענות, יכול ורשאי לפדות את התענית בממון שנותן לצדקה.

בתימן נהגו להצניע את לולביהם, שנענעו בהם בחג הסוכות על גבי תא ארוך, העשוי על פתח החדר מבפנים. חלק מן הלולבים הסיקו בהם את התנור לאפיית מצות ... אמרו כיוון שנעשית בו מצווה אחת תיעשה בו מצווה אחרת. ... חלק מן הלולבים נשארו במשך כל השנה, באותו תא שעל פתח החדר מבפנים, וייחסו להם סגולת שמירה כעין מאמר חכמינו: 'שיירי מצווה מעכבים את הפורענות'.

ועלינו לדעת במה זכו החשמונאים לניצחון כזה. וזה כבר רמזוהו חכמינו, במה שתיקנו לנו בברכת ההודאה ואמרו: 'על הנסים ועל הגבורות ועל התשועות, שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול, חשמונאי ובניו, כשעמדה עליהם מלכות יוון הרשעה'.
בברכה זו ובהודאה זו רמזו לנו כי ניצחונם בא, והוא, שהאבות והבנים הלכו שלובי זרוע, באמונה אחת, בדעה אחת ובמסירות אחת. והיה דגל האב, הוא דגל הבן. ובזה באה התשועה ובא הנס, ומה שמקודש לאב היה מקודש לבן. לא מה שהיה מקודש בעיני האב, זלזל בו הבן ותיעבו, לפיכך היה נס החשמונאים מקודש לדורות, כי הוא מורה לנו איך להתנהג האב עם הבן, האח עם אחיו, הקרוב והרחוק, צריכים להיות יד ביד. אמונה ודעת, אהבה ואחווה, שלום ורעות. ובזה תבוא התשועה והניצחון.

'אשמע מבשר טוב, מיום חמישי, כי מחרת יהיה, נופש לנפשי, בוקר לעבדותי, ערב לחופשי'.
'ערב לחופשי' - כי יינטו צללי ערב, דהיינו משש שעות ולמעלה, שצריך ליישב לעסוק בתורה, שנאמר בה חירות, ולהכין עצמו להקביל פני אורח הבא. ולזה נהגו הראשונים, להתאסף יחד לבתי כנסיות, ולעסוק בספר הזוהר הקדוש ברזי התורה, כדי שתבוא שבת ותמצאנו מוכן לקדושה.

'מה נעמה לי עת, בין השמשות, לראות פני שבת, פנים חדשות, בואו בתפוחים, הרבו אשישות, זה יום מנוחה, זה דודי ורעי' -
'בואו בתפוחים' - הם הנקראים תופאח בלשון ערבי, ויש בהם ריח טוב. ונוהגים בליל שבת להריח בבשמים או כיוצא בהם, לענג הנפש יתירה, שאינה נהנית אלא מהריח. 'אשישות' - הם לגינין, ישימו בהם היין. ונקט אלו לבד כמו שכתוב: 'סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים'.

'כי תבוא בכרם רעך' - ישראל נקראים 'כרם ה' צבאות'. וזהו: 'אם תבוא' ותראה בקיבוץ עם מישראל, צריך שתברך אותם. וכן תמצא ראשי תיבות: 'תברך', וסופי תיבות: 'אימך' - שכינה שרויה בתוכם ומברכת.

'ויסעו מהר שפר ויחנו בחרדה' - טעם על זה ביום הדין, כשחרדים בני אדם מהדין, אז לוקחים שופר, ומזכירים עקידת יצחק. וזה אומרו: 'הר שפר'. הר - זה יצחק הנעקד בהר, וכן 'יצחק' - גימטרייה: 'הר' עם האותיות והכולל. 'שפר' - זה שופר. ואז 'ויחנו במקהלות' - כמאמרם זיכרונם לברכה על שם 'במקהלות ברכו ה'', 'ויחנו בתחת' - צריך להיות עניו ושפל, כמה שאתה אומר: 'ומתחת זרועות עולם'. ועל ידי הענווה נמתק הדין ויצא בשלום. וזהו: 'ויסעו מתרח ויחנו במתקה' - מי שהוא רותח נמתק על ידי הכנעה ושפלות.

'מראשית עריסותיכם' - שיקדים האדם בכל אשר יעשה, יחוד הקדוש ברוך הוא ושכינתו, ונקרא בו: 'מראשית עשיותיכם'. ואותיות 'מראשית' - 'ישת אמר' - כלומר, שצריך שיאמר בפיו בראשית כל דבר: 'לשם ייחוד הקדוש ברוך הוא ושכינתו', וכן יכווין בליבו.

כשמגיע 'למה נשתנה הלילה הזה' מגביה הקערה, אשר היא סדורה בתוכה המצות וכל הדברים ומחזירה למקומה, ונאמר הטעם כי יען הקערה בכללותה היא רמז לעשר ספירות, לכן כדי שיחולו ברכה על ראשם משפע קדושה, וברכה מעשר ספירות, אנו עושים כן. והביא סמוכות מזוהר הקדוש זה לשונו: 'אמר רבי רחומאי: מהו שכתוב: 'וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם', ומהו הטעם בנשיאות ידיו לברך בברכה, אלא שיש באדם עשר אצבעות, רמז לעשר ספירות, הרי לך שנמשך ברכה מעשר.

יארצייט כשחל בשבת, צריך ללמוד ההפטרה בשבת הקודם. הרב 'חיים ביד' סימן נ"ה. וכן משמע מדברי הרב 'ברכת יוסף' זיכרונו לברכה, וזה לשונו: 'ועתה נתפשט המנהג ... תוך זמן פטירת האב ואם, בכל שנה, הבן מפטיר בשבת הקודם'. עד כאן לשונו.

טוב ונכון לאישה שתתפלל בשעת הדלקת נרות, לבקש מהשם יתברך על בעלה, שיהיה מצליח, שייתן לו ה', בנים מוצלחים ומאירים בתורה, כי התפילה בעת ובעונה הזאת מקובלת ביותר.

בימים ההם כמעט שלא נמצאו ספרים מודפסים בעדן, וספר השירים כתוב בידי בעל הספר עצמו, והוא נחשב כנכסו, ושומר אותו כאישון בת עין.
בימים ההם היה בא השושבין אל החתן, והוא מחזיק בידו ספר קטן עטוף מטפחת, וצבע הנייר מעיד עליו שהוא זקן ושבע ימים, והוא כתוב באותיות אשוריות. ספר זה הוא ביד השושבין כעין ספר חוקים, ספר בדיוק נמרץ, לא יחליף דבק ולא ימיר שיר בשיר, וכל שיר נאמר רק בזמנו ולפי המנהגים המקובלים מאבותיו ומאבות אבותיו.
בספר הזה כתובים כל השירים ששרים אותם לכבוד החתנים בימי חתונתם ושמחת ליבם, בו רשום כל הסדר של מהלך הקידושין והנהגת לילות השמחה בבית החתן והכלה. שירים אלו מושרים תמיד בכל חתונה, כמסורות מימי קדם, שכן השושבינים יורשים את הספרים מאבותיהם.

ה'מגן אברהם' מביא את דברי הזוהר, שעניין שמחת בר המצווה דומה לשמחה יום כניסה לחופה. וצריך עיון מה הדמיון בין שמחת בר המצווה ליום כניסה לחופה, וביותר: לשמחה מה זו עושה?! - הרי ביום זה מוטל על הבר מצווה עול קשה של מצוות ועבירות, שעליהם מקבלים עונשים. ושמעתי ממורי ורבי, רבי עמנואל טולידאנו, שיחיה לאורך ימים טובים ארוכים, שאכן מכאן ראיה למנהג הספרדים, שלא לעשות את הסעודה מתי שנהיה בן י"ג, אלא בזמן שמתחיל להניח תפילין. ובזה מקיים האבא מצוות חינוך, והסעודה שעושים היא על מצוות תפילין. ולכן לא היו קוראים לשמחה זו 'בר מצוה' אלא 'יום התפילין'.

'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר: 'ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר' - ובמה שנהגו לומר משנה זו קודם פרקי אבות, נראה לעניות דעתי הטעם משום שאמרנו בגמרא: מי שרוצה להיות חסיד, שיקיים דברי אבות'. וזאת החסידות מה פעולתה? - וצריך לומר: כדי לזכות לעולם הבא. ויתכן שבאו לכך תיקנו קריאת פרקי אבות בין פסח לעצרת, שהם ימי הספירה. ... שאחר הספירה אומרים: יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, מה שאין כן בתקיעת שופר ולולב, משום שכוון שעיקר הספירה אינה לשום הנאה, אלא לעוגמת נפשנו, לחורבן בית המקדש מאוויינו. לכן מתפללים אחריה 'יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו'. לא כן בתקיעת שופר וכיוצא, שלא נתקנה ברכתם זכר לחורבן. ... וכיוון שבימים האלה, שהם בין פסח לעצרת, בכל לילה אנו מתפללים הרחמן וגו', לכן תקנו לקרות פרקי אבות באלו הימים, שעל ידי הלימוד בם יתפעל האדם ומזרז עצמו לקיים דברי אבות, ואז מוכן להיות חסיד ועל ידי חסידותו תקובל תפילתו מה שמתפלל על הבית.

'הקשיבה רינתי האזינה תפילתי' - הוא לרמוז ,שאין אדם יכול להתפלל מתוך עצבון ויגון, אלא צריך ללמוד מקודם התורה, כדי שיהיה שמח ואחר כך יתפלל. ולזה אנו אומרים הזמירות ושירת הים וקריאת שמע קודם התפלה, כדי שיהיה האדם שמח בתורה ואחר כך יתפלל. וזהו: 'הקשיבה רינתי' - רצונו לומר: הזמירות שנקראים 'רנה' ומשמחים אותי ואחר כך 'האזינה תפלתי', שאני מתפלל אחר כך. ושמא תאמר כשאהיה מתפלל אחר, הנה לא יהיה לבי בל עמי, אלא יהיה לבי חושב מחשבות אוון, ופי ושפתי ידברו עמך בלי כוונת הלב. לזה אמר: 'בלא שפתי מרמה' אלא לבי ופי שווים כולם לטובה.

שתיית הפיפא, ביום טוב מן הדין מותר, אך טוב להחמיר ביום טוב ראשון, ומה גם שגדול אחד חלם על רב מופלג, והשביעו בשם ה', שיאמר לו מה יאמרו בשמים על שתיית הפיפא, והשיבו כי השותה ביום טוב מקללים אותו, והשותה בתשעה באב משמתים אותו, והשותה בכלת חתנים מנדים אותו, ואני ראיתי חלום זה כתוב מהגדול החולם, זיכרונו לברכה, ויש בו עוד דברים, וכמדומה שהיה כתוב עליו, שהחלום היה בשנת שכ"ד (1564), מכל מקום אבל ביום טוב שני גאוני עולם לא החמירו, ומאחר שמי שאינו שותה הוא משום חומרא דווקא, נראה שיכול ליתן הפיפא למי ששותה ביום טוב.

כתבו בעלי החן, זכרונם לברכה, שכל אדם נברא לתקן איזה עבירה שנכשל בה בגלגולים הקודמים. וקבלה בידינו מהקדמונים, זכרונם לחיי העולם הבא, שכל אחד יוכל לדעת בעצמו מה בא לתקן, והסימן לזה הוא, העבירה שהוא להוט אחריה ורודף אותה וחושק בה הרבה, יידע בוודאות שהיא היא העבירה שעליו לתקן. ולכן תמצא כמה אנשים אוחזים באיזה מצווה מן המצוות וקשורים אליה, ודבקים בה תמיד לקיימה בכל להט נשמתם והיא משאת נפשם. לפי האמור, על כל אחד להתעמק ולרכז כל מחשבותיו ולהפעיל כל כוחותיו הנפשיים, להגיע בעצמו לנקודת האמת הנזכרת לעיל.

חייב הנער משיכנס לשנת הי"ד, להתחנך במצוות התפילין, שהוא הזמן שבא אליו היצר הטוב, שידוע שהעובר במעי אמו, מלמדים אותו כל התורה כולה, ובצאתו לאוויר העולם, בא מלאך וסוטרו על פיו, ומשכחו כל מה שלמד במעי אמו. ותכף ומיד בא אליו היצר הרע ... ובהגיעו לשנת הי"ד, אזי בא אליו היצר הטוב. ובאותו זמן צריך עזר כנגדו, שהיא מצוות התפילין.
וכתב רבינו האר"י, זיכרונו לברכה, הביא דבריו הרב 'שערי ציון', בתקון קריאת שמע שעל המטה, וזה לשונו: באות ה' של שם הויה ברוך הוא, הוא יחוד של תפילין. והוא תיקון גדול למי שלא הניח תפילין מחמת איזה סיבה, יכווין ביחוד זה של ה' ראשונה של הויה, ברוך הוא, וכו', כי משם הם התפילין. עיין שם.
וזה אומרו: 'דבר אל בני ויקחו לי תרומה' - קרא בה 'תרום ה' ', שהיא מצוות התפילין כנזכר. 'מאת כל איש' - הוא הנער שנכנס בשנת הי"ד, שבאותו זמן נקרא 'איש'. ... ולכן מזהיר הקדוש ברוך הוא למשה רבינו, עליו השלום, לצוות לישראל על זה. ועוד בה ששנה וחזר ומפרש: 'אשר ידבנו לבו' - דווקא שהוא, היצר הטוב, שלא אמר 'לבבו' שהם יצר הרע ויצר הטוב, אלא 'לבו' דווקא, שהוא יצר הטוב, שבאותו פרק בא אצלו. מזה האיש הנזכר 'תקחו את תרומתי', שהיא ה' ראשונה שבשם, הרמוזה בתפילין כנזכר.

הימים האלה מפרשת שמות עד תצווה, שראשי התיבות שלהם שובבי"ם ת"ת, הם מסוגלים לתקן עוונות נעורים ועוון הקרי כנזכר בדברי בעלי המוסר. ואשריו לאדם שיוכל להתענות בהם כפי כוחו שהם תיקון גדול. ואבי מורי, זיכרונו לברכה, היה מתענה בהם כל ערב שבת קודש. ושמעתי כי בפרשת משפטים היו איזה אנשים צמים מיום ראשון עד יום ששי בערב, ומתפללים ערבית של שבת מוקדם ואוכלים. אבל בזמננו הגופות נחלשו מאוד, ובפרט למתענים שבוע שלם, יום ולילה, ואולי אדם יסתכן ויצא שכרו בהפסדו, ולכן תקנו לנו רבותינו זיכרונם לברכה תענית הדיבור בימים האלה.
ורבינו אלימלך מליז'נסק, זכותו יגן עלינו אמן, אמר: כי קריאת שלוש פעמים ספר 'תהלים' בלי הפסק, נחשב כתענית הפסקה משבת לשבת. ולכן ביום שעושים תענית דיבור, קוראים שלוש פעמים רצופות תהלים. ואותה הפסקה, אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שנחשבת לשמונים וחמש אלף ושש מאות תעניות. וזה התענית דיבור של הצבור יפה מתענית הרגיל, כי תענית הרגיל קשה לגוף וגם לנשמה, כי לפעמים אדם ביום צום מדבר לשון הרע ורכילות או מדבר בבית הכנסת, אבל תענית הדיבור הוא יפה לגוף, שהוא אוכל ומתענג כפי מה שרוצה, וגם תענוג לנשמה, שהוא שותק ואינו יכול לדבר שום מילה, רק קורא תהלים וגם איזה תיקונים אחרים, שסידר אותו בטוב טעם ודעת, מורנו הרב יצחק אלפייה, זכר צדיק לברכה, בספר מיוחד לזה, ונקרא 'ספר היחיאלי'. והשתיקה לגוף היא טובה מאוד.

'יעלזו חסידים בכבוד ירננו' - סופי תיבות: 'דומו', אפשר שבא לרמוז מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה שאחרי קריאת שמע על המיטה אסור לדבר. וזהו הרמז: 'דומו' - דהיינו בשעה ש'יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם', שקוראים קריאת שמע על המיטה, כמו שכתבו בגמרא, אסור לדבר אחריה. וזהו 'דומו'. כמו שאמר דוד המלך עליו השלום במקום אחר בתהלים: 'אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה'.

'ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם' - כאן בא לרמוז מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: שכל כתובים ונביאים יתבטלו לימות המשיח, חוץ ממקרא מגילה, שנאמר: 'וזכרם לא יסוף מזרעם'.
וזהו שכתוב: ה' ישמור צאתך ובואך' - דהיינו: הנס הנעשה על ידך ב'צאתך ובואך' לבית המלך, ישאר שמור לעולם, לדורות, לאות עולם, לא יכרת, וזהו: 'מעתה ועד עולם'.

אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: בונים לו נפש על קברו, והכוונה שצריך לעשות מצבה על הקבר ולכתוב עליה שם המת. וזהן שאמר: 'וימות יוסף ... וישם בארון מצרים' - וכתבו לו שמו על הארון, ובסמיכות: 'ואלה שמות בני ישראל' - רוצה לומר: שכתבו לו שמו, שהוא יוסף הנקרא בו אצל בני ישראל, ולא צפנת פענח, שהעיקר הוא השם שקראו אותו אביו ואימו בשעת הלידה.

זאת עולה מן המחבר, שבקוקולאטא מברכים אנו עליו בורא פרי העץ, בין באכילה בין בשתייה, כיוון שכל גוף הפרי מעורב במים ויש בו את כל ממשות הקאקוי, ולא משגיחים אנו כלל במים ובסוכר, אף שהם הרוב, כיוון שהם באים להכשיר ולתקן הקאקוי לאכילה או לשתייה, וכפי שכתבתי עד כאן השיגה ידי יד כהה לדרוש ולתור בחכמה ... ומעתה אני אומר, שאם ירצה לדעת מעלת כבוד תורתו הרחבה והמלאה, שדברי אלו מכוונים אל האמת, הנה מה טוב ומה נעים, ואם לאו, אין צורך עוד לחקור על הראשונות, כי עם מה שכתבתי בעניין זה די והותר. ומה גם, שלעניין מעשה, אני מודה שיש לברך עליו 'שהכל', וכמו שכתבתי בסוף דבריי, ולא מפני שהדין כך, אלא לפי שהשעה צריכה לכך, כאשר אני הקטן כרבי חנינא סבור לי, שאמר בגמרא: 'מעולם לא עברתי על דעת חבריי', ואף שהוא היה סובר כנגדם, היה עושה מעשה כדברי חבריו, וכל שכן יתוש כתוש, אפרוח שלא נפתחו עיניו כמוני. ובפרט שבברכת 'שהכל', אני יוצא בה לשיטת כל העולם.

'ברכות יעטה מורה' - רצה לומר: המורה כשיעטה הברכות לבנו או תלמידו, 'ברכות לראש צדיק' - רצה לומר: הברכה שתהיה 'לראש' - דהיינו בתחילה יברכהו שיהיה תלמיד חכם הנקרא 'צדיק'. ...
ואחר כך יברכהו שיהיה 'רב ברכות' - שיזכה לצדקה ולעושר ולבנים, שכל אלו נקראים 'ברכה'. ועל ידי זה שתקדים לו ברכת התורה: 'תשתיהו ברכות' - שיזכה לתורה הנקראת 'ברכה'. ...
ולא כמו שאין נזהרים לברך בתורה תחילה, שאין זוכים לבנים חכמים, כי הם מורים שהתורה טפלה אצלם, ואין להם הנאה ממנה כלל.

בעניין האמונה בליל ל"ג בעומר שנוהגים למכור נרות ומזכירים שמות כמה תנאים ואמוראים ומי שמדליק נר לכבודם - שמעתי: שאותו הרגע אותו הצדיק בא מעולם האמת ומסתכל בפרצופו של אותו האיש, והולך הצדיק ושומר שמו וצורתו, ובמותו של אותו האיש, בא אותו הצדיק, ומדבר סנגוריה, ואומר: כמה האיש הזה בזבז כסף, והדליק נרות לכבוד הצדיקים.
מאחר שלא ראה אותנו, ולא הכיר אותנו - רק עבור האמונה שהיה לו, מחפשים זכות עליו עד כמה שאפשר, וכל שכן הלומד ומזכיר שמותיהם תוך המשנה או המסכתא ששפתותיו דובבות בקבר, על אחת כמה וכמה עוזרים לו.

לכל הבא לעסוק ב'סדר קרבנות', שיקדימהו לתפילת השחר וגם לתפילת המוסף, כל אחד בשעתו, ובמנחה יש לומר, שיהא 'סדר עבודה' מאוחר לתפילה. אמנם ישראל בני נביאים לא נהגו כן. אלא כך ראוי להורות כמו שפירש הרבי יונה וכמנהג מקצת קהילות שיהא 'תהילה לדוד' קודם לכל דבר, והוא מוסכם לדעת הזוהר כיוון שכתוב בו 'פותח את ידיך', להקדים התהילה והפיוס על הפרנסה, בטרם יתעורר הדין. ואחריו מנהג כל ישראל להקדים פרשת התמיד לתפילת המנחה.
ומה טוב להזכיר 'פיטום הקטורת' עם התמיד, ואחריהם סדר עבודה שלנו, הכולל אותם בכל תיקוניהם, שהרי בוודאי אינם מעוררים כל כך מידת שעתם כמו העבודה עצמה, שנהיה רדופים בשביל זה להקדים התפילה אליהם, אדרבה הרי אלה מסייעים גדולים ללמד סנגוריה על התפילה, הבאה אחריהם שתקובל ברצון. והמקדים 'סדר התמיד' ומאחר 'סדר הקטורת' ומתפלל בינתיים, נמצא מסדרן לחצאין, שהרי שנו רבנן: תפילות כנגד תמידים תקנום. משפטו כנגד לעבודת היום, וקטורת עצמה שחרית ומנחה ממכשירי התמיד הוא ... ושירי הלווים לבדם המה מאוחרים לכל תיפלה כראוי לה. תהילת ה׳ ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד.

אין ספק, כי דווקא אם נמנע מדבר שקר וכפירת טובה בשעת התפילה, נקיים ביתר דיוק גם את דברי ההלכה הנוגעים בתפילה גופה. לשם כך, עלינו לזכור ראשית כל, כי השימוש בנוסח התפילה הקבוע בכל פרט מפרטיו, ובכל אות מאותיותיו, הוא תוצאה של ירידה בידיעותינו וברמתנו הרוחנית, שהרי לפי ההלכה, המקום חייב כל אחד ואחד - או אם אין היחיד מסוגל לכך, כל שליח ציבור - לחדש בכל פעם את תפילתו, בתוך המסגרת הכללית שקבעו החכמים, באופן שתביע בכנות ובכוונה את רחשי ליבנו. אמירת תפילה שאינה מתאימה לרחשי ליבנו היא תפילת קבע, תפילה בלי כוונה, מצוות אנשים מלומדה - כלומר תפילה שאין יוצאים בה ידי חובה, או לפחות יוצאים בה ידי חובה רק בדיעבד ...
מתברר אפוא, כי אין כל חובה להמשיך לחזור תמיד על אותן נוסחאות עצמן, אפילו כשאין הן מנוגדות לרחשי ליבנו, או כשהן מתיישבות איתן בדוחק, ובכל תפילה הזכות ואולי החובה לשנות ולחדש. אף האיסור לשנות מן המטבע שטבעו חכמים בברכות, אינו בא, לדעת רוב הפוסקים, ולפי המעשה שנקטו אבותינו מאז ומתמיד, לקבוע נוסח בכל פרטי הברכות, אלא הוא חייב מסגרת מסוימת שאין לסטות ממנה, ואולי ברוב המקרים גם סיום קבוע, בעל אופן כללי.
המסקנה צריכה להיות, אפוא, כי בתפילות היסוד - כלומר ברכות השחר, ברכות קריאת-שמע, שמונה-עשרה - יש להסיר אותם ביטויים מעטים שאין להם משמעות כיום, או שיש בהם משום התעלמות מהמאורעות הנפלאים שהתחוללו לנגד עינינו ... וגם להכניס חיבורים חדשים, שיעלו ברוחם בקנה אחד עם התפילה המסורתית, ושישמשו הבעה נאמנה לרגשות דורנו - הדור שראה את אימת השואה, ויצא מעבדות לחירות.

בי"ג אדר, צום אסתר, אחרי תפילת שחרית, לוקחים מבית הכנסת את ספר התורה המיוחד אל המקום, ומתחילים בביקורים, והתפילה הראשונה שמתפללים בו זה תפילת מנחה. עוד בהתחלת התפילה, הדוחק גדול מאוד, וממשיכים מעומד ובהתלהבות עצומה. לעלייה בספר, זוכה רק ישראל, כי לכהנים אסור לעבור מכל הסביבה שהיא בית עלמין, ומובן שבהעדר הכהן נתפרדה החבילה, וגם לוי לא יכול לעלות. את החזקת העמוד והנרות אשר מימין ומשמאל למגילה, מוכרים במכירה פומבית במחירים גבוהים מאוד, ורבים הם הקופצים עליה. אחרי מקרא המגילה ותפילת מעריב, מקיפים את הארונות בשירים ומזמורי תהילים בהדרת קודש, עם אלפי נשיקות מעל הקרשים היקרי-ערך האלה.
והריקודים של שמחה הרגילים בארץ ישראל על קברי הקדושים, בתופים ובמחולות, שם בבחינת בל ייראה ובל יימצא ... ויחד עם זה, כל תפילה כל תחינה אשר תהיה לכל אדם, אשר ידע איש נגע לבבו, וכפף כאגמון ראשו על הארונות, ובלב נשבר ונדכה ועיניים דמעות, שופך את שיחו לפני א-להיו, ועוזב את המקום בהתלהבות של קדושה, כנושאי הארון שהיו הולכים, ופניהם אחורנית כלפי הקודש.
אחרי הגברים נכנסות הנשים, אשר חיכו בקוצר רוח בחדר הראשון, יחד עם ארוחת הערב, כדי להפסיק את הצום על קברי הקדושים, בידי כל אחת מהן לא פחות מתריסר נרות. פה נפגשים עם אשה בוכה, באנחה מרה, 'רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע', ושם נשמע קול דק וצלול המתפשט בפנים, כפלג זך הזורם בין הדשאים. ... כל אחת מפרטת מכאוביה, ונודרת כל מיני נדרים.
ובפרט ללון כל ימי חייה, בליל הראשון של פורים במערה, ומשתדלת בכל תוקף, להתנמנם משך רגעים מספר, כדי לחלום חלום, כי לדעתן אחרי הצום ועל קברי הקדושים, החלום אינו אחד משישים בנבואה כי עם חמישה אחוז, וככה יעלה בידי כל אחת מהן לדעת, אם נתקבלה בשמים הרינה והתפילה, אשר השמיעה הלילה מנהמת הלב.
בשתיים אחר חצות, הנשים מפנות את המקום והולכות לחדר הראשון, וההמון מתחיל שוב לזרום, גם כן עם נרות למאות. אחרי תיקון לימוד לאה ואיזה בקשות, מתחילים את תפילת שחרית עוד לפני עלות השחר, מפני הצפיפות הנוראה.

הנשים שבחדר דואגות ללישת הבצק, וכדי שלא יתמהמהו, חס ושלום, הן מבקשות את עזרת הנערים כדי שיצקו להם מים על הבצק כדי לזרז את הלישה. מיד לאחר מכן, הן מוסרות את העיסה לגברים הרכונים על השולחנות, והעומד בראש השולחן דואג לחלק את העיסה לעוסקים במלאכה. חיש מהר מתחילה הלישה על ידי הגברים כאשר הם פוצחים בשירה אדירה, וקוראים את ההלל בשמחה רבה ובדבקות יתרה. כאשר המצה היתה מקבלת את הצורה, היו הנערים מחוררים חורים במצה, והעומדים מוליכים את המצה בזריזות למאפיה - שמא יחמץ לזכר: 'ולא יכלו להתמהמה'. כל העת של לישת המצות, הפיוט של ההלל מהדהד בין כותלי המאפיה ונשמע למרחוק.

'וביום השביעי יהיה לכם קודש' - ידוע הדבר ומפורסם העניין של חשיבות הטבילה בערב שבת לקראת שבת קודש. וכבר כתב גאון עוזנו, ראש הגלות, מרן הרב בן איש חי, זיכרונו לברכה, בספרו הבהיר והטהור חלק ההלכות, וזה לשונו: מה טוב ומה נעים על פי הסוד לטבול שבת כדי לקבל תוספת נפש רוח נשמה של ליל שבת על ידי טבילה ... וגם ביום שבת בבוקר קודם תפילת שחרית, טוב ויפה מאד לטבול, כדי לקבל תוספת נפש רוח נשמה של יום שבת. עד כאן לשון הרב בן איש חי. ונראה כי רמז הכתוב טבילה זאת באומרו: 'וביום השביעי יהיה לכם קודש' - ראשי תיבות אלו עולה בגימטרייה: 'מקוה' - רמז בזה כי כדי לקבל תוספת נפש רוח נשמה יש לטבול קודם במקווה.

'מה נשתנה - שמסלקים את הקערה כדי שישאלו התינוקות' - אין הכוונה כדי שישאלו השאלות הללו שבנוסח 'מה נשתנה' - אלא כלומר, שישאלו מה שישאלו ...
וכל תינוק ישאל לו כפי הבנתו ושכלו. ועושים כדי שיהיה זה פתח ליכנס עימם בדברים, וכמו שאמר לקמן: 'ושאינו יודע לשאול? - את פתח לו' - עשה לו פתח ליכנס עמו בדברים. עיין בביאורנו שם.
אבל הנוסח 'מה נשתנה', אם אין הבן חכם, לשאול מעצמו - אביו מלמדו, או ישאלו גדולים זה לזה, וקבעוהו חובה על הגדולים לאומרו לפני התחלת סיפור יציאת מצרים.

'אתם נצבים' - שיהיה בעמידה, ויעשה תיקון אם, חס ושלום ,עבר על 'לא תשנא אחיך בלבבך', ויתוודה בשעת תקיעת שופר, בלב נשבר ונדכה. וזה הרמז: 'קול תקיעת שופר' - ראשי תיבות 'קשת', נוטריקון 'קנאה שנאה תחרות', ומפני זה אומרים: 'ויסיר מתוככם ומתוכנו קנאה ושנאה ותחרות'.
וזה שאמר: 'אתם נצבים' - צריכים אנו להיזהר בימים קדושים אלו, שלא יהיה, חס ושלום, בבית הכנסת קנאה, שנאה ותחרות. ולא תהיה מצווה הבאה בעבירה, אלא יסיר מתוכנו קינאה ושנאה. וזהו שאמר: 'לשמוע קול שופר' - אשי תיבות 'לקש', רצה לומר להרחיק קנאה ושנאה, ויאהבו זה את זה בלבב שלם ובנפש חפצה, שיהיו תוכם כברם, ולא מאותם שנאמר עליהם: 'בפיו שלום את רעהו ידבר, ובקרבו ישים ארבו', אלא 'אתם' - אותיות 'אמת'. והעיקר שיהיה באהבה ושלום, כמו שכתוב: 'והיה בית יעקב אש' - רצה לומר אהבת שלום, 'ובית יוסף להבה' - ההבל היוצא מקול השופר. 'ובית עשו לקש' - נוטריקון 'לשמוע קול שופר'. 'ודלקו בהם ואכלום' - אם יש ביניהם אהבה, אין לנו דבר יותר גדול מזכות תקיעת שופר.

נמצא שיש לו לאדם שלשה דברים המעוררים אותו לתשובה. אחת בכל יום, והיא המילה. השנית בכל שבוע, והיא השבת. השלישית בכל חודש, והוא ראש חודש. ואולי לזה תקנו שמונת ימי חנוכה ושמונה נרות. כי השמונה ימים כנגד שמונת ימי המילה. וסך כל הנרות המדליקים בכל לילה, סך הכל שישה ושלושים, כנגד שלושים ימי החודש ושלשה רגלים וראש השנה ויום הכיפורים ושמיני עצרת. ואחד נוסף למעלה כנגד השבת שמורה על יחודו יתברך. ה' יעזרנו על דבר כבוד שמו. אמן כן יהי רצון.

'הקהל את העם האנשים והנשים והטף'. - אם אישה אחת רוצה לבקר את חברתה, ואין לה רצון ליישב שם הרבה מסיבת איזה דבר כגון אינה אוהבת אותה או יש לה סיבה אחרת, אזי הניח בנה בבית או אצל אחת מחברותיה, ותכף ומיד כשתשב מעט אומרת לה: הנני הולכת בשביל הילד, שמא יבכה או תאמר לה טענה אחרת כדי שלא תשב שם הרבה. אבל אם רצונה תשב עם חברתה, מחמת אהבה ורצונה ליישב עמה הרבה, אזי לוקחת את בנה עמה, כדי שלא יהיה לה טענה, ותאמר: בשביל בני שהנחתי אותו בבית או עם אחת מן השכנים, וזהו מרוב אהבה עזה שיש בניהם.
וזהו שאמר הפסוק: 'הקהל את העם האנשים והנשים והטף' - אנשים באים ללמוד, נשים באים לשמוע, אם כן טף למה באים, שהרי אינם בני חינוך? - לזה אמר: כדי ליתן שכר למביאיהם. דהיינו: הנשים שבאים לשמוע דבר ה', אזי באים עם בניהם כדי שלא יהיה להם טענה בשביל בניהם.

כשעושים על שם המת ספר תורה לזכותו, שילמדו בו בציבור, אפילו שלא קנו אותו מממונו, יש לו זכות כאילו קנהו הוא בחיים מממונו - שהקב"ה בוחן לב האיש המת - אם הוא היה עושה המצווה הזאת, כשהיה בחיים וחפץ במצווה הזו - נחשב עליו כאילו עשאה בחיים, ויש לו שכר לדורות, וכשלומדים בו בציבור נחשב עליו כאילו בא עמהם שם.
וזהו: 'אז אמרתי הנה באתי לעולם הזה' במה? 'במגילת ספר כתוב עלי' - רצה לומר: על שמו, שעשו ספר תורה, על שמו לזכותו, ובאמת שלא עשה הוא, וגם אינו ממונו אפילו, אז נחשב לו כאילו עשהו.
וזהו: 'לעשות רצונך אלוהי חפצתי' - רצה לומר: שהקב"ה בוחן לבות, אם היה משיג, האיש המת, לעשות המצווה הזאת - כגון קניית ספר תורה או צדקה או בית כנסת הוא היה עושה גם עתה, נחשב עליו כאילו הוא עשאה, ויש לו שכר בעולם הבא.

'עשרה תנאים התנה יהושע ובית דינו בשעה שחלק את הארץ ... וכן התנה שיהא כל אדם מותר לצוד דגים מים טבריה, והוא שיצוד בחכה בלבד, אבל לא יפרוש קלע ויעמיד ספינה שם, אלא בני השבט, שהגיע אותו הים בחלקם'. - הדבר מבואר שאין בכל גבולי ארץ ישראל, ים מגוף הארץ אלא ימה של טבריה. ויפו, אף שיש בה ים גדול, אינו מארץ ישראל, לכך התנה ים של טבריה. ועיקר הדין כתבו שם התוספות, שפריסת קלע נאסר אפילו לבעלים עצמם, כמו ששנינו לפנים, שהתנו השבטים זה לזה וכו' עיין שם. ורבנו התיר פריסת הקלע לבני השבטים מפני שקשה לו לשון הברייתא ששינו: 'בראשונה התנו' – משמע שלא התקיים תנאם, שהרי בא יהושע וביטלו. ועוד, שהרי זה שפריסת קלע תנאי בשם יהושע, ואם מתחילה התנו השבטים על זה, למה תלו הדבר ביהושע, מכוח זה מפרש רבנו, שהברייתא אומרת 'אפילו לבני השבט', ובא יהושע והתנה שלבני השבט יהיה מותר, והוא שאמר רבנו 'והוא שיצוד בחכה בלבד' - לא בא אלא להוציא פריסת הקלע שאסר אחר כך, אבל פריסת רשת ומכמורת הותר לכל אדם, והרי הוא בכלל צידה, שהתיר זיכרונו לברכה, שסתם צידה היא רשת.

מצאנו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה שטוב שאדם נקרא בשני שמות, שאם נגזרה איזה גזירה עליו בר מינן, אז השם השני מגן עליו ויתן לו קצת נחת. ולמדנו זה מיעקב אבינו, עליו השלום, שבשעה שנמכר יוסף אז יעקב כבר טעם טעם המיתה, שהרי תמיד היה ביגון ואנחה בר מינן, וגם כן השכינה נסתלקה מעליו ונמצא שהוא חשוב כמת, מצד הספירה שלו שהיא התפארת, והחיות שיש לו רק מצד ישראל, שהספירה שלו 'ישראל סבא'. ובזמן הבשורה כתוב: 'ותחי רוח יעקב אביהם', ועוד כתוב 'ויחי יעקב בארץ מצרים', דהיינו: שחזרה הספירה שלו ונתנה לו חיות.

לכבוד שמחה מפוארה, למתחנך במצוות התורה, משפחת אביחצירא, דניאל בן שלום נקרא. בננו זה מתחנך, בשתי מצוות בערך, לפניהם חובה לברך, לבורא עוטה אורה. גורש יצרא דעבירא, במצוות ה' ברא, לא יפחד ולא ירא, מכל רעה ומכל צרה. היום קדוש הוא לו, יצר הטוב יבוא לו, ילווהו בכל מפעלו, וא-לוהיו יעזור לו בעזרה. ישמח בו אביו ואמו, וה' א-לוהים עמו, כדניאל בלילו ויומו, ותזרח עליו האורה. היום יגרש כל משחק, וכל דבר רע ירחק, יעבוד רק שוכן שחק, האל נותן התורה. שמחה זו נעימה, בתורת ה' תמימה, חוקת מימים ימימה, כן כתוב בתורה.

'ויגדל הילד ויגמל' - רוצה לומר שי"ג מל, ביום שנשלם י"ג - מל, הסיר ערלת הלב והיצר הרע, ונכנס בו יצר הטוב שבו. ... שכמו שביום המילה, קנה הנפש, כן ביום שנגמל מיצר הרע, דהיינו בן י"ג שנה, שזכה וקנה לכל הפחות הרוח, שהיא בחינה גדולה מהנפש, ומצא הרוח הנפש שהיא מרכבה אליו. והיו דומים בעיני אברהם כאילו היו שניהם ביום אחד, לזה עשה משתה גדול. ולכן גם היום ולמחר, נשאר מנהג טוב, שביום שנשלם י"ג, ונכנס לכלל מצוות מן התורה, הם עושים משתה.

'רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום' - פירש הרב 'מעיל יעקב': 'ועצת' – נוטריקון: ואם תפילתו צורך עבודת ה' אז היא תקום, שיהיה לה תקומה ותקובל תפילתו', ויהיה כל מגמתו לעשות נחת רוח ליוצרו. למשל אם אדם מתפלל על הבנים, יכוון שמזה נמשך לקיים מצוות הבורא כגון מילה ופדיון הבן והדרכתו לעבודת ה' יתברך, וכן אם מתפלל שיאריך ה' ימי חייו, יכווין שעל ידי זה יוסיף עוד לסגל מצוות ומעשים טובים לעבודתו יתברך, וכן בהתפללו על העושר, יכווין שמזה נמשך לעשות גמילות חסדים וצדקה, ולקיים כל המצוות התלויים בממון, ואז יהיה בטוח שהשם יתברך ימלא כל משאלותיו. ונמשך מזה עוד שאי אפשר לעשות שום עבירה, דרך משל אם יפתהו יצר הרע לגזול או ליקח ריבית וכדומה, כיוון שמגמתו לעשות רצון בוראו, בוודאי שיבטל כל דבר שהוא נגד רצונו יתברך, וכן בכל דבר ודבר, כיוון שהוא רוצה לעשות נחת רוח ליוצרו, בוודאי שאינו עושה שום נדנוד איסור, והמצוות יעשה אותם בכל השלמות כהלכתן.

מחצית השקל הוא רמז למה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו זכאי וחציו חייב, עשה מצווה אחת - הכריע את עצמו לכף זכות'. וזהו שאומר הפסוק: 'מחצית השקל, בשקל הקודש' - שכאשר האדם ייתן אל לבו, שהוא נמצא במחצית השקל, במשקל של שמים, אז יתעורר להכריע שקל הקודש, היינו כף הזכות.

כתב הרב 'מעיל יעקב' זיכרונו לברכה, חלק ב' מערכת ס', שברכת התורה היא סגולה נפלאה שלא ישכח את לימודו. עיין שם. ... והוא שאמר: 'אברכה את ה' בכל עת' - דהיינו: ברכת התורה. ועל ידי זה 'תמיד תהלתו' - היא התורה, 'בפי' - שלא אשכח את לימודי על ידי ברכת התורה.

כיוון שהעיקר הוא השבת, ששקולה ככל המצוות וככל התורה, חייבים כל ישראל שישמרו השבת כהלכתה. והיום בעוונותינו הרבים, רבתה המספחת בחילול השבת, עד שאמרו: חילול שבת מותר, והיום הזה הוא חיות בני אדם. והגיעו ופירשו מה שאמרו זיכרונם לברכה: 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות' - רצונם לאמר: עשות מלאכה, חס ושלום, כמו החול, 'ואל תצטרך לבריות' - ה' יצילנו. ה' יתברך יחזירם למוטב. והם חייבים לבטוח בה', שהרי 'הכל מתשרי חוץ מתשרי', כמו שאמרו זיכרונם לברכה: תשרי ראשי תיבות: תלמוד, שבת, ראש חדש, ימים טובים, אם כן מה הם מרוויחים מעבודה בשבת באיסור?
ואם לא יעשו מלאכה בשבת באיסור, ה' יתברך ייתן להם הריווח בהיתר של ימי החול. אבל 'תשרי' הנזכר, אם יוציא הוצאות, ה' יתברך ייתן לו כפליים.
והנה נתנו רבותינו זיכרונם לברכה רמז במילת 'תשרי', שכל אות הרומזת ליום או לעניין מיוחד, נכפל בשתיים, והוא, 'תלמוד' - 'תל', במספר קטן שבע, 'מוד' - במספר קטן ארבע עשרה, וארבע עשרה כפול משבע. וכן על זה הדרך בכולם, שהמספר השני מכפיל את הראשון. גם כן 'ראש' - 'ר' במספר קטן שתיים, 'אש' במספר קטן ארבע. 'שבת' - 'ש', במספר קטן שלוש, 'בת' - שש. 'ימים טובים', כלומר 'מועד' - 'מ', במספר גדול ארבעים, 'ועד' - במספר גדול שמונים. בוא וראה אם יוציא עשרה ירוויחו עשרים. ולפי שרבותינו זיכרונם לברכה לא נתנו רמז במילת 'תלמוד', לכך רמזתי אותה אני הצעיר בישראל.

ראיתי להשיב טענה, כחומה בצורה, למי שמערער על ההקדשות, שאנו עושים, כפי מנהג הקדמונים, לשם עניי ארץ ישראל הקדושה, ולעילוי אלו הנשמות הקדושות בנדרים ונדבות, כדי שיליצו בעדינו לפני ה' א-לוהינו, שיתמלא רחמים על עמו ישראל המפוזר בין העמים ... וגם שלחוש על הדבר הזה, כמי שחס ושלום דורש אל המתים, הלא הזוהר עצמו מכחיש כל זה, כי לא נאמרו הדברים הללו, אלא לעם עובדי כוכבים ומזלות, אשר לא מבני ישראל המה, לא כן יאמר בצבאות ה', שהם נשמות חצובות מצד הקדושה, והמיתה לא מפקיעה בידי הקודש, מלבד שקדושתם עומדת לעד, וגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם. וצאו וראו כי כבר נהגו ישראל בכל ערי ישראל, לבקש מהקדוש ברוך הוא על ידי תפילה או בקשה על קברי הצדיקים, ומפיקים רצונם, ובפרט בערבי ראש השנה ויום הכיפורים, כך הוא המנהג שנתפשט, ובערי ארץ הצבי תבנה ותכונן במהרה בימינו, מזמן אל זמן, יוצאים כתות כתות של תלמידי חכמים לעשות 'זיארה', ומשטחים על קברי התנאים והאמוראים, זכותם יגן עלינו אמן, וכן בנים אצל אבותיהם, ותלמידים אצל רבם, וכן רבים, ולא חששו לסרך האיסור.

קבלת האר"י בראה חדשות, אשר לא שערום בדורות אשר עברו ... גם דינים ומנהגים הוסיפו: כמו ללבוש לבנים ביום השבת; השולחן של שבת צריך להיות בעל ארבע רגלים; לפרוס מפה על השולחן; לבצוע על חלות במספר ידוע; והחלות צריכות להיות מונחות בסדר ידוע; לאכול דגים בשבת; להביט על הציפורנים במוצאי שבת; שלא לחבק באצבעות ידו האחת, אצבעות ידו השני; שלא לגדל יונים בבית; אם יצא איש מבית אחד, לא ישוב לדור בו עד עבור שבע שנים; אסור להרוג כל נפש חיה; אסור ללבוש שני בגדים כאחת; להרחיק העצבות מן הלב; לכבד השבת עם שלושה הסעודות.

'בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז, היתה יהודה לקדשו' - כאשר יש קדושה בעם ישראל, אזי - 'ישראל ממשלותיו'... יום העצמאות אמור להיות מיועד לחשבון נפש מדיני. חשבון נפש של כלל עם ישראל. זהו יום שבו יש להתחזק בלימוד מוסר - מוסר הנביאים, מוסר של ה'פלא יועץ', ה'מסילת ישרים', ו'חובת הלבבות'. וגם הגויים צריכים ללמוד מוסר, כפי שלימדו רש"י והמלבי"ם שהמוסר במזמור זה מופנה גם לאומות העולם - 'שמעו זאת כל העמים'.

העניין השני, שמקדשים קודם הנישואין, והינו עניין רע ומר, מכמה טעמים, דבר זה אינו מצוי אצלנו גם בעיר הקרובה טיטואן, יעזריה א-לוהים, ובכל המקומות הקרובים אצלנו, ונראה שגם בכל העיירות הגדולות אשר בזה המערב, כי יש לנו תקנה מרבותינו הזקנים, זכותם יגן עלינו אמן, שכל מי שיקדש שלא בפני חכם מחכמי המעמד וכו', אם יהיו שם עדים ויבואו - תכף הם נקיים, ואם לא יהיה תכף, מלבד העונש וכו' והמקדש יפרע וכו' ויישאר בבית האסורים עד שייתן גט כשר וכו', ולא יצא משם, לא שבתות ולא בימים טובים עד שיגרשנה גירושין גמורים. ואחר כך אם ירצה לעשות הנישואים מחדש, הרשות בידו. וגזרו בכל זה בכח נח"ש וכו'. הנה באו דבריהם בספר 'ויאמר יצחק' חלק א סימן קט"ו.
וזה לי קרוב לארבעים שנה, שהיה מעשה במחנה קודשנו, מאיש אחד מערי אפריקה, והיה מתגורר אצלנו, שקידש אשה בשני עדים דווקא בלא רשות וכו', ועשינו מעשה ככל מה שאמרו בתקנה הנזכרת, ומן אז והלאה כל העם יראים מהעונש וכו', ודבר זה לקדש קודם הנישואין ובלא רשות וכו', נראה שאינו מצוי כי אם בכפרי סוס ותאפליאלת וכיוצא בהם, והולכים לדרכם תכף לבל ייוודע הדבר, ואנחנו לא נדע מהמעשה אשר נעשה, כאותו עסק ביש אשר אנו דנים עליו, ומה בידינו לעשות.

ראובן הגדול שבאחים נפטר לבית עולמו מבלי זרע של קיימא וחיים לכל ישראל שבק. והנה בעתה יצא טעון שמעון, הנזכר לעיל, שרצונו לייבם ליבמתו, להקים שם אחיו הנזכר, יען כי הוא הגדול שבאחים, ומצווה בגדול לייבם, ובפרט שיבמתו כבר נתרצתה, מטוב רצונה, להתייבם לשמעון הנזכר דווקא. ואחיו הנשארים רוצים לעכב על יד שמעון הנזכר, מלייבם את יבמתו הנזכרת משני טעמים: אחד - שמפסידים חלקם מהירושה, אשר השאיר להם ראובן, הנזכר לעיל, כיוון שהוא מייבמה, וזוכה בכל נכסי אחיו כדת של התורה. ועוד זאת כיוון שנשבע שמעון לאשתו, שלא ישא אישה אחרת עליה. ...
שכל שהיא נתנה לו רשות, אין לנו לומר שמצוות חליצה קודמת, אלא לכל העולם, מצוות ייבום קודמת, ובפרט שגם היבמה היא מפויסת להתייבם מטוב רצונה, שוודאי אין לומר שום דבר ופשוט. ... כל זה כתבתי לפלפול בעלמא, ולברר ולידע האמת דווקא, יען כי לנידון שלנו אין צורך לכל זה כלל, מאחר כי הנידון שלנו הכל לטובה, שאשתו כבר הודית בפני שלושה, שמטוב רצונה והשלמת דעתה נתרצית שייבם את יבמתו, כאשר מוצג בשאלה, והגם שהיבמה אינה רוצה להתייבם כי אם לשמעון הנזכר דווקא, ומאין הרגליים לומר שיכולים האחים לעכב על ידו מלייבם כדי שלא יפקיע חלק ירושתם אשר הניח אחיהם המת, ואומרים שנתן עיניו בממון, ולו יהי כדבריהם, אפילו כך הבל יפצה פיהם.

'וילך משה וידבר אל כל ישראל ויאמר אליהם בן מאה ועשרים' - יש לשים לב לפסוקים אלו: אחד, אומרו 'וילך משה' - ולא הזכיר להיכן הלך, ועוד אחד 'וידבר', שהוא לשון קושי - מה קושי דברים בכאן?, ועוד אחד 'אל כל ישראל' - 'כל' לרבות את מה בא? ונראה לעניות דעתי הנה חכמינו זיכרונם לברכה אמרו: 'וילך משה' - שהיה הולך מאוהל לאוהל של ישראל לבקש מהם מחילה על אודות דברים קשים שדיבר אל ישראל, ואמר להם 'שמעו נא המורים', ושמא תאמר לא הלך כי אם אצל הגדולים, לכך אמר: 'כל ישראל' - כללות ישראל, כולם, גדולים וקטנים, היה מבקש מהם מחילה.

הנה ידוע מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שטוב להתפלל על קברי הצדיקים כדי שיתפללו עלינו לבטל מעלינו כל גזירות קשות ורעות. וזהו כמו שכתוב: 'והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים' - דהיינו בעת צרת החיים, תהיה נפש אדוני הצדיק גם כן משתתפת עמהם, כדי להתפלל עליהם לבטל כל הגזירות קשות ורעות. והנה הזמן שצריך האדם להתפלל בעד אביו ואמו, הוא ביום פטירתם בכל שנה ושנה שלוש תפילות, שחרית מנחה וערבית. וכתבו הפוסקים זיכרונם לברכה שאין זה רק ביום הפטירה דווקא. ומה שנהגו להתפלל ביום שבת קדש שקודם יום הפטירה, אין זה רק מנהג.

'אני לדודי ודודי לי' - הצעד הראשון צריך לבוא מצד האדם, בבחינת 'פתחו לי פתח כחודו של מחט'. על הפתח להיות מפולש משני צדדים, שיתאפשר לעבור מצד אחד אל הצד השני, ואחר כך הקדוש ברוך הוא יעזור. אי אפשר להגיע להצלחה אם אין התעוררות מצד האדם.
'אני לדודי' - קודם עלי לדעת מי אני, מה הם הכלים שברשותי, מה הם הכוחות והאפשרויות שלי, כדי לקבל את השפע. ואחר כך 'דודי לי' - יוכל השפע לבוא מלמעלה. כדי לדעת איך לקבל אותו צריך הכנה, כמו שמצאנו במתן תורה, שאמר הקדוש ברוך הוא למשה רבינו, עליו השלום, להתכונן שלושה ימים לפני מתן תורה, כי אי אפשר לקבל מיד את התורה, אלא צריך הכנה. ...
כדי להתכונן לראש השנה וליום הכיפורים, יש צורך באלול. אך מה היא ההכנה לקראת אלול. וכי אין לו הכנה, ודאי צריך הכנה לחודש אלול. זמן ההכנה הוא כל השנה, ממוצאי יום כיפור מתחילה ההכנה לאלול. ומה היא ההכנה? - שיכיר האדם את עצמו אם יש לו כלי קיבול ראוי לקבל את השפע מלמעלה או צריך להכין לעצמו, לעמול ולהתאים לעצמו. הכל הולך אחר ההכנה, ככל שההכנה רצינית יותר וגדולה יותר, כך השפע גדל ומתקבל יותר.

'יאכלו ענוים וישבעו, יהללו ה' דורשיו, יחי לבבכם לעד' - זה אומרו המלך החסיד: 'יאכלו ענוים וישבעו' - היינו ישראל, שהענווה מתייחסת להם כידוע. ואחרי זה אמר: 'יהללו ה' דורשיו' - כוונתו בזה לומר, שצריך ללמוד על שולחנו, כי זהו שבחו של מקום. ונכלל בזה שהלימוד הוא לאחר האכילה, ולזה הקדים ואמר: 'יאכלו ענוים וישבעו' ואחרי זה אמר: 'יהללו ה' דורשיו'. וכיוון שתעשו כן, מובטחים שלא די שלא תשרה עליכם זוהמת נחש, על ידי אכילתכם, ותהיה אכילתכם זבחי מתים, אלא אדרבה תשרה קדושה, ויהיה שולחנכם כמזבח שהוא מכפר. וזה אומרו: 'יחי לבבכם לעד' - שני לבבות, על ידי שתשרה עליכם קדושה. וצריכים עוד לזכור שהוא כמזבח שאינו מכפר כי אם על ידי התשובה, וזה אומרו: 'יזכרו וישובו אל ה''.

אנחנו הספרדים נוהגים להשהות התבשיל של ליל שבת, שנתבשל כל צורכו על גבי הנופח, הגם שהוא מצטמק ויפה לו - הוא כפי דעת ה'יש אומרים'. שבדרך כלל הולכים אחרי 'סתם מרן'.
בזה נתפשט המנהג, מימי קדם, כדעת ה'יש אומרים' משום כבוד ועונג שבת ...בעניין החזרת התבשיל על הכירה... כל זמן שהיא רותחת ...נהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי.
ומזה מצאנו סמך למה שנהגו. להביא התבשיל מהכבשן עד לחצר בשבת, ולוקחים ממנו מה שצריך להם, ומחזירים אותו בכבשן - הגם שוודאי נח מרתיחתו ...לא אכפת כל זמן שלא נצטנן לגמרי.

נראה לעניות דעתי, שאין אנו צריכים לחפש שום טעם, בעניין מספר התיבות כל ברכה שיש בנוסחתנו, ונהר נהר ומסלולו - שהמרבה לא העדיף, והממעיט לא החסיר, וכל קהל וקהל יתפללו כפי מנהגם, ומנהג אבותיהם בידם, ואין לשנות ולשבש שום נוסחה. ...
הרי לך עדות רבה - שהספרדים אינם מדקדקים בחשבון תיבת הברכות, והם גורעים ומוסיפים, ואם כן צריך לומר - שהמניין שמנו חכמים הכלבו והטור, וגם מה שמנה הרא"ש שמצא בקונטרס ישן, היינו - כפי נוסח האשכנזים, ולא לנו בני ספרד.

בשנת התרע"ה, כשהייתה המלחמה העולמית, לא תקום פעמיים צרה, וגלינו מעיר הקודש לנא אמון ביום ל"ג לעומר, ביקשו ממנו לומר דברי תורה. ...
היום הזה קדוש ונורא שהוא יום מנוחתו של גדול אדונינו הרבי שמעון בר יוחאי, זכותו יגן עלינו אמן, אשר כבר נהגו בכל תפוצות ישראל לעשות אותו יום טוב, משתה ושמחה וששון. והדבר תמוה מאוד מי לנו גדול מאדונינו הרבי שמעון בר יוחאי, זכותו יגן עלינו אמן, אשר מן הראוי היינו לעשות יום מנוחתו ליום תענית ובכי ומספד בעבור שנסתלק מאיתנו אור העולם? ואנחנו עושים להפך, משתה ושמחה ויום טוב, אתמהה?! ...
אלא שחלק אחד מן התורה, שהוא חלק העליון, לא היה גלוי בעולם עד יום פטירת רבי שמעון בר יוחאי, עליו השלום, שאז ניתנו רשות לגלות אותו. נמצא שיום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי הוא כמו יום מתן תורה. ... ועל ידי שגילה אותו היום, היה קיום לאותו החלק העליון לדורות. לכן עושים היום הזה משתה ושמחה ויום טוב כמו יום מתן תורה ממש.

כמה מעלות טובות למשתדלים לעלות לארץ ישראל, יפה שעה אחת קודם, בשביל כבוד השכינה להוציאה מהגלות וגם כדי לתקן העולם, שיוכל המשיח לבוא, כמו שנאמר לעיל 'להתקין לו מקום'.
והמתרשלים לעלות לארץ ישראל, בטענה שהם מחכים לביאת המשיח - טעות הוא בידם, כי המחכה ומאמין לביאת המשיח, צריך שימצא בארץ ישראל כמו מי שמחכה לראות את פני המלך, שצריך לעמוד כמה שעות מקודם כדי לזכות במקום ראשון, וזהו כבודו של מלך שמחכים עליו, לא שיישאר בביתו, והמלך יבוא מקודם ויחכה לאנשים.
ועוד כי המשיח יבוא לקבץ נדחי ישראל - נדחי דווקא, והם אלו הנדחים אחר מסך הברזל, או אחרי נהר סמבטיון, או אחרי הרי החושך, אבל להיושבים בארצות החופש והדרור, מי הדיחם? ...ולזה כתוב בתורה 'הנסתרות לה' אלוהינו' - פירוש לאלה מבני ישראל, הישובים במקום נסתר כמו אחרי מסך הברזל וכדומה ...אבל הנגלים - עליהם לשמוע את הבת קול שאומרת 'לך לך מארצך'.

מנהג ישראל תורה הוא שנוהגים לומר: 'עלינו לשבח' אחרי המילה, ויש אצלי בזה שני טעמים:
אחד כי יודע שעניין המילה היה כדי שכל איש בשם שדי יכונה כמו שכתבו חכמי האמת כי כאשר ירים האדם בזרועותיו למעלה הוא דוגמת שי"ן וכשפושט ידו בקו המישור וישפיל ידו אחת למטה הוא דוגמת דל"ת ומאחר שמוהלים, מתגלה היו"ד,
ולכך אחר שנימול אנו אומרים: 'עלינו לשבח' וכולי 'ועל כן נקוה לך' וכולי 'לתקן עולם במלכות שדי' - רוצה לומר: ועל כן שמלנו את התינוק הזה, ועל ידי זה נתגלה בתינוק שם שד"י.

ההפטרה היא ראוי שיאמר אותה במפטיר לבדו, וכל העם ישמעו עניינה - כי רובם תוכחות. אלא שנהגו העולם לקרות כל אחד בספרו עם המפטיר, ואין קול המפטיר נשמע. ואינו מנהג הגון מן הטעם שכתבתי.

ראוי לנו לחקור ולשאול, למה ביום תשעה באב בזמן תפלת המנחה, אנו מתחילים להתנחם בפסוקי נחמה בצפצופי נעימות, בקול רם, בשמחה גדולה, כמו שאנו עושים ביום הכיפורים בתפלת נעילה, אדרבה, היה לנו להמתין עד עבור יום תשיעי ועשירי, כי דיו לאבל לעמוד באבלו על כל מה שעבר עליו, כי בזמן המנחה הותחל ההיכל להישרף, ותחילת פורענות עדיף, ואם כן, למה תיקנו לנו מנהג כזה, שביום יתנחמו מכל וכול ירננו הפסוקים של נחמה, שאם הצרה עדיין לא נגמרה, אם כן מה נועיל בתנחומים בזה באופן מקוטע. וידמה שלזה נתכוון איוב באומרו: 'על כן אמאס' בדבריהם, יען 'ונחמתי על עפר ואפר' - רצונו לומר: מנחמים אותי שאני מתנחם מהם בשעה שאני מתגולל בעפר ואפר, כי אז לא תקובל הנחמה שאני מקבל מהם כי לא תועיל לכלום. וכך אמר התנא: 'ואל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו', ואם כן למה תיקנו לנו מנהג זה שנתפשט בכל גלילות ישראל. ויובן במה שהובא במדרש חכמינו זיכרונם לברכה: משל לשפחה שהלכה למלאות מים מן המעיין, ונפלה לה כדה שם, התחילה לבכות, באה בת מלך לרחוץ, נפלה שם אצעדה של זהב, התחילה השפחה לשחוק, אמרה מי שיוציא אצעדה של בת מלך יוציא הכד. כך הוא בנדון שלנו, כל זמן שצערנו יחיד, אנו בוכים, אך אמנם לעת ערב שהציתו אש בהיכל, אנו מקבלים תנחומים לומר מי שיתבע עלבונו, הוא יתבע עלבוננו.

'שופר מהופך' - פירוש: שהוא טוב, נהפך מרעה לטובה אזי 'קדמה' - כמו שהיה מקדמת העולם, בשעת בריאתו, שאין בו עוון אשר חטא, ומאחר ששב בתשובה נהפך לטובה, אזי צריך לענווה, שיהיה עניו ובזה מתכפרים לו עוונותיו וכאלו הקריב קרבנות על גבי המזבח. כמו שאמר דוד המלך, עליו השלום, 'זבחי א-להים רוח נשברה' - וזהו: 'זקף קטון זקף גדול' – פירוש: שהקדוש ברוך הוא זוקפו לגדולה, ממדרגה למדרגה בעולם הזה ובעולם הבא.

שבמשך שבתות השנה לא היה להם דרשן קבוע, אבל בשבת שלפני הפסח, היה דרשן קבוע, ונודע לכל, שרק הרב הראשי, שהוא הרב הגדול, הוא הדורש בשבת זו. ומטעם זה נשתלשל ונשתרש המנהג בכמה תפוצות ישראל, שבשבת הגדול שהחכם ורב העיר דורש לפני הקהל, שדרשת שבת זו שייך רק להגדול, ואין להרבנים אחרים שייכות בזה. ומפני זה אנחנו קורים לשבת זו 'שבת הגדול' - זאת אומרת: שבת השייך להגדול ... ונוכל לומר שלזה הנהיגו באיזו קהילות לעשות הלבשת היתומים בשבת זו דווקא, הגם שהיה מתאים יותר לעשותה בשבת שקודם סוכות, שאז ימי החורף ממשמשים ובאים, ויותר נחוץ להיות ההלבשה לזמן החורף, אלא שעשו כן מפני כבודו של גדול, כיוון שהוא דורש באותה שבת, מחלקים גם כן בגדים ושמלות ומגדנות להיתומים עניים.

תיקנו ונהגו להקדים משנת 'כל ישראל' בתחילת המסכת הזו, ולא עוד אלא שנהגו לאומרה בתחילת כל פרק ... כל פעולה שיפעל האדם, ראוי להקדים אליה התכלית המכוון בה, אשר הוא תחילת המחשבה וזולת זה הוא פועל בטל, ומלבד זה אם ירצה האדם להנהיג לחברו בדרך אחד, אם לא יודיעהו תחילה תכלית הדרך ההוא, לא ילך בה בשמחה ובטוב לבב, רק בדאגה ובעיצבון בהיותו בלתי מצייר תכלית פעולתו. על כן ראו מתקני קריאת המסכת הזו בזמן הנזכר, להקדים התכלית וקלות השגתו, בעשיית הפעולות השלמות וקיום המוסרים המסודרים, בכל פרק ופרק מהפרקים הנזכרים, והוא השגת החיים הנצחיים והם חיי עולם הבא, ואמר שכל איש בשם ישראל יכונה, לא יהיה נמנע ממנו השגת העולם הבא.

יכולים הציבור להעמיד הדבר לדין תורה, שיפרע כל אחד לפי ממונו, אלא שנכון הדבר שלא יהיה לגמרי, אלא קרוב אל דין התורה ... ומכל מקום גדול השלום, וטוב לעשות קרוב אל דת תורה ולא לגמרי, כי כמה דברים אמרו חכמים זיכרונם לברכה כי טוב להותיר אדם מדין התורה מעט מפני השלום.

שולחן ערוך: 'לא ישכיר אדם מרחץ שלו לעכו"ם, מפני שנקרא על שמו וכו' אבל שדה מותר וכו' ותנור דינו כמרחץ וריחיים דינו כשדה'. - הנה זו היא דעת הרמב"ן בחידושיו לעבודה זרה, והביא דבריו הטור כאן, אבל הר"ן בפרק א' של עבודה זרה, והביא דבריו מרן הבית יוסף, כתב בשם בעל מתיבות שתנור וריחיים הוו כשדה, עיין שם. והראב"ד בספר 'תמים דעים' סימן קכ"ה, כתב משם רבנו חננאל שהביא משם הירושלמי שתנור וריחיים דינם כמרחץ, עיין שם.
וצריך לומר שכל אחד דיבר אל עירו ואל שער מקומו, וכמו שכתב הר"ן שם: שבכל כיוצא בזה - הכל כמנהג המדינה, וכן כתב הרב המגיד בפרק ו' מהלכות שבת, הלכה ט"ו: שאין דין זה תלוי במהות הדברים, אלא לפי המקומות: יש שדרכן להשכיר תנור, ויש שאין דרכן, וכן במרחץ, אלא שדברו חכמים בהווה לפי מנהג ארצם, עד כאן. וכתב מרן חכם חיים פלאג'י, זכרונו לברכה לחיי העולם הבא, בספרו החשוב הנדפס מחדש 'רוח חיים' אות א', שבעירנו איזמיר, יגן עליה א-להים, הוה מנהג פשוט להשכיר התנור בכך וכך לשנה, וכיוון שכן הוא המנהג ברוב העיר, אינו נקרא על שמו של בעל התנור, כי כולם יודעים שהגוי לעצמו הוא עושה, זה תורף דבריו, עיין שם.

'תפילה לדוד: שמעה ה' צדק, הקשיבה רינתי, האזינה תפילתי' - יובן במאמרם זיכרונם לברכה: 'המתפלל על חברו הוא נענה תחילה'. עוד אמרו: 'לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא תחילה ואחר כך יתפלל. גם ידוע שהשכינה כביכול היא עם ישראל בגלות, והיא נקראת 'צדק'. לזה המשורר שאל תחילה על השכינה לשוב את שבותה ולהחזיר עטרה ליושנה, זהו שאמר: 'שמעה ה' צדק' - שהיא השכינה, להוציאה מהגלות. ואחר שהתפלל עליה, חזר לשאול על עצמו ואמר: 'הקשיבה רינתי' - שהם שבחים שאסדר לפניך. ואחר הרינה והשבח 'האזינה תפלתי' - לקבל שאלתי ולא תשוב ריקם.

'טוב ללכת אל בית אבל' - להתאבל ולספוד עליו, ולספר בשבחו ובמצוותיו לעורר עליו הרחמים, להיות לו עילוי גדול לנפש רוח ונשמה בעולם הבא כאמור
'באשר הוא סוף כל האדם' - וכבר ניכר אם זך וישר פועלו. ולזה 'טוב ללכת לבית האבל', שאם יתעצל ולא יספוד עליו ולספר בשבחו אז הוא מחויב להיות: 'והחי ייתן אל ליבו' - רצה לומר: בהיותו חי, מי ייתן אל ליבו ליקבר בחייו, מידה כנגד מידה.

נתבונן בתועלתיות וההנאה שהאדם מפיק מקיומו בעולם. נניח שלאחר שבעים שנה, נעזוב את העולם, כאשר אף אחד מאיתנו אינו לוקח איתו מאומה. אז יתברר ההבדל בין מי שעבד כל ימי חייו, למי שנח שביעית מימי חייו. מי נהנה יותר מחייו? לכן, כל אדם, ללא הבדל השקפה ודת, יש ללמוד מן היהודים, ולהקדיש חלק מחייו למנוחה. מועד זה יהיה מיועד לקריאת ספרים\ למפגשים משפחתיים וחברתיים, להחלפת דעות ולטיולים. האם זה לא כדאי?!