החכם היומי על לוח השנה:
< חשון ה'תשפ"ב October 2021 >
אבגדהוש
     כה/1כו/2
כז/3כח/4כט/5ל/6א/7ב/8ג/9
ד/10ה/11ו/12ז/13ח/14ט/15י/16
יא/17יב/18יג/19יד/20טו/21טז/22יז/23
יח/24יט/25כ/26כא/27כב/28כג/29כד/30
כה/31      

מפתח ערכים - מסורת אבות

כל מהותה של היהדות - אמונת החידוש. ייעודה - תחיית המתים. ברכתה: 'תחליף כנשר נעורים'. תפילתנו: 'המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. ... 'כי נער ישראל ואוהבהו' - דווקא משום שנער הוא, אני אוהב אותו'. ... ובלפני ולפנים ... באו כרובים ופרשו כנפיהם למעלה, ובאו החכמים ופרשו: 'כרובים' - כמו רוביא - כמו נער. התורה שהקדישה את הילדות וההתחדשות, הקדימה כבוד אב ואם למעמד הר סיני. כמו שבת, כך כבוד אב ואם נצטוו במרה. בלי קדושת אבות, קדושת בית, קדושת דורות אין הבנים מסוגלים לא לקבל תורה ולא לנטוע נטיעות חדשות. מושג החידוש ומושג הנצח, לא רק שאינם סותרים זה את זה, אלא תלויים זה בזה. אחד יוצא מחברו, ובדבר זה טעו רבים.
הרב אברהם יהודה חן , 'במלכות היהדות', חלק ג', עמ' 277-278, הוצאת מוסד הרב קוק, תש"ל (1970) מתוך 'החכם היומי'
'והא-לוהים ניסה את אברהם' - והקשה על זה הרמב"ן: איך שייך שינסה השם יתברך את האדם, וכי אינו יודע השם יתברך, אם יעשה אם לאו?! - ותירץ: הניסיון אינו בשביל המנסה, אלא בשביל המנוסה. ושמעתי ממורי פירוש הרמב"ן הנזכר לעיל, שהנה למשל אהבת האב על הבן גדולה מאוד, וגם 'על כל פשע תכסה אהבה'. אך כשהבן הוא חכם, ורוצה לפשפש במעשיו, אז האהבה גדולה יותר. וזה שייך באדם, אבל בהשם יתברך לא שייך לומר 'יותר', רק שהאהבה נתגלה ביותר.
וזהו פירוש הפסוק: 'והא-לוהים ניסה את אברהם' - פירוש: שהניסיון הוא בשביל אברהם, שנקרא אהבה. כי 'אברהם' הוא 'אבר מה'. אבר הוא לשון התקשרות, וגם לשון אגפים, ומה הוא לשון התפארות, כידוע שהעוף פורח בשביל ייסוד הרוח שגובר בו.
הרב אהרן פרלוב, בית אהרון, פרשת וירא, דף י ע"א, 19, ברודי, תרל"ה (1875) מתוך 'החכם היומי'
מה זה גודל החידוש מאברהם אבינו, עליו השלום, שהעלה את יצחק בנו לעקידה עד שאנו מבקשים בתפילת מוסף לראש השנה: 'ותראה לפניך עקידת יחיד, שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח, וכבש רחמיו', והלא כמה אלפים צדיקים מישראל, אשר הערו למות נפשם על קידוש ה', וסבלו עינויים קשים בלתי שיעור, וכמה וכמה מהם שחטו את בניהם בידיהם בזמן השמד, רחמנא ליצלן, כמו שאומר הכתוב: 'כי עליך הורגנו כל היום', ואם כן מה החידוש של אברהם אבינו יותר ...
כי התחלת דבר סימן לכל הדבר וכן בכל דבר, הראשון המתחיל הוא העיקר כמו קין הוא היה הרוצח והראשון בעולם, ואלו לא היה שום אדם מתחיל להרוג אדם לא היה רציחה בעולם, וכן נמרוד היה אפיקורוס הראשון בעולם כמו שאומר הכתוב: 'הוא החל להיות גבור ציד לפני ה', ועל ידו נשאר עניין האפיקורסות בעולם. ... וכמו כן במידה טובה - הראשון המתחיל הוא האב המוריש כח המידה הטובה שעשה לבניו אחריו, ואברהם אבינו הוא היה הצדיק האמיתי הראשון בעולם כמו שאומר הכתוב: 'הביטו אל אברהם אביכם', 'כי אחד קראתיו', וכתוב: 'אחד היה אברהם'. וכמובא במדרש כשהלך אברהם לעקידה, עמד היצר הרע לשטן לו, ועשה נחל שוטף באם הדרך, ואברהם עבר עד צווארו במים ומסר נפשו להתגבר על יצרו בכל כוחותיו, גם שבר צלמי אביו ומסר נפשו לכבשן האש, לבער עבודה זרה מן העולם, ולהודיע כי רק ה' הוא הא-לוהים, והוא עשה בזה הכנה לדורות עולם, שכל יהודי שיעמוד ללחום מלחמת ה' בכל כוחו, יעמוד לו זכותו לסייעו להתגבר על יצרו, וממנו באים לנו כל המידות טובות בירושה כמו שאומר הכתוב: 'מה טוב חלקנו, ומה נעים גורלנו, ומה יפה מאוד ירושתנו.
חכם אבא שאול חדאד, פני שאול, דרושים, חלק ראשון, דרוש ד' לראש חודש חשוון עמ' כה-כ"ו, דפוס עידאן כהן וצבאן, ג'רבה, תש"ח (1948). מתוך 'החכם היומי'
'ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם' - דרשו חכמינו זיכרונם לברכה בגמרא: 'אתם' כתיב חסר - להראות לנו שעל האב ללמד את בנו. אם כן, לא נחשוב כיוון שהבן הולך כבר לבית הספר האב פטור מללמד אותו, אדרבא לשאול אותו: מה למדת מה עשית? - אם אין לו אפשרות כזאת שילמד אותו, לכל הפחות ישאל אותו: האם הולך לבית הספר? ...
כפי שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'הרגיל בנר חנוכה יהיו לו בנים תלמידי חכמים' - איזה קשר לחכמה עם נר חנוכה? ... איך אנחנו מדליקים הנרות - ליל ראשון מדליקים נר אחד בשני ב', וכן על זה הדרך, כמו שאמרו בית הלל הולכים ומוסיפים. לכן 'הרגיל' - יזכה באמת לבנים חכמים כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה. תלמידי חכמים כל זמן שמבקרים בבית הספר - חכמה תתוסף בהם.
לכן ההורים קשורים בבית הספר ובית הספר קשור בהורים, ההורים יראו שילדיהם מתקדמים בבית הספר, ויהיה קשר עם המורים בכל עניין של הבנים - כל הורה עם בנו.
חכם אברהם אבוחצירא, תולדות אברהם, עמ' רכ"ו- רכ"ז הוצאת הרב אברהם מוגרבי, ירושלים, תש"ם (1980) מתוך 'החכם היומי'
עורה בבוקר פקח עיניך, קומה עזוב מיטתך, רחץ ידיך ופניך, גם התפלל לא-להיך. מהר ורוץ לבית ספרך, שם המורה יורך דעת, אליו תכין ליבך, אליו הט אוזן שומעת. תלמיד חרוץ, לא יאחר המועד לבוא לבית הספר, יישב על מקומו כראוי, יקשיב לדברי המורה, לא ידבר בלט עם חבריו. יבין תמיד את שיעורו, בגדיו וספריו נקיים תמיד. ... נפרוש בנים את כפינו, ובקול דממה דקה, נערוך יחד אל א-לוה, תפילה טהורה זכה, בעד הורינו ומורינו, ובעד כל עמנו, נשפוך שיח נתפללה, מעמקי ליבנו. מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך.
חכם אברהם אביכזר, העברי: ספר למוד ראשית דעת שפת עבר, עמ' 31-34. דפוס יעקב בן עטר, אלכסנדריה תרפ"א (1920). מתוך 'החכם היומי'
יש לדקדק מה חידש ומה גרע או מה הוסיף על הגרסא הכתובה לפנינו ... ומפני מה טרח בכדי לשבר קולמוסים ולשפוך דיות. והנה ידעתי ... כי שערי תשובה לא ננעלו ... שגרסא אחרת נזדמנה לפניו ומשובשת היא, והגיה וגרסתו נכתבה וזו הגהתו. האמנם הלא כתבתי לך כי תשובות דקות צנומות דקות לא יועילו ולא יצילו, כי תוהו המה ולא יסתפק מהם כי אם למי שלא ירצה לטרוח בעיון.
וכל שכן שקבלתי מרבותיי כי במקום ששולל רש"י זיכרונו לברכה גרסא הוא אומר: 'לא נימא הכי כי אם הכי' (לא נאמר כך כי אם כך) אבל כשאומר: 'הכי גרסינן' (כך שנינו) הוא במקום שיש לכאורה קושי בגרסא הכתובה, וירא ויצר שמא מחמת הקושי, יבוא המעיין לאמר שמשובשת היא. ואם אמת היה הדבר הזה לא נמצאו בטולים לה - וכלל הוא.
חכם אברהם אבן מוסא, שיטה למסכת סוטה, כתב יד המוזאון הבריטי 440, עמ' 173א, מובא אצל מאיר בניהו במאמר 'רבי אברהם אבן מוסא ובנו רבי משה' מתוך 'החכם היומי'
'יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך' - להודיע איך תהיה אופן הכנסייה לשם שמיים כדי שתתקיים, והוא שלעולם יכבד את הפחות ממנו - בשווה לו, ואת השווה לו - כגדול ממנו, ובזה אם יתכנסו יחד תתקיים עצתם ומחשבתם, והעניין שלפי שדרך טבע האנשים הוא לזלזל בכבוד מי שהוא קטן מהם. ...
ויש אומרים לפי שדרך בני אדם שלא להחשיב הכבוד שמכבדים אותו, אלא כשהוא אדם מכובד. אמנם מקטן הערך, אין אותו הכבוד נחשב בעיניו, ולזה אמר אף על פי שתלמידך הוא לנגדך - כאין, אל תזלזל בכבוד אשר הוא מכבד אותך, וזה שנאמר: 'יהיה כבוד תלמידך' - כלומר הכבוד שהוא מכבד אותך, יהיה חביב עליך כשלך, כלומר כאותו הכבוד שאתה מכבד אותו שהוא חשוב בעיני תלמידך - גם כן מעלת כבודו יהיה חביב עליך.
חכם אברהם אזולאי , אהבה בתענוגים, עמ' פ"ו- פ"ז, הוצאת אורות החיים, ירושלים, תשמ"ז (1987) מתוך 'החכם היומי'
שאלה: בעל הבית שיש לו שני בתים, באחד יושב ולומד שם ביום, ובלילה ישן שם, אבל האכילה של לילה הוא בבית האחר שיש לו, ששם ישן בנו הנשוי הסמוך על שולחנו. ואחר האכילה, בא לישון בבית האחר שלומד ביום. אם יהיה צריך להדליק נרות חנוכה בשני הבתים או די בבית אחד, ששם עיקר אכילתו עם בני ביתו. וכמו כן סתם בן הנשוי הסמוך על שולחן אביו ויש לו חדר מיוחד לשינה אם צריך להדליק בפני עצמו או לא.
תשובה. כתב הטור סימן תרע"ז וזו לשונו: כתב אדוני אבי הרא"ש, זכרונו לברכה, בתשובה: בן האוכל אצל אביו או האוכל אצל חברו, ויש לו בית מיוחד לשינה, צריך להדליק, שכיוון שיש לו בית מיוחד לשינה, והעולם רואים אותו נכנס ויוצא בו, יש חשד, אם אינו מדליק, שאין העולם יודעים שאוכלים במקום אחר. ... היוצא מן הכתוב, שבן הסמוך על שולחן אביו, אפילו שהוא נשוי, אפילו אם ירצה להדליק בחדר שהוא ישן, פשוט לי שאין יכול לברך, אלא אם ירצה להדליק בפני עצמו, יסמוך על ברכת אביו. וכל זה אם ירצה להדליק משום הידור מצווה, שמעיקר הדין, לדעתי השפלה, למרבה, די לו בשיתוף בפרוטות, עם אביו, ואין צריך להדליק בחדרו כלל, שבזמננו זה, שאנו מדליקין בפנים ממש, וכל שכן בעירנו זו, שידוע לכל שהוא אוכל עם אביו יחד. ממילא יוצא לנידון שלנו - באב האוכל בבית בנו, והוא ישן בחדרו האחר, שאין צריך להדליק, רק בחדר שאוכל עם בנו, וכל זה הוא כשהבן הוא נשוי, שאם אינו נשוי, אפילו להשתתף בפרוטות אינו צריך כלל.
חכם אברהם אלקלעי, חסד לאברהם, חלק א', אורח חיים, סימן כד, דפוס בצלאל הלוי אשכנזי, דף ס' עמ' ב' – דף ס"ב עמ' א', סלוניקי, תקע"ג (1813) מתוך 'החכם היומי'
'ואתה תצווה את בני ישראל, ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד' - שכיוון שמשה רבנו, עליו השלום, לרוב ענוותנותו, הקטין עצמו ואמר לקדוש ברוך הוא: 'מחני נא מספרך אשר כתבת' לכבוד ישראל, על כן אמר לו הקדוש ברוך הוא: כיוון שזכית לגודל הענווה, שהקטנת עצמך ואמרת 'מחני נא' בשביל ישראל, 'אתה תצווה את בני ישראל' - שהם התלמידי חכמים שבדור, להנהיג הדור וללמדם ענווה כמוך. שעיקר קיום תורה ומצוות לא יתקיימו אלא במי שהוא עניו. וכמו שאמר הש"ס שהתורה נמשלה למים, שאינו הולך אלא למקום מדרון, כן התורה לא תמצא אלא במי שמחשיב עצמו כעפר לדוש. על כן הזהירו לצוותם על זה, שלא יהיו דברי המנהיג, מקובלים בפי שומעם אלא אם הוא עניו. והוא שאמר 'ואתה תצווה את בני ישראל' - שהם תלמידי חכמים, הראויים להיקרא בשם ישראל.
חכם אברהם אנקאווה, מלל לאברהם, חלק א', פרשת תצווה, דף ע"ח עמ' א'-ב', דפוס שלמה בילפורטי וחברו, ליוורנו תרל"ה (1874) מתוך 'החכם היומי'
הנה יסוד התורה, שורש המצוות כולן הוא האמונה, להאמין בלב שלם שיש לעולם בורא מצוי יחיד, המשגיח על הכל ומושל בכל. אמונה זו, מוטבעת בנפשו של העם הישראלי הקדוש, והיא הירושה הרוחנית הטבעית, שעברה אליו בירושה מדור דור, מאבותיו הקדושים, ואין לך אדם מישראל שאין בו זיק של אמונה חבוי במכמני ליבו, ומשווהו לסגולה. יש לך מי שהזיק בוער בקרבו ומקרבו אל אביו שבשמיים קרבה יתירה, ויש שהזיק עמום בקרבו עד שכמעט ואין ממנו תוצאות מגולות. ומעטים המה אלה, שהטביעו את עצמם בבוץ הכפירה עד שכיבו את הזיק הסגולי שלהם.
חכם אברהם בדוש, מאורות אברהם, מכתבים ורשימות, עמ' ר"ג-ר"ו. הוצאת משפחת המחבר, ניו-יורק תשנ"ה (1995). מתוך 'החכם היומי'
עולמנו החדש קבע לעצמו מוסריות, בחוקים חדשים הפוכים ממה שלפנים, וזה עצמו מנוגד לחוק המוסר, הואיל והמוסריות איננה הסכמת עם או קביעת חוקים, היא חוקה טבעית מוטבעת בצלם הא-להי האנושי, וכשם שהטבע לא ניתן לשינוי כן חוק המוסר לא ניתן לשינוי. ...
השקר נפוץ במסווה של שם, כגון פוליטיקה, דיפלומטיה, ואין זה חוסר מוסריות כלל לטפול שקרים פוליטיים או דיפלומטיים, כי אדרבא זהו זוהר אנושי, האמת נשכחה ודוברי אמת בטלנים ייקראו. ואם אמנם הברק והיופי החיצוני מפארים את עולמנו, הרי לעומת זה הורק התוכן הפנימי מקרבו של בן האדם, ואין בידו אלא חיצוניות.
חכם אברהם בדוש, מאורות אברהם, מכתבים ורשימות, עמ' רל"ז-רל"ח. הוצאת משפחת המחבר, ניו-יורק תשנ"ה (1995). מתוך 'החכם היומי'
'בך בחר ה' א-להיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים' - הכוונה היא שבא הכתוב נותן טעם לשבח, כי הוא יתברך בחר בעם קדוש, קדושה יתירה. זאת היתה יתירה - שנשתרשו בהם שלושה מידות אלו שהם נוטריקון: 'בושה, חסד, רחמנות' הנרמזים בתיבת 'בחר', שהיא מידתו של אהרן הכהן הגדול, עליו השלום. כמו שנאמר: 'אהרן אשר בחר בו', שהיה גומל חסד עם כל ישראל, ואב רחמן לרחם על עמו ולעשות שלום בין אדם לחברו, ובין איש לאשתו, ובין ישראל לאביהם שבשמים. ועל ידי זה גורם בושה וכלימה לאותו בעל הבית, אשר הוא הולך אצלו לתוך שלום, יען אמור יאמר, אותו בעל הבית בלבו, שאם קדמה לו ידיעה לאהרן באותו, שיש בידו עוון אשר חטא, אזי בורח ממנו, לפי שאסור להסתכל בדמותו, ולכן באותו פרק ובאותו עת, קונה מסווה הבושה ומתבייש מאדם גדול שבא לתוך ביתו ואף שאינו לפי כבודו. וזהו שסיים הכתוב: 'בך בחר ה' א-לוהיך להיות לו לעם סגולה' - במידות אלו מכל העמים.
חכם אברהם בושערה, ברית אברהם, דף קמ"ד ע"ב, דפוס אליעזר סעדון, ליוורנו, תקנ"א (1791). מתוך 'החכם היומי'
מעיקר הדין כל אדם שוחט לכתחילה. ונהגו שאין אדם שוחט אלא אם כן נטל קבלה לפני רבו, וגם נטל כתב מן החכם לראיה שנתן לו קבלה, וכן נהגו בימינו בכל תפוצות ישראל, שאין אדם שוחט אלא אם כן נטל קבלה לפני החכם, אבל שאר כל אדם שלא נטל קבלה אסור לשחוט, ואם שחט שחיטתו אסורה, ואם בישלו את הבשר הכלים אסור.
חכם אברהם ביג'אג'ו, 'ושחטתם בזה', דף א ע"א, ירושלים, תרצ"ב (1932) מתוך 'החכם היומי'
ובכלל המסירה כאמור צריכים אנחנו ללמד ולמסור לדור החדש לימוד פשט המקרא עם הנקודות והטעמים והנגינות של כל חלק מהתנ"ך, שרבים מהדור החדש לא לומדים בקטנותם הלימודים הנ"ל, ובגדלם אין קריאתם בתנ"ך כראוי, וגם התפילה שלהם חסרה הרבה, ובעת שיצטרכו לומר קדיש בציבור למנוחת קרוביהם, ומכל שכן לקרוא הפטרה או להיות חזנים, הם טועים הרבה טעויות מחיסרון הידיעות בלימוד המקרא, ויהיה בושה גדולה להם ולהוריהם, שלא דאגו ללמדם מקטנותם כל דבר כראוי. ואל יסמוך האב על מה שלומדים בניו בבית הספר, שהניסיון הוכיח שלימוד בית הספר בנוי על יסוד רעוע, וחסר בו כמעט וחצי אותיות האל"ף - בי"ת, אל"ף ה"א ועי"ן שווים, חי"ת וכ"ף רפויה שווים, טי"ת ות"ו שווים. ... והנגינה המסורתית שלנו מלפני אלף שנה משתכחת לגמרי.
חכם אברהם ביתאן , 'והוכיח אברהם' בתוך שמו אברהם חלק א', עמ' נ"ב- נ"ג, דפוס י. ע. איתאח, ירושלים , תשל"ו (1976) מתוך 'החכם היומי'
'בזמן שאדם אוכל משלו דעתו מיושבת עליו ואפילו אוכל האדם משל אביו ואמו ובניו אין דעתו מיושבת עליו עד כאן'. ובעתות כאלה אין איש שם על לב ... אלו בזמן החולף היה להם לזרה. ורבים מעמי הארץ לקחו להם נשים מכל אשר בחרו בטרם יצא אדם לפעלו ולעבודתו על פני טורח אביהם.
חכם אברהם בכור איבלאגון, ברכה ריבלין, "הרב אברהם איבלאגון וחיבוריו על כרתים והיהודים שבו", עמ' 135 פעמים 37, מכון יד בן-צבי, תשמ"ט (1989). מתוך 'החכם היומי'
וכראות אדם זה תסמר שערת בשרו, שבעוונותינו הרבים, פשתה המספחת שאין האמת מצוי בפי רוב ההמון, ומונים זה לזה בדברי שקרים וכזבים, ואמת לא ידברו, עד שכבר הוחזקו וניכרים דברי שקר. ומשלמים זה לזה במינים של שקרים שונים, ואומרים שאם אינם מדברים שקר, אינם משתכרים בסחורתם. ורגילים לומר על מי שרגיל בדברי אמת, שאינו אלא מצד שהוא תם, ואין דעת ולא תבונה בו. ועל זה ידוו כל הדווים, ש'אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה', שאיך נחשב למי שעושה רצון הבורא כאילו עומד בלא דעת ותבונה, והוא להפך, שמי שאינו עושה רצונו יתברך, בוודאי הוא שוטה מוחלט, 'איש בער ולא ידע וכסיל לא יבין את זאת'. וכתוב ב'שערי קדושה', שהמדבר שקרים כופר בא-לוהי האמת, ומודה באל אחר שהוא שקר, והוא כת שאינה רואה פני שכינה. כמו שכתוב: 'דובר שקרים לא יכון לנגד עיני'. ואינו בכלל ישראל שכתוב בהם: 'שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב', וימיו מתקצרים.
חכם אברהם בן נחמן הכהן , בית אברהם לחיים, עמ' לז-לח, הוצאת מכון גנזי המלך, ירושלים, תשס"ז (2007) מתוך 'החכם היומי'
חורבן עיר הקודש, הניח את דת יהודה על עומדה, גם אחרי המס דמיוניו, והיכזב תוחלתו לשוב למלכותו. נכבש וממעט ונמחה מספר העמים ומפוזר ונרדף, אחוז אחז ישראל בדת משה ובתורותיו, ובמנהגים נטועים כמסמרות באורך הדורות, אשר הקיפו את אמונתו כמו חומה בצורה לא יעברנה איש. בגלל אמונם זה, אשר לא החלישוהו חלקלקות רוח סבל העמים, גם לא קשות העושק, לא נמלחו היהודים כעשן בעקב תנועת הגויים הגדולה, אשר הביאה קץ לימי קדם. עוד עמדו בחיים, ובימי הבינים ועד ימינו אלה, שמרו להם בכל תפוצות הגולה, תמונה נבדלת ויעבדו עבודה רבתי בהרחבת ההשכלה.
חכם אברהם דאנון , עמוד 4, 'תולדות בני אברהם', פרעסבורג תרמ"ז (1887) מתוך 'החכם היומי'
ראו חכמים בלידת ילד זמן חיזוק גם בשביל ההורים. ביאת ילד לבית מביאה הטבה במעשה ההורים, כי כל הורה מעוניין שבנו יתחנך בחינוך טוב ומוצלח, והילד במשך הזמן הוא למעשה בבואה ואספקלריא למעשיהם של ההורים כדברי חז"ל: דברי התינוק בשוק – או של אביו או של אמו'.
ומכאן המקור לברכה: 'ישמח האב ותגל האם' - כי הילד הוא שמחה בשביל האב, וגילה בשביל האם, כי שמחה מורה - על דבר תמידי וגילה - על דבר חדש במיוחד.
חכם אברהם דהאן , זכרונות אברהם דרשות לברית מילה עמוד 392 הוצאת המשפחה תשס"ט (2009) מתוך 'החכם היומי'
'זאת תהיה תורת המצורע' - דרשו רבותינו זיכרונם לברכה: זאת תורת מוציא שם רע. ואמרו זיכרונם לברכה: מה תקנתו? - יעסוק בתורה. וזהו שאמרו: זאת תהיה תורה למוציא שם רע לעסוק בתורה. ואחר כך ראיתי שכן כתב הרב 'ירך יעקב', וזה רמז: 'לשון מדברת גדולות' - ראשי תיבות בגימטרייה: 'חכמה' - שאין חכמה כחכמת התורה, לרמוז אל האמור. וזהו שכתוב גם כן: 'דברי פיו און ומרמה' - ואם תאמר עדיין יש לו תיקון לעסוק בתורה, לזה אמר: 'חדל להשכיל להטיב' - שלא רצה לעסוק בתורה שיתרפא, וזו צרה.
חכם אברהם דידי, ויעש אברהם, דף כח ע"ב, ליוורנו תר"ן (1890) מתוך 'החכם היומי'
'ואם לבנו ייעדנה כמשפט הבנות יעשה לה' - שאם האדם לא זכה ללמוד תורה ומנעוריו לא שנה, או מטרדות הזמן או שלא היה לו אב שילמדו, אז יש לו תיקון - שילמד לבנו.
אכן לבן זה - צריך האב, שיגביר עליו חסדו, ולא שיניחו להצטער כל כך דבר, ועל ידי זה יהיה פוסק מלימודו, אלא 'כמשפט הבנות' - שאין להם מקום לפרנס את עצמם, כי אם מאביהם אשר הוא נותן לחמם עד שיינשאו, גם האב - יספיק לבנו כל צרכו בכל עת ובכל זמן.
חכם אברהם דיין , ספר זיכרון לנפש, עמוד 54. הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ה (1984) מתוך 'החכם היומי'
כמה וכמה צריך האדם לעשות כיבוד אב ואם בהיותם בחיים, להאכילם ולהלבישם ולהיטפל בהם, ולעשות רצונם עד יום האחרון שלו או שלהם, ואפילו האדם מוכר כל מה שיש לו כדי לפרנס אביו ואמו, ומי הוא זה אשר יאמר: זכיתי ליבי וקיימתי כיבוד אב ואם כהלכתה.
ועיקר הכבוד הוא לאחר המיתה, כי 'בן מזכה אבא' - כי על ידי שיעשה הבן מצוות ומעשים טובים, זוכה האב להיות נקרא אדם חי, כמו שאמרו בתענית: 'יעקב אבינו לא מת, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים' - דהיינו: זרעו אנשים צדיקים, אשר נקראים חיים אפילו במיתתן. ...
ובפרט אם ילמוד כל יום ח"י פרקי משנה לזכות 'נפש רוח נשמה' שלו כי משנה היא אותיות נשמה, ואם אפשר לקבוע עיתים ללמוד בכל יום זוהר הקדוש, זכותו תגן עלינו, וללמוד גם כן תהילים אשר כבר נודע כמה גדולה מעלת התהילים לאין תכלית, ובזה הוא עושה נחת רוח ליולדיו.
חכם אברהם דמרי, ישמח משה, ע"מ רנ"ח, דפוס י.ע. איתאח, מחנה יהודה, ירושלים תשל"א (1981) מתוך 'החכם היומי'
לכבד הזקנים הוא מה שנצטווינו לכבד החכמים ולקום מפניהם, ולהדר אותם. כי זהו כבודה והדרה של תורה. ועוד שמתוך כך יתעוררו בני אדם לעסוק בתורה, כדי להתחכם, ובהיות החכמים מכובדים בעיני ההמון, יקובלו דבריהם ויטו אוזן למוסרם, ותרבה יראת ה' על פניהם.
חכם אברהם הכהן, שיר חדש, דף ס"ב, דפוס ישראל קושטא, ליוורנו, תרמ"ה (1885) מתוך 'החכם היומי'
'והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך' - אף שאביך תלמיד חכם גדול, אל תסמוך על זה לבטל מלימודך, רק התקן עצמך בידיעה רבה ללמוד כי התורה איננה ירושה, שעוברת מאליה מאב לבן.
כן להפך: אם האב עם הארץ, אל תתייאש ותאמר מי אנוכי שאלמד תורה כי אבי הוא עם הארץ גמור, רק התקן עצמך ללמוד תורה, שגם כן התורה איננה ירושה מאב לבן.
ומצאנו אברהם אבינו עליו השלום בא מתרח, וחזקיה מאחז, ועוד הרבה שזכו לכתר תורה, אף שהתורה לא היתה להם נחלת אבות.
חכם אברהם הכהן, מלל לאברהם, עמ' קמ, הוצ' הספרייה הספרדית ירושלים, תש''ן (1990). מתוך 'החכם היומי'
'ויחי אדם שלושים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו, ויקרא את שמו שת. ויהיו ימי אדם אחרי הולידו את שת שמונה מאות שנה ויולד בנים ובנות. ויהיו כל ימי אדם אשר חי תשע מאות שנה ושלושים שנה וימות' - למה עד אברהם היו חיים הרבה ומאברהם ואילך נתמעטו הדורות? ...
ונראה לי משום שלא יחפוץ כי אם בשוב הרשע מדרכו וחיה. ולכך באותם עשרה דורות עד אברהם, שהיו להם עבירות חמורות והגיעו עד שכפרו בא-לוהותו יתברך, היה מאריך, כדי שאולי יחזרו בתשובה, ואף על גב שהיו קצת צדיקים, מכל מקום הרוב רשעים. אבל מאברהם, שפרסם א-לוהותו יתברך, והיה מגייר גיורים - רובם צדיקים, ואין צריכים לאריכות ימים כל כך. והוא יתברך יודע הקצבה.
חכם אברהם הכהן יצחקי, כף הכהן, פרשת בראשית, דף א עמ' ב-דף ב עמ' א, דפוס אליהו בן אמוזג, ליוורנו, תרכ"ה (1865) מתוך 'החכם היומי'
כתבו התוספות בפרק 'כל היד' דף י"ד עמ' ב' וזו לשונם: 'ועוד יש לדקדק מה שאמר רבי חייא לרבי: 'אף אתה עשיתו כתם' ולא אמר: 'אף אתה, רבי, עשיתו כתם' - למד מזה, שבזקנותו היה, שהיה תלמיד חבר, כמו שאמרנו בשלהי 'מי שמת': 'בן עזאי - תלמיד חבר של רבי עקיבא היה, שאמר לו: שב אתה, ולא אמר לו: שב מורי'. עד כאן לשונם. משמע שאם היתה שמועה זו בבחרותו של רבי חייא לא היה יכול לומר לרבי בלשון זה ש'אף אתה עשיתו וכו'. מכאן אנו למדין שתלמיד שמתחכם הרבה עם רבו, אף על פי שרוב חכמתו ממנו - נחשב כתלמיד חבר.
חכם אברהם הלוי , גינת ורדים, חלק אורח חיים, גן המלך, סימן צג, עמ' ל, הוצאת ישמח לב, ירושלים, תשס"ח (2008) מתוך 'החכם היומי'
'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו' - כמה ימים לפני פטירתו של מר אבי ועטרת ראשי, החסיד רבי עזרא הררי רפול, זכר צדיק לברכה, וזכותו יגן עלינו אמן, ראה בחלום שהוא עולה לגן עדן, והנה לפניו הוא רואה את היכלו של אברהם אבינו, עליו השלום, ועל שער הכניסה היה כתוב הפסוק: 'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו'.
ולמחרת סיפר זאת ואמר: שעניין זה של חינוך הבנים הוא העיקר, ועליו צריך לשים את הדגש, ושאף על פי שהיה איש החסד, וגם אבי המאמינים, שהיה מפרסם את ה' יתברך בעולם, ועמד בכל העשרה ניסיונות בלב שלם, ועוד מעלות רבות היו בו. בכל זאת, לא שיבחו הקדוש ברוך הוא, אלא בזה שהוא יודע לחנך כראוי את בניו ואת ביתו אחריו, למסור דרך ה'.
כי אף על פי שאדם מצווה להיטיב לאחרים, לגמול איתם חסד, וגם ללמדם עבודת ה', ואמונה בו, עיקר תפקידו וחובתו הוא להקדים לעשות זאת בקרב ביתו, על ידי שיחנך את בניו ובנותיו, בדרך ה' כפי רצונו יתברך. על דרך שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'ענייך ועניי עירך - ענייך קודמים' - ובזה צריך להשקיע את עיקר עמלו בכל ימי חייו.
חכם אברהם הררי רפול, אמרי אברהם עמוד כ"א, הוצאת בני המחבר, ירושלים תש"ע (2010) מתוך 'החכם היומי'
כאשר הייתי חוזר לפעמים מאיזה בית מדרש, וכולי נבוך מהתקלות עם מנהגים, שלא תאמו את מורשת ביתנו הרבני, שהדריכה את כל חיינו, אבי, עליו השלום, רבי מכלוף חזן, זיכרונו לברכה, היה אומר לי: 'בני, עלייך ללמוד כי כל פעם שאתה מרגיש ערפול הלכתי, הנובע ממחלוקת מהתקופה שלאחר ה'שולחן ערוך', על מנת לברר ולהחליט איך תנהג, עלייך להסתמך על הראשונים שלנו.
חכם אברהם חזן, הקדמה לספר מלכי ישורון זכור לרבנן, ירושלים תשס"ג. עמוד י"ז. מובא בתוך: אבינעם רוזנק, בין אשכנז לצפון אפריקה: הלכה, מטא- הלכה וחינוך בכתביו של הרב אברה מתוך 'החכם היומי'
יודעי דבר מציינים שחוסנה של המשפחה היהודית, שצלחה לאורך אלפי שנים נהרות דם ודמע, נבע מאווירתה של השבת. בימות החול נשא היהודי את משא החיים הכבד, ונאבק לעיתים קרובות מול כוחות חזקים ממנו, שכמעט הכריעוהו. אך בשבת הוא חש כבן מלך, הוא חש כאדם שאוצרות תבל מצויים בהישג ידו. ההרמוניה המשפחתית והנחת מהילדים נסכו תקווה בלבו, והוא יצא מהשבת מחוזק ומעודד. הוא אגר כוחות חדשים כדי לעבור את ימות השבוע הקשים, וזאת, מתוך צפייה מחודשת לשבת הבאה, הממשמשת ובאה. מן הראוי להדגיש: לא רק בשנות הגלות הקשות, האירה השבת את החיים היהודיים, גם כיום מסוגל שולחן השבת להוות מקור לשלוות נפש, לסיפוק ולשמחה. מרוץ החיים העכשווי אינו מותיר זמן לחיים נינוחים ושלווים. אותה "עצירה" סביב שולחן השבת, מסוגלת לתרום רבות לסיפוק רוחני, לקשר הדוק עם בן/בת הזוג ועם הילדים, למבט חיובי יותר על העולם ולתקווה טובה יותר לעתיד. סביב אותו שולחן שבת ישבו דורות, דורות של יהודים בכל ארצות פזוריהם, ממנו הם שאבו עוז ותעצומות להמשך דרכם. אין כל סיבה ששולחן זה לא ישמש גם לנו כיהלום בכתר, נקודת זמן שתהיה מרכז חייו של הבית, נקודה שתהיה הלב של המשפחה היהודית.
חכם אברהם חי, מדור לדור, עמ' ק"נ, הוצאת טקסט, מהדורה שניה, בני ברק, אב תשע"ז (2017). מתוך 'החכם היומי'
'מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן' - יובן בהקדים את הידוע שאין בני האדם אוהבים את הזקן.
ואם האדם מכבד את הזקן, מאריך ימים ומכבדים אותו. וזהו שאמר: 'מפני שיבה תקום' - רוצה לומר: אם אתה מכבד את הזקן אז 'והדרת' - רוצה לומר: שיזכה שיהיה זקן יכבדו אותו.
חכם אברהם חי בן אמוזג, קנה אברהם, חידושי תורה דף ל"ז עמוד א', דפוס הלוי צוקרמן, ירושלים, תרפ"ג (1923) מתוך 'החכם היומי'
'ישאו הרים שלום לעם וגבעות בצדקה' - מובא בפרק ראשון של מסכת ראש השנה דף י"א עמוד א ש'הרים' כינוי לאבות ו'גבעות' כינוי לאמהות.
ואבות העולם כולם מצאנו שהיו אוהבי שלום. אברהם אבינו, עליו השלום, אמר ללוט: 'אל נא תהי מריבה ביני ובינך ובין רועי ובין רועיך'. יצחק, עליו השלום, כמו שכתוב: 'וישכימו בבקר וישבעו איש לאחיו וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום'. ויעקב אבינו, עליו השלום, עשה שלום עם עשו אף על פי שעשו היה שונא אותו, כמו שכתוב: 'והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו'.
ועיקר הצדקה היא הצדקה שעושה האשה, כמובא במסכת תענית דף כ"ג עמוד ב' באותו מעשה של אבא חלקיה, שהקדים הענן מאותה זווית של אשתו לענן שלו, משום שהאישה מצויה בבית, ונותנת פת לעני, וקרובה הנאתה. ... ובוודאי שאמותינו הקדושות היו נשים צדקניות, בעלות צדקה, וכאשר נצרך עני דבר, הלכו ונתנו דבר אכילה, שהוא דבר בלא טורח, טוב ממה שנותנם מעות, ויטריח העני לקנות ולבשל.
נמצא שמאבות העולם אנו לומדים להיות בשלום עם כל אדם, ומהאימהות הקדושות לומדות הנשים לעשות צדקה. וזהו כוונת הכתוב: 'ישאו הרים' - שהם אבות העולם 'שלום לעם', שמעשה אבות יעשו בנים, 'וגבעות' שהן האמהות, ילמדו נשים לעשות צדקה, שמעשה האמהות יעשו הבנות.
חכם אברהם חי מוסאפיה, תהילה לדויד, דף עו עמ' ב-עז עמו' א, דפוס אליהו בן אמוזג וחבריו, ליוורנו, תרכ"ז (1867) מתוך 'החכם היומי'
נשאלתי מחכמי ורבני עיר קדשנו צפת, תבנה ותכונן, אודות החצר והבתים של תלמוד תורה תינוקות של בית רבן אשר פה עיר קדשנו תבנה ותיכונן, שהקדישם הרב הצדיק בעל המחבר 'שדה יצחק', אשר על דעת זאת בנאם, כידוע. וגם הוא מקום הכנסת אורחים עניים העוברים ושבים, ובפרט בימי ההילולא של ל"ג בעומר רוב ככל אשר יבואו שם ינוחו יגיעי כח, גם מקום ללון ואין להם מקום אחר.
והן עתה מקרוב, שהן בעוון הלכו התינוקות ללמוד לשונות וכתבי העמים, ולא נשארו בבתים הנזכרים מלמדים כבראשונה, רק מעט, ומקצת הבתים נשארו פנויים מאין יושב. לכן רצו פקידי העיר להוציא משם גם את שארית הפליטה מהמלמדים הנזכרים למקום אחר, אף שהוא בדוחק, ולהוציא החצר והבתים הנזכרים לחולין באיזה אופן שיהיה, במכר או בשכירות. ...
ואני הצעיר בינותי מפי סופרים ומפי ספרים, לפי קוצר עניות דעתי, וראיתי כי אין מקום להתיר לשנות המקום הנזכר מכמה טעמים.
חכם אברהם חי שאקי , שו"ת שער הקדים, תקציר סימן ב', עמוד ר"ד. הוצאת המכון לחקר המשפחה ודיני המשפחה בישראל ע"ש הרב עובדיה שאקי ז"ל מצפת. מתוך 'החכם היומי'
מי שנתן סך למצווה אחת, וידעו איזה בני אדם, שצריך לה כגון יאי"ר ציי"ט או אשתו מעוברת וכיוצא. אותם בני אדם, מעלים אותה בדמים, ואין בדעתם לקנותה וכיוצא, כדי שהאחר יוסיף עוד, ועושים תנאי עם הגזבר שאם חדל אדם להוסיף ותישאר להם, שלא יפרעו - רק חצי הסך. עניין זה הוא עורמה ותחבולה וגניבת דעת ...ועוד 'ופקדתי על כל לוחציו', שזה שרוצה לקנותה, לוחץ אותו, עד שמפני הכבוד, מוכרח להוסיף ...ואם בעל נפש הוא, יפרוש מזה, ויקבל שכר על הפרישה.
חכם אברהם חיים אדאדי, השומר אמת, דיני מכירה - כי טוב סחרה, סימן ו', הלכה ו', ע"מ חי, ליוורנו, דפוס פלאג'י ובילפורטי, תר"ט (1849) מתוך 'החכם היומי'
פעם אחת נתארח האדמו"ר רבי שלמה מקרלין, נשמתו עדן, אצל האדמו"ר הזקן, נשמתו עדן, והשכים בבוקר לנסוע כדרכו, ונסעו איתו איזה חסידים ללוותו ... בשעה שמונה בבוקר הגיעו לאיזה אכסניה, ורבי שלמה מקרלין רמז להם שוב שלא יעמדו, אבל הם חששו שיעבור זמן התפילה, ולא שמעו לו. ויהיה כאשר ירדו מהעגלה ונכנסו לאכסניה, מצאו את בנו יחידו של בעל הבית גוסס, לא עלינו, ובעל הבית ואשתו ספוגים בבכי, ומובן שבאכסניה כזו אי אפשר להתפלל, אז אמר להם רבי שלמה, נשמתו עדן, הלא רמזתי לכם שתיסעו הלאה ולא שמעתם, אך כיוון שבאנו פה, אי אפשר לחזור. וביקש להראות לו חדר הגוסס, ונכנס אליו וישב אצלו, ופקד על הגוסס שיסתכל בעיניו, והגוסס לא פנה אליו עד שאמר לו בפעם השלישית: גוזרני עליך שתביט בעיני. הפך הגוסס עיניו כלפי עיני רבי שלמה, וישב אצלו ככה, לערך רבע שעה, ותכף ומיד השתנו פני הגוסס לטובה, וחדל הגסיסה ונתאדמו פניו. וכשראה בעל הבית את זאת, הבין שיש לו עסק עם איש א-לוהי, ונתמלא שמחה והכין עבורם תיכף תה, והתפללו, ואחר התפילה נכנס שוב רבי שלמה אצל החולה וציווה עליו שיביט בעיני והבריא לגמרי, ולמחרת בבוקר נסעו משם, ובן בעל הבית הלך ברגליו ללוותם. וכשישבו בעגלה אמר להם רבי שלמה, נשמתו עדן: אתם חושבים שזה מופת אבל אינו מופת כי בגמרא אמרו אבן טובה היתה תלויה בצווארו של אברהם אבינו, שכל החולה רואה אותה, מייד מתרפא ומקצת מהאבן הטובה הזאת ישנה בעיני, ועל כן נתרפא.
חכם אברהם חיים נאה, דברי צדק לרבי יעקב שמשון משיפיטובקה, עמ' ל"ט-מ', דפוס צוקרמן, ירושלים, תרצ"ב (1932) מתוך 'החכם היומי'
'וישמע אברהם אל עפרון, וישקול אברהם אל עפרון את הכסף, אשר דיבר באוזני בני חת, ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר' - אם אדם יש לו מנה רוצה מאתיים, אם יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות. לא כן הצדיק שכל הבלי העולם הזה, אינם נחשבים בעיניו כאין. ....
'וישקול אברהם אך עפרון את הכסף' - מלמד שהיה אצלו הכסף והעפר במשקל אחד, לפי שאינו נחשב בעיניו לכלום. 'אשר דיבר באוזני בני חת' - זה הכסף שמטעה בני אדם עד שמורידן לשאול תחתית. 'ארבע מאות שקל כסף' - כמו שכתבנו לעיל: יש לו מנה רוצה מאתיים. 'עובר לסוחר' - ובני אדם אינם יודעים, שאותיות הקודמות לסוחר הם נזק. לכן הצדיק עושה להיפך, לפי שלא נחשב בעיניו לכלום.
חכם אברהם חלואה , מנחת אברהם - דרושים על התורה, בסוף הסכמת רבני ליוורנו, דפוס שלמה בילפורטי וחבריו, ליוורנו, תרס"א (1901) מתוך 'החכם היומי'
'מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו'. - זהו: 'בתומו' - פירושו: כמו תם ונשלם. רצה לומר: שכבר מת ואף על פי זה הוא מרוויח ומוסיף, שנקרא 'מתהלך' ולא עומד. וזה מצד שהדריך בניו לעבודתו יתברך שמו. ואוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, והוא יש לו חלק במעשיהם הטובים ולימודם, ולזה גם במותו נקרא מתהלך. והיינו משום 'אשרי בניו אחריו' - כלומר זה מורה כי הם אשורים ולטושים אחריו בדרכיו.
חכם אברהם חלימי (סידי בהה) , קנה אברהם עמ' 69, מכון בני יששכר, ירושלים, תשס"ב (2001) מתוך 'החכם היומי'
נהגו בהרבה מקומות בליל מוצאי חג הפסח: לוקחים עשבים עם שבולים, שבולי החטים, ומניחים אותם בראשיהם כמנהג עירנו אר"ץ זבת חל"ב וכן בקיסטא ובאיזמיר, יגן עליה א-לוהים, שזורקים בכל ארבע פינות הבית ואומרים בשמן: ברכה והצלחה בכל מעשה ידינו. והרב 'בית מועד' תמה על מנהג זה מה יתרונו, מוצאי חג המצות משאר חגים, וכתב שם משם הרב 'חיי עולם' זיכרונו לברכה בדרושים בפרשת ויקהל וזה לשונו: הטעם שטוחנים עשבים שיש בהם שבולים דבר שמזן זן הוא, משום שהפסח נידון על התבואה, ולברך בשם ה', שיעשה השנה מבורכת בכל הדברים הטובים.
חכם אברהם חמוי , בית הבחירה, דף רסט עמוד א' אות ג. ליוורנו, תרל"ה (1875). מתוך 'החכם היומי'
שלא נאמר שכיוון שבכל מחלוקת שבתלמוד, שחכמים הם חלוקים זה עם זה, אינם מתקיימים דברי שני החכמים, לאחר מחילה ממעלת כבודם, אין הלכה כאחד מהם. אם כן יאמר נא ישראל: מה לי לטרוח לשמוע דברי החכם ההוא, שאין הלכה כמותו, יכול על מגן שלא יוצא ממנו דבר, ולא ישמע כי אם דברי החכם שהלכה כמותו דווקא ותו לא. לכך בא ללמד דעת את העם כי זו סברה מוטעית היא, כי מלבד שאמרו: 'דרוש וקבל שכר', אף גם זאת שיהיה שלא יתקיים סברת החכם השני, שאין הלכה כמותו בעולם הזה, אבל מכל מקום לא נתבטל סברתו לגמרי, וצריך לשומרה בלבו, וברוב הימים יתקיים סברתו, שעל דרך האמת הלכה כמותו, וצריך לשמוע דברי שניהם. ולעניין הלכה כה יעשה כאשר יורו לנו רבותינו הקדושים, את הדרך נלך בה. וזה אומרם: 'הט אזנך ושמע דברי חכמים' - דברי חכמים דייקא, דהיינו שישמע דברי שני החכמים החולקים זה עם זה, שלא די לו בשמוע דברי החכם האחד שהלכה כמותו, אלא צריך לשמוע דברי שניהם. ... וכבר כתבנו שהטעם שצריך לשמוע דברי שניהם היינו משום שאף שעכשיו, לא נעמו אמריו של אותו מי שאמר, שאין הלכה כמותו, מכל מקום לא נתבטלו דבריו לגמרי, וברוב הימים 'צדקו יחדיו', שהלכה כמותו על פי חכמת האמת.
חכם אברהם יהושע קריספין , אברהם במחזה, דרוש ג לשבת כלה, דף סו עמ' א, דפוס אהרן יהושע די שיגורה, איזמיר, תרכ"ט (1869) מתוך 'החכם היומי'
ראובן היה בבית אביו, ועברו דברי ריבות בינו ובין אביו, וקפץ ונדר מתוך הכעס כלשון הזה: הריני נזיר כנזירות שמשון בן מנוח אם אכנס לבית הזה עד שישה חודשים. ואחר עבור ימים, נפלה למשכב אם ראובן הנזכר, והגיעה עד שערי מוות, קוססת, קרובה למיתה, ונכספה גם כלתה נפשה שיכנס בנה אצלה ותהי זאת נחמתה בראות בנה יושב אצלה. וכראות ראובן הנזכר את צער אמו הנזכרת נתחרט על נזירותו ומבקש פתח לנדרו. ועוד, כי מחמת מניעתו להיכנס בבית אביו מדי יום ביום מתרבית הקטטה בינו ובין אביו על היותו מחזיק בנזירותו הנזכרת, כי על כן נפשו לשאול הגיעה אם יש פתח לנדרו, אם משום צער אמו, כי היא מצטערת מאד, והיא בדכדוכה של מוות, ובוודאי שעל דעת כך לא נדר. ושאלו את פיו אם מסר מודעה בערב ראש השנה ויום הכיפורים על ביטול כל הנדרים אשר ידור שאין רצונו בקיומם כלל כמנהג ההוא, אמר: כי כן עשה תנאי גמור שכל נדריו יהיו בטלים שאין רצונו בקיומם כלל. עוד שאלו את פיו אם זכר באותו פרק אשר נדר בנזירות הנזכרת אם המודעה אשר קדמה לו לבטל הנדרים שאין רצונו בקיומם ההוא אמר שלא זכר אותה כלל. הן עתה יורנו המורה לצדקה אם יש צד היתר אם משום צער אמו שהיא חולה כנזכר לעיל אם משום להטיל שלום בינו ובין אביו. על הכל יבוא דברו הטוב ויבוא שכרו מהשמיים. ...
שוודאי יש להקל בלי שום פקפוק ... ובשופי יכול להיכנס בבית אביו, ואדון השלום ישפוט שלום מלא בינו ובין אביו, כי אין לנו כלי מחזיק ברכה אלא השלום.
חכם אברהם יצחקי, זרע אברהם, יורה דעה, שאלה ט, דף מה עמ' ב-דף מז עמ' א, חמו"ל, ניו-יורק, תשמ"ט (1989) מתוך 'החכם היומי'
טעם למה אוכלים ביצים בשבת. מצאתי ב'שיירי כנסת הגדולה' בהגהת הטור סעיף ז' וזו לשונו: נכתב בצדו נוהגים לאכול בסעודת שבת ביצים מבושלים שלמים בקליפתן, שהטמינו אותם מבעוד יום. ושמעתי הטעם מפני אוכלו של משה רבנו, עליו השלום, שמת בשבת, ונכון הוא. ומן המהדרים אוכלים אותם גם בסעודה שלישית.
חכם אברהם כלפון, חיי אברהם, הלכות שבת, דפוס משה ישועה, דף ל"ב עמ' א', ליוורנו, תקפ"ו (1826) מתוך 'החכם היומי'
'באותה שעה ביקשו מלאכי השרת לפגוע במשה. עשה לו הקדוש ברוך הוא, קלסתר שלו דומה לאברהם. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אי אתם מתביישים ממנו?! לא זה שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו?! אמר הקדוש ברוך הוא למשה: לא ניתנה לך תורה, אלא בזכות אברהם שנאמר: 'לקחת מתנות באדם' - גלוי לפניו יתברך, כי תורת חסד על לשונו של משה, ללמדה לבני ישראל. כי כן אמרו בגמרא: הלמד לאחרים היא תורה של חסד.
וזהו כוונת מה שעשה קלסתר של משה דומה לאברהם: כי כמו שאברהם היה גומל חסד באכילה ושתיה, כן משה יגמול חסד בלמד תורה לבני ישראל. ולזה אומר למלאכים: 'אין אתם מתביישים ממנו?!' - כי זה הוא אברהם ממש במידותיו, בתורת חסד ללמדה את בני ישראל, ולזה אין לכם רשות לפגוע בו. וזהו שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: 'לא ניתנה לך התורה, אלא בזכות אברהם' - כלומר שתתנהג במידותיו, ללמדה את בני ישראל, ותורת חסד יהיה על לשונך. זהו שאמר: 'לקחת מתנות באדם' - כלומר לא תחשוב שלקחת בדמים כדי שלא ללמד בחינם, כי מתנה היא באדם, בעבור זכות אברהם, היינו חסד הלימוד לאחרים.
חכם אברהם לניאדו , מגן אברהם, דף מ"ו ע"ב, וונציה, דפוס דניאל זאניטי, שס"ג (1603) מתוך 'החכם היומי'
'אשת חיל מי ימצא' - וקשה, והרי כתוב: 'רבות בנות עשו חיל'. ... הן אשה עשירה מלשון 'כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל'. עשירה וגם מיוחסת 'מי ימצא', עם היות ש'רחוק מפנינים מכרה'. ופנינים נדרש נוטריקון 'פני פנים', שהממון הוא פנים שבדור, והוא הוא פני הגדולים, ואם אינו כך הוא, הנה כל הפנים שוות. או 'פנינים' ממש, והכוונה על פי אומרם זיכרונם לברכה, שבעוונותינו שרבו התחילו בנות ישראל להינשא ליהירים, שאין דורנו רואה אלא לפנים, ועשיר אל רעהו קרא. ואפילו מיוחסות שבישראל ידם במעל הזה, ראשונה שמניחים את צנועים חכמה, וקופצים להינשא לבעלי ממון, ולא הוזהרו הכשרות מלהינשא לשאינו הגון להם לכבוד הממון. ועל זה תמה שלמה המלך, עליו השלום, 'אשת חיל מי ימצא'? ואף ש'רבות בנות עשו חיל', ימצאו אותם בעלי ממון, שאין דורנו רואים אלא לפנים, מכל מקום אגב בזוזים ממציאה את נפשה. אבל התמיהה הגדולה היא שזאת 'רחוק מפנינים מכרה'. המכר שמכרה עצמה לא מכרה לפנים שבדור, שזאת לא השגיחה לפנים, אלא עם היות שהוא עני והוא מיוחס, איבדה כמה מרגליות מפניו, ואשה כזאת אין למי שימצא באופן זה, שתניח את העשירים ותנשא לעני בן טובים.
חכם אברהם מונסונייגו , שיורי מצוה, חלק ב', עמ' 292, אורות יהדות המגרב, לוד, תשס"ה (2005). מתוך 'החכם היומי'
בליל שבת אדם מקבל את השבת: מתבונן בעיניו בנרות השבת שהדליקה האישה; מריח באפו ומברך על הבשמים, ביציאה מבית הכנסת להשלים מאה ברכות; בא לביתו ומברך על היין וטועמו בפיו.
במוצאי השבת בהבדלה: תחילה מברך על היין, אחר כך מריח את הבשמים, ולבסוף נהנה לאור הנר. והסדר הוא כך, בכניסת שבת הנשמה היתירה נכנסת בו מלמעלה למטה, עיניים, אף, פה. במוצאי שבת כשנפרד מהנשמה היתירה יוצאת מלמטה למעלה, פה, אף, עיניים.
חכם אברהם עזרא כהן , תורת חסד לאברהם, עמ' 158-159, הוצאת המשפחה, ירושלים, תשס"ח (2008). מתוך 'החכם היומי'
שמעתי ממורינו ... רבי אברהם עלוש, זיכרונו לברכה, בעל מחבר ספר 'ברית ותורה', וזה לשונו: 'כל הלומד חכמת הקבלה נקרא בן לקדוש ברוך הוא'. וגם כן 'על ידי לימוד חכמת הקבלה תבוא הגאולה'.
חכם אברהם עלוש, שעת הרחמים מאת חכם רחמים מעתוק דמרי, עמ' קפ"ה, בני ברק, תשס"ד (2004) מתוך 'החכם היומי'
ונקראת מסכת זו 'מסכת אבות', שהם מסורת מאבות ראשונים, דברי למוד ומוסרים, למען נחדל מעושק ידינו ומעצת היצר הרע, המתעה אותנו מדרך הטובה, להפכה שכתוב: 'שמע בני מוסר אביך'.
ותקנו לקרותה בשבתות אלו בין פסח לעצרת, וגם ללמוד ספר משלי, שיש בו דברי מוסרים בימים האלו שהם ימי דין, שהם נ"א יום - מיום טוב הראשון של פסח עד יום טוב של שבועות, שיצאנו מחמישים שערי טומאה ונכנסו לחמישים שערי טהרה - הרי הכל ק"ב ימים, לזה רמזו בעלי המחקר: 'הקיטע יוצא בק"ב שלו'.
חכם אברהם ערוסי, אור לישרים בתוך נר יאיר, עמ' י"ח, הוצאת מידן, בני ברק תשנ"ו (1996). מתוך 'החכם היומי'
'הוו זהירים ברשות' - אפילו מן המותר. בפיך בשר כשר ויין של היתר וכיוצא, אפילו היה המותר - אסור, שלא יהא נבל ברשות התורה, כדברי חכמינו זיכרונם לברכה הידועים, ומכל שכן שצריך הוצאה מרובה. ... ומכאן תוכחה לכמה בחורים, שכשעושים חופה מוציאים הוצאה מרובה יותר ויותר מכדי יכולתם, ומוכרים את כסותם ואת כלי תשמישם, להרבות במעדנים ויין משתיהם, כאילו הם בני מלכים, 'ואכלו רעים שתו ושכרו דודים', ולא רעות ולא חברים להם, בשעה שמפזרים המעות בלתי מידה וקצבה, שאחר החופה נשאר פלוני נקי מנכסיו, ואין כל מאומה בידו לישא וליתן ולעשות אומנות כדי להתפרנס בכבוד והדר מיגיע כפיו, ומי שחננו ה' בדעת, יכלכל דבריו במשפט, לעשות שמחה ושבעה ימי המשתה כדת של תורה, במידה במשקל ובמסורה, לפי ערכו ולא יותר, שכל אלו הרעים ואהוביו, שאכלו ושתו עמו בימי חופתו, מנגד יעמודו בשעת דוחקו והוא לבדו מסלסל בצערו.
חכם אברהם פונטרימולי, ספר אשר לאברהם, חידושים וביאורים באגדה, שיר השירים ופרקי אבות, דף נו ע"א, דפוס המחבר, איזמיר, שנת תרמ"ז (1877). מתוך 'החכם היומי'
דרוש לכבוד אליאנסה ישראל - זאת לפנים בישראל, רב פעלים מקבציאל, הלא בראשיה אלה קדושי היושבים ראשונה באורחות פאריס ומלונדונה וסביבותיהם, נקבצו יחד משרי המדינה, הם מריקים שקיהם, לבנות ולנטוע בתים לבדים, ללמדם ספר בכל לשון לימודים שקראו לה 'אליאנסה ישראלית', אהבת החברים, חברים מקשיבים, כולם ברורים. ובכוחם ובהונם בנו בניך חצר גדולה, רחבת ידיים, בניין מפואר, 'וכי תאווה הוא לעיניים'. המעון הזה. ויהיו כל אלה לבחורי בני ישראל, איש על דגלו ואיש על עבודתו, לכל מלאכת מחשבת, כל אחד לפי מלאכתו. ובלשונות העמים, יחדיו יהיו תמים. ותלמוד תורה כנגד כולם, שלא ימוט לעולם, עוז ותושייה. ...
ופתח ה' את אוצרו הטוב, לתת בליבם של השרים והסגנים לעשות אלו, האיסקוליאס, שיוצא הרווחה גדולה. המקום ימלא חסרוננו על ידי הטובות הגדולות הבאים מהם, מתוך המלאכות והלשונות מכמה אופנים וכמה גוונים. 'עלית על כולנה', שאביהן ואימן של אלו המתלמדים, היו עטופים ברעב 'ועוללים שאלו לחם, פורש אין להם', ולעיתות כאלו, צאו וראו, כמה בנים מפרנסים בריווח לאביהם ואימם והייתה הרווחה - אפס כי לא יהיה בך אביון.
חכם אברהם פלאג'י , ואברהם זקן, חלק א', דף מ"ד עמוד ב' – מ"ה עמוד ב', איזמיר תרנ"ט (1899) מתוך 'החכם היומי'
'כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל' - לכאורה קשה, שאם הוא ציווי ועצה טובה, כך היה לו לשנות: פת במלח אכול ומים במשורה שתה, ועל הארץ תישן. ועוד קשה, שהרי רואים אנו, שמי שצריך לעשות כך בא לידי סכנה. ועוד, מהו זה שחזר ואמר: 'ובתורה אתה עמל' - שהרי כבר אמר תחילה: 'כך היא דרכה של תורה'. לכך נראה, שאין הכוונה לומר שכך יעשה, אלא כך אמר: 'כך היא דרכה של תורה' - שאם באת לעסוק בתורה, אל תאמר ומה נאכל, שאם אין קמח אין תורה, אלא תשים בדעתך שאפילו לא יהיה לך די סיפוקך, אלא 'פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה' וכולי, עם כל זה, אתה מקבל עליך עול תורה. וזהו שחזר ואמר: 'ובתורה אתה עמל' - שהוא פירוש לדבריו הראשונים, שרצה לומר שאפילו על מנת כן, גם כן, תקבל עליך עול תורה. ... ואפשר רמז עוד באומרו: 'ועל הארץ תישן' - שתשים בדעתך כאילו אתה ישן על הארץ, שהכל דשים בך, ותאחז במידת הענווה, שאם אין ענווה אין כלום.
חכם אברהם פנסו , כתית למאור, מסכת אבות, עמ' ת"י. הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים תשנ"ה (1995). מתוך 'החכם היומי'
היות ורוח החיים אשר באפינו, המניעה ומקיימת אותנו על פני האדמה, הוא שאר רוחם כוחם ואונם של הורינו ומולידנו, אשר הם סבבו ישותנו והוויתנו, והזיק והניצוץ שלהם הכמוסים עמנו והחתומים באוצרות אברי גופנו, הם הם המאירים עינינו, וכל עוד אנו נמצאים וקיימים עלי אדמות, אנו שותים מימיהם, ובכן השכל וההגיון מחייבים את כולנו צאצאיהם, לעשות למענם ולטובתם כל מה שביכולתנו, ועד כמה שאפשר ועולה בידנו, לתקן ולהשלים איזה חטא הנעשה על ידם (וסתם אדם אין בארץ שלא יחטא) או לקום נגד המעלילים עלילות ברשע, דברים שלא היו ולא נבראו, ומוציאים לעז עליהם, לפרוע ולשלם חובתם אם ישנם וכדומה, להזהר בדיבורנו ולהשגיח בבמעשינו שלא לגרום לאיזה תואר וכינוי בלתי נעים לשמם הטוב חלילה, ואחרית דבר שצריך להחליט על פי מבט נקודה זו, שמוכרחים ונאלצים אנו להוקירם ולהתנהג בכל הכבוד וההערכה הראויה לנו ולהם.
חכם אברהם פרחי, אבי הנחל, עמ' 43, ירושלים, תש"ז (1946) מתוך 'החכם היומי'
מדוע קדמוני שעשועי מהללך, במתת שקר בוודאי. תאמין שליישב בין רגלי החכמים אשר נתגדלתי ביניהם, איני כדאי. איתן מושבם בעיר קברות אבותיי, היא חברון ...
ואם היית מכירם ומשער חקר כבודם והודם, היית מעריך אותי לערכם, כקוף בפני אדם. פגעת בי בישימון דרך ועל שפת היאור, וציירת בדעתך שאני מומחה לרבים ויחיד בדור, ושמימי עיסתי 'יוקח נא מעט מים' לחמם בם כשׂאור, וברכת עליי 'ברוך חכם הרזים' ו'יוצר אור'. על כן אמרת, השאילני קרדומך לנכש ולעדור, ומבגדיך החמודות השאילני כתנות אור, וכרכרת כמה כרכורים לבקש לך בשכונתי מדור ...
ואם היית רואה אותם הצורות ההדורות, אז היית מברך על פניהם ברוך יוצר המאורות. ואם היית שומע תשובתם על השאלות, ולא עוד אלא בשעה שעוסקים ב'נגעים ואהלות', איך מנעימים זה לזה בהלכה, ואיך המקשה מקשה בהוד ונעימות, וממלכה נסוכה, ובא רעהו באמירה נעימה, ומעלה למחלה ארוכה, אמירה קצרה, אשר יש בה די למבין, ותכסהו בשמיכה. או אם היית שומע שיחתם שיחת חולין, זה שבתם בבית, בדיבור אחד כמה דברים כוללים ... אז היית מעיד על דבריי שהם מחוסרי מלח ותבלין, ושאין מילה בלשוני ואפילו סובין ... כי כל אשר אתה רואה, ממקנה קניינם קניתיו - בסך ידוע מאוחר ומוקדם, ומפיהם ומפי כתבם העתקתי מילים אלו, ויצאתי מאצלם מבושם, כי נתנו עליי מהודם.
חכם אברהם קונקי, אבק סופרים, חלק "עוגת רצפים", דף ק"ה ע"א. דפוס נתנאל פואה, אמשטרדם תס"ד (1704). מתוך 'החכם היומי'
הדין הוא שמצווה לעלות ולבטל מצוות כבוד אב ואם. ... וזהו שאמר לו השם יתברך: 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך' – פירוש: אף שאתה צריך לעזוב בית אביך וליבטל מכבוד אב ואם, מכל מקום, במקום מצווה רבה כזו, אני פוטרך מכבוד אב ואם. ואף שמצווה אחרת, אין לבטל כבוד אב ואם כדי לעשות מצווה אחרת.
ואפשר שזה כוונו רבותינו זיכרונם לברכה כמאמר שהקדמנו וזה לשונו: 'לך אני פוטר' - פירוש: לך שאתה הולך לארץ אני פוטר, ואין אני פוטר לאחר. פירוש: אפילו במקום מצווה שאם לא כן מה בא להשמיע לנו?! - שלא יפטור לאחר אם הוא שלא במקום מצווה, פשוט הוא. ... אם כבר התחיל לעסוק בכבוד אב ואם, שכלל גדול בידינו העוסק במצווה פטור מן המצווה. ומסתם דברי רבותינו זיכרונם לברכה משמע אפילו המצווה האחרת היא גדולה מזו - אם כבר התחיל לא יפסיק.
חכם אברהם קוריאט, ברית אבות- דרושים, שו"ת ותקנות. פרשת לך לך, דף ד' עמוד ב'. נדפס בדפוס החדש של החכם אליהו בן אמוזג וחבריו. תרכ"ב (1862) מתוך 'החכם היומי'
אל יאמר האדם למה לי אשה כדי לפרות ולרבות ולהוליד בנים, יברא הקב"ה בעצמו את כל אדם עפר מן האדמה, כמו שברא לאדם הראשון, וזה הוא 'אל יאמר' משום שאם בורא אותו הקב"ה גורם שלא יהיה לו כפרה עולמית משום שהוא יציר כפיו של הקב"ה לזאת אמר, 'כל השרוי בלא אשה - שרוי בלא כפרה', שבמידה שאדם מודד בה מודדים. הוא רוצה שיברא את האדם על ידי הקב"ה ולא יהיה לו כפרה אפילו בעבירה אחת. לכך מידה כנגד מידה שרוי הוא בעצמו בלא כפרה. ..
'טובים השניים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם' - הכוונה, 'טובים השניים' - דהיינו שעשה הקב"ה שיהיה הזיווג על ידי איש ואשה שניים יחד, 'מן האחד' - דהיינו שיברא ה' אחד את האדם יחידי. ונתן טעם למה לא ברא את האדם יחידי בלי שום זיווג? לזה אמר אשר יש להם שכר טוב בעמלם. ודרשו רז"ל שהם הבנים כמו שכתב המגיד: 'ואת עמלינו - אלו הבנים' ועל ידי הבנים יצווה הקב"ה: 'כבד את אביך ואת אמך' ואין טענה לומר לכבוד עצמו הוא דורש, ולזה הוכרח לברוא את האדם על ידי איש ואשה.
חכם אברהם קורקידי, ויקח אברהם, דרוש ו' לנישואין דף ט"ז, עמ' א'-ב', איזמיר, תרמ"ב (1882) מתוך 'החכם היומי'
בכל המעשים מפרש הכתוב, שאמו עשתה: 'ותיקח לו תיבת גומא, ותחמרה ... ותשם בה את הילד ... ותשם בסוף'. מכל מקום לא פירש גם התיבה, שעשתה היא. ויש לומר שהיא לא עשתה התיבה כפי שניתן לדייק: 'ותיקח לו תיבת גומא' - ותיקח דווקא, ולא ותעש. ומי עשאה? - הורד עיניך להמשך הפסוק: 'את הילד ותשם בסוף על שפת היאור' - ראשי תיבות: 'אהוב עשה', ומי הוא זה? - אהרן, שהיה אהוב מכל ישראל, כמו שכתבו רבותינו זיכרונם לברכה.
ואם תאמר והרי כתוב: 'את המצרי ויטמנהו בחול' - ראשי תיבות: 'אהוב'. מה דרשת בו? - ויש לומר שבא לרמוז מעלתו של משה רבינו, עליו השלום, שאף על פי שהיה יודע שהמצרי היה אהוב לפרעה, אף על פי כן לא מנע עצמו מן הדין, כי היה קנאי גדול ולא יכול לראות און, וכמו שראינו שעשה במדיין.
חכם אברהם רומנו מירקאדו , אברהם אברהם', דף ל"ח ע"א, דפוס הר"ש הלוי צוקרמן, ירושלים, תרפ"ז (1927) מתוך 'החכם היומי'
'וכל העוסקים עם הציבור, יהיו עוסקים עמהם לשם שמיים, שזכות אבותם מסייעתן וצדקתם עומדת לעד' - אתם העמלים עם הציבור, לשם שמיים, זכות אבותם של הציבור תבוא לעזרתכם. ...
חוני המעגל בדרך, ראה אדם מבוגר שנוטע חרוב, אמר לו: לכמה שנים טוען החרוב פירות? ענה האיש עד שבעים שנה, אמר לו חוני המעגל: וכי בטוח אתה שאתה חי שבעים שנה שאתה נוטע את העץ להנות ממנו? ענה האדם: אני עולם מלא חרובים מצאתי, כפי ששתלו לי אבותי כך שותל אני גם כן לבני. האבות שתלו לנו, לא רק חרובים, כל העבר ההיסטורי, כל הערכים, המוסר התקוות לעתיד, הכל בזכות האבות, אומר רבן גמליאל: כדאי לך, העמל עם הציבור, להוסיף אל זכות האבות גם את חלקך, והם ומעשיהם יסייעו לך. וכל מעשיהם צדקות העומדות לעד לבנים ולבני בנים.
חכם אברהם שאול אמיר, פניני אבות, עמ' 91, עמ' הוצאת מי ומה, תשנ"ו (1996) מתוך 'החכם היומי'
וכל זה שאני משתדל בכבודם הוא כדי לקיים מצוות 'כבד את אביך ואת אמך', וכיוון שבא לידינו נאמר דרך רמז, דהיינו שישתדל האדם בכל מאמצי כוחו כדי לכבד הוא בעצמו את אביו ואימו, ובפרט אחר מותם. כי הוא להם נחת רוח עד מאוד, כשבנו לומד ואומר קדיש או הפטרה, וכל שכן כשדורש עליו הוא בעצמו, ובפרט במאמרי זוהר הקדוש. הוא חשוב למעלה הרבה.
חכם אהרון אליהו רפאל חיים משה פירירה, מעיל קודש ובגדי ישע, חלק א', הגהות עץ החיים, לאה ורחל, דף מ"ו ע"א, דפוס אלחנן טענענבוים, ירושלים, תרמ"ח (1888).. מתוך 'החכם היומי'
בתי כנסיות שבגלות, הנהיגו קדמוננו, עליהם השלום, לעשותם בדרך ואופן, שיהיה להם הדוגמא של בית המקדש, בהראות בתוכם דוגמא לארבע דרגות המציאות. רוב בתי כנסיות יש להם העזרה לפניהם רמז לעולם הזה. הבית כנסת עצמו עם הנרות הדולקים בו, רמז לעולם הכוכבים. הדוכן רמז לעולם המלאכים. הכיסא ששם יושב השליח ציבור וספר התורה בחיקו, רמז לעולם שבו כיסא הכבוד. ארון הקודש עם הספרי תורה שבתוכו רומזים לעולם הספירות.
חכם אהרון ברכיה ממודינא, מעבר יבוק, דרוש לפרשת תרומה, עמוד פ"ט, הוצ' ראשונה, מנטובה, שפ"ד (1624), הוצ' אהבת שלום, ירושלים, תשס"א (1991) מתוך 'החכם היומי'
'כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם' - פירוש 'לפקודיהם' - מלשון נעדר, על דרך הכתוב: 'לא נפקד ממנו איש'. - דהיינו: אם בני ישראל ירצו לישא את ראש הנפקד - דהיינו: הבנים ירצו ליתן כופר נפש אביהם, לעשות טובות לעילוי נשמתו של הנפטר. מזה אשר האיש בעצמו, לא יוכל לעשות מאומה אחר מיתתו, כי 'במתים חופשי', וזהו: 'איש לא יתן לא-לוהים כופרו', אבל הבנים יפדוהו, על ידי שיקיימו את השלושה דברים, שהעולם עומד עליהם.
'ונתנו איש כופר נפשו' היינו: 'ונתנו' - שיתנו צדקה לעניים לפני המיטה ולאחר המיטה, זהו גמילות חסדים: 'עולם חסד יבנה'. 'איש' - זה התלמיד חכם, שנקרא איש, אשר ידרוש דברי תורה לעילוי נשמתו וזהו עמוד התורה, 'כופר נפשו' - זהו עבודה, אשר הקורבנות הם לכפרת הנפש. ובזמן הזה התפילה במקום קורבן ויתפללו בציבור בבית האבלים.
חכם אהרון מנדל הכהן , "יד רא"ם", אבל מצרים חלק ב', הספדים, ע"מ רפ"ט, תל אביב, הרב חיים נפתלי וייסבלום, תש"ך (1960) מתוך 'החכם היומי'
וכן פעם אחת אמרו לרבנו האר"י, זיכרונו לחיי העולם הבא: רבנו, נר ישראל, כל כך חכמה מסר לך ה' יתברך ביד מעלתך. למה לא יחבר הרב חיבור אחד נחמד כדי שלא תשתכח תורה מישראל.
השיב להם בזו הלשון: אילו כל הימים דיו, וכל הרקיעים גווילים, וכל הקנים קולמוסים, לא יספיקו לכתוב כל חכמתי, וכשאני מתחיל לגלות לכם איזה סוד אחד מן התורה, נתרבה עלי כל כך שפע חכמה כמו נחל שוטף, ואני מבקש תחבולות מהיכן אפתח לכם, צינור דק וקטן, לומר לכם סוד אחד מן התורה, דבר מועט, כפי אשר תוכלון שאת, שלא להרבות לכם יותר מכדי כוחכם ותפסידו הכל, כמו הנער שהיה נחנק בגרונו אם היה בא לו החלב בריבוי.
לכן עצתי זאת שתכתבו כל מה שתשמעו ממני ויישאר לזיכרון לכם ולדורות הבאים. אמנם לא ניתן רשות לשום חכם מכל חכמי ארץ ישראל לכתוב דבריו בספר, זולת הרב מורנו הרב חיים ויטאל זיכרונו לחיי העולם הבא, באומרו שאין אחד מהם יכול לירד לסוף דעתו, ולכתוב הדברים באמיתתם, זולת כבוד מורנו הרב רבי חיים ויטאל. ונשמת הרב חיים ויטאל אינו אלא ענף גדול ממנו שלא היה בעולם, ורבי עקיבא זיכרונו לחיי העולם הבא, זכותו יגן עלינו אמן, הוא גוף האילן של אותה הנשמה, וכל הענפים נקראים על שם הגוף.
חכם אהרון מעלי הכהן טוויל, יששכר וזבולון, למעלת הרב האר"י זלה"ה, עמ' נו-נז, הוצאת אהבת שלום, מודיעין עילית, תשס"ח (2008) מתוך 'החכם היומי'
'רחש לבי' - כתבו חכמי המוסר כי תקנה גדולה לאדם, כדי שלא תיכנס בו מידת הגאווה, היא שכל מה שיחדש בדברי תורה, אם יאמרנו לזולת, לא יתלה הדבר בעצמו, לומר שהוא חידשו. רק יתלה הדבר באיזה חכם אחר, לומר כי משל החכם הוא דבר זה. ועל ידי זה לא תיכנס בו מידת הגאווה. כי אמרו זיכרונם לברכה: 'כל המתגאה, אם תלמיד חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו', ומעשה של לוי בן סיסי יוכיח, שכיוון שעשו לו בימה, והושיבוהו עליה, לא היה יודע מה להשיב. לזה אמר: אני לא כן דרכי, רק כאשר 'רחש לבי דבר טוב', ואני מחדש איזה חידוש, 'אומר אני מעשי למלך' - תולה הדבר ההוא בחכם אחר, שנקרא 'מלך', על דרך 'מי מלך? - רבנן', ועל ידי זה 'לשוני עט סופר מהיר' - להשיב לשואלי דבר.
חכם אהרן בן סמחון , בגדי ישע, עמ' קנד, הוצאת "מלכי רבנן", ירושלים, תשס"ו (2006). מתוך 'החכם היומי'
אפילו יש לו קטן המוטל בעריסה, 'ויעל כיונק' - צריך להביאו עמה. ובא הכתוב לצוות להם, לתת שכר למביאיהם, וזהו הטעם: כדי שיתקע יראת השם בלבבם, שרואים בכבוד התורה. ולפי זה, עכשיו שאין לנו מצוות הקהל, הטוב והישר שביום שיש שמחה בקהל, כגון ביום שמחת תורה, יביאו התינוקות לבית הכנסת, וימלאו להם צלוחית קטנה של מי ורדים, כדי להרות לחתני התורה, ויראו הקפת ספר התורה, וישמחו התינוקות במה שמשוררים ומרימים קול, וכיצד מרקדים לפני חתני תורה, וילמדו להם שיקראו בקול גדול בכבוד. וכל כך למה? - שיהיו תאבים ללכת לבית הכנסת לשמוע אל הרינה ואל התפילה.
חכם אהרן די טולידו (הראשון), דברי חפץ, דף קב ע"א. דפוס מרדכי נחמן ודוד ישראליג'ה, שאלוניקי, תקנ"ח (1798) מתוך 'החכם היומי'
כשעמדו ישראל על הים ואמרו לפניך שירה, באו לשיר אותה לדורות, ולהגיד זרוע לדור ודור. והכינו אותה על מערכת הניגון, כי באמצעות ניגוניהם נזכרים ונעשים בכל דור ודור, משפחה ומשפחה, נתיישבה מלכותך וכיסאך נכון, שלא נשאר להם פתחון פה למקטרגים, וזהו: 'נכון כסאך מאז'.
בזה סיימתי ובזה התחלתי, שצריך אדם לשלם גמול לה' יתברך, על כל הטובה שעשה לנו ולאבותינו, ולערוך שיר ושבחה על מערכת הניגון, שבאמצעותה יהיו נזכרים ונעשים בכל דור ודור, משפחה ומשפחה. ... שבאמצעות הניגון מתגדל ומתפרסם גאות ה' ורוממותו מסוף העולם ועד סופו, מדור דור.
חכם אהרן די טולידו (הראשון), דברי חפץ, דף קיא ע"א-ב. דפוס מרדכי נחמן ודוד ישראליג'ה, שאלוניקי, תקנ"ח (1798) מתוך 'החכם היומי'
'ואלה תולדות יצחק בן אברהם' - אמרו חכמינו זכרונם לברכה: 'האבות עטרה לבנים, והבנים עטרה לאבות' - רוצה לומר: לפי שצדקת הבנים בא להם מצד אבותיהם, לזה אמרו ש'האבות עטרה לבנים', ולהיות שצדקת הבנים ומעלתם מורה על מעלת האבות וכמו שכתבנו לזה אומרו: והבנים עטרה להאבות, לזה אומרו: 'יצחק בן אברהם' - הורה היותו צדיק מסיבת האב. ובזה הכל הודו והאמינו כי אברהם הוליד את יצחק, כי סיבת צדקותו בא לו מצד האב.
חכם אהרן הכהן פרחיה, בגדי כהונה, דרוש חמישה ועשרים, דף ע' ע"ב, שאלוניקי, דפוס בצלאל הלוי אשכנזי, תקי"ג (1753) מתוך 'החכם היומי'
'ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו. ויואב בן צרויה על הצבא' - אמר רבי אבא בר כהנא: אלמלא לא עשה יואב מלחמה - לא עסק דוד בתורה. מה טעם 'דוד עשה משפט וצדקה'? - משום שיואב על הצבא. זהו שאמר: 'סעדני ואושעה' - רצונו לומר: אם אתה תסעדני ותושיעני מכל אויבי, אז 'ואשעה בחוקיך תמיד' - שאוכל לעסוק בתורה, שאילולי כן, איך אוכל לעסוק בתורה, מפני שאני מלך וצריך לצאת לצבא, ואם אתה תושיע את צבאי, שהוא יואב וסיעתו, אז אוכל לעסוק בתורה.
חכם אהרן מועטי, קרבן אהרן, דף מ"ד ע"ב, דפוס Carlo Giorgi, ליוורנו, תקל"ג (1773). מתוך 'החכם היומי'
אור עיני. מאד-מאד היזהר בכבוד אמך. הלא ידעת כמה ציערת אותי לימים שעברו על הדבר הזה. ובפרק נסיעתי זכור תזכור כמה אזהרות הזהרתיך בצו לצו ונתת לי דיבור שכה תעשה. היזהר והישמר שיהא הין שלך צדק. דע והבן כי אף על פי שהיא אינה אמך בפטר רחם, מכל מקום היא עשתה עמך יותר מאם, באהבתה אותך, אהבה עצמית, יותר מבניה, וחלילה לך מלהיות כפוי טובה. זכור מאמרם, זיכרונם לברכה: כל הכופר בטובתו של חברו כאילו כופר בטובתו של מקום. וזה מלבד החיוב המוטל עליך מפאת כבוד אב ואם.
על כן אנכי מצווך: היזהר והישמר מלהכעיסה חלילה. וכל מה שאתה מוסיף בכבודה, מעלה אני עליך כאילו עשיתני. זהו כבודי, זהו מוראי, זהו רצון אבינו שבשמים. ואתה ידעת שתהילות לא-ל יתברך היא ברת לבב, אבל לפעמים יש לה איזה כעס צריך לסבול אותו הרגע, שלא להשיב לה תשובות בניצוחים וויכוחים, ואחר כך היא מאליה ומעצמה תתחרט, ואינה נוקמת ונוטרת שנאה בלב. 'חובי כמעט רגע, עד יעבור זעם'. ובעיניך ראית איך אני בעצמי הייתי מתנהג עמה בשעת כעסה: הייתי שותק ואהי כמחריש, ובזמן מועט היתה חוזרת בה. גם אתה כה תעשה. ועל הכל צריך לדבר על לבה בדברי נחת ופיוס והיא תעשה כל חפציכם, רק שיהיה בנחת ובאהבה ולא בדרך קנטור וכעס. ...
ואמנם מה שאיני כותב לאמך הוא על כמה סיבות אמתיות: א' - שכבר אמרנו שהנשים דעתן קלות, ואשרי המדבר על אזן שומעת. אבל הידיד כמוך, אשר חננו ה' חכמה ודעת יכול להבין אמיתות דברים, והדעת גובר על הטבע. ב' - כי היא, לפי דעתה, שהיא אמך, ושאתה בנה, רחוק מאד שיכנסו הדברים באזנה, כי רחוק הדבר שהבן יבעוט באמו. אבל אתה הנחמד, כשתתבונן, היטיב ותכיר ערכה שעשתה עמך, כמו אם מדבריה. ג' - שיה אינה יודעת לא לכתוב ולא ללמוד, כי נשים שלנו חצובות הן מעצי היער, ומה אני יכול לכתוב על ידי אחרים, בוודאי תתבייש ותצטער במאוד מאוד.
חכם אהרן עזריאל , אזן אהרן, מוסר אב, דף ד' עמ' א'-ב', הוצאת מכון זיכרון קדושי פולין, אשדוד, תשנ"ח (1998) מתוך 'החכם היומי'
'ואל תהי רשע בפני עצמך' - רצונו לומר שלא תאמר אהיה רשע, מאחר כי אתה בפני עצמך, אין לך שום נפקותא. וממאי נפשך, אין מגיע לך לא ריווח ולא היזק. לזה הזהיר שלא לחשוב כן ולהיות רשע, משום שלעצמך אין נפקותא, אלא 'איזהו חכם, הרואה את הנולד' - היינו בניו הנולדים אחריו. עיין שם. ויותר נראה לפרש לפי דרכו, כי תירוצו לא יועיל רק למי שיש לו בנים, אבל מי שאין לו בנים אין בזה שום תירוץ מספיק כלל. ולזה מזהיר התנא 'ואל תהי רשע' גם כשאתה 'בפני עצמך', בודד, ואין לך ילדים - מכל מקום יש לך להיות צדיק מאהבת ה' ולא מיראת העונש או מאהבת השכר.
חכם אלטר מאזוז , אבות על בנים: חידושי מסכת אבות, עמ' קמ, דפוס י"ע איתאח, ירושלים, תשל"ה (1975) מתוך 'החכם היומי'
מוצאי חג שביעי של פסח קוראים לו יהודי צפון אפריקה ליל מימונה. נוהגים לקשט השולחן בכל מיני מעדנים וכן בעוגות - שמכינים מקמח מצות מערב יום טוב - כל מיני מתיקות וכל מיני משקאות משובחים. ישנם בעלי בתים המניחים על שולחן קמח, דגים, דבש, חלב, גבינה וכדומה. ומהדרים את השולחן בפרחים, ענפים ירוקים של שבולת שעורה או חיטה. ...
בליל מימונה זה נוהגים להרבות בשמחה, לשמוח ולשמח. על כן כל משפחה ומשפחה מבקרת אצל קרוביה, מכריה וידידיה. מבלים יחד קצת זמן של תענוג ושמחה, ומברכים איש את רעהו בברכת 'הצלחה'. בצפון אפריקה נוהגים בליל זה לבקר ולכבד את הרבנים שבסביבה, וכן אצל אדם כשר וירא שמים, ולקבל מהם את ברכותיהם. הרבנים אלה, לוקחים חתיכת חסה, טובלים אותה בדבש, עושים 'מי שברך' לכל מבקר, ונותנים אותה בידי המתברך, והוא מברך עליה 'בורא פרי האדמה' ואוכלה.
חכם אליהו אזולאי, אגרת המועדים, עמו' סא-סב, דפוס 'צור-אות', ירושלים, תשל"ח (1978). מתוך 'החכם היומי'
'רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות' - ולכאורה דברים תמוהים הם, שאדרבה אם רוצה לזכות את ישראל, לא היה לו להרבות להם תורה ומצוות ודי באחת או שתים, שלא נתנה התורה למלאכי השרת. אבל על פי ההקדמה שהקדמנו יבוא על נכון, והוא כשיש מצוות הרבה, לא יבצר שיעשה האדם מצווה אחת כתקנה, וזוכה בה לחיי עולם הבא. ...
'קוה אל ה', ושמור דרכו וירוממך לרשת ארץ, בהכרת רשעים תראה' - שהמצווה נקראת 'דרך', כמו שאמר הכתוב 'דרך מצותיך ארוץ', וגם ידוע על חייבים כריתות שחייבה תורה עליהם כרת, לא על דבר שיעשה אותם כולם, אלא אילו לא עשה אלא אחת מהם חייב כרת. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה 'גדולה מדה טובה יותר ממידת פורענות'. אם כן על חיוב כרת כך, קל וחומר שמדה טובה וקיום המצוות שאפילו על קיום מצווה אחת זוכה בה לחיי עולם הבא. וזהו כוונת המשורר 'קוה אל ה' ושמור דרכו', אפילו על מצווה אחת הנקראת 'דרך', ובזה 'וירוממך לרשת ארץ', שהיא עולם הבא. וכי תאמר מאיפה לנו זה, לזה אמר 'בהכרת רשעים תראה', רצונו לומר, מן החיוב הכרת שחייבה תורה אפילו על אחד מהם.
חכם אליהו באהי עלוש, ארץ טוב, דף ד' ע"ב, דפוס ר"ש הלוי צוקערמאן ושותפו, ירושלים, תרנ"ג (1893) מתוך 'החכם היומי'
זכורני בהיותי צעיר לימים, בחיקו של דוד אבא, רבים שלמים הבאים לראות את ארץ הקדושה, הרבו עלי רעים ואהובים, לתת רישיון לתאר תמונתו היקרה ולא אשמע בקולם. וגם כי לעיני בשר כמונו לא נתברר איסור זה כלל, בכל זאת את כבוד אבי אבא הייתי ירא לעשות את אשר לא עשה. ...
גם כי חוששני ליוהרא, אחרי ראיתי גדולי הדורות שלפנינו, עשו מעשה בעצמם - והנה במצוירים, ורואה אני תועלת גדולה בציור היקר הזה, כי יהיה לזיכרון לדור אחרון בנים יולדו, והנה נגד עיניהם דמות דיוקן אביהם, ואולי יועיל להם ליראה את ה', כל הימים.
חכם אליהו בכור חזן , זיכרון ירושלים, עמ' 116 דפוס אליהו בן אמזוג וחבריו, ליוורנו תרל"ד (1874) מתוך 'החכם היומי'
'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן' - רבותינו פירשו: זקן - זה שקנה חוכמה. וחוץ מהראיות לפירושם היוצאות מכתבי הקודש, זה היה מנהג הקדמונים לכנות בשם זקן החכמים שביניהם. ...
ואין צורך להזכיר דוגמאות מכבוד הזקנים אצל גויי הארץ הקדמונים כי ידוע הוא. רק אחת אזכירנה, מעולה על כולנה ...בארץ יוון, ושם, בהיות זקן נכנס לבית התיאטרון או לקרקס, כל היושבים שם היו קמים לפניו ומכבדים אותו. ...שפעם אחת נכנס זקן רווק, ולא קמו ולא זעו ממנו, וכשנשאלו מה נשתנה זקן זה משאר זקנים, השיבו - עדיין לא הוליד מי שיקום מפנינו כשנהיה גם אנחנו כמותו היום.
חכם אליהו בן אמוזג, אם למקרא, ויקרא, הערות בהר, דף ע"ב עמ' ב', הוצאת אליהו בן אמוזג וחבריו, ליוורנו, תרכ"ג (1863) מתוך 'החכם היומי'
אחר תפילת ערבית תיכנס לביתך, ובכניסתך תאמר בשמחה ובקול רם: שבת שלום, ותנשק יד אמך אם היא קיימת, או יד חמותך. ...
צורך גבוה הוא לברך האדם בניו בשבת, ואם יש לו אישה יברכנה גם היא, ובפרט ליל שבת, שימת האדם ידו על ראש הקטן מתברך בכוח ט"ו פרקים שביד, כמספר ט"ו תיבות שבברכת כוהנים.
חכם אליהו בן הרוש , ברכת אליהו, ליקוטים והנהגות, עמ' נ דפוס חדאד, ג'רבה, תרח"ץ (1938) מתוך 'החכם היומי'
מכל האמור נראה, שאישה וגר יכולים לשמש כמנהיגים, ואפילו כגדולי הדור, שכח הנהגתם מחייבת את הסמכות. אישה וגר יכולים לשמש מורי הוראה, וללמד תורה ופסקים. תפקידים, שהסמכות בהם יונקת מהכישורים יכולים לשמש בהם אישה וגר. יכולים הם לדון מבלי כפייה. יש ספק אם יכולים הם לקבל סמכויות על ידי בחירות דמוקרטיות שדינם כמי שהקהל קיבלוה עליהם. ולדעת הרבה מן הפוסקים הדבר מותר. ולכן באישה יש להקל בדבר, כיוון שעצמן האיסור יש בה מחלוקת ראשונים. בכל תפקיד יש לחלק ברורות, אם יש בו מכוח הסמכות או מכוח ההנהגה.
חכם אליהו בקשי דורון, שו"ת בניין אב, חלק א', סימן ס"ה, סמכות והנהגה בנשים ובגרים, עמ' ש"ו, מכון בנין אב, ירושלים, תשס"ב (2002) מתוך 'החכם היומי'
לפעמים, עקב מצוקת העתים ועול הפרנסה הכבד, עם הייסורים הכרוכים בו, זונחים את חינוך הנוער ואף נצרכים אל עזרתו להטות שכם לכלכלת הבית. תופעה שהיתה רחוקה ומוזרה לנו בגלות. והאמת היא שאין זו הדרך בה נראה אור, כי אם נרוקן מהנוער היקר את כל תפארת מורשתנו ולא נמלא אותו בתכנים אחרים - כפי שיש עדות שהתרחקו מהיהדות אבל מלאו את כליהם בר ומזון מתרבות העמים - הרי שייווצר בלב הנוער שלנו חלל ריק, שהתוצאות תהיינה, חלילה, פרי באושים עם קוצים ודרדרים. לכן עלינו לחנך את הנוער של יהדות המזרח בפרט על ברכי חכמינו, גדולי יהדות ספרד אשר האירו את עינינו בחשכת הגלות. יש להמשיך באותה הדרך של המורשה העשירה בתורה ויראת שמים, ורוויה באמונה הטהורה של היהדות.
חכם אליהו דוד מאזוז, ספר בן יכבד אב, דרושים לכל חפציהם, עמ' רי"ג. סודר ונערך ע"י הועד להוצ' כתבי הרב זצ"ל י-ם תשמ"ז (1987). מתוך 'החכם היומי'
'ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי שבת שבתון, מקרא קדש, כל מלאכה לא תעשו'. - ויש להבין למה אמר 'תעשה' - בצירי תחת התי"ו ולא אמר 'תעשה' בפתח. ועוד מה צריך לומר 'ששת ימים תעשה מלאכה'? - אם ירצה יעשה מלאכה ואם לא ירצה לא יעשה מלאכה, שעיקר הציווי הוא על יום השבת, שלא לעשות מלאכה, והיה די שיאמר: 'וביום השביעי שבת שבתון'. ואם כן 'ששת ימים תעשה מלאכה' למה בא? ... אומנם חוץ מדרכינו לזה יש לומר והוא במה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'חייב אדם ללמד בנו אומנות, וכל שאין מלמד בנו אומנות כאלו מלמדו לסטות'. לכך הוצרך לומר: 'ששת ימים תעשה מלאכה' - לומר שחייב לעשות מלאכה כדי שייהנה מיגיעו, ולא ילסטם הבריות.
חכם אליהו דוויק הכהן, ברכת אליהו, פרשת אמור, דף כח עמ' ב, דפוס יעקב נוניס ואיס ורפאל מילדולה, ליוורנו, תקנ"ג (1793). מתוך 'החכם היומי'
האשה בחכמתה, כמו שכתוב: 'חכמת נשים בנתה ביתה', יכולה היא ליצור אווירה של שלום ושלווה, ובכך להביא שמחה על עצמה ועל הנלווים אליה. ולכן אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'כי כל השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה' - כי אין בביתו של האדם גורם היכול להביא שמחה בבית יותר מן האשה שהיא אשת חיל עטרת בעלה. והפייטן ממשיל את השבת לכלה: 'לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה'. ובסיום הפזמון אנו מרננים: 'בואי בשלום עטרת בעלה, גם בשמחה ברינה ובצהלה, תוך אמוני עם סגולה בואי כלה בואי כלה שבת מלכתא'. - דומה השבת לכלה, שיש בשתיהן סגולה זו, שהן מביאות שמחה ומסלקות תוגה ועצב מן הלב. ותפקיד זה של הבאת שמחה לבית הוטל על האשה.
חכם אליהו דנינו, א"ד יעלה, ספר זכרון, עמ' קע, הוצאת המשפחה, ירושלים – בני ברק, תשנ"ט (1999) מתוך 'החכם היומי'
ראינו ברבנו שהייתה בו מידה זו. כמה פעמים באנו במגע איתו על כמה עניינים, ותמיד היה אומר: בשביל בני תורה ככה צריך להיות, אבל להעמיס על אחרים - לא. תמיד השתדל למצוא דרך לבעלי בתים, בדבר השנוי במחלוקת. אבל בשבילו, חס וחלילה. בשמונה עשרה היה מאריך כיאות לבן תורה, בין כותלי בית המדרש עם אברכי הכולל. אבל לפעמים באקראי כשהיה נמצא באיזה מנחה עם בעלי בתים, היה מקצר ועולה כל מה שאפשר. פעם התרעמו עלי הקהל בבית כנסת, שלא לעשות חזרה. וכששמע בדבר אמר לי: המניין של הכולל שהם בני תורה, צריך להקפיד על הכל. מניין כשר כדת וכהלכה. חזרה ועוד ועוד, אבל אצל בעלי בתים, אם לא רוצים אל תתעקש איתם.
חכם אליהו הכהן, קרא דשכבי, עמ' ט', ירושלים תשס"ב (2002) מתוך 'החכם היומי'
ואני שמעתי משארי, החכם המרומם, כבוד מורנו הרבה, הרב אברהם אפומאדו, זכרונו לברכה, שהיה בעיר בורסה בשנים קדמונים, שליח ציבור אחד מופלג בזקנה. כשהיה קורא בספר תורה, היה עושה תנועות בידו, לרמוז מאורעות הקריאה, ונהג כן שנים הרבה.
פעם אחת נכנס שם רב אחד ומנעו מזה, שנראו הדברים בעיניו דרך בזיון, ובעתוהו בחלום ואמרו לו: איש אחד שהיה מכבד להקדוש ברוך הוא, והיה משמח בו, מנעתו מלשמחו. מיד בשחר, השכים הרב לפתחו של שליח ציבור לשאול ממנו מחילה, ולבקש ממנו שיחזור לתנועותיו.
חכם אליהו הכהן, שבט מוסר חלק ב, פרק ל"ד סימן כ"ג, הוצ' מפעל שבט מוסר, מנצ'סטר, י-ם, תש"ם (1980) מתוך 'החכם היומי'
'בן מזכה אבא, אבא לא מזכה בן.' - אבל יתבאר, במה שכתבו המקובלים, שנשמת האדם מלובשת במלבוש הנפש של אביו ואמו, וכל המצוות שאדם עושה הוא כולם על ידי אותו מלבוש. ומפני כך 'בן מזכה אבא' - כי המלבוש של האב עצמו הוא הגורם ומסייע שיש בו ממש, שאילולי אותו מלבוש לא היה עושה שום מצווה. כי זה המלבוש הטוב נעשה על ידי מחשבת האב, שהיה מכוון לשם שמיים.
חכם אליהו הצרפתי , נער בוכה, עמוד קמ"א. הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תש"ס (2000) מתוך 'החכם היומי'
יום הילולא ויום השמחה לפני מצבת הצדיק, אדוננו מורנו ורבינו, הרב יוסף המערבי, זכותו יגן עלינו אמן, הוקבעה מימי הקדמונים ומימי הראשונים, מדי שנה בשנה, ביום ראש חודש טבת, ב' ימים אם החודש מלא, ואם חסר יהיה ערב ראש חודש וראש חודש, ומאז ועד עתה החזיקו האחרונים, מעשה אבותיהם בידיהם, לקבוע הילולא בימים הנזכרים. ובאים קהל גדול, בן פורת יוסף, מכל ערי תוניס, והכפרים הקרובים והרחוקים, להשתטח על קבר הצדיק, ולשאול כל אחד שאלתו ובקשתו מהצדיק, שיתפלל בעדו להשם יתברך. וכל אחד מנחתו בידו, דבר של אכילה ושתייה, מיני מתיקה, ופירות חשובים לברך עליהם, לעילוי נפש רוח נשמת הצדיק. גם לרבות בצדקות מתנדבים לקופה לשם הצדיק ראשונה, שממנו מתפרנסים בני הישיבה הזקנים, זקן - זה שקנה חכמה זאת התורה, והרבה עניים ואביונים. ומלבד זאת, העניים והאביונים מכמה מקומות, באים ומקבצים בתוך כליהם, פרוטות צדקה מאחיהם האורחים, איש כמתנת ידו, ובזה יתרבה הזכות לעילוי נפש רוח נשמת הצדיק הנזכר.
חכם אליהו חי דמרי , יוסף חי, דף ה' ע"א. דפוס עידאן, כהן וצבאן, ג'רבה תש"ה (1945). מתוך 'החכם היומי'
ותרופה לזה לבטל עצת היצר, שיזכור שאנחנו בנים לישראל, שהוא יעקב אבינו, עליו השלום, שבעניינים השייכים לעולם הזה הוא מדקדק ואינו מפזר, וכמו שמצינו שחזר על פכים קטנים, שחביב עליו ממונו, ועם כל זה בצדקה היה ותרן גדול וכמו שאמר: 'עשר אעשרנו לך.' ... ובכן כמעשה אבות יעשו בנים, אנחנו בניו לעשות כמעשהו, שבדברים הצריכים לצרכי ביתו אכילה ושתייה, יהא ממונו חביב עליו שלא לפזר, ודברים השייכים לענייני העולם הבא, צריך להיות ותרן ורחמן על העניים.
חכם אליהו חמווי, פה אליהו, חלק א', עמ' 94 , הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ג (1983) מתוך 'החכם היומי'
'ואתה ה' מגן בעדי כבודי ומרים ראשי' - רמז 'בעדי' - זכותו וזכות אבותיו, שהם אותיות 'בעדי' - ראשי תיבות: בועז עובד דוד ישי, וזהו גם כן מצאתי 'דוד עבדי' - שבזכותו וזכות אבותיו זכה למלכות
חכם אליהו ילוז, זמירות ישראל, עמוד 10. מכון ברכת אליהו, נתניה, תש"ס (2000) מתוך 'החכם היומי'
חילק הרשב"ץ, זיכרונו לברכה, שבתוך י"ב חודש אומר: 'הריני כפרת משכבו', ולאחר י"ב חודש אומר: 'הריני כפרתו' לבד. כיוון שבפירוש 'הריני כפרתו' הוא שכל ייסורים הראויים לבוא על אביו ורבו, יבואו עליו, והוא יסבול אותם בעבורם, כמו שפירש רש"י, זיכרונו לברכה. וזה לא שייך כי אם בתוך י"ב חודש, כמו שכתב 'משפט רשעים בגיהנם י"ב חודש'. אבל לאחר י"ב חודש, שכבר קיבל מה שקיבל, מה הלשון אומרת: 'הריני כפרתו'? - אומנם הנראה, לעניות דעתי לומר, שכוונת הרשב"ץ, זיכרונו לברכה, על פי מה שאמרו חכמי האמת, שאף אם האדם קיבל עונשו י"ב חודש בגיהנם, ונעשה זך ונקי וזכה לגן עדן, עם כל זה כשרוצים להעלות אותו, למעלה יותר עליונה, חוזרים ודנים אותו גם כן, ואם אינו ראוי לאותה מעלה, יחזור ויקבל עונש, אבל לא כבראשונה. ומשום כך שייך לומר, אפילו לאחר י"ב חודש 'הריני כפרתו'.
חכם אליהו יעקב הכהן מסלתון , ויעל אליהו, עמ' מז-מח, דפוס יוסף בן יחזקאל חאמץ. קהיר, תרצ"ח (1938). מתוך 'החכם היומי'
במקום שאין נמצא שליח ציבור, שהוא ראוי לירד לפני התיבה, ויש נערים שהם בני י"ג שנים או י"ד, אם מותר להם להיות שליחי ציבור, להוציא הרבים ידי חובתם, בקדיש וקדושה, כדי שלא יתבטלו הקהל מתפילת בציבור? יורנו, ושכרו מהשמיים.
ודע, שהנער, כשיהיה בן י"ג ויום אחד, אפילו שיום האחרון חל בשבת ועדיין לא לבש תפילין, הרי הוא נחשב לאיש גדול, ויכול לעלות לספר תורה, ולקרוא בתורה, ולהתפלל שליח ציבור באקראי, ולא נבקש עד שילבוש תפילין, אלא כשהגיע לכלל שנים, והביא שתי שערות נחשב כגדול לכל דבר.
חכם אליהו יצחק חזן , ידי אליהו, חלק א', שאלה כ"ז, דף כ"ו עמ' א'-ב', ספריה תורנית שמש דוד, ירושלים, תשנ"ב (1992) מתוך 'החכם היומי'
'כבד את אביך ואת אמך' - סופי תיבות: כד"ת.
רמוז לשני אופנים הנזכרים - ועל כן נסמכה מצוות כיבוד אב ואם למצוות זכור את יום השבת, רמז למה שאמרו זיכרונם לברכה: שעל ידי לימודו בתורה עושה נחת רוח לנפש רוח נשמה של אביו ואמו בגן עדן, וגם על ידי שמחדש חידושים בשבת זוכה ומזכה לאביו ואמו.
חכם אליהו כהן , אורחות-חיים, עמ' פ"ב- פ"ד, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תש"ן (1990). מתוך 'החכם היומי'
אפילו שהוא רב ופרנס ונגיד בישראל, לא יקפיד על כבודו למנוע מלילך לשאוב המים בעצמו. ואם איש זקן הוא או שיש לו איזה חולי, ואינו יכול לילך בעצמו לשאוב המים, אז ימתין ויעמוד על פתח ביתו, וכשרואים, שנושאים מים של מצווה, ירוץ לקראתם, וייקחם ויביאם לבית. וכן נהגו הרבה גאונים, כשהיו רואים, שמביאים לביתם מים של מצווה, היו רצים לקראת מים של מצווה הקדושים היו נושאים על כתפיהם להכניסם לבית.
חכם אליהו לביא, גאולת ה', פסקי דינים לשואבי מים, דף ב' ע"ב, מיד ישראל קושטא וחבריו, ליוורנו, תרכ"ד (1864) מתוך 'החכם היומי'
'ואלה שמות בני ישראל הבאים' - סופי תיבות תהלים. 'הבאים מצרימה' - לומר סגולה להינצל ממצרים - רוצה לומר: מכל מיני צרות, היו אומרים תהילים. 'את יעקב' - רוצה לומר: הלא תראה יעקב אבינו, עליו השלום, שניצול מכמה צרות על ידי שהיה מהלל ומשבח לה' ולומד ספר תהילים, כמו שנאמר: 'רבת צררוני מנעורי יאמר נא ישראל' - ישראל סבא, 'רבת צררוני מנעורי גם לא יכלו לי', ואז 'איש וביתו' - שכולם יהיו שלמים וחיים הוא ובני ביתו.
חכם אליהו לופס, 'אמרי פי' 'ובן אביחיל', קל"ב, ירושלים, תשנ"ו (1996) מתוך 'החכם היומי'
פה עיר הקודש חברון, תבנה ותכונן, המנהג שכל ספרדי, שיבוא לעיר הקודש חברון, תבנה ותכונן, לעשות זיארה (עלייה לקבר) על קברי הצדיקים - הולך השמש של הספרדים, ואם יבוא איש אשכנזי - ילך עמו שמש אשכנזים.
ויהי היום, ויבואו שניים אשכנזים, בערב שבת קודש לעשות זיארה, ואמרו לשמש האשכנזי שילך עמהם, והוא אמר שהיה ערב שבת קודש - לא יש לו פנאי. ולפי שהיו נחוצים לדרכם, ביקשו מן השמש הספרדי שילך עמהם, וכן עשה הלך עמהם. וכששמע השמש של האשכנזים, בא לפני, ותבע אל השמש הספרדי, שאיך ולמה השיג את גבולו?
ואף על גב שיש מקום לפטור את שמש הספרדי, אבל להיות שאחר כך מוכרח, שיצא מחלוקת - אמרתי לשמש הספרדי, שיתן לשמש האשכנזי - מה שנתנו לו האורחים הנ"ל, ופעם אחרת, לא יש לך רשות, לילך עם אשכנזים. ושמע דברי - ונתן לאשכנזי מה שנתנו לו.
חכם אליהו מני , שו"ת מעשה אליהו , חלק חושן משפט, סימן ע"ר, עמוד נ"ט, הוצאת מדרש "בית הוראה", ירושלים, תשל"ח (1978). מתוך 'החכם היומי'
בטוחני בעזר השם יתברך, שעל ידי הקניית חינוך טוב לדור הצעיר, באפיקים נכונים, יתגלו בהם כישרונות ברוכים ונעלים, שיביאו תועלת רבה וגדולה לעמנו, לארצנו ולמולדתנו.
זו צריכה להיות שאיפתנו היסודית, חינוך הדור הצעיר, משאלה זו צריכה להיות מופנית כלפי כל הגופים הציבוריים העוסקים בענייני חינוך. ...
השאיפה צריכה להיות דרישה למען חינוך יסודי ותיכוני לכלל הנוער, ללא שום נטל והוצאה כספית, למען יוכלו כל שדרות העם, גם אלה, אשר הם מעוטי יכולת, ואשר אינם יכולים לעמוד בנטל הכספי הכבד, שדורש חינוך הבנים, גם אלה יוכלו לחנך את בניהם, ולהקנות להם חינוך המינימלי הדרוש לכל נער בדור הזה.
חכם אליהו פרדס, קובץ תורנו לזכרו של רבי אליהו פרדס, עמ' ק"פ, הוצאת עריית ירושלים, ירושלים, תשל"ד (1974) מתוך 'החכם היומי'
חלפו יותר מחמש מאות שנה מהמועד, שנת 1486 למניינם, היא שנת ה'רמ"ד לבריאת העולם, בו הודפס לראשונה המחזור לפי מנהג 'בני רומי', בשני כרכים, בסונצ'ינו ובקאזאלמג'יורי. מאז, נדפסו עשרות מהדורות נוספות, בבתי דפוס רבים ברחבי חצי האי האיטלקי. עובדה זו מוכיחה בבירור, עד כמה חיים ועמוקים היו עניינם וחיבתם של יהודי איטליה, למנהג שלהם ולמסורותיהם, ועד כמה רבה הייתה דאגתם ואף קינאתם לשמירה עליהם, מפני ההשפעה העצומה של המנהגים והמסורות האשכנזיים והספרדיים. עבור יהודים אלה, המחזור סימל אישור מחדש של כוח החיים התרבותי והדתי שלהם. הם ראו באסופה זו של תפילות ומנהגים, יסוד מאחד של הקהילות השונות ממוצא איטלקי, ומעל לכל, יד היסטורית-תרבותית המאגדת את הרגעים הבולטים ביותר, בחיי אותה קהילה. ... יצירה זו היא עדות לחיוניותה ולקיומה של קהילה, אשר בתקופה הנראית לכאורה כתקופת חילוניות, רוצה לרכוש מחדש ולרומם את הערכים של המסורת שלה, שהיא בת שנות אלפיים.
חכם אליהו רפאל טואף, מחזור מנהג איטלייאני בעריכת הרב מנחם עמנואל הרטום, כרך א', הקדמה. Jerusalem Fine Art Prints, ירושלים תשס"ה (2005). מתוך 'החכם היומי'
'ויהי ה' את יהושע, ויהי שמעו כל הארץ' - כי הנה ה' אוהב את מי שמנהיג את בניו בדרך הטובה, ומחזירם למוטב, ולא רק מסתגר בארבע אמותיו, ודואג רק לעצמו. וזהו שאומר הכתוב: 'ויהי ה' את יהושע'. מדוע ה' אהב את יהושע? - כיוון ש'ויהי שמעו בכל הארץ' - שיהושע דאג לכל יושבי הארץ שיתקרבו לבורא יתברך והתאמץ להביא את שמו הטוב של ה' בכל הארץ.
חכם אליהו שטרית , אש התורה, מהדורה ב, עמ' שמג, ירושלים, תשע"ז (2017) מתוך 'החכם היומי'
'נתון תתן לו' - אף שכבר נתן מה שחייב מצד הדין, עוד תוסיף ותתן לו, 'ואל ירע לבבך בתתך לו' - באומרך שכבר נתתי, מה שאני חייב מצד הדין, ויצאתי ידי חובתי, לזה אמר כי 'כי בגלל הדבר הזה' - שאתה נותן יותר מן החיוב, 'יברכך ה' במעשה ידיך' - דהיינו בבנים, שאתה יכול לומר בשביל שיחיה בני, ונהיה צדיק גמור אפילו שנתת על תנאי שיחיה בנך, או לזכות לעולם הבא, והיינו 'בכל מעשה ידיך' - אפילו אתה נותן על מנת לקבל פרס, כיון שאתה נותן בנדבת לבך יותר מן החיוב.
חכם אליהו שמעא הלוי, קרבן אשה, עמ' שס"ח, חברת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ה (1985) מתוך 'החכם היומי'
'חושך שבטו שונא בנו ואהבו שחרו מוסר' - יראה לומר שחובת החינוך של הבן על האב כל כך חשובה על כדי כך שאפילו הבן עצמו רוצה בכך. ואם לא יתחנך מן האב ישנא את אביו. ולפי זה צריך לומר: 'חוסך שבטו' - מי שחוסך את שבטו ולא מעניש את בנו, ומניח לו בדרך קלוקלת גורם, שבסופו של דבר הבן שונאו. וזה 'חושך שבטו' - שונאו 'בנו'.
חכם אליהו שריקי, תורת אליהו, בתוך מעלות אליהו, עמו' קח, הוצאת המשפחה, תשע"ב (2012) מתוך 'החכם היומי'
'ויאמר העם איש אל רעהו: מה זה היה לבן קיש, הגם שאול בנביאים' - ואם כן, אם כוונת תמיהתם היא למה זכה להיות נביא, מי הוא שהוא בן קיש, נראה אנו, ומי אביהם של אלו הנביאים כולם? אם חולשת האב יוליד לגדוע כח הבן הראוי וההגון, ושלא יזכה לנבואה?! ומאחר שאלו הנביאים לא פיחת ולא הוסיף עליהם כח אביהם, והם מעצם תחת היותם ראויים זכו לנבואה, בשאול, כיוון שהוא ראוי והגון לקרבה אל המלאכים, לא יצדק עליו התמיהה לומר, שאיך זכה להיות נביא מאחר שהיה בן קיש. וכיוון שכן, בוודאי הגמור, שכל עיקר תמיהת האנשים האלה הוא לשבח, ששאול בחיר ה', שכבר היה מוכן בכל ההכנות המצטרכות למלאכת הנבואה, למה לא זכה לנבואה מאליו ומעצמו, והוצרך לאמצעות של נביאים אחרים? - 'על כן הייתה למשל הגם שאול בנביאים' - להודיע ולהיוודע לכל באי העולם, כי כוונת התמהים על נבואתו הייתה לשבח ולא לגנאי, כי לא אמרו המושלים: 'מה זה היה לבן קיש', רק 'הגם שאול בנביאים', כדי שלא יטעו לומר שכוונתם לגנאי על היותו בן קיש. ולא אמרו הגם שאול נביא - שנראה שהייתה תמיהתם על מה שזכה לנבואה, אלא אמרו הגם שאול בנביאים, שרצונם הגם שאול בחיר ה' שלא היה בו שום דופי, הוצרך לאמצעות הנביאים, כדי שתחול עליו השפע הא-לוהי, והלא ממנו ומאליו, ומאליו היה ראוי שתשרה לעין השכינה.
חכם אליעזר בן שנג'י, דת ודין, פרשת אמור, דף מ"ה ,ע"ב , קושטאנדינא, דפוס רבי יונה, תפ"ו (1726) מתוך 'החכם היומי'
תורתנו הקדושה, חיובה וקיומה לההוגים בה, הכל הוא בהסכמה אחת, דור אחר דור, כי לא נמצאו בדברי הנביאים, דבר שלא רמוז מקורו בתורת משה. וכן אין תנא אשר יסתור, חס ושלום, דברי נביא, ולא הקודמים להם בזמן, ואף זאת לא על דרך אמונה לבד, רק עד אשר יתיישבו הדברים בלבבו וברעיונו, אשר כן הוא האמיתית. כי לא בחנף דברו, חס ושלום, כמו שמצאנו בדברי חכמינו זיכרונם לברכה: 'דבר זה טעמו לא ידענו', אך מעט מזער, הוא וגם זאת הוא, רק מקוצר המשיג, אז כי הבאים אחריהם כשהעמיקו בה הרבה מצאו טעם, כי כולם נכוחים וישרים למוצאי דעת, אין בהם נפתל ועיקש.
ובזה מפארים חכמת הראשונים כמו שכתוב במדרש שיר השירים, שהיו חורזים מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים, והיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני, רצונם לומר: אחרי שבאמת הדברים מתאחדים, ואין בהם שום שינוי וסתירה, כי כולם מסיני הם, רק מעומק המושג נראים כאינן מתאחדים ...
וזה מה שאמר רבי אליעזר לרבי יהודה בן בתירא: 'חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים' - רוצה לומר: שכל גדר חכם הוא באופן, אם מתאחדים דבריו והם אמת, שאם הוא שקר, אף שעושים שורש ופרח בלבבות המקבלים, ההכרח הוא שאינו חכמה על דרך 'חכם עדיף מנביא', כי הוא קולע אל האמת. ואחרי שמוסכם הוא מכל צד, שדברי רבותיו אמיתיים הם, בלי תפונה ואף כי רחוק הוא מרעיונו העצמי, כל זאת הוא עבור שלא הגיע עדיין לתכליתו, ואם מעמידם על מכונם, אז חכם ייקרא כי השיג האמת.
חכם אליעזר דון יחיא , אבן השתיה, הקדמה, דפוס אברהם צבי, וילנא, תרנ"ג (1893) מתוך 'החכם היומי'
'אמר אביי: אחד מהם עדיף על שניים משלנו'. פירש רש"י: אחד מהם - מבני ארץ ישראל עדיף, שהם פקחים וחריפים. עד כאן. אפשר שרש"י הוקשה לו, שהרי היו גם בבבל גדולים בתורה יותר מבני ארץ ישראל. ... אלא על כורחך ששווים בתורה דן, ואם כן איך אמר שעדיף על שניים משלנו. לכך פירש: פקחים וחריפים, שאף על פי ששווים הם בתורה, עדיפים מבני בבל, שהם פקחים וחריפים, שהם שני עניינים, שאחת מהן יש בבני בבל אף כשהם שווים בתורה.
חכם אליעזר די אבילה, חסד ואמת, פרק חמשה עשר, חכמת חכמי א"י ובבל, עמ' קפט-קצ, הוצאת מכון בני יששכר, ירושלים, תשס"ז (2007) מתוך 'החכם היומי'
עיקר היראה היא היראה אמיתית בלי שנירא מחמת העונש, שהרי אמרו בקידושין: 'הוקש כבוד ומורא אב ואם, לכבוד ומורא המקום, שכתוב 'איש אמו ואביו תיראו' וכתוב 'את ה' א-להיך תירא'. ...
והרי במורא אב ואם, אי אפשר שנאמר, שיהיה ירא האדם מחמת עונש, שלא יכהו אביו או אמו, שמלבד שלא ניתן לאמור זאת, ועוד הרי הקדמת האם במוראה לאב, אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שדרך האדם שאינו ירא מאמו, שמשדלתו בדברים ואינה מכהו כאביו, לכך הקדימה הכתוב. ...
שירא מהם משום כבודם, שהם הולידוהו וטרחו עמו וזנוהו, שאף שעכשיו אי אפשר שייטלו ממנו מה שעשו עמו, וגם עכשיו אין צריך להם, אפילו כך חייב לירא מהם, וזו היא יראה האמיתית, וכיוון שהוקש מורא אב ואם למורא המקום - ממנה שמורא המקום גם צריך שתהיה יראה אמיתית.
חכם אליעזר חזן , עמודי הארזים חלק א', עמ' ג', ישיבת "חברת אהבת השלום" וקרן מנשה ושרה ליהמן, ירושלים, תשמ"ג (1983) מתוך 'החכם היומי'
'מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים' - הנה תיבת 'משמר' הוא שלא יהא במשמר, רצונו לומר כמו בית האסורים, רק יהיה בן חורין, כי מן הלב, שהוא מלך האיברים, תוצאות חיים לגוף. ורצונו לומר: שלא ימצאנו, רק יהיה בן חורין, שיכול לעשות בטבעו, ככל אשר יחפוץ לפי העת, ובזה לא יזיק לו הדבר בעת הצורך, שלא יהיה אסטניס. ולזה אני אומר שדרכי ישראל, יש להם מנהגים ודינים, מינים ממינים שונים, לטובת החיים: לעתים יאכל מצבה, לעתים ישן באוויר, לעתים יהיה נעור בלילה, לעתים יתענה, לעתים לא יגלח, לעתים יטבול, וכיוצא בזה תמצא הרבה, וקל להבין.
חכם אליעזר מנצור סתהון, נוצר אדם, דף נה ע"ב, דפוס הגליל, טבריה, תר"ץ (1930). מתוך 'החכם היומי'
'יפקוד ה' א-להי הרוחות לכל בשר, איש על העדה'. 'איש על העדה' - זה יהושע, שנאמר: 'לחם אבירים אכל איש'. ולמה פרטו הכתוב? - שלא להטיל מחלוקת בין בניו ובין אחיו'. -
בחיי משה, פרסם אותו לפרנס, 'שלא להטיל מחלוקת בין בניו ואחיו' - לישראל, קורא להם בניו ואחיו. ויש לומר שכוונתו לבניו ואחיו ממש, שמשה אמר, שירצו בניו ואחיו לירש מקומו. ואחים היו למשה חוץ מאהרן הצדיק, כמו שכתב יונתן בן עוזיאל. ויש גורסים: 'בניו ובני אחיו' - והוא רחוק בעיני, שיתבע אלעזר, שהיה כהן גדול, וכבר היה לו כתר כהונה, שיתבע גם כן כתר מלכות.
חכם אליעזר נחום, 'מדרש אליעזר', פירוש הספרי, דפים רל"ג-רל"ד, יד הרב נסים, ירושלים, תשנ"ג (1993) מתוך 'החכם היומי'
'בן ארבעים לבינה' - פירוש מי שצריך להבין איזה דבר קשה ההבנה, אל ילך לשאול אותה למי שהוא פחות מארבעים. 'בן חמישים לעצה' - ואם ליטול עצה, לא ילך אצל מי שהוא פחות מחמישים. כי מארבעים שנה ואילך מתחיל האדם להיות נבון, וכן בן חמישים לעצה.
'בן שמונים לגבורה' - לפי שכל המשנה מדברת בשנות תלמידי חכמים, הודיע לנו שאם יגיע לשמונים שנה, יתווסף לו רוח דעת ויראת ה', ויגבר שכלו להבין יותר מכל מה שלמד עד אותה שעה. כי כן משה רבינו, עליו השלום, בן שמונים שנה היה כשהתחיל להתנבאות. 'בן תשעים לשוח' - הוא מלשון 'ויצא יצחק לשוח בשדה', ורוצה לומר שבהיותו תלמיד חכם זקן מופלג בזקנה כזה, תקובל תפילתו מהשם יתברך, וראוי שימנוהו 'לשוח', היינו לשליח ציבור.
חכם אליעזר נחמן פואה, זכרון אבות, עמ' רי"ז – רי"ח, הוצאת מכון הוד והדר, ירושלים, תשע"ב (2012) מתוך 'החכם היומי'
טעם למה נקראו החכמים בשם תלמיד? - כי שם חכם אי אפשר שייפרד משם תלמיד.
כי מי שהוא שם חכם, אם יחשוב שאינו תלמיד, לא יצדק עליו שם חכם, והראייה מדוד שנאמר: 'מכל מלמדי השכלתי'.
חכם אליעזר פאפו , דמשק אליעזר דף י"ז עמ' ב', ירושלים, תרנ"ב (1882) מתוך 'החכם היומי'
'אלה תולדות' - רצונו לומר הבנים, החיוב מוטל עליהם. 'נח' - נוח לכבד אביהם ואימם, ולעשות להם נחת רוח בעולם הזה ובעולם הבא. ואיך אפשר לכבדם בעולם הבא? כשהוא 'איש צדיק תמים היה בדורותיו' - שאומרים עליו: אשרי, שזה ילד.
חכם אליעזר פאפו, דן ידין ואלף המגן, פרשת נח, עמ' י"א, הוצאת סוכת דוד, ירושלים, תשל"ח (1978) מתוך 'החכם היומי'
וזאת כוונתי, חלף עבודתי, וגודל ידיעתי, ביום עבודתי, ולנדד שינתי, לחבר את האוהל להיות אחד כי רוב הכתובים היו מעורבבים אחד למעלה ושבע חצובים. ואת השני בממון ממוני, ולחזר על אמוני. ... כוונתי לעשות מצוות כיבוד אב ואם ...להיות לנשמתם הטהורות להתעדן ולהתענג בגנזי אמונות, ... ועל כן קראתי שם התורות, בכלל האורות 'שמחת יום טוב' - לרמוז בדברות שמחת האבות.
חכם אליעזר רחמים ידיד הלוי , שמחת יום טוב, הקדמת בן הרה"ג המחבר, דפוס צוקערמאן, ירושלים, תרפ"ו (1926) מתוך 'החכם היומי'
במקום שמצוי שמן זית צריך ליזהר בו, שהרגיל בנר - הווין לו בנים רבנן, וכן צריך ליזהר בנר לעשותו בשלם בפנים, כדי לזכות לבנים המאירים בתורה, שנמשלה לשמן זית. ...
זה שזוכה לבנים רבנן - היינו אם עושה יותר מחיובו לעשותו נר יפה. ...
ומטעם זה צריך ליזהר בשמן זית, לזכות לבנים מאירים בתורה, שנוחים בהלכה כשמן זית כמו שאמר בפרק 'זה בורר': שתלמידי חכמים שבארץ ישראל נמשלו לשמן זית שנוחין זה לזה בהלכה.
חכם אלישע דנגור , גדולות אלישע, הלכות שבת, סימן רס"ד, אות ז', עמ' ל"ז, הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים, תשל"ו (1976) מתוך 'החכם היומי'
מופתים ונסים לא היו בדרכם של אבותינו הקדושים. הרי כאשר עושים למישהו נס, מנכים לו מזכויותיו, ואנחנו מחפשים להרבות זכויות אצל כל יהודי. תפילות כן, ברכות כן, אבל דברים שהם בבחינת 'נסים', לא מורי ורבי אבי, ולא מורי ורבי זקני, נהגו כן. בדיקת כתובות והסתכלות בשמות, גם זה לא ראינו במשפחתנו מעולם. קמיעות, על אחת כמה וכמה שלא. לפני מאות שנים, היו מי שידעו לכתוב קמיעות, אבל בימינו זהו דבר מסוכן. רק תפילות וברכות. אלא שיש מקומות שאפשר להחזיר מישהו בתשובה באמצעות מופת גלוי, אזי למען שמו יתברך, כדי לקדש שם שמים, ולהכניס יהודי תחת כנפי השכינה, גם אבותי הקדושים היו עושים מופתים ונסים ממש.
חכם אלעזר אבוחצירא, משמרת אלעזר, בתוך פקודת אלעזר בשבח הרשב"י‏, עמ' ד, פקודת אלעזר, באר שבע, תשע"ה (2015) מתוך 'החכם היומי'
'פוקד עוון אבות על בנים' - והיינו כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, לפי שטבע הבן קרוב אל טבע האב, ודרכו להיכשל במה שנכשל, כי מעשה אבות יעשו בנים, לכן צריך הירא את דבר ה', להסתכל בכל עוון שנכשל אביו, ובכל מצווה שנתרשל, ולהיזהר בה מאוד, ולברוח מאותו עוון מאוד מאוד, לתקן כל אשר עיוות אביו, ואבי אביו עד למעלה ... שמעתי מחסיד אחד שהיה מהלך בארץ ישראל, הוגה בתורה בכל עיר, לתקן את אשר עיוותו אבותינו, שלא הניחו תלם בארץ ישראל, שלא הניחו בו צלם. ומי יתן ויזכנו ה' להתהלך בכל ארץ ישראל הוגים בתורה.
חכם אלעזר אזכרי, מילי דשמייא, עמ' קפ"ד, הוצאת מכון תלמוד יוסף, ירושלים, תשס"ז (2007) מתוך 'החכם היומי'
'אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת' - וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת?! דרשו רבותינו שביבנה ויש אומרים רבי אליעזר: זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים'. ... אף שהוא 'שומר משפט' ויודע שאינו חייב לזון את בניו ובנותיו בחייו, ואפילו כך 'עושה צדקה בכל עת', וזן את בניו ואת בנותיו, ומשום כך עומד ב'אשרי' יותר ממי שאינו יודע שאינו חייב. ויש לדקדק למה לא דרשה הגמרא: 'עושה צדקה בכל עת' - על הלומד ומלמד לאחרים ועל הכותב ספרים. ואפשר משום שאם למד לאחרים כל היום, נחשבת צדקה אחת, שכל היום נחשב לצדקה אחת. וכן אם השאיל ספרים לאיזה זמן שיהיה, נחשב כל הזמן לצדקה אחת ולא נקרא: 'עושה צדקה בכל עת' - אלא זה הזן את בניו, שזן אותם לעיתים ידועים.
חכם אלעזר הלוי , פקודת אלעזר, עמו' קח-קט, הוצאת 'אור המערב', ירושלים, תש"פ (2020) מתוך 'החכם היומי'
'שנו חכמים כיצד מרקדים לפני הכלה? - בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא'. - ופירשו התוספות: ישבחוה בדבר נאה שיש בה, כגון בעיניה או בידיה, אם הם יפות. 'ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה'. - ופירש רש"י: חוט של חסד משוך עליה. אמרו להם בית שמאי לבית הלל: הרי שהייתה חיגרת או סומא, אומרים לה 'כלה נאה וחסודה'?! והתורה אמרה 'מדבר שקר תרחק'. אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם מי שלקח מקח רע מהשוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו?'
'שקר החן' - שאומרים 'כלה נאה וחסודה' והיא חיגרת או סומא, שהחן שאומרים עליה הוא שקר. 'הבל היופי' - לבית שמאי שאמרו 'ישבחוה בדבר נאה שיש בה, כגון בעיניה או בידיה אם הם יפות' אף על פי שהיופי שאומרים לה הוא אמת, עם כל זה הוא הבל. והיינו: אם אין בה יראת ה'. ונקט 'שקר' ... בחן שאומרים לה 'כלה נאה וחסודה' כדברי בית הלל, והיופי האמיתי שאומרים לה כדברי בית שמאי, אז הכל שקר והבל. אבל 'אישה יראת ה' היא תתהלל' לבית שמאי לשיטתם, ולבית הלל לשיטתם.
חכם אלעזר הלוי , פקודת אלעזר, עמו' קכו-קכז, הוצאת 'אור המערב', ירושלים, תש"פ (2020) מתוך 'החכם היומי'
בין הנלקחים לצבא היו גם החכמים אשר בעדתנו, כמו המורים בבית הספר עד בני ארבעים וחמש שנים. ולזאת רבה המהומה בין אחינו בית ישראל, ורק בקושי גדול קראו דרור לחזנים, ורק חזן אחד לבית כנסת אחד. ואנוכי כתבתי להרב הגאון חיים נחום אפנדי בתורכיה, וגם דקדקנו בחוקי הצבא, ונתן חופשה לכל החזנים, ותודות לאל כי רוב המורים הם חזנים בבית הכנסת, וכך גם השוחטים והמוהלים נפטרו מחיוב הצבא, וזה הניח לנו מעט. אולם שר הצבא אשר לנו, איש יקר הערך מאוד, בסרי ביי, פרש מוטות כנפי חסדו גם על החזנים השוחטים והמוהלים, אשר בכל הווילאייט הזה, וגם אותם אשר נולדו פה, והם משרתים בחוץ לארץ.
חכם אנריקה חיים בז'רנו, זיכרונות ממלחמת העולם הראשונה, דף 27, כתב יד, הספריה הלאומית, מספר מערכת 002583777 מתוך 'החכם היומי'
'אף חובב עמים כל קדושיו בידך והם תוכו לרגלך ישא מדברותיך' - יש לומר שמה שכתוב 'ישא מדברותיך' בלשון יחיד, והיה לו לומר 'ישאו' - שמוסב לישראל. אלא העניין הוא, שהניח יסוד מוסר שמה שכתב מוהר"ש יפה, זיכרונו לברכה, ששאר השבטים לא העלו השמועה על-פי ההלכה, אלא על ידי משא ומתן ברבים, וחלקי הסותר, שאז יוצא הדין על בוריו. הינו דווקא אם אינם מגלים המסכת, ואינם מלמדים תורה לרבים, שאז ודאי לא עולה אלא במשפט והוראה של רבים. ברם, אם שאר השבטים מגלים המסכת, אז ודאי כולם שווים לטובה, ודנים דין אמת. אפילו בהוראת יחיד לבדו.
חכם אפרים ארדיט , מטה אפרים- חידושים על הרמב"ם, שו"ת ודרשות. דרוש ב' דף ל"ז. דפוס השותפים מרדכי ודוד, סאלוניקי, תקנ"א (1791). מתוך 'החכם היומי'
כך סח לי פעם זקן הגון אחד, ויהודי ספרדי היה: מניח אני כל התקופות החשובות שבהיסטוריה הישראלית, ואיני מלמד את בני אלא תקופה אחת, זוהי תקופת האינקוויזיציה וגירוש היהודים מספרד, שהרי שקולה תקופה זעומה זו בפורענויותיה ומאורעותיה המזעזעים כנגד גלות בבל וגלות רומי, ולא עוד אלא שמצאנו בשתי מלכויות תקופות אלו, מתן עונשן בצדן, שנקמה עשה א-להים בהן, והשמידן כליל מן העולם. ואילו בגלות ספרד, זו תקופת הזדון והרשע - מה אתה מוצא? ...
ולא זו בלבד: ברית כרתו אבותינו ביום שגלו מספרד לבלתי שוב עוד אל ארץ הדמים הזאת עולמית. וברית זו נתקיימה לשעתה באבות, והרי היא הולכת ונשמרת הולכת ומתקיימת בבנים עד דור זה.
חכם אריאל בן ציון יהודה לוי, מאמר 'ברית אבות', עיתון 'חרות', גיליון רכ"ח (228) כ' בסיוון תרע"ג (1913) מתוך 'החכם היומי'
ראיתי את דברי השאלה, ואף שאיני כדאי להשיב, כי מה אני ומה ערכי לבוא עד הלום, לפני חכמים היושבים על כיסא ההוראה. מכל מקום, לא כתבתי אלא כדי ללמד את עצמי, אם ירצו דברי לפני מורי ורבותי, ואם לאו, אבטל דעתי מפני דעתם, ויהיו דברי אלה למה ולא כלום, ומה גם שכבר דבר זה שנוי ומשולש בכתובים, מפי סופרים ומפי ספרים, המה הגיבורים אשר מעולם אנשי השם, מלכים כבירים, 'מי הם המלכים? - חכמים', ואיני אלא כמעתיק מהם.
חכם אשר שלם , 'מטה אשר', דף א' ע"א, שאלוניקי, תק"ח (1747) מתוך 'החכם היומי'
בזמנו של הרב הגאון משה גלאנטי, אב בית דין וראש ישיבה בירושלים, משנת תכ"ה (1665) ואילך, התעוררה שאלת התואר 'רב', ומיהו האיש הראוי לשאת תואר זה. אם מפני ריבוי רבנים גדולים ומפורסמים בארץ ישראל, שמרוב ענוותנותם מיאנו להתגדר על רבני עמם, וסרבו לקבל את התואר 'רב' ו'אב בית דין', או מסיבה אחרת, הסכימו הרב הגאון משה גלאנטי ורבני דורו, שלא יוענק יותר תואר 'רב' ו'אב בית דין' לראש הרבנים בירושלים, אלא יכנוהו בתואר פשוט יותר, הוא התואר 'ראשון לציון'. מפני כבודו הרם של רבי משה גלאנטי, הסכימו הרבנים שבאו אחריו, שלא יעז שום תלמיד חכם להיקרא בשם רב ומורה לעדה, אלא בשם 'ראשון לציון'.
מר אברהם רפאל בן ציון אלמליח, 'הראשונים לציון', עמ' 1, ירושלים, תש"ל (1970) מתוך 'החכם היומי'
מידת הגאווה היא שורש להרבה עבירות, כי גורם להזיק לחברו ולשנאתו, ולדבר לשון הרע עליו, כשאין עושים רצונו. ושאר עבירות, אינו עובר עליהם אלא בשעה שעובר, אבל שנאת חנם שהיא בלב תמיד בכל רגע עובר על 'לא תשנא את אחיך בלבבך', וביטל מצוות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך', ואפשר לבוא לידי שפיכות דמים או להלבין פני חברו ברבים, מסיבה השנאה או מדיבור לשון הרע, וכהנה רבות. והכעס והקפדנות הם ענפים מן הגאווה, כי מפני הגאווה מקפיד וכועס כשאין עושים רצונו, מלבד שנקרא מורד במלכות שמים, ומתעטף בטליתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שנאמר בו: 'ה' מלך גאות לבש', וכל מי שיש בו גאווה, הוא רודף אחר השררה והכבוד, ומקנא באחרים כשמכבדים אותם יותר ממנו.
דוד בן ברוך הכהן אזוג , לדוד ברוך, עמו' רמט-רנ, הוצאת 'מלכי רבנן', אשדוד, תשנ"ח (1998). מתוך 'החכם היומי'
בכלל מצוות תלמוד תורה גם כן לכבד את התורה, ולנשק את הספר שלמד בו אחרי תום לימודו, ואינו מניחו על הקרקע וכיוצא, וכך היתה מדתו הקדושה של מורי רבי אבי, הריני כפרת משכבו, שהיה מנשק את הספר כשפותחו ללמוד בו וכשסוגרו אחרי לימודו, והיה מחבב את הספר למאוד וכמאמר רבותינו זיכרונם לברכה באבות: 'כל המכבד את התורה - גופו מכובד על הבריות', ובכלל לכבד לומדי תורה ולירא מהם ולשמוע בקולם, וכך היתה מדתו של מורי ורבי אבי, הריני כפרת משכבו, שהיה מכבד את התלמידי חכמים במאוד מאוד.
חכם בועז חדאד, בתוך 'שם יוסף', דרוש, דף לב עמוד א'. דפוס עידאן-כהן-צבאן-חדאד, ג'רבה תש"י (1950) . מתוך 'החכם היומי'
'כבד את אביך ואת אימך למען יאריכון ימיך' - כמה גדולה מעלה כיבוד אב ואם שהשווה כבוד אב ואם לכבוד המקום ברוך הוא, ויזכה לאריכות ימים. ...
שהמכבד את אביו, הקדוש ברוך הוא נותן לו בנים שיכבדוהו, וכל מי שיש לו בנים צדיקים שמכבדים אותו מאריכים לו ימיו, דהיינו - שאפילו אחר מותו נקרא חי. ונמצא שאומר: 'למען יאריכון ימיך' - היינו: שיש לו בנים, שמכבדים אותו על היותם צדיקים כמדובר, ובהיותם צדיקים נקרא חי גם אחר מותו.
חכם בכור יעקב יעבץ , צור יעקב, פרשת בראשית, דף קכ"ו, איזמיר תרכ"ו (1866) מתוך 'החכם היומי'
'הצדיק אבד, ואין איש שם על לב, ואנשי חסד נאספים באין מבין, כי מפני הרעה נאסף הצדיק.' - אמנם בעניין מיתת הצדיקים, חס ושלום, מקשים המפרשים: כיוון שמדין ערבות נגעו בה. אם כן, אינו מן הדין להיפרע מן הערב תחילה? ...
והנה מיתת הצדיקים שהם ערבנים, והקב"ה נוטל צדיק אחד שיש בו ליפרע כמה חובות, וזהו רחמנות על ישראל, כמה שכתב 'גאלת בזרוע עמך' וניחא להו לצדיקים להציל את ישראל. אמנם בנתפס - היינו שיהיה בידו למחות או לתקן.
אם כן זהו שאמר 'הצדיק אבד' - שהיה מסילה, 'ואין איש שם על לב' - למה יומת, מה עשה, היה לו ליקח הלווה תחילה. אלא אומרים: כפרה על הדור. וזהו גרמה כי 'אנשי חסד נאספים', בעוונות הרבים, 'באין מבין, כי מפני הרעה נאסף' - דהיינו שהיה בידו למחות או לתקן.
חכם בכור מיוחס רפאל , פרי האדמה, חלק ד', פני האדמה, דף צ"ז עמ' ב', דפוס יאודה קלעי ומרדכי נחמן, סלוניקי, תקכ"ג (1763) מתוך 'החכם היומי'
'תהילתו בקהל חסידים ישמח ישראל בעושיו' - כי נודעת יד ה', לשלם שכר טוב בעמלה של תורה ומצוות, היינו דווקא למתנהג עצמו בחסידות, להשתדל במעשה המצוות בהשתדלות ובחשק ובשמחה רבה.
חכם בכור נסים יעקב מזרחי, ברוך מבנים, דף נד ע"ב, דפוס יצחק שמואל דש"ן. איזמיר, תרכ"ח (1868). מתוך 'החכם היומי'
הרי זה פשוט שלגבי מנהגים, כגון מה שנמנעים בכמה מקומות שלא לאכול אורז בפסח וכדומה, שנהגו כך מכוח שאבותיהם קיבלו על עצמם לנהוג כך, ודאי שאין תלמידיהם צריכים לנהוג גם כן כך. ואם כן, הוא הדין לכל ההלכות שנוהגים רבותיהם מכוח מנהג אבותיהם...
לכן נראה שכל בעל תשובה שחזר בחשובה ע"י רבנים או ראשי ישיבה, שאין מנהג אבותיהם כמנהג אבותיו, אף על פי שלמד אצלם כפי מנהג אבותיהם, יש עליו לנהוג כמנהג אבותיו.
ובמקום שאין אביו שומר תורה ומצווה, ינהג כמנהג אבות אבותיו, ומשום אל תיטוש תורת אמך, ומשום שכך קיבלו אבותינו על זרעם ועל זרע זרעם לנהוג כן
חכם בן ציון אבא שאול , שו"ת אור לציון- תשובות ב', הקדמת המחבר, עמוד י"ז. ירושלים, מכון אור לציון, תשנ"ג. מתוך 'החכם היומי'
בחור שבא מחוץ לארץ ללמוד תורה בארץ ישראל, ויש לו שם בתים, שואל: אם יש לו לעשות יום טוב שני של גלויות? - אפשר שעליו נאמר: 'אין בית אלא אישה', וכל מקום שהולך ביתו עמו. פירוש: כיוון שבחור זה אין לו אישה ובנים בחוץ לארץ, אף על פי שדעתו לחזור, סובר הרב זיכרונו לברכה: שיעשה כבני ארץ ישראל, והטעם: שאפשר שאם ימצא מנוח, אשר ייטב לו - כלה נאה עם צרור כסף ובית נאמן כחפצו ורצונו, יקבע שם דירתו על מנת לגור שם לעולם.
חכם בן ציון אלקלעי, הלכה רווחת, דף ב עמ' א-ב, דפוס שמואל הלוי צוקערמאן, תרנ"ה (1895) מתוך 'החכם היומי'
יסוד המצוות וקיומם הוא תלוי בלימוד התורה, כי רק ממנו יראה וכן יעשה. ובכן החיוב מוטל על האב לגדל את בניו על ברכי התורה, עדי ירוויון מדשן ביתה ונחל עדניה ישקה, כי עמה מקור חיים ובאורה יראו אור, להתהלך בדרך טובים וישרים, וביראת ה' כל היום.
רבים אומרים מי יראנו טוב בתורה? - אבל יודעים אנחנו שלא רבים יחכמו, ואף אם יחכמו, סוף כל סוף, בעל כרחם יעזבו את לימודם, לטרוח בשביל פרנסתם. ובכן, מה בצע להאריך קן הילדים על חינוך התורה. ודי להם אם כבר ידעו להתפלל ולברך. ואמנם לא זו הדרך מוציאתם מידי עבירה, וענוש יענשו על עוזבם את תורת ה' מבניהם. כי כבר אמרו זיכרונם לברכה: 'יגעתי ומצאתי תאמין' שבלתי ספק התמדתם בלימוד, עושה פרי. על כל פנים להיות הבן, חכם ונבון בלימוד ספרי המוסר, ובדברים קלי ההבנה מהדינים הפשוטים וכיוצא. ואף שרואים שאין רבים חכמים היינו משום שלא התמידו בלימודם כפי הצורך. ואם משום שסוף סוף עוזבים לימודם, להביא טרף לביתם, על כל פנים מרוויחים שבשבתות וימים טובים, וגם בימי החול באיזה מן העיתים, שבטלים ממלאכתם, יכלו ימיהם באותם העיתים, בטיב התורה, ששכרה גדולה מכל המצוות, ולא יתעסקו בדברים בטלים, שנענשים עליהם. לא כן, אם לא ידעו ספרי חכמה, אף אם יודעים ללמוד ספר תהילים - בלתי הבנה, נקל ליצר הרע להתגרות בהם, ולבטלם מלימודם. כי לא ימצאו קורת רוח בעת לימודם.
חכם בן ציון כהן יהונתן , קרן הצבי, דרושים, דרוש א' (19-20 בדפים של האתר), דפוס דוד עידן וחבריו, ג'רבא, תרפ"ד (1924) מתוך 'החכם היומי'
הילד וכל בעל חי שנוצר ברחם אמו, וביותר סוג בעלי חיים היונקים שהם גדלים במבנה גופם מחלב אם, כרוכים אחרי אמם ומקבלים עם יצירתם בכותלי ודפוס הרחם ובחלב שהם ניזונים בו, וביותר באדם שגם דבורו שהוא ביטוי ציורי המחשבה מקבל משיחת האם ולטיפותיה הרחמניות שבהם גם מייסרת אותו ומיישרת את מידותיו ולפי מידת השכלתה וחינוך בית אביה וסביבתה,
לכן הילד נגרר אחריה ומכבדה לפי שהיא משדלתו בדברים יותר ממה שהוא מכבד את אביו (קידושין ל, ב). לכן אם היינו דנים ליחס את בן התערובות, אחרי אביו יהיה בן זה מתחילת היותו בן מומר להוריו, ופוסח על שני הסעיפים וממילה קרח מכאן ומכאן, ולא רק שלא היה יכול להיות איש דת, אלא לא היה גם אנושי ומוסרי, לזאת הייתה עצת ה' למסור את הבן לאמו במקרה זה.
חכם בן ציון מאיר חי עוזיאל , שו"ת משפטי עוזיאל, חלק ב', סימן ו' מתוך 'החכם היומי'
'מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן' - ובזוהר הקדוש פירש: 'מפני שיבה תקום' - בזריזות לשוב בתשובה. ורמז ב'והדרת פני זקן' - כי קודם אותיות 'זקן' הם אותיות 'צום'. רוצה לומר: אם פגם בדברים שצריך לצום, ובזקנותו - אפסו הכוחות. לכן 'מפני שיבה תקום' - בזריזות, והטעם: 'והדרת פני זקן' - כלומר קודם אותיות 'זקן'.
חכם בן ציון ניסים פרדס, פרדס התורה, דרושים לבר מצווה, ת"ס, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשנ"ח (1998) מתוך 'החכם היומי'
רוב הדרשנים עושים פלפולים של הבל, ומדברים ממושכלות בלי תועלת השומע, ובלי הבנתו, ורוצים לנטוע האמונה בלב השומעים, בכח הקבלה ולא בכח השכל, נגד צוואת שלמה שאמר: 'טוב מראה עיניים מהלך נפש'. הניסיון ומה שנראה בחוש, טוב הוא מהליכת הנפש במושכלות. ובמשלי אמר: 'עין רואה ואוזן שומעת ה' עשה גם שניהם' - כוונתו, שהקדוש ברוך הוא נתן העין לראות על פי הניסיון, אבל נתן גם כן אוזן לשמוע הקבלה, איש מפי איש, ובהסכמת שניהם האדם מגיע לתכליתו. הניסיון בלי הקבלה מוליד מינות. הקבלה בלי הניסיון מביא הפתיות והסכלות. ומלבד זה בסביבותינו ובעירנו יש דרשנים ראויים, ועליהם אומר בכל לב: אשריהם ואשרי שומעם.
חכם בן ציון רפאל הכהן פריצי, 'פתח עיניים', דף ז' ע"ב, ליוורנו, תרל"ח (1878) מתוך 'החכם היומי'
אמרו בילקוט קהלת סימן ב': 'עשיתי לי בריכות מים' - רבי חנינא בר פפא אמר: אלו הדרשנים. 'להשקות מהם יער צומח עצים' - אלו עמי הארץ שבאים ושומעים'. ויובן זה עם מה שמובא במדרש משלי על פסוק: 'ברוב עם הדרת מלך' - אמר רבי סימון, אמר הקדוש ברוך הוא: בשעה שישראל נאספים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ושומעים הגדה מפי חכם, אני מתעלה בעולמי ואומר למלאכי השרת: בואו וראו עם זו שיצרתי לי בעולמי, כמה הם משבחים אותי. באותה שעה הם מלבישים אותו הוד והדר, לכך נאמר: 'ברוב עם הדרת מלך'. עד כאן. - וזה לפי שהמלאכים קטרגו בבריאת האדם, ואמרו: 'מה אנוש כי תזכרנו'. לפיכך כשישראל שומעים דברי תורה, אז מתעלה הדרו במה שבראם.
ועל זה אמרו בספרי, פרשת עקב על פסוק: 'ללכת בכל דרכיו' - דורשי רשומות אומרים: רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם? - למוד הגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקדוש ברוך הוא ומדבק בדרכיו'. עוד שם במדרש משלי על פסוק: 'לא ירעיב ה' נפש צדיק', זה לשונו: 'בא מי שיש בידו חמישה חומשי תורה, אמר לו הקדוש ברוך הוא: למה לא למדת הגדה ולא שנית?! - שבשעה שחכם יושב ודורש אני מוחל ומכפר עוונותיהם של ישראל. ולא עוד אלא שבשעה שהם עונים אמן יהא שמיה רבא, אפילו אם נחתם גזר דינם, אני מוחל להם ומכפר עוונותיהם'.
לפיכך כינה בעל המאמר את הדרשנים לבריכות מים, שכשם שהמים מגדלים ומרטיבים יער צומח עצים, כך הדרשנים בחידושי תורה שמחדשים ובתוכחות שמוכיחים לרבים, מאשרים ומדריכים אותם שבאים ושומעים. ואל יאמר הסר איש - הן אני עץ יבש. כי כולם ידעו בשומעם את דברי הגדה, המושכת ליבו של אדם, את הדרך ילכו בה, ואת המעשה אשר יעשו.
חכם בנימין הכהן ויטאלי , גבול בנימין, כרך א', הקדמת המחבר, עמ' 10-11. הוצאה פרטית וחדשה, תוכנת 'אוצר החכמה'. מתוך 'החכם היומי'
יום הילולת רבי מאיר בעל הנס. רבי מאיר הגיע למדרגת חשיבות והשפעה כל כך גדולה על עם ישראל, עד כדי כך שעד היות כאשר אדם נמצא בצרה, אם יגיד 'א-להא דמאיר ענני' בכוונה ובאמונה, הוא יראה מיד את הישועה... ולא פעם אחת קרה שזכיתי לישועה על ידי הצדיק רבי מאיר בעל הנס.
חכם בנימין זאב בצרי , שער בנימין, עמו' 273, הוצאת ישיבת 'בית יוסף' באר שבע, תשע"ה (2015) מתוך 'החכם היומי'
'ואברהם ושרה זקנים, באים בימים, חדל לשרה להיות אורח כנשים.' - יש לרמוז 'ואברהם ושרה' המה הנשמה והגוף. 'זקנים' - שקנו חכמה בתורה. על ידי זה: 'באים בימים' - המה המצוות, ומעשים טובים, שנקראים יום, שגדול תלמוד שמביא לידי מעשה. ... וסיים: 'חדל להיות לשרה אורח כנשים' - לרמוז שגם בימי הזקנה, שתש כוחו לעסוק בתורה כראוי, אף על פי כן נוטל שכרו כעוסק בתורה, מאחר שהוא כוסף ומתאווה לזה, אלא שאין בכוחו ויכולתו. וזה שאמר גם ש'חדל להיות לשרה' - הוא הגוף; 'אורח' - התורה; ונעשה 'כנשים' - שהם תשושי כוח. אף על פי כן 'באים בימים' כנזכר, שיזכו בשכרם לעולם הבא. ... וסיים: 'ותצחק שרה בקרבה' – אותיות: 'בקברה' - שגם אחרי מותו ישמח, כשאומרים שמועה של תורה מפיו, כמו שכתבו זיכרונם לברכה על פסוק 'דובב שפתי ישנים'.
חכם בנימין חדאד , אמרות טהורות, וירא, דף טו, עמ' ב, דפוס ד. עידאן וי. חדאד, ג'רבה, תרפ"ז (1927) מתוך 'החכם היומי'
'יוסף בן שבע-עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן, והוא נער, את בני בלהה ואת בני זלפה, נשי אביו, ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם. וישראל אהב את יוסף מכל בניו, כי בן זקונים הוא לו.' - תחילה, כשהוציא הדיבה, לא שמו את ליבם ולא חשו לדבריו, כי נער הוא. וחשבו שגם אביהם לא יחוש לדבריו, כי נער הוא, כמו שהעיד עליו הכתוב: 'והוא נער'. ואחר כך, כשראו שאביהם אהב אותו מכל אחיו, אמרו שאביהם קיבל דבריו, אפילו שהוא נער, יען כי בן זקונים הוא לו, שלגביו היה נחשב לבן חכם.
חכם בנימין חדאד , אמרות טהורות, וישב, דף כג עמ' א, דפוס ד. עידאן וי. חדאד, ג'רבה, תרפ"ז (1927) מתוך 'החכם היומי'
'רבי יהושע בן חנניה אשרי יולדתו'. - כתב המדר"ש, זכרו לברכה: כי להיות אמו צדקת ואשה יראת ה', היא גרמה להיות הבן היוצא ממנה כמותה. כי האישה, היא דומה לקרקע, כעניין אסתר, קרקע עולם. ולפי הקרקע, כן יוצא הזרע הנזרע בה, כי יש קרקע מצמיח חטים יפות, ויש מצמיח רעות. לכן, הזהיר שישתדל האדם להתחבר עם אישה טובה. וזה שאמר חבר טוב, כי האישה קרויה חבר. ובזה יצא הזרע ממנה, ראוי והגון, עד כאן דבריו.
ולפי דעתי, אפשר לומר: 'גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו'. - בא בכפילא: 'גיל יגיל' - לומר כי אבי צדיק יש לו שתי גילות: האחת - מצד זה שזכה לבן צדיק; השנייה - שבזה הוברר לו שאשתו צדקת ואשת חיל, שעליה אמר שלמה החכם, עליו השלום: 'אשת חיל מי ימצא'.
אך, 'ויולד חכם' - זאת אומרת: האישה, שילדה את החכם - תשמח בו. זאת אומרת: שיש לה רק גילה אחת - שזכתה לבן חכם אבל אין מזה הוכחה שבעלה צדיק, היות שעיקר ויסוד הולד תלוי רק באישה.
חכם בנימין מקיקץ דידי, יד בנימין, עמוד לד'. בהוצאת צבי דידי, טבריה תש"ל (1969) מתוך 'החכם היומי'
פעם אחת הובא לפני בית דין של מעלה שני בני אדם: אחד צדיק ואחד רשע. ויקראו את הצדיק למשפט בראשונה, והרשע עומד מרחוק ושומע השאלות ששואלים אותו: אם למד וקיים. ושיני הרשע משקשקים בקרבו, ביודעו כי גם ממנו ישאלו השאלות האלה, ובשומעו כי יצא זכאי בדינו, ויעשו עמו חשבון כמה למד תורה וכמה קיים מצוות, וגם כן כמה אכל וכמה שתה וכו׳ - כדי לתת לו שכרו על הכל אז שקט, ונח הרשע מסערתו, ויחשוב בלבו כי לא איבד נצחו גם הוא, ויבט על גוף הצדיק איך הוא דל ורזה, ועל גופו הדשן והשמן ועל כריסו העבה, ויאמר אל לבו: אחרי כי משלמים שכר גם בעד אכילה ושתיה, אין רע כי הן אמת שלא למד ולא קיים אבל לעומת זה, הלא אכל כפלים מהצדיק הזה.
ויהי כאשר עמד למשפט וישאלו גם ממנו השאלות האלה, וידום ויחרצו עליו עונש קשה ומר כרשעתו, ויצעק צעקה גדולה ומרה: הגם במרומים אין צדק, הלא באזני שמעתי שמשלמים שכר גם בעד אכילה ושתיה, ומדוע אין עושים עמי חשבון, כמה אכלתי, וכמה שתיתי כל ימי חיי?! - שעולה כפלי כפלים ממה שאכל הצדיק.
ויהי כששמעו בית דין של מעלה את תלונתו, השיבו את רוחו בקרבו, ויורידו אותו ארצה. ויהי בלכתו וירא והנה איכר אחד מערב בתוך התבואה גם מעט עפר וזורע את שדהו תבואה עם העפר יחד, וישאלהו: מדוע הוא עושה ככה? - ויענהו האיכר: כי לולא העפר, שעירב עם התבואה לא היה יכול לזרוע כי הרוח יישא את התבואה, ורק העפר מכביד את התבואה.
וילך עוד כברת ארץ, וירא איכר אחר זורע את שדהו, רק עפר לבדו בלי תבואה. ויצחק ממנו צחוק גדול, ויאמר לו: הוי שוטה, התדמה כי עפר לבדו יעשה פרי תבואה?! - הן אמת כי דרוש גם העפר לזריעה אבל לא כולה עפר. ויהי כאשר כילה לדבר אל האיכר, פתאום העלוהו למרום, ויאמרו לו: הוי רשע איך תתן דופי במשפט א-לוה, הלא זה עתה חרצת את משפטיך. האם בעד אכילה ושתיה לבדה יתנו לך שכר?! - הן הצדיק הזה עשה משפט וצדקה ולמד תורה, ואי אפשר לחיות בלעדי אכילה ושתיה על כן מגיע לו שכר גם בעד צרכי הגוף.
חכם בנימין מקיקץ דידי, דרוש זכות יצחק בתוך תולדות יצחק דף ס"ז עמ' ב', דפוס דוד עידאן, ג'רבה, תרצ"ו (1936) מתוך 'החכם היומי'
'דבר אל בני ישראל' - בני ישראל סומכים ואין בנות ישראל סומכות, דברי רבי יהודה. רבי יוסי, ורבי שמעון אומרים: נשים סומכות - רשות'. - אמרנו בפרק: 'המוצא תפילין', שמיכל בת שאול הייתה מנחת תפילין, ואשתו של יונה הייתה עולה לרגל, ולא מיחו בידם חכמים. והעמדנו משנה זו כרבי יוסי ורבי שמעון, שאמרו: נשים סומכות - רשות, אבל לרבי יהודה, שהוא תנא קמא של הספרא היה אוסר להניח אישה תפילין או לעלות לרגל. וכן היו חולקים בכל מצוות עשה שהזמן גרמא, שרבי יהודה אוסר הנשים לעשות משום 'בל תוסיף', ורבי יוסי ורבי שמעון מתירים, ומסתבר, שההלכה כרבי יוסי שנימוקו עמו, כל שכן שרבי שמעון אומר כמותו. ... ומה שנהגו עכשיו הנשים ליטול את הלולב אין איסור בדבר, אך בלא ברכה, שאם יברכו עליו תהא זו ברכה לבטלה, ויעברו ב'בל תוסף' כיוון שהן מברכות עליו 'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו', שהרי לא התיר רבי יוסי אלא משום רשות, ולא משום חובה.
חכם בנימין קזיס (קאזיש), 'מגילת ספר', דף כ"ח ע"א, קושטא, תקט"ו (1755) מתוך 'החכם היומי'
יחוד האל ותורתו הקדושה - האמונה בהם מצויה, ביחוד בנו אנחנו עם בני ישראל, ואמנם נשים עין על מצב שתי אמונות אלו בזמננו זה. כי עין רואה שהאמונה ביחוד האל יתברך, היא חזקה בלב כל אנוש בלתי שום השתנות כלל ועיקר. והתברך שמו, לפי שכבר התפללו חכמינו זיכרונם לברכה על יצר של עבודה זרה וביטלוה, לא כן אמונת התורה מתחלקת אצל הכלל לשניים: יש שאינם מאמינים בעיקר התורה, שהיא מסורה לנו מאתו יתברך; יש שמודים ומאמנים בה דרך כלל, אך לא בכל פרטי מצוותיה. ולכן עוברים בשאט נפש על כמה מהמצוות, שלא יישרו בעיניהם כמו גילוח זקן בתער, שבועת שווא ושקר, הוצאה מרשות לרשות או העברה ברשות הרבים בשבת, וכיוצא בזה, העברות שהורגלו בהם, באומרם כי המצווה אשר היא מתנגדת אל השכל, ואין בה טעם מספיק, לא נאמין שהיא מכלל מצוות תורתנו הקדושה.
והנה המחלקה הראשונה, שאינה מאמינה בעיקר התורה היא תשובתה בצדה. כי הלא לאמונה זו ביחוד האל יתברך, אם תשאל אותם מאין להם אמונה זו, ולמה לא יכחשו בה. בלתי ספק שתהיה תשובתם בזה, שאמונתם היא מצד הקבלה מאבותיהם, איש מפי איש עד אברהם אבינו, עליו השלום. אבל לא מצד השכל, כי הלא יש כמה וכמה מחכמי האומות הקדמונים, שאינם מאמינים במציאות האל יתברך וסוברים שאין לעולם מנהיג, חס ושלום, ויש להם בזה כמה מיני סברות משכלם, ואם כן אחרי שבזמננו זה, אין בנמצא שום אדם מכחיש במציאות השם יתברך, שסומכים על הקבלה מאבותיהם עד אברהם אבינו עליו השלום כמו כך גם, יש להם להאמין בתורתנו הקדושה מצד, איש מפי איש, עד משה רבינו עליו השלום.
חכם בנציון הכהן , קרן הצבי, דרוש ב' בחיוב מצוות האמונה, דפוס דוד עידאן וחבירו, ג'רבה, תרפ"ד (1924). מתוך 'החכם היומי'
'היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה' - כל בן שהיה, מן הסתם הוא שילך בדרך אבותיו וינהג כמעשיהם. כי מה שרואה הבן באביו הוא עושה, ובן - רגלו של אביו. על כן אין ליתן את השבח כל כך לבנים תלמידי חכמים, שיצאו מגזע תלמידי חכמים, כי זה מטבע העולם, שכיוון שהאבות תלמידי חכמים ילכו גם הבנים בדרכם. אבל אם מעם הארץ יצא בן תלמיד חכם, הוא וודאי ראוי לתת לו את השבח, שהוא מצד עצמו, מבלתי שיראה באביו כך, נפשו חשקה בתורה ודבק בה' לאהבה אותו.
וזהו שאמרו: 'היזהרו בבני עניים' - היינו עניי התורה ועמי הארץ, 'שמהם' - ומצד עצמם 'תצא תורה'. ואינם דומים בני עשירים בתורה, האוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, אלא אלו מצד עצמם יאהבו התורה ויותר ראוי לשבחם.
חכם ברוך אברהם מני, ברוך אברהם, עמ' רצ"ד, הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ז (1987) מתוך 'החכם היומי'
רבותינו זיכרונם לברכה שנתנו טעם למה האבות היו עקרים? - ואמרו: מפני כדי להיות להם זמן לחנוך אחרים תחת כנפי השכינה, שאם היו להם בנים היו משגיחים יותר ויותר על בניהם כי מצווה זו של חינוך הבנים על ההורים מוטלת, ואחר שלא היו להם בנים שלהם, היו פונים לחנך בני דורם.
חכם ברוך טולידנו, ברוך טעם, כרך א, פרשת לך-לך, עמ' יז, אהבת שלום, ירושלים, תשס"ג (2003) מתוך 'החכם היומי'
גדול מאד הנזק לשפתנו, ללאומנו, ולדתנו בזאת אשר אנחנו מלמדים (או בלתי מלמדים) את ילדינו בסדרי-צלמוות את לשון קודשנו, ובעוד אשר ילמדו שפות נכריות, וימצאו בם חפץ נשגב, בספורים ושירים, קורות וידיעות, לא ימצאו כל טעם וריח, וכל רוח חיים, בשפת אמם ועמם, אשר כנזירה זקנה בדודה ומתקדשת, מואסת כל עץ עושה פרי נחמד להשכיל ותאווה לעיניים היא בעיניהם, ולכן ירחקו מעליה ומעל רוחה וחוקיה. שימו לב רגש על זאת אבות. חשו החישו ללמד את ילדיכם בעודם צעירים שפת עבר, לפי סדר חדש מושכל ומועיל, למען ידעו בעוד מועד את כל יקר ספרותנו המהוללה.
חכם ברוך מטראני , 'חנוכי בני"ם', עמ' 5, ביינה, תרנ"ז (1897) מתוך 'החכם היומי'
'כל הנביאים כולם לא נתנבאו, אלא למשיא בתו לתלמיד חכם, ולעושה סחורה לתלמיד חכם, ולמהנה תלמיד חכם מנכסיו, אבל תלמיד חכם עצמו, עין לא ראתה' - שיש לדקדק למה הקדים 'משיא בתו' ל'עושה סחורה', שהרי 'מהנה תלמיד חכם' 'ועושה סחורה' יכול לעשותם בימי בחרותו, אבל 'משיא בתו' צריך שיהיה גדול עד שתהיה לו בת גדולה, שהגיעה לפרק הנושא, ולמה הקדים 'משיא בתו'?
ולכן נראה לעניות דעתי שכוונת רבותינו זיכרונם לברכה, היינו על פי מה שכתב הרמב"ם, זיכרונו לברכה,
במצווה ד': להידבק בחכמים ... ולהשיא בתו לתלמיד חכם ... ובו תדבק וכו'. מעתה נוכל לומה שזה שהקדים 'משיא בתו', למדנו דבר בדרך אגב, שלא די בנתינת בתו לתלמיד חכם, כי אם גם להחזיק בידו ולתומכו ולהאכילו די סיפוקו, כדי שלא יטרח בפרנסה, על דרך 'רחיים בצווארו ויעסוק בתורה?!', ולזה הקדים משיא בתו, דהיינו שישיא את בתו, ויעשה פרקמטיא, ומהנה תלמיד חכם מנכסיו.
חכם ברוך קאלומיטי , אבק דרכים, דף ט עמ' א, דפוס יוסף מולכו, שאלוניקי, תקע"ד (1814) מתוך 'החכם היומי'
'בז לרעהו חוטא ומחונן עניים אשריו' - יאמר במה שכתבו המפרשים על פסוק: 'אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך' - הכוונה כשמוכיח האדם לחברו, לא יאמר לו: לץ רשע, למה עשית כך?!, שאדרבה זהו סיבה שישנאך ולא ישמעך, אבל 'הוכח לחכם' - אמור לו: אתה חכם ויודע, ולמה תעשה כך?! ויהיה סיבה שיאהבך. זהו כוונת הכתוב: 'בז לרעהו' - כשמוכיחו מבזהו, אדרבה הוא חוטא, הגורם שישנאהו ויעבור על לאו 'לא תשנא את אחיך'. אבל 'ומחונן עניים' - אין עני עניים אלא בתורה ובמצוות, זהו 'מחונן' - שמוכיחו בלשון 'חן', אשריו, שזוכה ומזכה.
חכם ברזילי יעבץ , לשון ערומים, ליקוטי רב"י, דף כ' ע"א, דפוס יאודה בן דוד חזן, איזמיר, תקי"ז (1757) מתוך 'החכם היומי'
אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: סגולה גדולה מאוד, שבשבוע שיש לך נסיעה או לסחור במסחר, או ללכת לפני עניין גדול, או משפט. במוצאי שבת אחרי ההבדלה, תקרא בפרשת 'וישלח יעקב מלאכים' עד 'המקום סוכות'. ואם לא קראת במוצאי שבת, תקרא ביום שיש לך איזה עניין כמדובר לעיל, בבוקר אחרי תפילת שחרית 'וישלח יעקב' עד 'המקום סוכות', ותבקש מהקדוש ברוך שבזכות הפרשה שקראת, שה' יעזור לך, ויתן לך חן וחסד, ויעזור לך לסדר על הצד הטוב ביותר, אמן.
חכם ג'ינו ג'אן , גינת נוי, פרשת וישלח, עמ' 25, י.ב דסקל, בני ברק תשס"ח (2008). מתוך 'החכם היומי'
עם שלם שב אל המקור, אל א-לוהי האבות, ואל הארץ שהובטחה לאב האומה, לחדש את נעוריו, לא רק מבחינה חומרית, אלא גם ובעיקר מבחינה נפשית-רוחנית. כי כל החוזר בתשובה, ומנתק עצמו מעברו החוטא, כאילו נולד מחדש. עברו המוכתם בעבירות תיכף ונשכח, ועתיד נקי וחדש מתחיל, בריאה חדשה לגמרי. הכתמים שדבקו ברוחו נעלמו, ונשמתו שבה להיות כמו שהייתה - 'חלק א-לוה ממעל'. זה הוא כוחה הגדול של התשובה היהודית, שאינה מסתפקת בריצוי עוונותיו של האדם, אלא מטהרת אותו כליל ... ולא עוד, אלא שהיא עולה על החכמה, שכן תכליתה של החכמה היא התשובה. ורבא, אשר מרוב חכמתו נקבעה הלכה כמוהו, רגיל היה להדגיש את חשיבותה של התשובה: 'מורגל בפיו של רבא, תכלית חכמה - תשובה ומעשים טובים'.
חכם גד נבון, אורחות, חוברת ד', מאמרו "התשובה בחיי הפרט והעם", עמ' 8. הוצאת המועצה הדתית חיפה, ערב ראש-השנה תשכ"ז (1966). מתוך 'החכם היומי'
מאז חורבן בית שני ועד ימינו, היו כל הדורות הקודמים, ואנחנו גם כן, נתונים תחת ממשלתה של אומה אחרת על פני כדור הארץ. ולמרות שאנחנו, בחסדי הא-ל, נעשינו אזרחים שווים, הנהנים מזכויות הממשלה על ידי החוקה של המדינה הזו, ביחד עם התושבים האחרים, עדיין איננו יכולים שלא לראות את עצמנו כשבויים, בהשוואה למה שהיה בחלקנו בימי קדם, ולמה שמובטח לנו לעתיד לבוא, כאשר נדחי ישראל יתאספו יחד כמסופר בספר ישעיהו: 'ובאו האובדים מארץ אשור והנידחים מארץ מצרים, והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים'.
חכם גרשום מנדס סיישאס , Religious discourse, עמוד 12, Jewish Historical society of New York, תשל"ז (1977) מתוך 'החכם היומי'
אנו מבקשים שאת ההרגשה האצילית הזו, של עצמאות רוחנית, תיטע כל אם עבריה בילדה. בענווה, אך גם בכובד ראש ומתוך תפילה, אנו מבקשים מכל אב עברי לסייע ולהבטיח תחושה זו. בל נזהם את אוזניהם של ילדי ישראל בהתייחסות להישגים ארציים וליריבות חומרית. תחת זאת ניתן לילד לשמוע משפתי אביו את דברי הא-לוהים על התכחשות לגופניות ושכרה המתוק - התענוגות המתוקים אף יותר, תענוגות הדעת והלב, שאם לא יוצקו באדם מילדותו, לא יוכלו להיכנס ללבו ולקנות בו שליטה בשנים שיבואו אחר כך. בכישרון ובאופן מלבב יוכל מוסר האב לסייע לתורת האם, ולהאיר את המלאכה הברוכה - ויחד עם זאת מלאת המתחים, מלאכת לימוד צאצאיהם מהי העמדה הנכונה לפני א־לוהים ואדם, ובכך לטהר ולהפוך לאציליים ולרוחניים את לבם ואת דעתם של הילדים.
מרת גרייס אגילר, The Women of Israel, Egyptian Captivity and Jocheved, p. 144, D. Appleton, New-York, 1889 (מתורגם) מתוך 'החכם היומי'
כאשר הועלה בפניי הרעיון לייסד בית מדרש לרבנים ברודוס, קיבלתיו במידה מסוימת של ספקנות ... היה צורך שאבוא לכאן כדי שאשתכנע בטעותי, כדי להיווכח כי הדבר אפשרי ... כאן מתחוללת היסטוריה ... לא קיים בכל רחבי אגן הים התיכון, פרט לארץ ישראל ולאיטליה, מוסד מסוגו של בית המדרש לרבנים ברודוס. די בכך כדי שאתם, אחים, תשתכנעו בחשיבות היוזמה, בפרט עתה, כאשר משבר הרבנות ניכר בכל קהילות ישראל במזרח. אוכל להבטיחכם, כי מפעל זה עונה על כל הצרכים המודרניים, ועבודתם ללא לאות של חבר המורים, יצרה את האווירה הנאותה ביותר, לעיצובם של הרבנים לעתיד.
חכם ד"ר דוד פראטו, צוטט במאמרו של החוקר סימונטה דלה סטה, "בית המדרש לרבנים ברודוס 1926-1938", פעמים, גיליון 37 (תשמ"ט-1989), עמ' 94-95. מתוך 'החכם היומי'
הרבה דתות קמו מלפנים, אך רובן פסקו ואפסו, למען היותן זרות וקשות וחמסיות, ובעלות לימודים אי-נכונים, ולהפך הדת הישראלית קיימת עד היום הזה, כי היא דת של ששון ותקווה, ואהבה וקדושה, וטהרה ובריאות, וגמילות חסדים ובאמת דתות אחרות קמו אחריה, ולקחו ממנה לימודים ושיעורים.
חכם ד"ר הלל פרחי , 'יסודי הדת', עמוד לה, דפוס פליקס מזרחי, מצרים, , תרצ"ז (1937) מתוך 'החכם היומי'
רק על ידי הכתובה בלבדה, יעלה בידינו למצוא את שמות אמותיהם של אנשי המופת שלנו, אשר תפסו מקום כל כך נכבד בתולדות עמנו. שום אדם לא יכחיש, כי אמו של הילד לא רק שלוקחת חלק כחלק בתכונותיו החומריות והנפשיות, אלא משאירה היא לפעמים קרובות רשמים יותר חריפים ויותר עמוקים מאלה של אביו: אלמלא יודעים היינו, לדוגמה, מי הייתה אמו של הרמב"ם, ויכולים היינו להמשיך את מוצא משפחתה, אז בוודאי יכולים היינו לעמוד על אופיו של האדם היותר גדול בעמנו. חפצים היינו גם כן לדעת מי הייתה אמו של רש"י, זה המפרש הגדול של כתבי הקודש. ... אילו הגיחו ידיעות כאלה ממחבואיהן, אז אפשר היה לראות, עד כמה נכבד וחשוב היה המקום, אשר תפסה האישה העברייה בחיים העבריים. אין לחשוב, כי חינוכן היה במצב של התרשלות גמורה. לפי הנראה, היו להן ידיעות שונות והגונות, אם פרי בטנן התנשא עד לגובה כזה, כי במקרים כאלה, מאצילים ההורים מרוחם ומירושתם הנפשית על הבנים.
חכם ד"ר משה גסטר, הכתובה בהשתלשלותה ההיסטורית, עמ' 31. הוצאת רמון, ברלין תרפ"ד (1924). מתוך 'החכם היומי'
הזלזול בערכים היקרים לאומה, מכוח הנעימה הפסקנית השגורה, הוא פרי הגאווה שיש לעקור את שורשה מן הלב. לפילוסופיה הכללית נועד, מנקודת מבט זו ... לא רק לעורר את מחשבת הנער הלומד, לגלות לו אופקים חדשים ולהרחיב את חוג מושגיו וידיעותיו במקצוע זה, אלא גם ללמד סניגוריה על האמונה. ברק התרבות המערבית של המאות שמונה-עשרה ותשע-עשרה היו בעוכרי האמונה, ורבים מהפונים לה עורף בימינו מושפעים עוד מן הברק ההוא, אשר דעך ללא חזור, על מפתן המאה העשרים. בעשרות השנים האחרונות נגלו סימנים, המבשרים שינוי ערכים רדיקלי בשטח הפילוסופיה. להלכה - אם לא עוד למעשה - הולכת ונדחקת החומרנות הגסה מעולם המדע, ואת מקומה יורשת הסתכלות עולמית חדשה ההולמת יותר את רוח ישראל סבא.
חכם ד"ר משה ונטורה, מבוא למחשבת ישראל, הקדמה, עמוד 4. הוצאת מחברות לספרות, תל-אביב תשי"ט (1959). מתוך 'החכם היומי'
מרת אמי, רבת המידות והמעלות אלף עולות מנשים צדקניות, הרבנית החכמה, אם הבנים שמחה, נשמתה עדן, בנועם אמריה היתה משדלתי, ותמיד ביראת ה' מזרזת אותי להכניס בליבי חיבת חמדתי. ולילה ויום מתפללת למלאת תשוקתי. עשר שנים הקדישה מימיה כדי שתראה פרי לימוד תורתי, אנא ה' תשלם פעולה.
ומר אבי, זה שמו הטוב מכלוף, זכרו לחיי העולם הבא, אשר גם הוא יגע וטרח, על כתפיו היה מביא אותי, ואני ילד קטן, לבית הספר, וכמה היה שמח יום אשר התחלתי להבין במקרא, אין ערך לשעשועיו, בהגיעי לקרוא בתורה והפטרה בתוך קהל ועדה. אותו נועם טעם גם מר זקני הישיש, ירא א-לוהים וחרד על דברו, ועל שמו נקראתי, כבוד החכם רבי דוד, זכרו לחיי העולם הבא, בזריזות היה מעורר אותי בכל יום בהשכמה לתפילת שחרית, ואני עוד ילד, לשיר בנעימות קול בקשות של שחר.
חכם דוד אבן כליפא, מכלל יופי, הקדמת המחבר, עמודים 15- 16. נדפס בדפוס המערב - ירושלים, תש"ל (1970) מתוך 'החכם היומי'
הוזמנתי להספיד על הנפטרים, עליהם השלום, ובאזכרות של העדה, ה' ישמרה ויצילה, דברי תורה ודרשה תוך סעודה, זה עשרות בשנים, נתנסתי בהרבה ניסיונות בפועל, אשר יש צורך לדרשנים כהיום לדרוש בציבור מענייני היום, פסוקים מפרשת השבוע להמציא חידושים לפי רוח הזמן וקשורים למסורת, נוכח הגברים וכלפי הנשים, ומוסר השכל לבני הנוער, למען המתיק את טעמי התורה לחיכם ולהסביר ולתת להבין בשפה פשוטה, ולא בפלפולים וסיפורים וגזלת הזמן, כי הרגעים האלה הם יקרים לנצלם להשמיע לשומעים ולשומעות הלכה, דרך ארץ ומוסר השכל.
חכם דוד אלעזרוף , מנחת דוד - אמרי דוד, הקדמה, עמ' ט"ו-ט"ז. דפוס בן-נון, תל-אביב תשל"א (1971). מתוך 'החכם היומי'
עניין הפירות, שקידתן פריחתן ובישולן, ולבסוף כמישתן וייבושן, רומזות לאדם, 'כי האדם עץ השדה'. אשר על כן, האדם משנולד פורח ומשגשג ומתבגר, ועוברים עליו תקופות עלייה עמידה וירידה ולבסוף מובא לקבר ומצטמק ומתייבש, ונהפך כאבן שאין לו הופכין. לכן, במה יתגאה האדם, אפילו יגיע ראשו לשמיים ובין כוכבים ישים קינו, סוף סוף אחריתו להיטמן בבטן האדמה כשורש האילן.
חכם דוד אלעזרוף , אמרי דוד, דרשה על ט"ו בשבט, עמ' י"א-י"ב. דפוס בן-נון, תל-אביב תשל"א (1971). מתוך 'החכם היומי'
'והאיש גדול מאוד, ולו צאן שלשת אלפים ואלף עיזים ... ושם האיש נבל ושם אשתו אביגיל, והאישה טובת שכל ויפת תואר, והאיש קשה ורע מעללים' - טרם כל, אמר הכתוב העושר על נבל כמו שאמר הכתוב: 'והאיש גדול מאוד' - ופירש רש"י זיכרונו לברכה: עשיר. וגם סיפר הכתוב עשירות, כמו מה שכתוב ולו צאן שלשת אלפים ואלף עיזים, וכאן דקדק הכתוב לומר: 'ושם האיש נבל' - שמצד עצמו לא זכה לכל העושר הזה רק בשביל אשתו. וזהו שאמר הפסוק: 'ושם אשתו אביגיל' - שלא זכה לעושר הזה אלא מצד אשתו. ... והנה בעיקר נשים צדקניות ונשים שאננות שעל ידם יזכה אדם לעושר וכבוד.
חכם דוד אמאדו, תהלה לדוד, ב, דף י"ב ע"ב, דפוס סעדי הלוי אשכנזי, שאלוניקי, תר"ד (1844) מתוך 'החכם היומי'
טעם מצוות כיבוד אב ואם מפורש מהשכל, לפי שהם הביאוהו לחיי העולם הזה וגידלוהו, והרעיבו עצמם והאכילוהו, וילכו ערומים ויכסוהו, וכל מחסורו עליהם עד אשר גדל.
ולכן ראוי לו שלא יהיה כפוי טובה, שאין לך מידה גרועה ממנה. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שלושה שותפים באדם. ולכן השווה את כבודם ומוראם לו יתברך. ולגודל המצווה הזאת קבע אותה בעשרת הדברות. ומתן שכרה בצידה, שנאמר 'למען ייטב לך והארכת ימים', לעולם שכולו ארוך.
חכם דוד בן זמרה, מצודת דוד, מצווה תקע"ז, עמ' תקי"ד, הוצאת יריד הספרים, ירושלים, תשס"ג (2013) מתוך 'החכם היומי'
הקדוש ברוך הוא, ברא את האדם, כדי להיטיב עימו, ולכן עשה שיצא מאב ואם משני סיבות: שיהיה עליו שבט מוסר מהם - להדריכו ולהרגילו ...מה שאין כן אם היה בורא את האדם עפר מן האדמה, שאז כל אחד היה שולט בעצמו, ולא היה לו שבט מוסר ההדרכה עליו...
גם יבוא הרמז, הרב גאון עוזנו ז"ל בספר 'נחל קדומים': 'כי תזריע וילדה זכר' - ראשית תיבות - 'זכות' ...ועל פי האמור הוא מובן, שעל ידי זה, שנברא מאיש ואישה, זכות הוא לו - שלא יחטא...
עוד תירץ הרב הקדוש ז"ל - שאם היה נברא האדם עפר מן האדמה, לא היה אהבה ואחווה בעולם, כיוון שכל אחד ואחד בפני עצמו, אין לו קורבה עם חברו. ומאן דאלים גבר, להרוג את חברו, ואין זכר של שלום בעולם, ובזה העולם הולך ומתמעט. מה שאין כן בהיות האבות, והאחים זה לזה, עד שיעשו כולם אגודה אחת באהבה ואחווה שלום ורעות, והעולם עומד ביישובו, עד כאן לשונו.
חכם דוד בן שמעון , שער החצר, כרך א', סימן קל"ה, עמ' 129-130, הוצאת מכון התורה והארץ, אשקלון, תשע"ב, 2002 מתוך 'החכם היומי'
כאשר אני נכנס לבית הכנסת, אני נפעם, באופן עמוק, נוכח הזיכרונות המשוקעים בו. אני חש בו הדהוד-מסתורי של ארבעת-אלפים שנות תפילה. עבורי זו רקמה-חיה, גוף חי שכל היהודים הם איבריו. ... בית הכנסת מסמל את יהדותי ואת כל המשמעויות הנגזרות מהיותי יהודי. הוא מכונן את זהותי היהודית, יותר מאשר העובדה שנולדתי להורים יהודים.
חכם דוד דה סולה פול , 'Why am I a Jew?', תרגם יאיר סעדון, עמוד 81-91, הודפס בידי הרב דוד דה סולה פול, ארצות הברית, תשי"ז (1957) מתוך 'החכם היומי'
חובה גדולה על האבות למסור נפשם ומאודם - ללמד לבניהם תורה, כי היא היסוד והעמוד הימיני לדתנו, והיא חיינו ואורך ימינו ובזה ובבא.
וחייבים מנהיגי העיר להעמיד מלמדי תינוקות בכל עיר ובכל מקום. כשיעור המספיק לכל הילדים, הנמצאים שם, ולא יעמיסו על רב אחד שילמד תלמידים הרבה - שאינם כפי יכולתו. ומה טוב שלא ימסרו לכל רב אחד יותר מכ"ה תלמידים לכל המרבה.
חכם דוד הכהן , קול דודי מה' עמ' ב מהדורה ב' תשנ"ד (1994) מתוך 'החכם היומי'
שאלה: מה שנוהגים העולם לומר: עוף זה יהיה לשבת או ליום טוב וכדומה, אם זה חשוב נדר, ואם תרצה לומר שחשוב נדר האם יכול להניחו ולקנות בשר או עוף אחר במקומו?
תשובה: נראה ודאי מסברת עצמינו שהוא נדר גמור כיוון שעונג שבת ויום טוב הוא מצווה. אם כן, מהיכן תבוא לומר שלא יהיה נדר. ולעניין אם יכול לשנותו, נראה שיכול, ועיין בשולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רנ"ט סעיף א': האומר סלע זו לצדקה או שאומר הרי עלי סלע לצדקה והפרישו, עד שלא בא לידי הגבאי, יכול לשנותו, בין ללוותו לעצמו בין ללוותו לחברו ויפרע אחר תחתיו. ובוודאי, שלא חמור קדושת תענוג שבת מקדושת מעות לצדקה, וכיון שמצינו במעות צדקה יכול לשנות אחר תחתיו, אם כן הוא הדין גם בדבר המזומן לתענוג שבת, יכול לשנותו ולאכול אחר תחתיו, ומה גם אם יהיה הדבר ההוא, הוא יותר טוב ממנו, ויש לו בו תענוג ונחת רוח יותר ממה שהזמינו לשבת.
חכם דוד הכהן יהונתן, יד דוד, שאלות ותשובות, עמוד תלב'. הוצאת המדפיס חדאד, נתיבות 1959 מתוך 'החכם היומי'
שנת ת"ר ליצירה, בליל ראשון של ראש השנה, שרף ה' שריפה גדולה בעיר הזאת, אשר מעולם לא שמענו כזאת, ותהיה השריפה גדולה עד מאוד, עד שבעוונותינו נשרפה מקצוע גדול שבעיר, ורוב בתי ישראל, העניים והעשירים, כולם יבכו את השריפה אשר שרף ה', הן מבתיהם, הן מחנותיהם, הן ממה ניזונים, מבתי הגויים ומחזקתם, ואשר לא נשרף, הן נגע לו ממה שנשרף. הכלל הוא שלא יש אדם מישראל, שלא נגע אליו נזק בשריפה, הן מעט והן הרבה. ובעוונות נשרפו ארבע קהילות גדולות וארבע בתי מדרשות. ... הן עתה באה השמועה עד קצה הארץ, והיה כשמוע השר המשנה הגדול, ששרף ה' את העיר, ורוב העניים הם שוכבים על חוצות כאבנים, העיר ה' את רוחו, ונדבה רוחו ממון, לבנות בתים לעניי הארץ, בין מישראל בין מאומות העולם, ושלח המעות בידי אדם מיוחד, ושלח איגרות בידו ... מי הוא אשר נשרף, יתנו עדיהם ויצדקו, ואליהם יהיה ויבנו בתים, ויכתבו בפתח הבית, שהוא מממון שנתן לצדקה המתנה כי כן דרכם להתפאר בכל צדקה שעושים וכמו שכתוב: 'וחסד לאומים חטאת', שמתפארים בה כנודע, וכן עשו שנקבצו כולם, וראו בעיניהם שחמישית הממון, יתנו לאומות העולם, והשאר לבני ישראל, וכן עשו כן, ועתה שואלים אם מותר להנות ממון זה או חייבים ליתנם בצנעה לעניי אומות העולם.
חכם דוד הלוי קאראסו , ידי דוד, אבן העזר, סעיף י"ב דף רי"ח ע"א, דפוס סעדי הלוי, שאלוניקי, תרכ"ז (1867). מתוך 'החכם היומי'
בשם מורי, הרב כבוד מורינו ורבינו החכם רבי אברהם קורייאט, זכר צדיק לברכה, שמעתי שהיה מפרש: לפעמים, אם אינם מכירים מה מעשיהם של אנשים שעברו, יכולים לידע על ידי בניהם, אם הולכים ביושר וצדיקים, מורים על אבותיהם, שהיו צדיקים כיוצא בהם, ונטיעות דומים לשורשים על הרוב. וזה מקרא מלא: 'כל רואיהם יכירום, כי הם זרע ברוכי ה''. וזה יאמר: 'ושבח אני את המתים, שכבר מתו', ואיני מדייק כי אם 'מן החיים' שהם בניהם כנזכר. עד כאן.
ואני הקטן שבתלמידיו, אבוא אחריו ומילאתי את דבריו, במה שנראה לעניות דעתי, שחזקתו מן המקור, שזהו כוונת הכתוב סוף הפסוק: 'אשר המה חיים עדנה', שנראה אמר בכפילות. על פי מה שנמצא בגמרא, מפני מה נאמרה שכיבה בדוד ומיתה ביואב, ככתוב: 'כי שכב דוד עם אבותיו וכי מת יואב שר הצבא' - דוד שהניח בן כמותו, נאמרה בו שכיבה. יואב שלא הניח בן כמותו, נאמרה בו מיתה. וזהו: 'אשר המה חיים עדנה' - שמוסב על אבותיהם, שזכר בראש המקרא, ואמר 'אשר המה חיים עדנה' - מאחר שהניחו בנים כמותם צדיקים. יהי רצון שיחזיר בנינו בתשובה, ויזכם לעבודתו. אמן כן יהי רצון.
חכם דוד זאגורי, לדוד להזכיר, [עמ' 131]. [הוצאת יוסף שלזינגר, וינה], תרנ"א (1891). מתוך 'החכם היומי'
'שמע נא את אשר ה' אומר: קום ריב את ההרים ותשמענה הגבעות קולך' -
יש לפרש בדרך רמז, כשאדם מוכיח, אפילו לעשירי עם ואינו נושא להם פנים, אז גם שאר העם הפחותים יקחו קל וחומר וישמעו לדבריו, וזהו: 'קום ריב את ההרים' - הם העשירים, ואז על ידי זה: 'ותשמענה הגבעות' - הם הפשוטים בעם.
חכם דוד חדאד , קרן לדוד ולזרעו, עמ' קס"א, ירושלים, תשנ"ז (1997) מתוך 'החכם היומי'
'בן שבעים לשיבה' - נותנת לו אחרית ותקווה טובה כמו שכתוב: 'עוד ינובון בשיבה' - לשון תנובה'. 'בן שמונים לגבורה' - להיות מוכיח בשער, כי אז דבריו נשמעים ביותר, ועוד שכולם חשובים לפניו כבניו, ומוסר ותוכחת מזקן כזה, הוא רצוי ומקובל. וכתוב: 'לגבורה' - שיגבור עצמו להוכיח בשער בת רבים להחזירם למוטב. 'בן תשעים לשוח' - לשון תפילה. אם יש איזה צרה על הציבור, הוא יתפלל עליהם, כי בוודאי תפילתו רצויה לפני המקום. אחר שעבר עליו כל הסדר הזה שאמרנו, מי לנו גדול ממנו.
חכם דוד חזן , "דוד במצודה" פרק שישי, ע"מ ע', ב' – ע"א, א', בתוך "קהלת בן דוד", סלוניקי, דפוס בצלאל הלוי אשכנזי, תק"ח (1748) מתוך 'החכם היומי'
וכתב הרב בעל 'מסירת הברית' זכרונו לברכה, שהמסורה הזאת, יפה נדרשת על צרת המן, וזה פירושו כפי האמור, שאליהו, זכרונו לברכה, הלך אל קבר משה רבינו. וזה שכתוב: 'ויקרא אל משה' ולא אמר ויקרא ה' אל משה, לרמוז שאליהו זכרונו לברכה, (הרמוז בא זעירה) קרא אל משה ואמר לו: בן עמרם, עמוד וראה צאנך שנותנים לטבח. וכתבו עליהם בשמיים כליה וחתומה. אמר לו משה: מפני מה? אמר לו: על כי אשר אכלו מפתבגם, והשתחוו לצלמו של נבוכדנצר, ועתה גיהינום צועקת ואומרת הב הב. ורצה לומר: הב - על שנהנו מהסעודה, והשני - על שהשתחוו לצלם' (עד כאן).
ועתה אגידה לכם שכגוש עפר חתמו הכליה על אדם עשוק בדם נפש (ו'בהבראם' - שתולדות השמיים גם כן אספו נוגהם שם). או כגוש עפר שהלך אל ישני עפר. ותלמוד לומר: 'אדם - אלו ישראל' עשוק בדם נפש, שכתבו עליהם כליה והם ישני עפר 'בהבראם - אל תקרי בהבראם אלא באברהם'. 'ואת בריתי' - זה יצחק. האמור עליו: 'ואת בריתי אקים את יצחק'. ומילת שלום נרמזת על יעקב הנאמרת עליו 'ושבתי בשלום'. ואמר לו (ויזתא) רצה לומר: וי וי על הזית, אלו ישראל. והמרידות הקרה להם. ועתה אף אנוכי 'בלי פשע' מזה שהגדתי לכם, ואני את נפשי הצלתי, ואתם כל מה שתעשו עשו. השיבו לו מאחר שטבעו בארץ שנגזר עליהם כליה ויטבעו בארץ, וגם טבעו דווקא מלשון מטבע, שחתמו עליהם כליה. 'וצור ילדך תשי' - ששכחו את א-לוהיהם, מה יש לנו יכולת לעשות להם.
חכם דוד חי צאלח, אילה שלוחה, דף כ"ז ע"א, דפוס רחמים בן ראובן ואהרן בן ישועה פתייה, בגדאד, תרל"ו (1876). מתוך 'החכם היומי'
הטעם שישב משה רבנו, עליו השלום, ארבעים יום וארבעים לילה, כנגד ארבעים יום ליצירת הולד. וכן כתב רבי אפרים בפסוק: 'ותהר רבקה אמו' - 'ותהר' אותיות 'תורה', שיש לה הריון.
והיינו כמו שאמרנו: שכל חידושי תורה אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, למד משה בשמים, ולכן צריך ימי יצירת הולד, ולכן נוהגים ללמוד תורה הרבה בנגלה ובנסתר בראש חודש אלול ועשרת ימי תשובה, לפי שבאותן ארבעים יום, היה לומד בהן משה רבנו, עליו השלום, חידושי תורה, כמו שכתוב, ולכך הם מסוגלים ללמוד תורה.
חכם דוד חיים יצחק הכהן טנוג'י, ספר תורת המלך, דף ט"ז, המדפיס יצחק בן שלום חדאד, דפוס עידאן, כהן וצבאן, ג'רבה שנת תש"ה (1945) מתוך 'החכם היומי'
'וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל, אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות. וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל, אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו. ועליו הכתוב אומר: ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו' - לשון 'אינו נפטר מן העולם' כך פירושה: שאפילו אם יזקין בארץ, ועדיין לא נצרך לבריות, על כל פנים, לא יפטר עד שיצטרך להם ... ואפילו הוא צדיק, שאין ראוי להזכיר בו לשון 'מיתה' אלא לשון 'פטירה', אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות. 'וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל' אפילו הוא בינוני שנוכל להזכיר בו מיתה - 'אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו'. וכאן הוסיף 'מן הזקנה' להודיעך שאיש כזה חייו ארוכים, מפני שהוא 'כעץ שתול על מים'.
חכם דוד חיים קורינאלדי, בית דוד, חלק א, מסכת פאה, ד"ה תי"ט, דף ח' ע"א, אמסטרדם, דפוס הרב יוסף, תצ"ח (1738) מתוך 'החכם היומי'
כיוון שניתנה תורה לכל ישראל, בכל הדורות, ובכל המקומות, בשווה, אם באנו לומר שתולעים שאפשר לראותם במיקרוסקופ - אסורים, נמצא שהדורות שלפנינו, שלא ידעו ממכשירים אלו, אכלו דברים אסורים, וכן מקומות נחשלים, שלא השיגו מכשירים אלו - אסורים גם היום לאכול כל מיני ירקות.
ועוד שבמיקרוסקופים משוכללים אפשר לראות כל מיני חיידקים זעירים מאד בכל הירקות, ואם כן כל הירקות אסורים, לפיכך נראה שלא אסרה תורה, אלא תולעים הנראים לעין יפה של אדם שרואה היטב.
חכם דוד חיים שלוש, חמדה גנוזה, חלק ג, יורה דעה, סימן ד, עמ' ז-ח, חמו"ל, ירושלים, תש"ס (2000) מתוך 'החכם היומי'
'והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם' - לכאורה, היה לו לומר בתחילה 'לב בנים על אבות', כי הם חייבים בכבוד אב ואם, ואחר כך יאמר: 'לב אבות על בניהם'.
אלא שדבר ידוע, שהבנים הבועטים בהוריהם הוא בדרך כלל באשמתם של ההורים, כי לא נתנו להם חנוך מתאים, ולא התנהגו אתם בסובלנות כשהיו קטנים, ועל דבר קטן מבזים ומכים אותם, ומזה מצטברת טינה בלבם, ובבוא היום מתפרצים נגדם. כי הילד, אף על פי שהוא ילד, רוצה שיתחשבו בידיעותיו, והוא גם מבקש הסבר לכל דבר ולא יסבול נזיפות וגערות, ללא הסבר וללא הצדקה. והורים רבים אינם מבינים את זאת, והתוצאה רעה מאוד. ועל זה אמר כי בעתיד: 'והשיב לב אבות על בנים' - בהתחלה, ואז ממילא 'ולב בנים על אבותם', כי לב הבנים תלוי בלב האבות.
חכם דוד כהן, אהבת דוד, עמו' רפד, הוצאת משפחת כהן, ירושלים, תשנ"ב (1992). מתוך 'החכם היומי'
הנה בעירנו ארג'יל ידוע שעושים שני פורים, אחד בארבעה במרחשוון ובאחד עשר בתמוז, ובשניהם עושים יום הקודם תענית ציבור גמור, לעניין קריאת 'עננו' בין גואל לרופא בחזרה, ובין לקרות בספר תורה, אפילו בבואו בשאר ימי השבוע ולקרות 'ויחל' ... הנה כאשר יבוא יום ארבעה בחשוון בשבת, שהוא יום פורים הוא בעירנו זאת ארג'יל, ראה ראינו לדייני העיר הקודמים שיעשו יום הצום יום חמישי, והדבר קשה אצלי שלמה לא יעשו הצום בזמנו שהוא יום ששי ... ואמרתי כיוון שעשו כך ואין מי שמצטער, בוודאי שהתקנה מקודם כך עשו שכאשר יבוא יום ששון בשבת, אין מתענים ביום ששי, שכל העם טרודים בצרכי שבת ויקדימו הצום ביום חמישי, וכך קבלו עליהם.
חכם דוד מועטי, אשר לדוד, דף ו' ע"א, דף ח' ע"א, דפוס שלמה בילפורטי וחברו, ליוורנו, תרל"ו (1876) מתוך 'החכם היומי'
'ואתם הדבקים בה' א-לוהיכם' - מאחר שמדבר לנוכח עם כל בני ישראל, כמו שנאמר 'ואתם', מה עניין החיות הזה, לומר 'חיים כולכם'? - ... והיאך יתדבק האדם עם חי העולמים? - כי אם על ידי חיות המצוות, שכל אחד מקדש אבר אחד, וזהו מה שנאמר: 'חיים כולכם היום' - כלומר כל אבר מכל אחד מכם, כולם הם חיים. ועל ידי כך 'אתם הדבקים בה' א-לוהיכם'. ... 'כי הם חיינו' - מצד חיות קדושה שבהם, להתדבק בו יתברך שהוא האושר האמיתי, 'ואורך ימינו' - כמו שנאמר 'למען ירבו ימיכם'. וזה הוא מה שאנו מברכים: 'אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו' - בתוכנו ממש.
חכם דוד מילדולה , דרכי דוד, א, דף מד עמ' ב, אמסטרדם, תקנ"ג (1793). מתוך 'החכם היומי'
וקראתי לו 'ויצבור יוסף' - כי יש בו כמה חידושים מפרשת נח, ומפרשת לך לך, ומפרשת וירא - ממה שחידש מורי ורבי, המלומד בניסים, הצדיק יוסף מלול זכותו תגן עלינו, ולכן קראתיו 'ויצבור יוסף'.
על פי כשהייתי כותב, התלבטתי מה לקרות לספר, וראיתי בחלומי, והנה מורי ורבי, אבי, זיכרונו לברכה, היה בתוך אוצר גדול של כל מיני חיטה וקטניות, ופתח פיו ואמר לי: 'ויצבור יוסף'. וקמתי מיד בלילה ורשמתי: 'ויצבור יוסף'.
לצערי הרב היו הרבה כתבים של מורי ורבי, אבי, זיכרונו לברכה, אבל כשהתחלתי להעתיק התחלתי מפרשת נח, לך לך, וירא, וחיפשתי על שאר הכתבים חיפוש מחיפוש ולא מצאתים.
חכם דוד מלול , ויצבור יוסף, הקדמת הספר, עמוד כ"ב. הוצאת מכון הכתב, ירושלים. תש"ן (1990) מתוך 'החכם היומי'
שני צדדים למושג אחדות, חיובי ושלילי. מצד אחד חיבור וליכוד כל הכוחות, ומאידך נזהרים לבלי לערב יסודות זרים בגוף המאוחד, והיא השלילה. וזה בזה תלוי. אי אפשר לאחד את איברי הגוף שיפעלו בשיתוף, אלא אם ישמרו על הגוף לבל יתערבבו יסודות זרים, ההורסים את שלמותו. לפיכך כשיעץ בלעם לבלק, להכשילם בבנות מואב, שתי רעות עשה: הרס את המחיצה המפרידה והמגינה על ישראל מבחוץ, וביטל האיחוד הפנימי של ישראל, ועשה אותם שווים לעמו, וכשפנחס קנא קנאת ה' ומנע עצת בלעם, שמר על אחדות העם, לפיכך זכה מידה כנגד מדה וניתנה לו ברית שלום ואחדות. יש אחדות אחרת, והיא אחדות הדורות. שמירה על נצח ישראל שלא יפסק קיום השרשרת מאבות האומה עד סוף כל הדורות. ואף אחדות זו רצה בלעם לבטל, שכן הנושא נכרית, בנה כמוהה, ונפסק משורשם הקדוש של אבותינו, כשהפר פנחס עצת בלעם, קיים זרע ישראל לעולם, לפיכך זכה לברית כהונת עולם.
חכם דוד משתה, צעיר רדם, עמ' רנ"ט-ר"ס, מכון 'ניר דוד' להוצאת כתבי יד של חכמי בבל שעל יד 'חזון למועד', רמת גן, תשס"ד (2004). מתוך 'החכם היומי'
על הרוב טבע ומזג האדם הוא מן הטבע ומזג הוריו שהולידוהו. אם יישא אדם אישה שמידותיה וטבעיה נבדלים ומשונים מטבעו, יבוא המזג בזרעם ממוצע ביניהם עד דור רביעי. ודע, שהמידות הרעות יופיעו האבות לבניהם עד דור רביעי, אמנם המידות הטובות תתארך ההופעה עד אלף דור.
חכם דוד נחמיאש, מחנה ד"ן, דף ל"א, עמ' א', דפוס צוקרמן, ירושלים, תרפ"ז (1927) מתוך 'החכם היומי'
זה ספר הקבלה כתבנוהו, להודיע לתלמידים כי כל דברי רבותינו זיכרונם לברכה, חכמי המשנה והגמרא, כולם מקובלים. חכם גדול וצדיק מפי חכם גדול וצדיק. ראש ישיבה וסיעתו מפי ראש ישיבה וסיעתו. מאנשי כנסת הגדולה, שקבלו מהנביאים, זיכרונם לברכה. ולעולם חכמי הגמרא וכל שכן חכמי המשנה אפילו דבר קטן לא אמרו מליבם, חוץ מן התקנות שתקנו בהסכמה כולם, כדי לעשות סייג לתורה. ועתה שמענה, ואתה דע לך, שכל מה שאני כותב בספר, אינו אלא פירוש רבינו משה בן מיימון ורבי אברהם בן דוד בעניין הזה. כי שני המאורות הגדולים האלה, אשר לב כפתחו של אולם, די להם בראשי פרקים, ולכן דבריהם מועטים וענייניהם מרובים.
אבל בימים הללו ובזמן הזה, אשר חטאתנו מנעו הטוב ממנו, ואין טוב אלא תורה, צריכים אנו לדברים ולעניינים מרובים ולביאור רחב, ואולי יספיק לשים מחסום בפי הדוברים סרה על חכמינו זיכרונם לברכה, עמודי האמת והקבלה. ולכן אמרתי הנה באתי במגילת ספר להוכיח במישור טענות שכליות, בראיות אמתיות, ובמוסרים גדולים, שרבותינו אמת ודבריהם אמת.
חכם דוד ניטו , מטה דן, כוזרי השני, הקדמת המחבר, ע"מ 5, דפוס האחים לעווין- עפשטיין, ווארשא, תרכ"ב (1862) מתוך 'החכם היומי'
זקני רבי אליהו בן הרוש זכרונו לברכה (תקע"ז-תרמ"ג) הוסיף תפקיד אחר לאנשי חברת הרוחצים: עזרה לחולים וביקור אצלם מדי שבת בשבתו. הוא הטיל עליהם מס חדשי לשם כך. העזרה כללה עזרה רפואית, ותמיכה חמרית לנזקקים. בביתו של מר זקני, זכר צדיק לברכה, הוכנו תרופות שונות בצנצנות ושקיות מורכבים מעשבים שונים, כפי ידיעתם בימים ההם, וחולקו לחולים הנזקקים.
חכם דוד עובדיה , שו"ת נתן דויד (וספר) נהגו העם, עמ' שצו, הוצ' ישמח לב – תורת משה, י-ם, תשנ"ו (1996). מתוך 'החכם היומי'
ענין לימוד לשון הקודש אשר הוא הלשון המתהלך בארץ ישראל. וכבר אמרו בזוהר הקדוש על פסוק: 'הן עם אחד ושפה אחת לכולם' - כי בדברם בלשון הקודש, כל אשר יזמו לעשות יוכלו לעשות. וכאשר יהיו ישראל מדברים בלשון הקודש, כל אשר ישאלו מהשם יתברך יוכלו להשיג.
ואמרו בספרי בפרשת עקב על פסוק: 'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם'. - מכאן אמרו: כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו מדבר עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה.
חכם דוד עידאן, משכיל לדוד, חלק א', דרוש י"ג לשבת תשובה, דף ע"ג עמ' ב', הוצ' ארגון יוצאי ג'רבה ודרום תוניסיה, פרדס כץ, תשל"ו (1976) מתוך 'החכם היומי'
יצמח לנו מוסר נחמד לטובתנו - לקבוע עתים לתורה, ולכל הפחות בשבתות וימים טובים, שלא לבלותם בדברים בטלים.
ומה טוב ומה גדלה מעלתו אם ילמוד עם בנו וילמדנו מה שחננו ה', ומקיים בזה שתי טובות: עוסק בתורה, ומצוות עשה - ללמד את בנו תורה. גם לא יאבד זמנו בנו לילך בדרכים לא טובים.
חכם דוד פאפו , בני מאיר, דרוש ג' לשבת זכור, דף ט"ו עמ' ב', ירושלים, תרע"ד (1914) מתוך 'החכם היומי'
בית הכנסת הזה נקרא בפי כמה אנשים 'קהל קדושים אורחים', על פי קבלתם, שנוסד הבית-כנסת הזה מאנשי ישראל, אשר לא מבני הקהילות המה ... לפנים היה שמו 'לווית חן' ... כי הקהל והקיבוץ הזה, נעשה על ידי הגברת מרת גראסייה נשיא, ששמה בלשון הקודש 'חן', ובה אמר בדרשתו, מעלת תהילת האנשים, הניגשים אל ה' בקהל קדושים הזה, כולם נקבצו באו להתחבר במקום אחד, תחת היותם מפוזרים בכל הקהילות קדושים, זעיר שם זעיר שם.
חכם דוד פיפאנו, שלשלת רבני שלוניקי ורבני סופיה, עמוד 5. דפוס א. אסא, סופיה תרפ"ה (1925). מתוך 'החכם היומי'
ניקח מוסר השכל לקבוע עתים לתורה, כל איש ואיש כפי יכולתו וכפי ידיעתו, במקרא ובמשנה או זוהר הקדוש וספרי המוסר, הנכתבים בלשון הקודש או בלשון לעז, כי הוא דבר השווה לכל נפש לבלתי היות מבלים הזמן בדברים בטלים. וכך אמרו חכמים בפרק ראשון של ברכות: 'אדם בא מן השדה בערב אם רגיל לקרות קורא, אם רגיל לשנות שונה וקורה קריאת שמע ומתפלל', וזה הדרך ישכון אור לכל בעלי הבתים, אשר טרודים בפרנסתם בכל היום, והיה לעת ערב בבואם לביתם, יחזקו בתורת ה'.
חכם דוד פראנסייא, אפוד בד, דף נ"ב ע"א, דפוס חיים אברהם, איזמיר, תרמ"ד (1884) מתוך 'החכם היומי'
אדם העושה המילה, גורם לאביו ולאמו, שיבואו גם כן מגן עדן, עם כמה נשמות הצדיקים, עם אליהו, זכור לטוב. ... והטעם מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: כדי שלא יהיו כל העולם שמחים, ואביו ואמו עצבים, שזוכרים גם כן, אביהם ואמם. ואם כבר מתו, ועל ידי שיבוא לאליהו, זכור לטוב, עם שאר נשמות הצדיקים, יבוא גם כן אביו ואמו. וזוהי שמחת האדם החי, שבאו אביו ואמו, מאותו עולם, לראות במילת בנו.
חכם דוד פרץ בן זרירי, מגן דוד, עמ' קפו, הוצאת 'מכון שושלת בית פרץ' אשדוד. ירושלים, תשנ"ט (1999). מתוך 'החכם היומי'
בתחילה כתבו הפוסקים, שאסור להשמיע קולו בתפילתו. וכתבו המפרשים זיכרונם לברכה: כי דווקא לאחרים הוא שאסור להשמיע, כי זה מקטני אמנה הוא, אבל לאוזניו, אפילו השמיע מותר. והרי לך ראיה ממה שאמרו זיכרונם לברכה: 'אסור להשמיע קולו בתפלתו' - כי הוא פועל יוצא לאחרים. שאם לא, תאמר כך היה לו לומר: 'לשמוע קולו בתפילתו', אלא וודאי דווקא לאחרים הוא שנקרא מקטני אמנה, אבל לפי דברי הרב זיכרונו לברכה, אפילו לאוזניו, כי 'וחנה מדברת על ליבה, וקולה לא ישמע'. ונראה לי אם אפשר, שדווקא להם, שאין בדעתם מחשבות זרות ודעתם צלולה. אבל אנו היתומים, הלוואי נוציא התיבות מפינו, אפילו נשמיע לאוזננו, ודווקא לאחרים הוא שאסור.
חכם דוד פרץ בן זרירי, מגן דוד, עמ' לח-לט, הוצאת 'מכון שושלת בית פרץ' אשדוד. ירושלים, תשנ"ט (1999). מתוך 'החכם היומי'
ומה אספר במר על עטרת ראשי, מרת אמי, זיכרונה לברכה, על השתדלותה עמנו ללמוד תורת משה יומם ולילה, עם עטרת ראשי, מורי אבי, זיכרונו לברכה, ונתקיים בה דברי חכמינו זיכרונם לברכה: 'בהקריא בניהם', וזה אומרם במסכת יומא על פסוק: 'שווא לכם משכימי קום ... כן יתן לידידו שנא - אלו נשותיהן של תלמידי חכמים, המנדדות שינה מעיניהם זוכות ורואות לעולם הבא' - פני שכינה.
חכם דוד צבאח , שושנים לדוד - חלק א', דף קמ"ד, עמ' א', דרוש ג', יהודה ראזון, קזבלנקה, תרצ"ה (1935) מתוך 'החכם היומי'
'יהי ה' א-לוהינו עמנו כאשר היה עם אבותינו' - וצריך להבין מה כוונת הפסוק בדימוי הזה.
ורבנינו זיכרונם לברכה אמרו: שקודם שנבנה בית המקדש היו האבות מרכבה לשכינה, ולכן אומר 'יהיה ה' א-לוהינו עמנו' - דייקא, דהיינו שוכן בתוכנו ובקרבנו, 'כאשר היה עם אבותינו' - שהיה שרוי בתוכם ובקרבם. וכמו שדרשו זיכרונם לברכה: 'ונתתי משכן בתוכם' - תוכו לא נאמר, אלא בתוכם, בתוכו של כל אחד ואחד.
ובזה אני מפרש גם פסוק: 'ויטוש משכן שלו אהל שכן באדם' - הרצון בזה: בשעה שה' נטע משכן שלו, אזי השכינה היא בקרב האדם, וזהו שאמר: 'אוהל שיכן באדם'. ולפי דרכנו יובן שאומרים ישראל: 'יהי ה' א-לוהינו עמנו' – דהיינו: שכינת אל רם ונישא תשכון בתוכנו, בבני אדם התחתונים, ולא עם מלאכי השרת. ואין לומר שאין כאן טענת המצר - לזה אמר: 'כאשר היה עם אבותינו', והואיל ואבותינו זכו בה - גם בניהם יזכו בה, בדין בן בעלים הראשונים.
חכם דוד צבאח, משכיל לדוד- חידושים, עמוד ע"ט. מכון פי ישרים, ירושלים, תשס"ו (2006) מתוך 'החכם היומי'
'אר"ץ שיסודותיה בהררי קודש' - מה שנודע לנו מפי הזקנים, זקני אר"ץ, מרום מראשון בקודש, ראש המאמינים, הוא אברהם אבינו, עליו השלום, זכותו תגן עלינו אמן, ואחריו כל ישרי לב.
ושני בקודש כבוד, יחיד, על ידי אדוננו דוד המלך, עליו השלום, זכותו תגן עלינו אמן, ושר צבאו שכתב על אבן אחת במגדל שבחומת העיר הנקראת בערבית 'אל- קלעא', וזה לשונו: 'אני יואב בן צרויה כבשתי את העיר הזאת', ונכבשה האר"ץ.
חכם דוד ציון לניאדו, לקדושים אשר באר"ץ: תולדות חכמי ארם צובא, חאלב. הקדמת המעתיק. הוצאת בני המחבר, ירושלים, תשס"ט (2009). מתוך 'החכם היומי'
'ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' א-לוהיך' - כמו שצריך ליתן מממונו לצדקה לקיום ממונו, כך צריך ליתן אחד מבניו, שיהיה תמיד בבתי מדרשות לתלמידי חכמים. והקיש הכתוב: 'פרי בטנך' ל'פרי אדמתך' כמו שמצינו ביעקב שאמר: 'וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך', ונתן לוי אחד מבניו לשרת את ה', וזה: 'ראשית בכורי אדמתך' ... ועל ידי שמקדיש אחד מבניו לתלמוד תורה יתברכו גם השאר ... וכשהוא עושה מצווה: לולב וסוכה וכיוצא, יעשה לפני בנו. וכשהוא בן ה' שנים ילבישנו ארבע כנפות, וזהו פירוש חכמינו זיכרונם לברכה: 'ונטעתם כל עץ מאכל שלוש שנים יהיו לכם ערלים' - שלוש שנים יהיו בלי לימוד, שאין לו עדיין כוח אבל בשנה הד' 'יהיה כל פריו קודש הילולים לה' - יתחיל חנכו, 'ובשנה החמישית תאכלו כל פריו' - להוסיף לכם תבואתו להוסיף עליו וללמדו, וכשהוא בן שש שנים אז יוציא עליו הוצאות הרבה ללמדו תורה.
חכם דוד קצין, 'ויאסוף דוד', עמ' קנ"ה הוצאת המשפחה, בני ברק, תשל"ו (1976) מתוך 'החכם היומי'
כשבא מעשה זה לידי, בשני בני תאומים, שחנני ה', הוא יתברך ישמרם, ויזכני לגדלם גדולי הקדש על התורה ועל העבודה, צוויתי להביא לבית הכנסת, ראשונה הנולד ראשון ולמולו, ולברך עליו כל הברכות, ואחר שיצא הוא מבית הכנסת, הביאו האחר ועליו גם כן חזרנו לעשות ככל הסדר הראשון.
חכם דוד שבתי, נהר שלום, דף קי"ז, ניו יורק, מכון גבעות עולם, תשס"ה (2005) מתוך 'החכם היומי'
עוד יש לרמוז בכאן דברי 'חובת הלבבות' שהבאתי לעיל, שלא ימהר האדם לקפוץ למדרגה גדולה בפעם אחת, אלא מעט מעט בהדרגה, וקובץ על יד, הן בתורה הן בעבודה. וזהו: 'והיה כעץ ... אשר פריו יתן בעתו' - כמו האילן שהוא עושה בכל שנה פירות, מעט מעט, בעתו, עד שמצטרף לחשבון גדול.
חכם דוד שלמה אייבשיץ , מגילת מסתרים (עם תשובה שלימה), דף ט"ו ע"א, דפוס אברהם קויפמאן ובניו, ברוקלין, תר"ע (1910). מתוך 'החכם היומי'
מעתה מצינו טעם טוב: למה השם יתברך, תמיד שולח ביד נביאיו, להתרות בעם ישראל, ללכת בדרכיו, הגם שלפניו גלוי וצפוי מראשית אחרית? –
כיוון שיש לו לשם יתברך עמנו, דין שותף שאינו יכול לשתוק כדי שלא יאמר שהסכים. ועל כן מכריז בקולי קולות ע"י נביאיו לומר בפירוש שאינו מסכים למעשינו.
וידוע שעיקר הרחמנות האמיתי האב אל בנו הוא לראות את הנולד, שאם יצא בנו לתרבות רעה הוא יגרום לעצמו חולאים רעים ומקרים רעים. וכמו שכתוב: 'חושך שבטו שונא בנו' ועבור כן מתאכזר לפעמים אדם על בנו, ידידו, למנוע ממנו מאכל ומשקה, ומורה לו פני זעם כדי שיתייסר, ולא שאין לו אהבה, חס ושלום. כמו כן כתב ה' יתברך בתורתו הקדושה: 'כאשר ייסר איש את בנו ה' א-להיך מייסרך' - וזהו עיקר הרחמנות האמיתי.
חכם דניאל הכהן נהר, יד הנהר, דרוש י"ג לשבת, דף ק"י ע"א, דפוס אברהם פונטרימולי, איזמיר , תרמ"ד (1884) מתוך 'החכם היומי'
כתב הרב חיד"א, משם רבנו אפרים: 'כל האומר תהלים בכל יום, כאלו קיים כל התורה כולה, וכי הוא מצווה מן המובחר בהשכמה ללמוד תהלים'. עד כאן לשונו. ... וזהו שרמז הכתוב: 'ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה'' - סופי תיבות אותיות 'תהלים' - לומר שלעם, דהיינו האנשים הפשוטים, שאין להם לב להבין בתורה, תחשב להם אמירת חמישה ספרים שבתהלים, כעוסקים בכל דברי ה', דהיינו חמישה חומשי תורה. וגם אמר: 'וישכם' - לומר שמצווה מן המובחר ללמוד התהילים בהשכמה.
חכם דניאל הלוי, כרם ד"ל, מהדורה ב, עמ' רא, דפוס זהר, תל אביב, תשל"א [1971]. מתוך 'החכם היומי'
'הוכיח תוכיח את עמיתך' - עד שתשיבנו בתשובה, ואל תאמר: הלא הוא חטא, והוא ישא את עוונו, ומה לי ולצרה הזאת. כי אין הדבר כן, כי הרע אשר ימצא לו, ומצא את כולם, ולכן השתדל והזדרז שלא יבוא חברך לידי עונש על ידי תשובתו בשביל תוכחתך, ואז 'לא תשא עליו חטא' - היינו על חטאו שחטא, לא תשא גם אתה חטא וחסרון, שאם לא כן תחסר גם אתה בחסרונו ותישא עליו עונש חטא.
חכם דניאל טירני, סעודת מצוה, דף נ"ו ע"א, דפוס בראגאדין, ויניציאה, תקנ"א (1791) מתוך 'החכם היומי'
'ונתת לעבדך לב שומע' - ראשי תיבות: 'עין מר' בוכה 'ולב שמח'. והרמז, הצדיק ילמד מדוד המלך, כשקללו שמעי, אמר: הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה', וקיבל בשמחה גזרתו יתברך, על ידי שמעי. גם הוא קרא ויתפלל לה': 'ונתת לעבדך לב שומע' את חרפתו לא ישיב, ואף על פי שעין במר בוכה על החרפה ששמע, יהיה לו לב שמח בקבלת גזרתו יתברך.
חכם המקובל פנחס סעדון , פסקי הראש, חלק ב, דף י"ט ע"א-ע"ב, דפוס כאסתרו וחברו, תונס, תרע"א (1911). מתוך 'החכם היומי'
'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם' - זו המצווה הגדולה הכתובה בספר שמות, להורות לילדים את המצוות והחוקים. חינוך דתי הוא הבסיס לכל המצוות. היהודים תמיד הכירו בעקרון הזה, ולא חסכו באמצעים ובמאמצים בתחום הזה, על מנת להרגיל את בניהם, ללכת בדרך הישר. בתי ספר - היכן שהידע על היהדות מועבר, ביחד עם שאר לימודי החול והמלאכות, כמעט תמיד שגשגו בקרבם. ישנן דוגמאות רבות לתכונה הזו בתקופה שאחרי התנ"ך, וגם בימינו אנו כך הוא, בכל מקום שיש מספיק חירות להתפתח, ואין חוקים מגבילים והתערבות ממשלתית.
חכם הנרי שמואל מוראיס , THE JEWS OF PHILADELPHIA, עמוד 146, פילדלפיה, תרנ"ד (1894) מתוך 'החכם היומי'
אני יהודי, בן לאבא יהודי ולאמא יהודייה, שניהם ממשפחות מיוחסות, איני צריך לעבור מילה בפעם השנייה, כך גם לא בני עמי. אני ניצב לצד בני עמי, ומתנגד לכל דרישה כזו או אחרת, שיש בה כדי לשלול או לערער, ולו במקצת את זהותנו היהודית.
כך יצאתי יחד עם בניי ובנותיי, והתנגדנו לכל מי שביקש לגייר את בנינו בפנימיות, בישיבות ובמרכזי קליטה או בכל מקום אחר. עד היום, אני ובני הרב יוסף הדנה, משיאים זוגות צעירים יהודים מביתא ישראל, שלא יכלו להינשא במועצות הדתיות שבאזור מגוריהם בישראל, בטענה שאינם יהודים, בלי להזדקק למילה או טבילה לחומרא, לפני החופה והקידושין.
קֶס הדנה טקויה , 'מגונדר לירושלים', עמוד 183, דפוס משכן, בית שמש, תשע"א מתוך 'החכם היומי'
'רבי לויטס איש יבנה אומר: מאוד מאוד הווי שפל רוח בפני כל האדם' - יש להבין מלת 'בפני כל האדם' שמלת 'בפני' היא מיותר, שהיה לו לומר עם כל האדם. אלא אפשר במה שראיתי הרב הישיש בחברון, והיה עניו עד מאוד, עד שאם היו רוצים לבקר אותו היה בורח בשביל שלא ינשקו ידיו. ואמרתי לו, שזהו כוונת התנא: 'מאוד מאוד הוי שפל רוח בפני כל האדם' - כלומר שלא תברח ממנו, אדרבא הענווה תהיה בפניו, מפני שאדם נברא בצלם א-להים, וטוב לקבל פניו כראות פני א-להים. ומה דרך ארץ הוא לברוח ממנו, לעזוב אותו כעוזב אחד הריקים?!
חכם וידאל קואינקה, דרכי חיים, עמ' רל"ח, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשע"א (2011) מתוך 'החכם היומי'
'ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף' - הטעם הפשוט שציווה רק את יוסף, מפני שהוא מלך ויש ביכולתו לקיים את צוואתו. אך אפשר לתת טעם נוסף, כפי הידוע שיוסף נפטר לפני אחיו, ואפשר להניח שיוסף ידע זאת מראש. גם אמרו רבותינו זיכרונם לברכה בגמרא: 'לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על היצר הרע, שנאמר: 'רגזו ואל תחטאו' - אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה'.
ולכן מטבע הדברים, ככל שאדם קרוב יותר ליום המיתה, קל לו יותר להתגבר על יצרו, ומזדרז יותר בקיום המצוות. ולכן יוסף, שיתכן לומר שידע שהוא ימות לפני אחיו, הרגיש שהוא קרוב יותר ליום המיתה, והיה זהיר יותר במצוות, ומשום כך יעקב אבינו, עליו השלום, ציווה רק אותו על קבורתו, כי ידע שיוסף יעשה ככל יכולתו בקיום מצווה זו.
חכם וציף יתרו, כמוס עמדי, עמ' רו, [הוצאת המשפחה, בני ברק], תשנ"ח (1998) מתוך 'החכם היומי'
'יסור יסרני יה ולמות לא נתנני' - אדם שיש לו ייסורים בעולם הזה נקרא 'צדיק', כי הייסורים ממרקים ומזככים אותו ממעט עוונות שיש בידו. וידוע שהצדיקים במיתתם קרויים 'חיים'. וזהו שנאמר: 'יסור יסרני יה' - ועל ידי זה נעשיתי צדוק, ולכך 'ולמות לא נתנני' - שגם כשאני מת נחשב כמו חי.
חכם וציף יתרו, כמוס עמדי, עמ' רטז, [הוצאת המשפחה, בני ברק], תשנ"ח (1998) מתוך 'החכם היומי'
'הוא ישופך ראש, ואתה תשופנו עקב' - פירש רש"י, זיכרונו לברכה, במסכת יומא דף כ"ט: 'שלהי הקיץ קשים מהקיץ' - רצה: לומר אלול, שהוא סוף הקיץ, קשה חומו, מחום הקיץ של תמוז.
ונראה לפרש שזהו רמז התעוררות לאדם לשוב בתשובה, ולתקן עצמו מחודש אלול, כדי לצאת זכאי בדינו בחודש תשרי, ולא ישאיר את זה עד שיגיעו ימי הדין שבחודש תשרי, לחזור בתשובה. ויש לו להתחמם בסוף השנה, שהוא חודש אלול יותר משאר ימות השנה, וכמו שרמזו בעלי המוסר: אחרי אריה ולא אחרי אישה - הכוונה יש לחזור בתשובה אחרי חודש אב שמזלו אריה, דהיינו בחודש אלול, ולא אחרי אלול שמזלו בתולה, דהיינו בחודש תשרי. וזה רמז הפסוק 'הוא ישופך ראש' - השטן יטעה אותך שתחזור בתשובה בראש השנה, בכדי שתהיה, חס ושלום, חייב בראש השנה, אבל 'אתה תשופנו עקב' - דהיינו אתה תתגבר עליו ותחזור בתשובה בחודש אלול כדי לצאת זכאי ביום הדין, דהיינו ראש השנה.
חכם ורג'אני גד יאנה, ולגד אמר, מתוך חסד ורחמים, עמו' עו. הוצאת אורגאני גד יאנה, נתניה, תשס"ד (2004) מתוך 'החכם היומי'
'ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל, אשר ציווה את אבותינו להודיעם לבניהם. למען ידעו דור אחרון בנים יולדו יקומו ויספרו לבניהם' -
וזה שאמר: 'ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל' - כלומר שם דווקא בישראל, והכוונה שכפה ההר על ישראל ולא עשה כן לכל גוי. הטעם: 'אשר ציווה את אבותינו' - שכבר קיימו את התורה, 'להודיעם לבניהם' - וממילא הבנים דומים לאבותם שורשם קדוש מאבותם, והם נוטים אל הקדושה, והייחוס שלהם בא מאבותם, וטבע אבותם מוטבע בבניהם.
'למען ידעו דור אחרון' - כאשר ידעו דור אחרון זה, אז 'בנים יולדו יקומו ויספרו לבניהם' - מנהג אבותם עד סוף כל הדורות, ושמחה תהיה להם ברוך ה' שלא יערערו עליהם אומה, כי הם קדושים מזרע אבות העולם, וטבע אבותם מוטבע מאבותם, דור אחר דור להיטיב.
חכם זבולון שושנה , קודש הילולים על תהילים, עמודים רמ"ב- רנ"ג. ירושלים, תשנ"ו (1996) מתוך 'החכם היומי'
'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן' - אפשר לפרש במה שכתבו ספרי המוסר, שהיצר הרע מפתה לאדם להשחית את זקנתו, כדי שלא יכיר ולא יראה השיבה הזרוקה בו, לעת זקנתו, ולא ישוב לפני מותו.
וזהו: 'מפני שיבה' - הזרוקה בך, 'תקום' - לשוב בתשובה, ולכן 'והדרת פני זקן' - שלא תשחית את פאת זקנך, שמתוך כך אתה רואה את השיבה שנזרקת בך.
חכם זע'יר מרדכי פנחס עשוש , עץ החיים, פרשת קדושים, עמ' נה, מכון אדרת אליהו, ירושלים, תשע"ד (2014) מתוך 'החכם היומי'
'בן חכם ישמח אב' - לא מלבד שמשמח את אמו שטרחה עליו להוליכה אל בית הספר, אלא גם 'ישמח אב' שמזכה אותם בשניהם, כי האישה טרחה להוליכו, ואביו משלם שכר המלמד.
חכם חביב אלקובי, לקח טוב, עמ' 442, הוצאת אור המערב - הספריה הספרדית, ירושלים, תשע"ב (2012) מתוך 'החכם היומי'
אין בעולם שינוי רצון בכל נס שהיה ושיהיה, ואין שום שינוי מנהג וטבע כלל, ובחן וחקור בשם נס ופלא שנאמר בלשוננו הקדוש ותראה העניין. והוא כהמשיל משל קל, כי טבע האש לשרוף את הצומח ולא את האבנים, לא מפני שאין בטבעו לשרוף האבן, אלא מפני כי חזק הוא ממנו, כאשר אין כוח במעט אש לשרוף עץ גדול, ואם תבוא אש יסודית על האבן, תשרפנו ותהפכנו למשרפות סיד. וכן אם ימצא אומן בקי שיודע לקבץ חלקי אש רוחניים, בקל ישרוף את האבן והטבע יכול על כל. רק כשלא יגבר האחד על חברו, אזי הגיבור ינצח את חברו, על כן הצדיקים ההם אשר מאסו בחיי עולם השפל ורוחם וחייהם דבקה ברום המעלות, יש בכוח ליבם והבל פיהם להמשיך חלקי הטבע העליונים אשר לא ידעום יושבי הארץ, ולעשות בהם פעולתם, כי שם הכוח אדיר ונורא ומי יכילנו.
חכם חביב חיים דוד סתהון, תקפו של נס, כרך א', הקדמה, עמ' 4-5. דפוס י. נ. לעווי, ירושלם תרנ"ד-תרנ"ט (1899-1894). מתוך 'החכם היומי'
'שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך' - כחומה נשגבה, נצבת לפני צעירי עירנו, המתהלכים לרוח היום, שואפים לחוכמת העמים ולהתפתחות ההשכלה. הבעיה היא היהדות ותקופתה. שמעתי את תלונות בני ישראל אשר המה מלינים לאמור: מה לנו להתחשב עם נושנות, עבר עליהם כלח, דברים עתיקים דורש אין להם. אזלו ו'חלפו עם אניות אבה'. הלא הדת יאתה לדור עבר ואיננו, אשר לא שאב די מחסורו ממבועי החכמה. דור טח מראות עיניהם, 'לא ידעו ולא יבינו בחשכה התהלכו', אבל לדור נאור ומשכיל כמונו, שגדל על ברכי הפילוסופיה ובחיק הבינה ילין, איך ישווה לו להתחקות בדברים תפלים ושלולי הגיון?! על כן הם צועקים לאמור: האפשר לדברים הופכיים - דת והשכלה, שילכו שלובי זרוע, הילכו שניהם יחדיו ולא יכשלו איש באחיו?! ...
'הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים', הלוא ידעתם אם לא שמעתם, כי כל העמים מקצה, מודים היום ברוח החכמה והשכל, הנובעים מתוך תורתנו העתיקה, גם הציצו מחרכיה ויראו כי דבריה דברי נגידים, ולקח טוב כמטר דולף יזל ממנה, וכמים קרים על נפש עייפה, דבריה יורדים חדרי בטן, ושיריה הנחמדים לקחו מקום נכבד בספרות האנושות כולה, וכל ההוגים בה תמהו על פקודיה הישרים החקוקים בה כמו: אהבת איש לרעהו, אהבת השלום, ועשיית הטוב והישר, וחוק משפט אחד לגר ולאזרח, שמירת ובריאות הגוף, שביתת יום השביעי המשווה עשירים ועניים ומניחה את הגוף מיגיעת ועמל כל השבוע, והוא גורם גדול להתמדת ולהמשכת חיי חומר האדם.
חכם חביב טולידאנו, ספר פי חכמים, ספר חביב ונחמד, נאום מצרפתית לעברית, עמ' 92-91, הוצ' אורות יהדות המגרב, לוד, תש"ס (2000). מתוך 'החכם היומי'
שמחו ישראל על בשורת הבנים, ואף על פי שידעו שיערערו על קבלת התורה, אמרו שהאמת אתם, מאחר שרואים בתורה מצוות וחוקים - הפך מה שיחייב השכל, נדמה בעיניהם שאבותיהם נהיו פתאים, ולכן קבלו התורה מאיזה איש שהיה חכם בחכמת הטבע או כישוף, והאמינו לדבריו על דרך 'פתי יאמין לכל דבר', מאחר שהמה לא ראו מעשה ה' כי נורא הוא, כאשר ראו אבותיהם. לפיכך אמר לו משה רבינו עליו השלום: 'והיה כי יאמרו אליכם בניכם: מה העבודה הזאת לכם? - ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח' - כלומר שתאמרו אליהם: לא 'באוזנינו שמענו' ולא 'אבותינו ספרו לנו' כי אם בעינינו ראינו'.
חכם חביב טולידאנו , 'פה ישרים'- עמ' פ"ן, בהוצאת הרב שמואל טולדאנו, ראשון לציון, תשנ"ו (1996) מתוך 'החכם היומי'
כשהבנים צדיקים נשארת נפש אביהם עמהם, להגיד להם העתידות, ולהציל אותם מכל רע, יען שהאב עצמו יש לו צער, כשרואה בניו מעותדים לרעה, ומשום כך מגיד להם העתידות, להציל אותם, ועושה כל מה שביכולתו לעשות. ... על ידי מדות הטובות של הבן הוא גורם שנפש אביו נשארת עמו, וכן בישראל כשעושים רצונו של מקום, משרה שכינתו עלינו, כיוון שאנו קרויים בנים והוא אבינו. וכיוצא בזה בגדולי הדור עם אנשי הדור, שהגדולים נקראים אבות לאנשי דורם, וכמו שהבן אם הולך בדרך רעה, מחליש כוח האב כמו שאומר הכתוב: 'את אביה היא מחללת', כן כשאנשי הדור אין עושים רצונו של מקום, תתמעט השגת גדולי הדור
חכם חוויתו חורי, חח ונזם, חלק ב', דרוש יג , ע"מ לג , אשקלון תשמ"ה (1985) מתוך 'החכם היומי'
ובהיותי מנעורי, תמהתי בעצמי, בראות מקצת חכמינו ואף מן הגדולים, שאחרים למדין מהם, ומרשים עצמם ללמוד בחכמת הפילוסופיה, ובן 13 שנים הטיתי לקרוא בספר המוסר ב'חובת הלבבות' וראיתי שמביא גם הוא בהרבה מקומות דברי הפילוסוף, ובמקומות אחרים מנגד דבריו, במקום שסותר דברי חכמינו זיכרונם לברכה, ועל כורחנו נאמר כי להיותנו בניהם מוכרחים אנו לעשות במאמר אחד מן החסידים לתלמידיו, למדו הרע תחילה להבדיל ממנו, ואחר כך, למדו הטוב ועשוהו. וטוב לנו לעמוד על טעמיהם להקשות עליהם וכמו שהזהרנו, חכמינו זיכרונם לברכה, דע מה תשיב לאפיקורס ואין להאריך בזה, והבאתי לך דבר זה אחי למען תדע למה נכנסו קצת מחכמינו בלימוד החיצוניות.
חכם חזקיה דוד אבולעפיה, בן זקונים, חלק ראשון. עמוד יד', הוצאת המדפיס אליעזר סעדון, ליוורנו (1793) מתוך 'החכם היומי'
'וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום' - אין זה יאה לטוב-הלב להתפאר בפני אדם, במיוחד בפני אלה השרויים בצרה. יש בכך שמץ של צביעות, שהיא החיסרון הגדול ביותר ממנו עלולים לסבול אנשי המעלה. 'רכב א-להים ריבותיים' - שני מיליון מלאכים הם בני לווייתו של הקדוש ברוך הוא, והוא עצמו השאיר את פמלייתו המפוארת, ולווה על-ידי שלושה מלאכים מהחשובים ביותר, מיכאל גבריאל ורפאל, 'והנה שלושה אנשים'. ...
אף עד פי שחייבים לנהוג עם החולה יותר בחמימות מאשר ברצינות, אין פירושה של חמימות שיבוא אדם להשתלט, להיכנס לפתע פתאום לבית, ללא נטילת רשות, ובשעה שאולי החולה נח. בין אצילים חמימות כזו הופכת ליהירות, בין הפחותים לחוצפה, ובין הידידים הופכת לחוסר נימוס ושחצנות גדולה. 'וירא אליו ה׳ באלוני ממרא' - לא נגלה אליו בתוך ביתו, א לא נגלה אליו בשדה, כאילו חיכה הקדוש ברוך הוא לשעת הכושר לבקר אצל אברהם. 'פתח האהל' - כמו ביקש את רשותו כדי לדבר עימו.
חכם חזקיה די סילוה, דרשת מוסר, תרגום מספרדית הרב דניאל טואיטו בתוך 'ליקוטי פרי חדש', עמ' רנ"ב-רנ"ג, ירושלים, אברהם גולדשטיין, תשס"ח (2008) מתוך 'החכם היומי'
נלמד מוסר להעביר על מידותינו, ולסלוח ולמחול לכל מי שעשה לנו רעה. ולא רק שלא נגמול לו רעה כפי מעשהו, אלא שיש לנו לסלוח לו בלב שלם, ולהראות לו פנים צוחקות כאילו לא הגיענו ממנו שום דבר רע, אלא אדרבה ידידים וחברים כתמול שלשום. ואם נראה שהוא מצטער על מה שעשה לנו, נדבר על לבו, ונבאר לו שאין בלבנו עליו כלום, ואין לו מה להצטער. כמו שמצאנו ביוסף הצדיק שלא רק שלא החזיר רעה לאחיו על שעשו לו, אלא עוד דיבר על לבם וינחם אותם.
חכם חזקיה חדאד, מגדנות לחזקיהו, מוסר השכל, פרשת ויחי, עמ' קפז, דפוס אשל, תל אביב, תש"ל (1970) מתוך 'החכם היומי'
'וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך' - שלא לטאטא הבית ולהעמיד המטאטא סמוך למזוזה. אין צורך לומר שלא תעמיד שם כלי לתינוק שיעשה שם צרכיו, וכל אישה שזהירה בזה מאריכה ימים.
חכם חזקיה קטנוף , מדרש חזקיה, חלק ב' פרשת ואתחנן עמ' 444 הוצאת הראל, ירושלים, תשנ"ב (1992) מתוך 'החכם היומי'
עוד מגיל רך, הדריכני אבא מארי, באורחות יושר והוריני את תכלית האדם בחיים. אם הצלחה האירה לי פנים בפרט זה או אחר, זה בגלל היותי חוסה בצלו כל הימים, ונשען על דברי תורתו.
חכם חזקיה שבתי , דברי חזקיה כרך ב', בשער, ירושלים תשי"ב (1952) מתוך 'החכם היומי'
'ונתתי לך ולזרעך' - אמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו, עליו השלום: אם מקיימים בניך את השבת אז נכנסים לארץ' - כן מופיע במאמרם זיכרונם לברכה. אפשר לומר, על פי מה שאמרו בזוהר הקדוש: 'מי ששומר שבת, כאילו שומר את כל התורה'. ומקרא מלא דבר: 'ויתן להם ארצות גוים ... בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו'. והרי הוא כמבואר. גם כן שעל ידי שמירת השבת, אנו מורים על חידוש העולם, כנודע, והולכת לה טענת האומרים: 'לסטים אתם', וכמו שכתב רש"י זיכרונו לברכה בראש התורה.
חכם חי הכהן , כה לחי, דרושים, דף ד עמ' ב, דפוס דוד עידאן - מכ'לוף נג'אר, ג'רבה-סוסה, תרע"ט (1919). מתוך 'החכם היומי'
עניין האהבה תתחלק לשתי פנים: האחת - 'אהבת איש על רעהו' לעשות רצונו ולמלאת אשר ישאל ממנו וככל היוצא מפיו יעשה, זה נקראת אהבה רצונית. והשנית - הוא 'אהבה עצמית' כאהבת האב לבן כי אוהבו להיות עצם מעצמיו, ויחוש בכל נפשו לטובת הבן באמיתות לפי הבנתו.
ואף אם יהיה נגד רצון הבן, שמחמת חסרון הכרתו בטובתו ימיר רע בטוב, האב האוהב את הבן יכפהו וייסרהו לפעמים, בעד שיעמידהו לבחור בטוב האמיתי, ולמאוס ברע אשר נטה אליו מחמת רצונו ותאוותו הגרועה.
חכם חי מימון, באר לחי, דרושים, דף ו', עמוד א', דפוס אליהו בן אמוזג, ליוורנו, תרמ"ח (1888) מתוך 'החכם היומי'
גלוי ומפורסם כמה גדלה מעלת הצדיקים, יקרה היא מפנינים. אשר כל ימי חייהם רוהטי רהוט, רודפי שלמונים. הי תורה והי מצווה - שפתותיהם שושנים, אל תקרי שושנים אלא ששונים. ההולכים בתורת ה' ומסגלים תורה ומעשים טובים ורוב אונים. ולא זו בלב בימי הילדות והשחרות אלא גם עד זקנה ושיבה, אף כי כשל כוחם ונס ליחם, אוחזין מעשיהם בידיהם ולא ישנו את תפקידם, ואם בגבורות שמונים, בכל אשר תשיג ידם, יד כהה לפי רוב השנים.
חכם חי משה די פיג'וטו , ויחל משה, ספר בראשית, פרשת ויחי,דף כ"ח, עמוד א', ביינה, תקע"ד (1814) מתוך 'החכם היומי'
'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך ושננתם לבניך' עם מה שאמרו פרק שלישי של מועד קטן: 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו' - אם דומה הרב למלאך יבקשו תורה.' -
משום כך הקדים שתחילה צריך אתה - 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך', ועל ידי זה תוכל לשנות לבניך ... ואם לא אל יבקשו תורה מפיך.
ועולה יפה אומרו: 'ושננתם לבניך', וסיים 'ודברת בם' - ולא אמר ודבר בם. שכך אמר: אימתי 'ושננתם לבניך'? - בזמן שאתה 'ודברת בם', ותקיים מצוות תלמוד תורה, שאם אינך מקיים מצוות תלמוד תורה, אינם יכולים ללמוד ממך.
ועולה יפה אומרו בפרשה שניה: 'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם, בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך', שהיה לו לומר: בשבתם בביתך, ובלכתם, ובשכבם ובקומם. ... אלא אמר כך: 'למדתם אותם' - את בניכם על ידי 'לדבר בם' - אתה, בשבתך ובלכתך ובשכבך ובקומך, ילמדו בניכם.
חכם חיים אבולעפיה , כל כתבי רבי חיים אבולעפיה, כרך ג', יוסף לקח, פרשת ואתחנן, עמ' כ"ח, הוצאת מכון המאור, ירושלים, תשנ"ג (1993) מתוך 'החכם היומי'
'כי ישאלך בנך מחר לאמור: מה העדות והחוקים והמשפטים ... ואמרת לבנך: עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה' ביד חזקה' - שאין לו מובן, לא השאלה של בן ולא התירוץ של אב. ...
שקושיית הבן שהוא כמשל התינוקות, כמו שכתב הרמב"ם, זיכרונו לברכה, שנותנים דברים המושכים את הלב, עד שיהיה בן דעת, נוח הדבר לגבי קטן ממש, אבל אתם שהייתם במצרים, גדולים בזקנכם עד מותנכם, וכבר הייתם גדולים כשנצטוויתם, מה יש לומר אלו הדברים של תינוקות? - לזה מתרץ לו אביו: 'עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' ביד חזקה' - כלומר הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, ומשום כך הוצרך ה' לעשות אותות ומופתים במצרים כדי שנכיר גדולתו.
חכם חיים אביגדור, פרי עץ חיים, פרשת בשלח, דף ס"ב ע"א, אמסטרדם, תק"ב (1742) מתוך 'החכם היומי'
אמרו רבנינו זכרם לברכה: יודע היה יוסף שאחיו שונאים אותו, אלא אמר - עשיו הולך תמיד למקום סכנה לצוד ציד לאביו, ואבי שלחני לראות שלום אחי, ולא אלך?! עד כאן. וראוי להבין במה נסתפק יוסף, שקראו לו 'בן חכם' עד שהוצרך ללמוד ממעשיו של עשיו...
שאפילו נסתפק יוסף, אם מה שהיו אחיו שונאים אותו נחשב 'בריא היזקא', שלא ילך בשליחותו של אביו, ולזה נשא קל וחומר מעשיו, שהיה הולך למקום סכנה לצוד ציד לאביו, ואביו לא היה מוחה בו.
חכם חיים אברהם גאגין , חיים מירושלים עמ' 255-256 דפוס אג"ן שמואל הלוי צוקערמאן, ירושלים תרמ"ב (1882) מתוך 'החכם היומי'
בליל מוצאי חג הפסח ... נוהגים בלילה הזה להתקבץ ללכת לכל בתי חכמי ורבני העיר ולקבל ברכתם, ואין עושים כן בשאר מוצאי החגים האחרים. נראה לעניות דעתי, יען שחודש ניסן הוא חודש הראשון, דבר תורה, והוא תחילת שנה, זהו הטעם שבאים לקבל ברכת שנה טובה ומבורכת, אמן נצח סלה ועד. ועוד כי ימי הקציר ממשמשים ובאים, שתהא הצלחה וברכה במעשי ידיהם. אמן נצח סלה ועד.
חכם חיים אלחדיף, טועמיה חיים וישמח חיים, עמו' קנא, דפוס ל' פרידמן, תל-אביב, תשל"א (1971) מתוך 'החכם היומי'
אשרי אדם שומע ליישב בשלווה על הארץ הטובה. וקרא עליה תורה שבעל פה וזה כתבה. אורך ימים בימינו, זכה מטיבים לו גם עד זקנה ושיבה. וכמו שאמרו במסכת ברכות: אמרו לו לרבי יוחנן יש זקנים בבבל, תמה ואמר 'למען ירבו ימיכם כו' על האדמה' כתוב. כיוון שאמרו לו מקדימים ומאחרים לבתי כנסיות, אמר זהו שהועיל להם. עד כאן. וכאן הבן שואל, שהקושיה במקומה היא עומדת, שהמקרא כתוב בפירוש 'למען ירבו ימיכם על האדמה', שמשמע דווקא 'על האדמה' אורך ימים יש, אבל בבבל לא משתכחת לה רוב ימים ושנים, ואם מקדימים ומאחרים בבבל עדיין מה מועיל להם. ופירשו בה קדמונינו זיכרונם לברכה במה שאמרו עתידים בתי כנסיות שבחוץ לארץ שיקבעו בארץ ישראל. ואם כן, כיוון שמקדימים ומאחרים לבית הכנסת, נחשב כאילו הן שרויים על אדמתן ונכון לקרוא בהם 'על האדמה'. וזהו כוונת הכתוב: 'שתולים בבית ה' ... עוד ינובון בשיבה'. ונכונים דבריהם.
חכם חיים אלפנדרי (השני), ספר הגר"ח אליפנדרי, אש דת, עמו' רנד, הוצאת ספרי 'בית צדיקים', ירושלים, תשמ"ח (1988). מתוך 'החכם היומי'
מה שאמר התנא: 'ותלמוד תורה כנגד כולם' - לא לומר שהיה בכלל המצוות, שאוכל פירותיהם - שזה פשוט, אלא אותו 'ותלמוד תורה' הוא למצוות שאמר: 'כבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחברו', ועל זה אמר: 'ותלמוד תורה כנגד כולם' - כלומר שאם לא ילמד תורה, לא יעשה אחת מהנה כתקנה, על דרך אומרם זיכרונם לברכה: 'שנה אבדימי בנו של רבי אבהו: יש מאכיל לאביו פסיונים, וטורדו מן העולם, ויש מטחינו בריחיים, ומביאו לחיי העולם הבא.
חכם חיים בן יוסף חזן, שנות חיים, דף י ע"א, דפוס Bragadin, ונציה, תנ"ד (1693) מתוך 'החכם היומי'
'שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך' - אומרו 'מוסר אביך' - יכווין על תורה שבכתב, 'תורת אמך' - על תורה שבעל פה...ונראה שהטעם הוא להיות שתורה שבכתב כתוב בה - כי אם תעשה טוב - תחיה, ואם לא - תמות ...אבל דברי חכמים זיכרונם לברכה, אין בהם לא מיתה ולא עונש...
וזה הוא שדייק לומר לגבי תורה שבכתב - 'שמע' ולגבי תורה שבעל-פה אמר - 'ואל תיטוש תורת אמך' - שלא שייך 'תיטוש' אלא בדברי רבותינו זיכרונם לברכה, שיאמר – אני, איני צריך שמירה זו, שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, או גזירה זו - אין לחוש לה, ותיפול גזירת חכמים.
חכם חיים בן עטר, ראשון לציון, משלי, סימן א', שמע בני, עמ' 36, הוצאת מ' לייפער, ניו-יורק, תשי"ד (1954) מתוך 'החכם היומי'
מסורת בידינו מזמן קדום, לגרוס בקדיש: 'וימלוך מלכותיה ויצמח פורקניה' - להיות כי קמו עוררים על גרסתנו הקדמונית, אביא דברי העוררים בתחילה, ואחר כך התשובה לדבריהם ...
הא למדת קורא נעים מדברי הירושלמי, ומדרש רבה, ומפרשיו, ומכילתא, ומדרש הגדול, ורבינו בחיי, וגם מדברי כללי רבותינו והזוהר והתיקונים ומרן מהרי"ץ ואחרים, שהזכיר הרב המאסף הנזכר שהעיקר לגרוס: 'וימלוך מלכותיה' - ושפירושה, שתופיע מלכותו - כלומר שתתגלה מלכות ה' צבאות. וזהו שנאמר במדרש רבה לעיל: 'אותה שעה אני מופיע מלכותי, ואמלוך עליכם'. ולא כאשר פירש הרב המאסף בטעות, שפירשה - ימלוך מעתה, ונמצא ממציא לטועה לטעות ולטעון - וכי עדיין הוא מתחיל למלוך?! - הרי מכל מה שנעתק לעיל נתבאר היטב, שכל טורח הרב המאסף היה לריק, ובמה שחשב להעמיד גרסתו, בה נהרסה. ואדרבה, כל ראיותיו באו לחזק ולייסד גרסתנו שהיא הנכונה, ולדעת שהכל מסכימים בה. ומילת 'וימליך', אינה אלא טעות סופר היא. ואמנם העיד הרב המאסף בעצמו, שעל פי ספרים היא, ואין לה לא שורש ולא יסוד, לא על דרך הפשט ולא על דרך הסוד, ועל כן האומרה, אין לו על מה לסמוך.
חכם חיים בן שלום שאער, טעמי חיים, עמ' שכב ועמ' שלו, הוצאת בני חיים ואחיו, דפוס הד, ירושלים, תשנ"ד (1994). מתוך 'החכם היומי'
אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, וכי לא היה לך צפרדעים במצרים?! כנים לא היה לך במצרים?! ערוב?! ארבה, לא היה לך במצרים?! כל כך היית עשיר, ועכשיו אין לך?!
אמר לפניו: ריבונו של עולם, משלך היה לי. אמר לו: משה, במצרים היה לי, ועכשיו אין לי?! 'היד ה' תקצר?!' - כיוון שראו ישראל איך הקדוש ברוך הוא מתווכח עם משה לטובתם, ומתגעגע עליהם, שלא יחסר להם כל טוב, התחילו מהללים, ומשבחים, ואומרים: ...
טובתך לא חסר מאתנו לעולם, שנאמר: 'ה' רועי לא אחסר'. ולפיכך אנחנו בניהם אחריהם, נהגנו כמנהגיהם, להללו ולשבחו ולברכו ולבקש ממנו, שירענו וידשננו תמיד, שלא נחסר כל טוב. מניין? - ממה שנהגנו לומר תמיד אחר כל סעודה: 'מזמור לדוד, ה' רועי לא אחסר'.
חכם חיים בן שלום שאער, טעמי חיים, עמ' רד-רה, הוצאת בני חיים ואחיו, דפוס הד, ירושלים, תשנ"ד (1994). מתוך 'החכם היומי'
חכם זקן ומפורסם בהוראה, שהיה דן את יחידי קהילותיו, ימים רבים, בצדק ובמשפט, ולעת זקנתו קמו עיניו משיבו, ולא יכול לראות ונעשה סגי נהור. ילמדנו רבינו אם יכול עוד לדון או אינו יכול לדון ...
מוכרחים אנו לומר, שאפילו סומא בשתי עיניו, אם קבלוהו עליהם, כשר לדון, שאם לא תאמר כך, רב ששת ורב יוסף, איך היו דנים דין, כמו שמוכח בתלמוד בכמה מקומות?!
ובשלום למי שמכשיר - אפילו סומא משני עיניו - נוח, אלא למי שפוסל, מה יש לו לומר? - אלא ודאי בקבלום עליהם - מועיל, ורב ששת ורב יוסף קבלום עליהם ודאי.
ומאחר שהוכחנו שקבלה מועילה אפילו לסומא משתי עיניו, אמור מעתה שבנידון שלנו, כל העולם מודים, שכשר לדון לכל העולם, שמאחר שנתפשט המנהג שהתובע הולך אחר הנתבע, הרי הוא כאילו קבלו עליהם לדון בפני הסגי נהור, אפילו אותם שאינם מבני קהילתו. ...
כלל העולה: שהחכם השלם, המרביץ תורה, היושב על המשפט, ותכהנה עיניו מראות, כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וסביביו נשערה מאוד - כשר לדון, וכופים לתובעים להתדיין בפניו.
חכם חיים בנבנישתי, בעי חיי, חושן המשפט, חלק א', סימן ה', דף ג' עמ' ב' - דף ה, עמ' א', שלוניקי, תקמ"ח (1788) מתוך 'החכם היומי'
'בני העיר ביישן, נהגו שלא היו הולכים מצור לצידון בערב שבת. באו בניהם לפני רבי יוחנן ואמרו לו: אבותינו היו יכולים, אנחנו - אי אפשר לנו. אמר להם: כבר קיבלו אבותיכם עליהם' - המורם מזה שכל דבר סרך מצווה שקבלו האבות, חייבים הבנים אחריהם לקיים כל דבר.
חכם חיים דוד אבולעפיה, נשמת חיים, דרוש ז לספר תורה, דף ע' ע"א, דרושים, שלוניקי, תקס"ו (1805) מתוך 'החכם היומי'
לגבי עוגות, אני מניח שבכל בית יש כלים מיוחדים לכך ואין אתה צריך לחשוש מהכלים. ואם בגלל החומרים שמהם נעשית העוגה, מן הסתם הם חומרים המצויים למכירה בשוק, והם בפיקוח הרבנות וכשרים הם. ושמא אתה חושש מדם בביצים שעירבו במאפה, זה אין לחשוש במאפה שבבית, שרוב הביצים הן ללא דם, ופשוט ביותר שאין חשש איסור מטעם זה לאכול עוגה.
חכם חיים דוד הלוי , עשה לך רב, חלק ח', שאלה מ"ז, עמ' קמ"א, הועדה להוצאת כתבי הגרח"ד הלוי, תל אביב, תשמ"ו (1986) מתוך 'החכם היומי'
בעניין השבת שיש חילוק בין שוכני ארץ המערב לשוכני מזרח, ונמצא שמה שהוא לאלו שבת, הווי לאלו חול, עיין הרדב"ז ח"א ס"ע, כי השבת ניתן לכל אחד מישראל במקומו, וכמו שאמר הכתוב: 'אות היא ביני וביניכם' - כמו שאות הברית הוא אות לכל אחד ואחד, כן השבת נמסר לכל אחד ואחד.
חכם חיים דוד חזן, ישרי לב, אות שי"ן, דף יא עמ' ב, דפוס אהרן יאושע די שיגורה וחבריו, איזמיר, תר"ל (1870) מתוך 'החכם היומי'
'אפילו אין לו לאדם, אלא מצווה אחת, אם עשאה כמאמרה, בלי שום צד פניה, זוכה בה לעולם הבא'. יעויין שם. ואם מצאנו שעבירה מכבה כל מין מצווה, היאך זוכה בה לעולם הבא? - הרי מה שעבירה מכבה מצווה הוא מליטול שכר לעולם הבא, כפירוש רש"י זיכרונו לברכה בסוטה. יעויין שם. ומהעונש נלמד השכר, כי עיקר המצווה הוא השמח בה בעשייתה. ושם שיחיד העוסק בתורה יחידי, שאינו זוכה להיות נכתב בספר הזיכרון, היינו: שאפשר להיות לו חבר, ולא השתדל להתחבר עמו. ...
הנה הכתוב אמר: 'ויצבוט לה קלי' - והיינו: מעט נתן בראשי אצבעותיו, כדרשת רבותינו זיכרונם לברכה. וקשה מה משמיעה לנו התורה שנתן לה מעט קלי, לזה אמר: דע שאין עיקר הצדקה דבר הניתן, בין רב למעט, אלא עיקר הכל הנותן צדקתו, שיתננה בשמחה, ואז אפילו נתן לו מעט, עולה לו לרב.
חכם חיים דוד שרירו, סוכת דוד, חלק א, קל"ד ע"ב, דפוס רפאל יהודה קלעי וחברו מרדכי נחמן, שאלוניקי, תקל"ח [1778]. מתוך 'החכם היומי'
'נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את הא-להים התהלך נח' –
במדרש רבה זה הוא שכתוב: 'כעבור סופה ואין רשע' - זה דור המבול. 'וצדיק יסוד עולם' - זה נח.' עד כאן. עיין שם. ויש לחקור, שמה מלמדנו המדרש בזה? ועוד שמאחר שנח היה צדיק יסוד עולם, אם כן מדוע לא נתקיים דור המבול בעבורו? ...
מה שאמר הכתוב: 'את הא-לוהים התהלך נח' - לרמוז שהגם שהיה נח צדיק יסוד עולם, עם כל זה לא נתקיים העולם בעבורו, לפי שהוא התהלך עם בני דורו במידת הדין.
שלא ביקש עליהם רחמים כלל, ולא רצה להפקיע זכותו ממנו בעבורם, ולקבל עליו עונש כולם כמו שעשה אברהם עם עשרה דורות, מנח עד אברהם וכנזכר, והיה חפץ באובדן של דור המבול כמו ה' יתברך, שאמר לו: 'קץ כל בשר בא לפני'. וזה שנאמר: 'את הא-להים התהלך נח'.
זאת אומרת: התהלך עם בני דורו בדעה אחת עם ה' יתברך, שה' יתברך התהלך עמם במידת הדין, וגם נח התהלך עמם במידת הדין, שלא ביקש עליהם רחמים כלל.
חכם חיים הכהן , שארית חיים, פרשת בראשית, עמ' ד'-ה', דפוס זוהר, תל אביב, תשמ"ו (1986) מתוך 'החכם היומי'
מתקנת הקדמונים זיכרונם לברכה, לקרות בכך ערב שבת קודש שיר השירים ... אפשר שטעמו שעיקר שיר השירים על יציאת מצרים גאולה א', ואם ישראל שומרים שתי שבתות מיד נגאלים, ויציאת מצרים היא התחלה לגאולה העתידית בבוא הימים, ולכן אומרים אותו בשבת שכאשר נזכה לשמור השבת נגאלים ואז ישיר ישראל, ונהגו העולם לקרוא שיר השירים בחג המצות מפני שהוא מדבר בגאולת מצרים תחילת שעבודן של ישראל וגאולתן ראשונה, שנאמר 'לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעיתי' .
חכם חיים הכהן, נאווה קודש, עמ' ח' א, ט' ב', דפוס אליהו בן אמוזג וחברו, ליוורונו, תרל"ט (1879) מתוך 'החכם היומי'
'אלו דברים שאדם עושה אותם, אוכל מפרותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא' - המצוות שבין אדם לחברו כגמילות חסדים והבאת שלום וכיבוד אב ואם, אינם דברים אשר הם עיקריים לתועלתו, אלא לתועלת חברו, והוא שציווהו, ה' יתברך שייטיב עימו או שיכבדהו וכן כיוצא בזה.
והנה האדם שקיים מצוות אלו, לא הייתה לו שום פנייה בקיומם, כי אם לעשות רצון קונו ולא לתועלת נמשך אליו כלל. על כן, גם הוא יתברך, נכנס עימו לפנים מן השורה, ונתן לו משלו במתנה, כאשר לא הספיק לו אכילת פרותיו, ולא האכילהו מן הקרן, כדמיון מה שהוא גומל חסד לזולתו, עם שלא היה חייב מאומה אל האיש ההוא, גמל לו חסד משלו לכבודו יתברך. גם הקדוש ברוך הוא גומל לו חסד ונותן לו במתנה משלו ולא יצריכהו ליגע בקרן.
חכם חיים ויטאל , עץ הדעת טוב, חלק דרושים וחידושי כתובים, דף מ' עמ' ב', הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשס"א (2011) מתוך 'החכם היומי'
'וירא והנה באר בשדה, והנה שם שלושה עדרי צאן רובצים עליה' - יעקב אבינו ראה הגלות האחרון, שנתעכב כל כך, וראה שיש קיבוץ גלויות, ויתקבצו הרבה מישראל בארץ ישראל, ועדיין הגואל לא בא. והתפלא יעקב על זה, למה? מדוע בושש הגואל לבוא? מדוע אחרו פעמי מרכבותיו? - לזה הראה לו הקדוש ברוך הוא בנבואה 'באר בשדה' - באר רמז לתורה כמו שנאמר: 'הוי כל צמא לכו למים' - ואין מים אלא תורה'. 'שדה' - היא עיר ציון שנאמר: 'ציון בשדה תחרש'.
וראה יעקב, 'והנה שלושה עדרי צאן רובצים עליה'. 'שלושה עדרי צאן' - הם כוהנים לויים וישראלים. 'צאן' - היינו עדת ישראל כמו שנאמר: 'ואתן צאני צאן מרעיתי'. 'רובצים עליה' - רוצה לומר: ראה יעקב אבינו, שיש בארץ ישראל הרבה בתי כנסיות, הרבה בתי מדרשות, וישראל אינם נכנסים לבתי כנסיות להתפלל, ולא לבתי מדרשות ללמוד תורה, וכל זה למה? - יען 'והאבן גדולה על פי הבאר' - רמז ליצר הרע כמו שנאמר: 'והסירותי את לב האבן מבשרכם' - והיינו שיצר הרע גדול ואינו מניח לישראל להיכנס לבתי כנסיות ולבתי מדרשות.
'ונאספו שמה כל העדרים' - אם יהיה איזה דרוש, מתקבצים כל הקהל, לשמוע את הדרשה: 'וגללו את האבן מעל פי הבאר' - רוצה לומר, שבזמן הדרשה יתעוררו הקהל לשוב בתשובה, 'וגללו את האבן' - הוא יצר הרע 'מעל פי הבאר', ויחליטו לשנות דרכיהם, ולהתחיל להתפלל בציבור וללמוד תורה, אבל אחר כך 'והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה' - רוצה לומר: אחר כמה זמן, פג תוקפה של ההתעוררות, וחזר היצר הרע למקומו. מזה ידע יעקב, שזוהי הסיבה שנתעכב הגואל עד כה, אבל התיקון לזה, עד שיבוא צדיק גדול כמו יעקב, שיוכל לגלול האבן הוא יצר הרע, על ידי תוכחותיו ומוסריו, שמוכיח את העם כפעם בפעם, 'וישק את צאן לבן אחי אמו' - רוצה לומר: אפילו אנשים שהם רחוקים מאוד מתורה ומצוות כמו לבן, גם הם יושפעו מתוכחותיו ויחזרו בתשובה שלמה, ולא ישיבו את האבן למקומה, וכמו שעשה יעקב אבינו, עליו השלום.
חכם חיים חוויתה וזאן, אחוה ושלום, חידושי תורה, פרשת ויצא, עמ' 85, ירושלים, מכון שרי זבולון, תשע"ט (2018) מתוך 'החכם היומי'
מצינו שהקב"ה חלק כבודו לזקנים - נראה לפרש שהוא בא ללמד דעת את העם - להאמין בהישארות הנפש כי היא עיקר ויסוד תורתנו הקדושה.
ולכן הקב"ה מחלק כבודו לזקנים בכל מקום - שלא תאמר אבדה תקוותנו, ויום או יומיים, חלף הלך לו, והנראה איננו - שאין זה אמת.
אלא בכל יום ויום הוא מתקרב לעולם האמת, ולחיים נצחיים בהשארת הנפש, ואף לעתיד לבוא, הקב"ה מחלק כבוד לזקנים. ...הזקן, שהשלים ימי שנותיו, הוא מת בנשיקה ע״י השכינה.
חכם חיים חורי , חסד ואמת, דף מ"ה, דפוס דוד עידאן, ג'רבה תרע"ו (1916) מתוך 'החכם היומי'
'רבי אומר: אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו' - אם יבוא לפניך נער קטון לומר לך איזה חידוש בתורה, ואתה אדם גדול בתורה, לא תאמר: הלא איש גדול אני, ואם אקשיב ואשמע מנער קטון, איה כבודי? אלא הט אוזנך ושמע דבריו כי לא הנער הוא המדבר כי אם התורה עצמה.
וזהו אומרו: 'אל תסתכל בקנקן' - שהוא הנער הקטון הבא לפניך, 'אלא במה שיש בו' - רוצה לומר: בתורה שיש בו, שהתורה עצמה היא המדבר עימך ולא הנער הקטון.
חכם חיים יהושע אלעזר הכהן חמצי, מעשה אבות, עמ' קכ"ג-קכ"ד, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשס"א (2001) מתוך 'החכם היומי'
שמעתי ממעלת עטרת החיים, מורי ...: 'צהלי ורוני יושבת ציון כי גדול בקרבך קדוש ישראל' - הכוונה שנקט לשון נקבה, לרמוז שגם אישה יכולה לשורר, ואין לחוש לקול באישה ערווה, וזהו שנאמר בלשון נקבה 'צהלי ורוני יושבת ציון' - וצהלה אישה ואין לחוש כלל - 'כי גדול בקרבך קדוש ישראל' - שניכרת השראת ה' בישראל, ואימת ריבונו של העולם עליהם, ולא באו להרהור. עד כאן דבריו זכור לטוב.
ובזה אפשר כוונת הכתוב בשירת דבורה: 'שמעו מלכים האזינו רוזנים, אנוכי לה' אנוכי אשירה, אזמר לה' אלוהי ישראל' - כי הנה דבורה הנביאה על מבוכה זו ישבה, שעם היותה נביאה - אישה היא, וקולה לא ישמע, ואיככה תוכל לשיר בקול נעים, נגד כל ישראל באוזניהם, ולכן בראש דבריה זאת אומרת: 'שמעו מלכים האזינו רוזנים', ואוזניכם תשמענה דבר, ואל תחושו עתה, אם שמוע תשמעו בקולי - קול אישה, הלא תדעו - 'אנוכי לה'', שאני מרכבה לשכינה, ויש כאן השראת שכינה, וכיוון שיש כאן אימת השכינה, אנוכי, עם היותי אישה - אשירה אזמר. שאימת השכינה מסלקת ההרהורים.
חכם חיים יוסף דוד אזולאי, ראש דוד, פרשת בשלח, דף נ"ד ע"ב. דפוס אליעזר שלמה, מנטובה איטליה, תקל"ו (1776) מתוך 'החכם היומי'
'שמע בני מוסר אביך' - מה שנפקדת במוסר בסיני. רצה לומר: מוסר שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, דהיינו אפילו לאחר מותו, שזה המוסר נאמר בסיני, על דרך שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'כי את אשר איננו פה עמנו היום' - שכל אחד קבל חלקו בסיני. אם כן 'שמע בני מוסר אביך'.
וכן כתב רש"י זיכרונו לברכה, מה שאמר משה בכתב ועל פה, שגם זה 'מוסר אביך' הוא, ומפני זה אמר נמצאת עושה כיבוד אב ואם, רצה לומר: אם עשית כיבוד אב ואם, אף לאחר מותו, שזהו כבודו.
או יאמר באופן אחר, במה שכתב רלב"ג, זיכרונו לברכה, בפרשת 'וישמע יתרו', וזה לשונו: וראוי שתדע שכיבוד אב ואם, נוהג אפילו לאחר מיתה, כי בזה ישלם התועלת שאמר: 'למען יאריכון ימיך'. וזה שאם לא היה האדם מזדרז אחר מות אביו, לתת לאביו שהביאו לחיי העולם הזה, לא יזדרזו ללכת במוסרו ולא יזדרז מפני זה ללכת אחר מצוות ה' יתעלה'. נמצינו למדים מדברי הרב, שהאדם הלוקח המוסר אביו לאחר מיתתו, הוא פתח פתוח לקיים מצוות ה', שכל אדם ידריך את בנו בדרך ישרה, שיקיים את מצוות ה', לכן נראה כוונת המאמר: 'מוסר אביך' - אפילו לאחר מיתתו נמצאת עושה כיבוד אב ואם, רצה לומר, כבוד ה', דהיינו המצווה, שהיה אביך מדריכך, ועכשיו שלקחת מוסרו, בוודאי שתעשה מצווה.
חכם חיים יעקב ווארשאנו , יגל יעקב, דף יז עמו' ב – יח עמ' א, דפוס רפאל יאודה קלעי ומרדכי נחמן, שלוניקי, תקכ"ה (1765). מתוך 'החכם היומי'
מזה עשרות בשנים לא התרתי לכרוך רצועות התפילין על גבי שעון יד, שרגיל להיות ביד שמאל - רק להסירו משם. ושוב שמעתי שמורנו ורבנו ועטרת ראשנו, זכר צדיק לברכה, הקל. וזכינו שנקלע אלינו, ושאלתי את פי קדשו, ואמר לי: שב'בית עובד' בשם שו"ת 'יד אליהו' סימן ג' כתב: ביש לו איזה צער או קפידא - אין לחוש ברצועות. וכאן יש קפידא - שאם מסירו ומניחו על הספסל או בכיסו, לפעמים שלא שם לבו, ויפול ויתקלקל או יאבד לגמרי. ואמרתי לו: תקנה קלה להסירו מיד שמאל לימין, ואחר תפילה להחזירו לשמאל אם ירצה. וכן אני עושה ומעשה. וישר בעיניו. ...
ראיתי חובה לעצמי להעלות על ספר דעתי הקצרה כאמור. והמצב גלוי לכל, ואין ראוי לחדש קולות.
חכם חיים כדיר מצליח מאזוז , איש מצליח, חלק א' כרך א', אורח חיים, סימן ו', עמ' ה', דפוס זהר לוינסקי, תל-אביב, תשל"ד (1974) מתוך 'החכם היומי'
'נתתה שמחה בלבי, מעת דגנם ותירושם רבו' - גם כן יש לפרש 'נתתה שמחה בלבי' - שאני לומד תורה ומקיים המצוות בשמחה, ובשכר השמחה נזכה לטוב עולם הזה: 'מעת דגנם ותירושם רבו'.
גם כן 'נתתה שמחה בלבי' - אני אשמח בארץ ישראל וירושלים, על ידי 'בלבי' - בצדקה, שבת ותורה, שבזכותם יבוא הגואל. גם כן 'בלבי' - בבנים. ועל ידי זה יכלו כל הנשמות שבגוף ותבוא הגאולה.
גם כן יש לפרש על פי מה שכתבו חכמינו זיכרונם לברכה: על ידי הצדקה שנותן האדם בלב שלם, בא לידי שמחה. וזהו: 'נתתה שמחה' - בזכות הצדקה הנקראת 'לב' כנזכר.
חכם חיים כהן, חיים וחסד, א, עמוד סב-סג. ישראל, תשס"ג (2002). מתוך 'החכם היומי'
'רזגו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה' - יש לפרש על פי הידוע שאסור לכעוס, וכמו שנאמר: 'כעס בלב כסילים ינוח'. ואם לפעמים אדם יצטרך לכעוס כדי לחנך בני משפחתו או הצבור וכיוצא, יכעס רק משפה ולחוץ, וכמו שאמרו גבי משה רבינו, עליו השלום, שנאמר: 'ויקצוף על אלעזר ועל איתמר', 'ויקצוף משה על פקודי החיל', וכיוצא - הכל היה מהשפה ולחוץ.
וזהו רמז הפסוק: 'רגזו ואל תחטאו' - אם הזמן מחייב אתכם לרגוז ולכעוס למען תקנת הכלל או הפרט, יהיה רק משפה ולחוץ להראות כאילו אתם כועסים, 'ולא תחטאו' - בעוון הכעס, 'אמרו בלבבכם על משכבכם' - אמירה רכה, שבלבכם לא תכעסו רק משפה ולחוץ.
חכם חיים כהן, חיים וחסד, א, עמוד נז. ישראל, תשס"ג (2002). מתוך 'החכם היומי'
אמרו בפסחים: 'אמר רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן, משמו של רבי יהודה בר אלעאי: אכול בשר ושב בצל, ואל תאכל אווזים ותרנגולות, ויהא לבך רודף עליך, פחות ממאכלך תשתה, ותוסיף על דירתך'. עד כאן לשונו. המכוון במאמר הנזכר לעיל, למעט מרדיפת תאווה, ובזה יוסיף על דירה שתרחיב דעתו, כי שמחה לאדם בשעה שהוא דר בתוך שלווה ושלום, שבזה תהיה דעתו מיושבת, ובפרט בדירה שלו, ואם היא בקניין אצלו, אפילו אינה הדורה ביותר, ולא בדירה שכורה, ואפילו היא הדורה ומהודרת. לפיכך כדאי לו לאדם, שיהיה מחשב תמיד את ההוצאות שלו, ויחסוך מעט מעט, בשביל לקנות בית דירה משלו.
ועוד יש נוי לדירה שיהיו דלתות ביתו פתוחות לרווחה בפני כל אדם, יברכוהו בכניסתם וביציאתם, וגם יהיה בית וועד לחכמים שבשעה שחכמי המקום ירצו לעשות ישיבה אז אומרים 'נלך לבית פלוני'. ומספרים עליו שעינו יפה עם החכמים ועם האורחים.
חכם חיים כהן אלחדד, נשמת חיים, עמ' קסג-קסד, הוצאת יצחק כהן, ישראל, תשס"ה (2005). מתוך 'החכם היומי'
למעשה, זוהי המשמעות של 'האומנות'. האומנות בה לקרב את היסודות המופשטים, שנתפסים רק בשכל זך וטהור, ולהביאם לכלל הרגשה וחוויה עמוקה. כך לדוגמא, ציור נאה, או מנגינה פנימית וטהורה, מעוררים את הלב, את רגשי הקודש, ומקרבים את האדם אל הקדושה. האומנים הם אותם אנשים אשר יודעים לתרגם את העניינים המופשטים, לכלל תנועות נפש וחוויה רגשית. השירה והציור, כל דרכי הביטוי לרחשי הלב, הם התרגום של העקרונות המופשטים, המחברים את כל ישראל אל הקדושה. כמו לדוגמא, הפיוט 'לך אלי תשוקתי', של רבי יהודה הלוי, הנאמר בפתיחת יום אדיר בימי שנה, יום הכיפורים, או 'עת שערי רצון', הנאמר קודם התקיעות. פיוטים מרטיטי לב, המעוררים את כיסופי הקודש והדבקות הא-להית. פיוטים אלו אינם פונים אל השכל, להסביר לו את חשיבות התשובה וגדולת הימים הנוראים. פיוטים אלו, מדברים בשפתו של הלב החי, של ההרגשות העמוקות החבויות במעמקי הנפש של כל איש ישראל. הם נוגעים ישירות בנקודת החיים, ומחברים את נפשו של האדם אל חיי הקודש. זוהי 'חכמת הלב' - החכמה היודעת לגעת ברחשי הלב, החכמה היודעת לתרגם את האורות המופשטים, הממלאים את השכל והמחשבה, ולהביאם ישירות אל הלב, בנאמנות אל האור העליון, תוך המחשה חזקה ומעוררת את חיי הנפש.
חכם חיים כהן פרחיה, החלבן, טללי חיים: מבואות ושערים לפנימיות התורה ולעבודת ה', עמ' תמ"ז-תמ"ח. הוצאת כרם - ישיבת רמת השרון, תש"ע (2010). מתוך 'החכם היומי'
'ושיננתם לבניך' - שהתלמידים קרויים בנים והרב קרוי אב, ואין התלמידים זוכים לכך, אלא אם כן הרב דומה למלאך ה' צבאות, שאזי יבקשו תורה מפיהו.
חכם חיים כסאר, קיץ המזבח, עמ' קט"ו, קרן שם טוב, ירושלים, תשמ"ד (1984) מתוך 'החכם היומי'
'בני גד למשפחותם: לצפון משפחת הצפוני, לחגי משפחת החגי, לשוני משפחת השוני'. -
רש"י כתב שכאשר תהיה המשפחה מרובה - תיקרא על שם הבנים, ואם כן גם כאן נראה שאצבון הוליד בנים הרבה, ואזני מבניו היה, והוליד בנים הרבה, ונחלקו לשתי משפחות, וניטלה משפחת אצבון ונשארה משפחת אזני. אבל לרמ"ה ודאי קשה, שאם אזני זה, נתעברה אמו בביאתם למצרים, למה לא הזכיר מי הוא אביו, ולמנותן ולומר משפחת אביו ומשפחת בנו, אף על פי שלא היו לו בנים אחרים כאשר עשה בכולן. ... אבל לפי מה שכתב הרמב"ן לקמן, שגם רבי משה הדרשן מודה שאין הכתוב מזכיר משפחת האב עם הבן אלא כשיש לאב בנים אחרים, וגם לרמ"ה לא קשה, וקל להבין.
חכם חיים מאימראן, חפץ חיים, ספר מדבר, פרשת פנחס, דף קב עמ' ב, דפוס האחים פנחס ויצחק, מקנס, תש"ב (1942) מתוך 'החכם היומי'
'ויעתר לו ה' ותהר רבקה' - אינו דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע. שהגם שיצחק היה צדיק לא היה מספיק צדקותו לכשיוליד כמו שלא הספיקה צדקותה של רבקה, אם לא בזכות אברהם.
חכם חיים מאיר מזרחי, בן יאיר, ספר ויצא, סימן ד' ,דף י"ז, ע"א, איזמיר, דפוס אהרון יהושע שיגורה, תרל"ז (1877) מתוך 'החכם היומי'
מצינו במדרש אחרי שכתב וזה לשונו: 'אוהב כסף, לא ישבע כסף' - אוהב מצוות, לא ישבע מצוות, 'ומי אוהב בהמון, לא תבואה' - שכל מי שהומה אחר המצוות, ומצווה קבועה לדורות אין לו - מה הנאה יש לו?! - תדע שהוא כן, שהרי משה רבינו, עליו השלום, כמה מצוות עשה, וכמה מעשים טובים, ויש לו מצווה קבועה לדורות זה שאמר הכתוב: 'אז יבדל משה שלש ערים' עד כאן לשונו. ופירשו המפרשים בשם הרב יפ"ת, זיכרונו לברכה, שכתב: שמשה רבינו, עליו השלום, עשה מצוות הבדלה ערי מקלט קבועה לדורות, ואנו מה נעשה מצווה קבועה לדורות כי אם אחת משלוש אלה: לבנות בית הכנסת או בית מדרש לעולם או לכתוב ספר תורה כי ג' מצוות אלו הם קבועים לדורות.
חכם חיים משה אלישר, ספר שו"ת משה האי"ש, דרוש ב', דף קפ"ו ע"ב, דפוס הר"ר שמואל הלוי צוקערמאן, ירושלים, תרפ"א(1921). מתוך 'החכם היומי'
כמה וכמה טובה מעלת גומלי חסדים טובים, בפרט המקרב את הרחוקים ומגייר גיורים, שהוא תופס אומנותו של הקדוש ברוך הוא, שברא את העולם בחסד וברחמים, כמו שכתבו רבותינו זיכרונם לברכה: 'ואת הנפש אשר עשו בחרן' - אלו הגרים שגיירו, ללמדך שכל מי שהוא מקרב את הגוי ומגיירו, כאילו בראו. וכן יש במדרש על פסוק: 'ברוך אברהם לא-ל עליון קונה שמים וארץ'. אמר רבי יצחק: היה מקבל העוברים ושבים, ומשהיו אוכלים ושותים, היה אומר להם ברכו ברוך א-ל עולם שאכלנו משלו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני, לא היה שמי ניכר לבריותיי, ודברת אותו בבריותיי, מעלה אני עליך כאילו אתה שותף עמי בברייתו של עולם, זהו שכתוב: 'קונה שמים וארץ'. ונראה שמשום כך זכה אברהם אבינו, עליו השלום, לזקנה, מעין מה שכתבו חכמינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'ואחרי כן קבר אברהם', זהו שכתוב 'רודף צדקה וחסד ימצא חיים' - זה אברהם, שנאמר: 'ושמרו דרך ה' לעשות צדקה'. עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא: אני אומנותי גמילות חסדים, תפסת אומנותי, בוא ולבוש לבושי, ואברהם זקן בא בימים'.
חכם חיים משה אמריליו, יד משה, דף קא עמו' א, דפוס בצלאל אשכנזי, שאלוניקי, תקי"א (1751). מתוך 'החכם היומי'
הרבה מדברי תורתנו הקדושה ניתנו במסורת דור מפי דור, ולולא האמונה במסורת, תתקלקל אמונתו של האדם וגם נקרא מין, חס ושלום. האדם חי על המסורת, הן בגופני הן ברוחני.
בגופני - דבר זה אוכלים ודבר זה לא אוכלים וכיוצא, ולמחלה פלונית יש מסורת שעשב פלוני עוזר, ואיך מבשלים אותו עשב, ומתי שותים התמצית שלו, וכיוצא, ומאמינים בזה אמונה שלמה. והן ברוחני - כשאדם לומד תורה, צריך להאמין מה שהרב שלו אומר לו. למשל כשהילד נכנס יום ראשון ללמוד אצל הרב, והרב מראה לו האותיות ואומר לו: זו אל"ף וזו בי"ת וכיוצא, וכן הנקודות, וכן הברת האות והנקודה, וכן כשמתחילים התלמידים ללמוד הגמרא, מתחיל הרב ומפרש בביאור קצר ויפה, והם מקבלים מה שאומר להם הרב, שכך הוא הפירוש וממנו אין לזוז, ואחר כך לאט לאט, כשיגדלו התלמידים ויתחילו להבין קצת, יבינו לאחור שכל מה שאמר להם הרב הוא האמת.
חכם חיים ניסים חזקיה חורי, חזקת אבות, עמ' שצ"ו, הוצאת בן המחבר, נתיבות, תשנ"ב (1992) מתוך 'החכם היומי'
'פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה' - כתב הרב 'שבט מוסר', שראוי לאדם שיהיו כל דבריו במשפט ובמשקל, שקודם שיוציא הדיבור מפיו, יהרהר ויראה הדבר מארבע צדדיו, שלא יתבייש שום אדם מחמת דיבורו או שלא יבוא פגע ומקרה רע מחמת דיבורו. וידוע הוא שדרך החסד והצדקה הוא לעשותה בהצניע, שלא יתבייש שום בן טובים, כמו שכתוב בגמרא בפסוק: 'אם טוב ואם רע'.
וזהו שאמר: 'פיה פתחה בחכמה' - כלומר, שכשהייתה זאת האשת חיל פותחת פיה לדבר דברים בעלמא, היה ברוב חכמה, שלא יצא שום דבר רע או ביוש לשום אדם, מחמת דיבורה, משום ש'תורת חסד על לשונה' - כלומר שכשם שהוא בתורת חסד והצדקה, לעשותן בדרך שלא יתבייש שום אדם, כך זו אזהרה מורגל על לשונה, שלא יכשל בשום מכשול. ודייק ותבין.
חכם חיים נסים , מצא חיים, דף פד ע"א-ב, דפוס בצלאל הלוי אשכנזי - דפוס יוסף מולכו, שאלוניקי, תקע"ו (1816). מתוך 'החכם היומי'
'תורת חסד על לשונה' - העניין הוא כי הנה אין דרך החכם הגדול כדרך שאר בני האדם היודעים ספר, כי החכם אין דרכו לקנטר את חברו בדברי התורה, כשאר בני אדם המקנטרים חבריהם ומשתבחים בתורתם, אלא אם רוצה לדבר אליו, הוא מדבר בנחת, כמו שנאמר דברי חכמים בנחת נשמעים, ובשפה רפה דרך כבוד, בכדי להתחדד זה עם זה.
חכם חיים סינואני , חכם, עמ' ש"ו, יהוד, תשס"ו ,(2006) מתוך 'החכם היומי'
נוהגים לעשות נדרים לכבוד רבי שמעון בר יוחאי, זכותו יגן עלינו, שהיה מלומד בניסים ... שכל הצדיקים קיבלו בעולם הזה, מעיין השמור להם לעולם הבא, ורבי שמעון בר יוחאי ובנו ויותם בן עוזיהו לא קיבלו בעולם הזה, לפיכך הייתה להם זכות גדולה משאר הצדיקים, שבזכותם יתקיים העולם ולא יחרב.
חכם חיים סתהון, ארץ החיים, עמ' 147, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תש"ן (1990) מתוך 'החכם היומי'
ואני אברך למעלת מורי אבי ועטרת ראשי, אשר האכילני והשקני והלבישני והורני ולימדני, וכל טוב גמלני, ה' יאריך ימיו ושנותיו ויגמלהו כל טוב, ואאריך ברכתי להורתי אמי ואדונתי, אשר ילדתני ועל ברכיה גידלתני, ובעשר אצבעותיה יגעה עימי עד כי לפה הביאתני, ואומר לה: ה' ישלם פועלך, ותהי משכורתך שלימה מעם ה' הטוב.
חכם חיים עלי הכהן טוויל, מצא חיים, דף כ"ט עמ' א', דפוס הר"ש הלוי צוקרמן, ירושלים, תרפ"ח (1928) מתוך 'החכם היומי'
באחת מהעיירות היה גר יהודי עני, אשר היה משתכר ממכירת גרוטאות נחושת וברזל. ויהי היום, פנה אליו שייח מוסלמי, והציע לו לקנות חתיכת נחושת. השייח אמר ליהודי כי הוא רואה את מצבו הירוד ולכן התחשב בו במחיר, עם זאת אמר לו, שיש סגולה במתכת המביאה לפרנסה. בכדי שתרוויח ותוכל להביא ברכה ממנה, שים אותה על השולחן, והעמד עליה שני נרות דולקים. וכן עשה היהודי כדברי השייח. מיום ליום באמת התחיל להתעשר, ועסקו שגשג ופרח עד שנודע כאחד מהעשירים הנכבדים.
רבי חיים פינטו הגיע לעיירה, וביקש שיביאו לו את זה שעובד עבודה זרה בעירם. השתוממו היהודים מאוד: אין אנו מכירים אף יהודי, שחס ושלום, פרק מעליו את עול המצוות, ובוודאי לא כזה שעובד עבודה זרה, אמר להם הרב: אולי יש בכם אחד שהתעשר לאחרונה? סיפרו לו האנשים: אכן יש אחד.
הלך רבי חיים פינטו אליו וביקש ממנו לספר את סוד הצלחתו הרבה. האיש סיפר על השייח, ועל אותה מתכת פלאים, שהביאה הון ועושר לביתו. ויען הרב בחרדה ויאמר: אם יתן לך מלוא ביתך כסף וזהב, עושר וכסף, בתנאי שתעבוד לאלילים, האם תסכים לכך? - חלילה לי מלעשות כן, השיב האיש בבכי. ויאמר לו הרב כי השייח שמכר לך את המתכת הביא אותה מבית עבודתם. כל מגמתו היתה להכשילך באיסור זה. כששמע היהודי, מיד קם וניתץ את המתכת לרסיסים, ופיזר כל ממונו לצדקה.
חכם חיים פינטו , אין בידינו כתבים מדברי תורתו, הבאנו סיפור מעשים צדקתו, מעובד לזיכוי הרבים מאתר תורת אמת. מתוך 'החכם היומי'
חינוך דתי מתקיים על ידי מעשים ודוגמא אישית, ולא על ידי רעיונות מופשטים. על הילד להיות מתורגל משנותיו הראשונות לאט לאט, ליראת שמים ולתפילה. אנחנו רוצים שילדינו ילכו בדרכנו. עלינו ליצור עבורם את הסביבה הנכונה לשם כך. אל לנו לדון לכף חובה את ילדינו. עלינו להצית בלבם התלהבות ולהט עבור יהדותם. נעסוק פחות בחיפוש אחר פגמים וטעויות ויותר בתיקונם. דברו אל הצעירים; אבל לפני כן דברו אל המחנכים.
חכם חיים פריירה מנדס , חכם דוד דה סולה פול, 'Pereira Mendes, A Biography', תרגם יאיר סעדון, עמוד 36, ניו יורק תרצ"ח (1938) מתוך 'החכם היומי'
והנה אין ספק, שלא ידמה אדם, כי הצדיקים בפטירתם, בהיותם שוכני עפר, בטלים מן העבודה והייחודים ה"ו, כי הם מייחדים תמיד בסוד נשמתם ורוחם ונפשם, העולות למעלה, המייחדים חכמה עם בינה בסוד נשמתם, ותלמוד תורה עם מלכות בסוד רוחם, ומים נוקבים שלהם בסוד נפשם, ומה גם בחצי הלילה הוא משתעשע בסוד רוחי הצדיקים שבגן עדן, כמבואר בזוהר, ולא עוד, שהם מזדווגים בגן עדן ומולידים נפשות לגרים כמבואר בפרשת 'שלח לך', אלא שסוד עבודתם וייחודם, בהיותם בחיים, הולכים ומתחדשים ומוסיפים כוח למעלה, מדי יום ביום, ומאירים באצילות אור לאין ערך, בכל יום נוסף על חברו. האומנם, אחר פטירתם מייחדים כאשר כבר עשאוהו בעודם היותם בחיים, וגם הם שם מתפללים על החיים .... ומבואר שם בספר הזוהר שאלמלא תפילת המתים, לא היו החיים מתקיימים.
חכם חיים שאול הכהן דוויק, בניהו בן יהוידע, חלק ב', זיכוך הנפש, דף ג' ע"א, מכון בני יששכר, ירושלים, תרע"א (1911) מתוך 'החכם היומי'
מובא ב'ספר החסידים', בחסיד אחד שהיה לו מכה בידו, ואמר לו חברו כמה קשים אלו המכות שבידך, והוא השיב להם, אני משבח לא-ל יתברך על אשר חמל עלי ולא נתנם בעיני, כי אז היה יותר קשה. עיין שם. - נמצא שעל הכל צריך להודות ומברכים על הרעה מעין הטובה, על אשר לא נתנו בעיניו. ...
וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום: 'יסור יסרני יה' - ייסורים שאינם קשים כל כך, שעל ידי זה אוכל לסבול אותם ולא אמות מחמת הייסורים. וזהו: 'ולמות לא נתנני' - שלא נתן לי ייסורים קשים כל כך שיש בהם כדי להמית. ולכן מן הראוי להודות ולברך בשמו על הטובה, אשר הטיב עמדי, שלא הכביד עולו כל כך עלי. וזהו שכתוב: 'פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה י-ה', על אשר שלח לי ייסורים קלים שאוכל לסובלם. ודייק לומר: 'אבוא בם אודה יה' - כי באמת אני מודה ומשבח על הייסורים הללו ששלח לי כדי להצילני מסכנה עצומה, ולטובתי נשברה רגל פרתי.
חכם חיים שונשול , שמחה לאיש, דף צ"ט ע"ב-ק' ע"א, דפוס בן ציון בנימין רודיטי, איזמיר, תרכ"ה (1865). מתוך 'החכם היומי'
'כל המתפלל על חברו, נענה תחילה' - זהו דווקא המתפלל על חברו בעצם ובאמת. אבל אם בעורמה, מתפלל על חברו, כדי שיענו לו, אינו מועיל. וטעמו של דבר הוא שאם מתפלל על חברו בלב שלם, מורה באצבע שמידת קונו יש בו, מה הקדוש ברוך הוא רחום, אף אתה כן, משום כך נענה תחילה. לזה אמר: 'קרוב ה' לכל קוראיו' - בין למתפלל על עצמו בין למתפלל על אחרים, ודווקא: 'לכל אשר יקראוהו באמת'.
חכם חיים שלמה בן עזרא, יד שלמה, דף א ע"ב, דפוס יתומי בצלאל הלוי אשכנזי, שאלוניקי, תקפ"ו (1826) מתוך 'החכם היומי'
שלמה בחכמתו, ידע איזה דרך ישרה שיבור לו הדורש ברבים, וכה דברו: 'אליכם אישים אקרא' - שהוא לתלמידי חכמים ולנכבדים, 'וקולי אל בני אדם' - שהוא לההמון. וידוע שכשהחכם דורש נמצא אצלו השתי כתות הללו, גם בני אדם גם בני איש. לזאת אמר א': 'שמעו כי נגידים אדבר' - שהם דברים חשובים ונכבדים, לעומת דברי רבי אלעזר שאמר: שיאמר דברים מבוררים ומצודקים, ולעומת שאמר הגאון: שצריך שהדרשן יהיה תוכו כברו, לזאת אמר ב': 'כי אמת יהגה חכי ותועבת שפתי רשע' - כי כל מה שאני אומר ומייסר אתכם הוא אמת וצדק, ולא רשע וכזב, והן דברים שיוצאים מן הלב ופי ולבי שווים, ולגבי שאמר רבי יוסי: שיהיה דרושו בסדר נאות ודבריו מקושרים זה בזה בעיון השכלי, לזה אמר ג': 'בצדק כל אמרי פי אין בהם נפתל ועקש' - שדברי הם כולם צודקות יחד, ודברי החכמה הם מסודרות בקדימת הראוי להקדים והמאוחר להיאחר.
חכם חיים שלמה פירנאנדיס דיאש , סוכת דוד בתוך בית המלך, דרוש למעלת התורה, דף ל"א ע"ב דפוס מ. נחמן וד. ישראליג'ה, שאלוניקי, תקס"ד (1804). מתוך 'החכם היומי'
וזה דרכי לנערים כשהם בני י"ב שנה, אחרי שמלאו כריסם ממעדני המקרא והמשנה וממאמרי עין ישראל, ובפרט מפירוש ר' שלמה יצחקי על התורה, שכל גופי תורה תלויים בו.
חכם חנניה אלחנן חי הכהן, שערי התלמוד, הקדמה, עמוד 2. דפוס Stamperia della Societa, רג'יו תקע"א (1811). מתוך 'החכם היומי'
על מה שנהגו לעשות פסח קטן ברבי מאיר בעל הנס, על פי התשובה שנתקבלה על זה, מחכמי ורבני עיר הקודש טבריה, הטעם הוא משום שבמקום מצבת רבי מאיר בעל הנס, יסדו שם בית הכנסת ובית המדרש, ולומדים שם בקביעות בשם כל ישראל, המחזיקים בידי לומדי התורה, וחנוכת הבית הייתה ביום פסח קטן. ובו ביום גדלה השמחה, וכולם ענו ואמרו כן נעשה בכל שנה ושנה. ועל סמך זה נקבע יום זה להרבות בשמחה, ונודרים נדרים ונדבות לקופת ר' מאיר בעל הנס ותופסי התורה.
חכם חנניה גבריאל יהושע שבתי , מקורות הלכה, ערך 'ל"ג בעומר', עמודים ק"ח-ק"ט. הוצאת נצח, תל אביב, תשי"ט (1959( מתוך 'החכם היומי'
הדמעות הן העיקר על מיתת הצדיקים. יעקב בכו אותו בכי גדול, ובמשה נאמר: 'ויבכו בני ישראל את משה'. וכמו כן מצינו בתלמוד ובפוסקים: שלושה לבכי ושבעה להספד. ואמרו המפרשים שעיקר הכפרה היא הדמעות, ששערי דמעה לא ננעלו. ונראה שטעם הדמעות הם ההזאה של הצדיק.
חכם חנניה דרעי , חד"ר בריו"ח, עמו' מג, תשנ"ה (1995). מתוך 'החכם היומי'
כשם ששלמות הגוף תלוי בשלמות הנפש, שהוא על ידי עסק התורה והמצוות, שהנפש עוסקת בהם בעולם הזה, גם כן שלמות הנפש תלוי בשלמות הגוף. כי אם הגוף אינו שלם, גם הנפש לא תשתלם. שאם יהיה הגוף עכור בעבירות ובמעשים רעים, אין שום שלמות לנפש. כי תורתו אינה מתקבלת, ובמעשה המצוות - זבח תועבה לפניו יתברך. אמנם בתיקון הגוף במידות טובות, אז תורתו מתקיימת ונפשו מאירה במראה מצוחצח, ושניהם יהיו כאחד טובים. כמו שאמרו: שלמות המידות הם סולם לעלות לשלמות העיון.
חכם חנניה חביב אזולאי , מגן הדת, קונטרס 'עולם קטן', דף ג עמוד ב, דפוס 'הציוני' של דוד עידאן, ג'רבה, תרפ"ה (1925). מתוך 'החכם היומי'
'הוקע רגליך מבית רעיך פן ישבעך ושנאך' - ורצה לומר: שיותר כבוד יעשה האדם לחברו כשהוא רחוק, ממה שיעשה כשהוא קרוב. שכשהוא קרוב ליבו גס בו, והוא עליו למשא כבד ולטורח, לא כך כשהוא רחוק שתמיד ליבו תאב אליו ומשתוקק אליו, לעשות עימו חסד. לכן הזהיר שלמה המלך, עליו השלום, בחכמתו: 'הוקע רגלי מבית רעיך פן ישבעך ושנאך'.
ולהיות שהאדם תמיד דר עם אביו ועם אימו, ועכשיו שהוא דר עימם, הוא מעותד שיהיו עליו לטורח. לזה אמר בעל מאמר: בזמן שאדם מכבד את אביו ואמו, אמר הקדוש ברוך הוא: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני' - כלומר יודע שאתה תמיד תכבדני, אבל זה הכבוד אין אני מחזיק לכם טובה עליו, מפני 'שמרחוק ה' נראה לי', ואילו הייתי דר בינכם אפשר שלא תכבדוני. אם אתם מכבדים אב ואם, שהוא דר עימכם, 'מעלה אני עליהם', אף על פי שאני רחוק, 'כאילו דרתי ביניהם וכיבדוני', שזהו נקרא כבוד באמת. אבל אם אינם מכבדים אב ואם, אף על פי שמכבדים אותי, זה אינו כבוד, שאילו יצויר, הייתי אני דר ביניהם כמו אביהם, לא היו מכבדים אותי.
חכם חסדאי אלמושנינו, חסד אל, אות ד דרוש, דף ה' ע"א, דפוס חכם יעקב טובייאנא, ליוורנו, שנת תקפ"ו (1826). מתוך 'החכם היומי'
מידת המיתון היא מידה טובה ומה מאוד צריך האדם להיזהר בכל מעשיו לעשותם במיתון, כי הממהר בפעולתו אי אפשר שיצא פעולתו פעולה שלימה. וכבר אמר החכם: 'המהירות מביא לידי חרטה', כי זה פריה של המהירות, חרטה. והחכם מכל אדם אמר, במשלי כ"ט: 'חזית איש אץ בדבריו, תקוה לכסיל ממנו'. גם מטבע יצירת האדם המשכיל, יבין כי כאשר יעשה האדם עניינו במהירות, בלתי יחשוב קודם, יצא מכלל אדם ובא לכלל בהמה, כי הנה מותר האדם מן הבהמה אינו רק כח המחשבי - לחשוב במחשבת שכלו בפעולותיו, איזה יכשר ויקרב, ואיזו ירחק. וכאשר האדם לא יעשה מעשיו במחשבה תחילה, אלא ימהר מעשיו, אינו ראוי לו השם של אדם, רק שם בהמה, ונמצא המחשבה שנתן לו הקדוש ברוך הוא יותר מן הבהמה, הייתה לבטלה והיא שפת יתר. ולזה כיוון דוד המלך, עליו השלום, במאמרו במזמור מ"ט: 'ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו' - ירצה 'אדם', מה שנקרא 'אדם', אינו אלא בשביל ה'יקר' שהיא המחשבה, ואם הוא ממהר, ו'בל ילין' - 'נמשל כבהמות נדמו'.
החכם יהודה ליאון סיד, יסד המלך, דף כ"ה ע"א, דפוס יצחק שמואל די שיגורה וחבריו, איזמיר, תרכ"ו (1866). מתוך 'החכם היומי'
'תפילה למשה איש הא-לוהים' - בשביל מה הראשונים היו נענים בתפילתם מיד, ובזמנים הללו אין נענים? - ותירצו: לפי שהראשונים היו מתפללים מעמקי הלב, מה שאין כן בזמנים אלו. וזהו שכתוב: 'תפילה למשה' - בהיפוך תיבת 'למשה' - 'לשמה', רצה לומר: מעמקי הלב.
החכם יוסף קורקוס, יוסף חן, דף לה ע"א, דפוס יעקב טובייאנא, ליוורנו, תקפ"ה (1825) מתוך 'החכם היומי'
דודי, האדמו"ר הרביעי מבוהוש זצ"ל, כשהגיע ארצה בחר לגור בתל אביב וכך שמר על הקשר עם יהודי רומניה, שרבים מהם היו מעוטי תורה. ... שלושים שנה הוא חי בתל אביב, והיה בקשר עם כל היהודים שלא היו קשורים כל כך באדיקות לתורה, ובאותו זמן מעט מאוד חסידים דרכו אצלו. בערוב ימיו, עבר לבני ברק, ובתקופה זו ... פתאום נהיו לו המוני חסידים. ... מה שמעניין זה שכשהוא עבר לבני ברק, היהודים שבאו אליו לפני כן, משהו עצר אותם מלבוא לבני ברק. לימדתי אז בבאר שבע, באוניברסיטת בן גוריון, והיה שם שוער אחד שהיה נוסע כל שבוע לדודי. כשדודי עבר לבני ברק שאלתי אותו: כבר ביקרת אותו? הוא ענה לי שלא הסתדר לו. הוא לא דרך אצל דודי מאז. לא שהייתה לא התנגדות אידיאולוגית. הוא פשוט הרגיש איזה מחסום. ואני זוכר שלחתונה של הנכדה של הרבי, שהתקיימה כשכבר היה בבני ברק, יחד עם אדמו"רים אחרים, הגיעו גם יהודים פשוטים מרומניה. היה שם משמר של חסידים מבני ברק שחִיכו לרבי, ואחד מהיהודים הפשוטים, מהחסידים הישנים, צעק: זה הרבי שלנו. למה אתם לוקחים אותו?
הרב ישראל שלום יוסף פרידמן בן שלום , ירידת הצדיק ומסירות הנפש עבור הכלל, שיחה בישיבה, עמ' 405-406, נתיבות, תשס"ח (2008) מתוך 'החכם היומי'
על מה לא שלחת אגרת שלומים למורך ורבך, ראה מה שכתב הרמב"ם, זכרונו לברכה, בהלכות תלמוד תורה, פרק ב', וזה לשונו: 'כשם שאדם מצווה בכבוד אביו ויראתו, כך הוא חייב בכבוד רבו וביראתו יתר מאביו, שאביו מביאו לחיי העולם הזה, ורבו שלמדו חוכמה, מביאו לחיי העולם הבא'. אשר על כן, בכל פעם שתשלח לי האיגרת, צריך שתשלח לו גם כן איגרת שלומים בתוך המעטפה שלי. ועתה בני שמע בקולי, לאשר אני מצווה אותך. שתהיה הולך בדרכי היושר, ותהיה שוקד על דרך לימודך באופן מאוד נעלה. ותהיה מוצא חן וחסד בעיני א-לוהים ואדם. כל רואיך יהללוך סלה, וחזו עתידות למו כי גדול בישראל תהיה יהי רצון. אתה בני, שמח בגורלך הטוב, וברך את ה' על המתנה הטובה, אשר נתן לך.
חכם יאיר חפוטא, סנסן ליאיר בתוך ביכורי אברהם, מכתב לבנו, עמ' 34, פתח-תקוה, הוצ' אחד, תשס"ד (2004). מתוך 'החכם היומי'
'אמת קנה ואל תמכור' - שהתורה שנקראת תורת אמת, יקנה האדם בכסף מלא, אם לא ימצא מי שילמדו חינם. ואף על פי שלא קנית התורה, אלא מתוך נתינת הכסף, עם כל זה, הבא ללמוד מאתך - למדהו בחינם, 'ואל תמכור' - ואל תאמר: מה אני בשכר, כך אלמד לאחרים בשכר. אלא אל תמכור, לא חכמה ולא מוסר ולא בינה - כי שלושה דברים אלו צריך אתה למוסרם בחינם.
חכם יאשיהו פינטו , "כסף צרוף", ע"מ ע"ה, ב', אמשטרדם, דפוס יהודה ליאון טימפלו, תפ"ט (1729) מתוך 'החכם היומי'
מי שנולד לו בן, ואשתו רוצה לקרותו על שם אביה, והאיש רוצה לקרותו על שם אביו, אך משום שלום הבית רצה לשנות. העלה הרב 'ריח שדה' שאינו יכול למעט כבוד אביו, ואם אשתו מתעקשת הרבה, יקראו הילד בשני שמות. וכתב 'פרי הארץ', שעל זה מתו נדב ואביהוא, שהקדים אהרן לקרות שם חמיו, שהוא 'נדב', קודם אביו, דהיינו 'אביהוא', נוטריקון אבי הוא, ונענש אהרן על הקדמת שמות.
חכם ידידיה מונסונייגו, קופת הרוכלים, כבוד אב ואם, עמ' 87, הוצאת אוצר יהדות המגרב, לוד, תשנ"ד (1994) מתוך 'החכם היומי'
'קמו בניה ויאשרוה בעלה ויהללה' - קשה, קימה זו מה היא? ונראה על דרך מה שאמרו זיכרונם לברכה על פסוק: 'ויקם שדה עפרון - תקומה הייתה לו, שיצא מיד הדיוט ונכנס ליד מלך' - זאת אומרת: 'קמו בניה' - במעלות חכמים ונבונים, 'ויאשרוה' - שאין השבח מהם, אלה היא הגורמת, שלפי שהיא הגונה וצנועה - יצאו בניה הגונים. כמו זה של קמחית, שמובא במסכת יומא, וגם של דברי רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה - וכי יש תורה של חסד?! - אלא שלומד ומלמדת לאחרים היא תורה של חסד, וכאן שבאשה מתעכב הפסוק - אם הבנים' עד כאן לשונם. שתורת חסד שלה הוא שמלמדת לבניה תורה, אף שאינה חייבת, אם כן השבח והאושר מחכמתם לא שייך אלא לה - שהיא למדתם. 'בעלה' - שהוא קם בתורה ובעושר וכבוד על ידי ששומרת לו, ועל ידי ש'צופיה הליכות ביתה' וכל הנזכר בפרשה. 'ויהללה' - הן על שלו הן על בניו, שתורתו שלו ושלהם - שלה היא, שהיא זכתה וגרמה שיודעים ספר.
חכם ידידיה שמואל טאריקה , קידש ידיד, "סדר עקב - דרוש נישואין", דף קל"א ע"א. דפוס סעדי הלוי אשכנזי, שאלוניקי תקע"ד (1814). מתוך 'החכם היומי'
כשבאתי לבריאת האדם נמלכתי עם מלאכי השרת ואמרתי להם 'נעשה אדם בצלמינו', להראות מידת הענווה לעולם, שהגדולים יכבדו את הקטנים וייטלו רשות מהם, ובכמה מקומות חלקתי כבוד לזקנים, כאמור. ולכן הגדולים אף שמן הדין אינם צריכים לקום מפני תלמידי חכמים, שהם אינם גדולים מהם, ואינם ראויים שילמדו מהם, וגם כן הרבנים שאינם צריכים לקום בפני תלמידיהם, אפילו הם תלמידי חכמים גדולים מאוד כאמור, אפילו הכי - ממני אני ה' תלמדו מידת הענווה ותהיו ענווים שפלים, ותהיה מצווה זו בעינכם גזרה שווה קטן כגדול.
'מפני שיבה' - שהוא גדול בשנים 'תקום והדרת' - קימה שיש בה הידור, אפילו הוא עם הארץ, 'תקום והדרת פני זקן'- זה שקנה חכמה, ואפילו אינו רבו, ואפילו אינו גדול ממנו, ואינו ראוי ללמוד ממנו ואפילו הוא תלמידו.
חכם יהודה אבן דנאן , מנחת יהודה עמ' ל"ז, דפוס מסעוד שרביט, עמרם חזאן, פאס, תרצ"ה (1935) מתוך 'החכם היומי'
'וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען' - ונראה לומר שדרך העולם הוא שבמקום דירת האב שם דרים בניו אחריו, לפי שהורגלו שם, ועוד 'חן המקום על יושביו'. ולזה אמר: 'וישב יעקב בארץ מגורי אביו'. ושמא תאמר: הטעם האמיתי הוא לפי שהיא ארץ מגורי אביו, וכמו שנאמר שדרך העולם כך הוא לזה, חזר הכתוב לומר: 'בארץ כנען' - בסיבת שהיא ארץ כנען שהיא קדושה ותמיד עיני ה' אלוהיך בה, וזהו הטעם העיקרי.
חכם יהודה אלבז , שבות יהודה, עמ' 53, דפוס דף חן חברה, ירושלים, תש"מ (1980) מתוך 'החכם היומי'
אמר הצעיר יהודה למשפחת ביבאס מגלות ירושלים אשר בספרד: כאשר חרב השמד, אותם שרד, כבודם בגולה הורד, ולארצות המערב הפנימי ירד. ומיום בואם שמה בנו לתורה הקדושה יסוד ובנין, ברוב מנין ורוב בנין, והרבו תלמידים וישיבות לאלפים ורבבות ... ומקור חיים עמם ימצא לרוות נפש שוקקה ורעבה מנובלות החכמה העליונה, היא החכמה היושבת למלכות שמים ראשונה ... וגם משאר החכמות שמו בכליהם מנה אחת אפים, אוכל מתוך פסולת מזוקק שבעתים, ומראיהם ומעשיהם - אין די באר כללותיהם ופרטותיהם, כי הליכותם הליכות אלי מלכי בקודש ... והגם כי לאפס הדפוס בארצות ההם לא נתפרסמו בעולם כל שמותם, וכמעט נשתכחו רובי תורתם, מכל מקום מתי מספר אשר מחמת איזה סיבה יצאו ממקומם, האירו ברקיהם תבל מחכמתם, ולקולם נתבסם כל העולם מתורתם, ונראה בעליל כל מעשה תוקפם וגבורתם.
חכם יהודה אריה ליאון ביבאס , חכם חיים פלאג'י, לב חיים, חלק ב', אורח חיים, סי' קכ"ב, דף פ"ה ע"א, איזמיר, תרכ"ט (1869) מתוך 'החכם היומי'
מוטל על האב להשתדל, שיהיו בנים לבניו, היינו: מעשים טובים, שהם בני נפש לבניו הגופניים. כדבר שלמה: 'עטרת זקנים בני בנים' - האב הזקן יניח עטרה לראשו כשיהיו לבניו הגופניים, בנים אחרים שהם המעשים הטובים. ועל דרך זה יפורש: 'וראה בנים לבניך שלום על ישראל'.
ולזה התחכמה התורה לצוות על כל הבן היילוד, שביום השמיני ימול אביו בשר ערלתו, כי כבר בזה עשוה 'בנים' לבניו, להכניסו תחת כנפי השכינה, ולחתום בו חותמו של הקדוש ברוך הוא, שהוא אמת שציווה בתורתו מאז לאברהם אבינו, שלא יתערבב עוד עם אחרים.
חכם יהודה אריה ממודנה, מדבר יהודה, עמ' שמ"ב, הוצאת מישור, בני בר', תשס"ב (2002) מתוך 'החכם היומי'
'רבים מכאובים לרשע, והבוטח בה' חסד יסובבנו' – שהרשע, המיחושים הקלים, אשר לזה יקראו מכאובים, אשר באים לרשע לעוררו משנת איוולתו, רבים וגדולים יחשבם הרשע, שלוקה יותר, מאשר הרשיע, וקורא תגר כלפי מעלה, על דרך 'איוולת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעף לבו'. אבל 'הבוטח בה'', אדרבה, מוסיף יראה ומחזיק טובה לקונו, על חסד שעשה עמו, על ידי הייסורים שממרקים עוונותיו, ועולים לו במקום מיתות שנתחייב, ואומר שגבר עלי חסדו יתברך, בצרה. 'חסד יסובבנו'.
חכם יהודה בירדוגו, מקוה המים: חידושים וביאורים על התורה, עמ' רמה, הוצאת מאיר בירדוגו, בני ברק, תשנ"ו (1996) מתוך 'החכם היומי'
הנה מצינו שדניאל, חנניה, מישאל ועזריה שמו אל ליבם לבלתי ההיגאל בפתבג (מאכלים) המלך נבוכדנצר וביין משתיו. וביקשו מאת המלצר שיתנו להם מן הזירעונים ומים לשתות. הנה פה אם נניח דברי הש"ס אשר רב - סבר על ליבו שם ולכל ישראל הורה. ושמואל - סבר על ליבו שם ולכל ישראל לא הורה. כי הם לפי דרכי התלמוד. הדבר קשה תינח בפתבג (מאכלים) המלך אשר לא רצו להתגאל מפני שיש חשש נבלה או שרץ טמא או בהמה או עוף, אבל היין צד איסור תורה יש בו?
הלא תורת משה לפנינו, הפוך בה והפוך בה, ולא מצינו בה מקום אשר יאמר כי סתם יין נוכרי אסור. וכל שכן אם נאמר לפי הפשט שמה שמראה הכתוב: 'ישתו יין נסיכים' שנושא המאמר ההוא הוא אלוהימו הנאמר מקודם שם. אזי אפילו איסור יין נסך שנתנסך לעבודה זרה לא נאסר מפורש בכתוב. ואם כן, מאיזה צד לא רצו דניאל, חנניה, מישאל ועזריה לשתות מהיין שנותן להם מלצר נבוכדנצר ולהביא עצמם בסכנה לעבור את מאמר המלך, אם לא שתוה?
נראה מבואר שאף על פי שאין איסור יין גוי מבואר בתורה שבכתב, מכל מקום היש לומר: בקבלה הנקראת תורה שבעל פה, אשר היו הישרים בליבותם אל היהדות נזהרים בו.
חכם יהודה בן יעקב נחמה, מכתבי דודים מיין, מכתב נד, עמוד 96, סלוניקי, תרנ"ג (1893). מתוך 'החכם היומי'
מרים הייתה קטנה בשנים, ולא זכתה ליראת ה', אלא מאמה יוכבד, שהייתה מלמדתה ומדריכתה ביראת שמיים, לזה יוכבד - שתיים היו לה: כהונה ומלכות ומרים - באחת: שהיא החכמה.
חכם יהודה בן מויאל , שבט יהודה, עמ' רנ"א ירושלים, תשנ"ד (1994) מתוך 'החכם היומי'
היות מוחלט ומוסכם אצל רואי השמש אשר - בן מזכה אב, מהיות פשוט אשר - הולד רגל של אמו הוא, ולפי זה - אין ספק שכאשר יפטר איש מהעולם, הנה משענתו אתו להקים ולהרים.
ולהבין זה, בעצם ינשא המשל למדורה מעצים, אשר נתעממה וגחליה עמומות, הנה כאשר יבעיר אש בפינה ממנה, הנה גם המדורה כולה תשוב לאיתנה כבראשונה. הנה כמו כן - הבן הוא חלק מאביו, ויחויב שממנו יבוא תועלת לכלל - שהוא אביו.
חכם יהודה בן עטר , מנחת יהודה, פרשת קדושים, עמוד קמ"ו. הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תש"ס (2000) מתוך 'החכם היומי'
ידוע הדבר ומפורסם העניין כמה גדולה מעלת הנשים צדקניות, כאישה המאושרת אדונתי, מרת זקנתי, שהייתה אשת חיל נעימה במעשיה, אשה יראת ה', ומן הפעולות יתוודעו הכוחות שזכתה לזקנה ושיבה, וזה ימים ושנים שזכתה גם כן לשכון כבוד בארצות החיים, שוודאי לא על חינם זכתה לזאת, כי אם על ידי מעשיה הטובים, ועל זה וודאי הנה שכרה איתה, בכלל נשים צדקניות, שמלבד מה שזוכים בעולם הזה על ידי מעשים טובים, עוד זאת הן זוכות לעתיד לבוא לאורה של ירושלים ...
אמרו, בעלה של דבורה, עליו השלום, היה, אמרה לו בא ואעשה לך פתילות, ולך לבית המקדש שבשילה ... והיא מתכוננת ועושה פתילות עבות כדי שיהא אורן מרובה, והקדוש ברוך הוא בוחן ליבות וכליות, אמר לה: דבורה, את נתכוונת להרבות אורי, אף אני ארבה אורך ביהודה ובירושלים.
חכם יהודה בנבנישתי, תושע יאודה, דרוש הספד למרת זקנתו , דף קל"ח ע"ב, דפוס בן-ציון ב' רודיטי, איזמיר תרי"ט (1859). מתוך 'החכם היומי'
על החדשים, הניגשים לפרוץ פרצות בישראל, מקרוב באו, וממימי התודה והתעודה יצאו, אני מצטער הולך וסוער, וצערי וסערי עצומים ... אבל עליי ליבי דווי, בבגד בוגדים, להסית ולהדיח, ולהתיר האגדים ולהפריד האחדים, לנתוש ולנתוץ ולהרוס המנהגים הראשונים המיוחדים, ולנטוע נטיעות המחלוקות בגן ה' כמורדים, להפר האחווה אשר במצוות בין היחידים, עד כי היו עליי לטורח ולאבן מעמסה, נלאיתי נשוא ולא אשא, והנה היום באה לידי מנחת קנאות, קנאת ה' צבאות, מעשה ידי אמן, הוא האלוף מורנו הרב שמשון מורפורגו, ישמרהו הרחמן ויפדהו, מילדי העיר גראדיסקא, החונה כיום באנקונה, יגן עליה א-להים, מתעבר על איש אחד מן המלמדים, יצא מעיר רוויג'ו והובא שמה גוריציה, אשר יושביה נוהגים מנהג אשכנז מימי קדם, ללמד את התינוקות תורה, והרי הוא כפרה סוררה, חורש אוון ולא יתבונן, מתייהר בחלוק חכמים, הורה לבטל מנהגם הקדמון ונמשך בין איתני עולם להניח תפילין בחולו של מועד, ועשה אגודות במדרש הנעלם, וקראתי שמו בישראל חובלים ... וראיתי וטעמתי צוף נופת דברי האלוף הנזכר לעיל, שכתב שלא ישנו הקהל קדושים הנזכר לעיל את תפקידם, ויהי בפי כדבש למתוק טעמם הדרם, והודה כי ה' איתו ונימוקו עמו בתעצומו ורומו, והריני בא אחריו בחרבי הקשה לקיים דבריו ... על קהל גוריציה, יגן עליהם א-להים, לא יהיה הדבר ולא יבוא, אם ישנו מנהג אבותיהם שתורה היא, והנני מפיל תחינתי לפני הקהל הקדוש ההוא, שלא יפנו אל האלילים האלה, חדשים מקרוב באו, המערבבים את העולם בדמיונותיהם, ויעמדו חזקים כראי מוצק בנוסח התפילות, ובהנחת התפילין בחול המועד, ובכל שאר המנהגים והיו לאחדים, שלא ייכנס פירוד ביניהם, חס ושלום, המשחית ומכלה את הכל ... עד כי ישקוטו וינוחו המנהגים במקומם, ולא יזידון עוד לעשות כדברים האלה.
חכם יהודה בריאל , פחד יצחק, ערך תפילין בחולו של מועד, דף ק"ה ע"ב- דף ק"ו ע"א. דפוס י. פואה, ש. אשכנזי ואחרים, ויניציאה ועוד, תק"י-תרמ"ח (1888-1750). מתוך 'החכם היומי'
בשנת ה'תרכ"ח סימן 'ויצא יעקב' נמצאתי שם, ביום פטירתו של השר הגדול, שר השרים ונגיד נגידים, כבוד מורנו הרב, בארון המנוח יעקב רוטשילד, תנצב"ה. וכמעט אשר יצאו לכבודו אחרי מיטתו כל גדולי המלכות, וחצי אנשי העיר הנזכרת, עניין אשר לא ישוער, רוב המון בני אדם של עיר הבירה פאריז, יגן עליה אמן. ונהיר כי השר המנוח, עליו השלום, להיותו יהודי אדוק בדת משה רבינו, עליו השלום, כאשר ראה וכבר יש שם חוקי הממשלה, אשר כל מי שהוא קרוב למלכות והמלך, שם רביד הזהב על צווארו בחיים חיותו, הנה אחרי מותו גם כן המלך שולח לכבודו עם מיטתו אנשי חיל, ושמים הרביד של המלך סביב לארונו. ובעגלה אשר מוליכים בה ארונו כמנהג, הנה יש להם חוק שלאדם גדול נותנים הצלם של יש"ו סביב לארון, וחוק זה כיהודי כנוצרי. כל מי שהוא קרוב למלכות עושים כל המנהגים הנ"ל לכבודו. והנה השר המנוח, עליו השלום, הנזכר לעיל להיותו ירא א-להים, ולבו חשוק בא-לוהות כפי מה שסיפרו לי, הוא חש בראשו, שמא יעשו לו כמנהג הרע הזה, אשר בשעה שהוא הולך לבית עולמו להקביל פני המלך, מלכו של עולם, יתברך שמו לעד, חלילה יוליך עבודה זרה בידו, ואל נכר אתו, עמו חס ושלום. הנה נתחכם השר המנוח לפני מותו, והוא ציווה לאמור שהוא רוצה להתנהג כנימוסי היהודים, אבותיו ואבות אבותיו, הן בעניין דיני האבלות, הן בעניין הולכתו לבית עלמין, הכל כאשר לכל אינו רוצה לצאת ולזוז מנימוסי ודתי היהודים כלל ועיקר, אפילו כמלוא נימא. והממשלה הפיקה רצונו. ואני הדיוט הלכתי בחצר בית מלכותו, והנה אז קיים דבריו של המנוח הנזכרים לעיל, לא נפל דבר מכל דבריו ארצה. ואף על פי שיש לממשלה, ממשלת צרפת, כל החוקים והנימוסים הנזכרים לעיל, מכל מקום לא הכריחה את בני השר המנוח הנ"ל לעשות שום דבר מנימוסי הממשלה. כי כן דרך ממלכת צרפת זה דרכה בכל העניינים, שאינה מכרחת בשום עניין מכל העניינים והנימוסים והדתות שלה, רק כי אם לפי רצונו, ואיש הישר בעיניו יעשה.
חכם יהודה ג'רמון, 'נחלת אבות', דף כ"ט ע"ב, ליוורנו, תרל"ז (1877) מתוך 'החכם היומי'
בשנת ה'תרכ"ח סימן 'ויצא יעקב' נמצאתי שם, ביום פטירתו של השר הגדול, שר השרים ונגיד נגידים, כבוד מורנו הרב, בארון המנוח יעקב רוטשילד, תנצב"ה. וכמעט אשר יצאו לכבודו אחרי מיטתו כל גדולי המלכות, וחצי אנשי העיר הנזכרת, עניין אשר לא ישוער, רוב המון בני אדם של עיר הבירה פאריז, יגן עליה אמן. ונהיר כי השר המנוח, עליו השלום, להיותו יהודי אדוק בדת משה רבינו, עליו השלום, כאשר ראה וכבר יש שם חוקי הממשלה, אשר כל מי שהוא קרוב למלכות והמלך, שם רביד הזהב על צווארו בחיים חיותו, הנה אחרי מותו גם כן המלך שולח לכבודו עם מיטתו אנשי חיל, ושמים הרביד של המלך סביב לארונו. ובעגלה אשר מוליכים בה ארונו כמנהג, הנה יש להם חוק שלאדם גדול נותנים הצלם של יש"ו סביב לארון, וחוק זה כיהודי כנוצרי. כל מי שהוא קרוב למלכות עושים כל המנהגים הנ"ל לכבודו. והנה השר המנוח, עליו השלום, הנזכר לעיל להיותו ירא א-להים, ולבו חשוק בא-לוהות כפי מה שסיפרו לי, הוא חש בראשו, שמא יעשו לו כמנהג הרע הזה, אשר בשעה שהוא הולך לבית עולמו להקביל פני המלך, מלכו של עולם, יתברך שמו לעד, חלילה יוליך עבודה זרה בידו, ואל נכר אתו, עמו חס ושלום. הנה נתחכם השר המנוח לפני מותו, והוא ציווה לאמור שהוא רוצה להתנהג כנימוסי היהודים, אבותיו ואבות אבותיו, הן בעניין דיני האבלות, הן בעניין הולכתו לבית עלמין, הכל כאשר לכל אינו רוצה לצאת ולזוז מנימוסי ודתי היהודים כלל ועיקר, אפילו כמלוא נימא. והממשלה הפיקה רצונו. ואני הדיוט הלכתי בחצר בית מלכותו, והנה אז קיים דבריו של המנוח הנזכרים לעיל, לא נפל דבר מכל דבריו ארצה. ואף על פי שיש לממשלה, ממשלת צרפת, כל החוקים והנימוסים הנזכרים לעיל, מכל מקום לא הכריחה את בני השר המנוח הנ"ל לעשות שום דבר מנימוסי הממשלה. כי כן דרך ממלכת צרפת זה דרכה בכל העניינים, שאינה מכרחת בשום עניין מכל העניינים והנימוסים והדתות שלה, רק כי אם לפי רצונו, ואיש הישר בעיניו יעשה.
חכם יהודה ג'רמון, 'נחלת אבות', דף כ"ט ע"ב, ליוורנו, תרל"ז (1877) מתוך 'החכם היומי'
ובזאת אנחנו רואים בקהילות רבות הדרים בערים גדולות, שכל קהל וקהל, ממנים להם רב מקהל עדתם, וכן בעיר הקודש ירושלים, תבנה ותיכונן, שיש כך וכך קהילות שיש להם רב מיוחד להקהילה ההיא, ומעשים בכל יום, שבתחילה בא איזה קהל מעירו, הבא מחדש, אשר עוד לא מינו להם רב מיוחד, נספחים הם לדיינים ורבנים הקבועים לכוללות העיר, וברבות הימים כאשר יהיו ריבוי אוכלוסים, אזי יחלקו לעצמם ויעשו להם רב מיוחד להקהילה ההוא, כמו קהל מערבים תימנים חלבים מאר"ץ זבת חלב, בוכריים וכיוצא, והגם שבתחילת בואם היו מסייעים לכוללות העיר להוצאות הרבנים וכיוצא, עם כל זה אין בזה שום חשש כיוון שכל אחד יש לו מקום קבוע לנהוג שררתו.
חכם יהודה הכהן מסלתון טראב , וזאת ליהודה, עמ' קע"ה, דפוס לה ראפיד, קהיר, תרצ"ז (1937) מתוך 'החכם היומי'
ניגשתי לערוך ספר זה אודות יהודי בוכרה שברוסיה, על מנהגיהם, תלמודי התורה והישיבות שהיו בה, אודות הרבנים וראשי אבות בית הדין, אשר שימשו בכבוד ובפאר את עדתם. בספר יסופר על זיקתם של יהודי בוכרה לארץ ישראל, ועשרות השליחים שהגיעו אליה ברבות הימים, מעשיות, ניסים ונפלאות אשר חוללו רבני העיר בוכרה בערי בוכרה, וכן יסופר על המהפך שחוללו הקומוניסטים בבוכרה, ואף על יהודי בוכרה בארץ ישראל.
לנגד עיני, היו דברי 'רבינו בחיי' בפרשת וישלח, דף נ"ד, אשר שיבח את המספר בשבח הצדיקים, וזה לשונו הטהור על הפסוק 'כי עמך מקור חיים' - הודיע הכתוב כי יתחייב האדם לחקור הצדיקים, ולספר בשבח מעלתם, והגיד לך כי ערך החקירה הזאת בחקר כבודם, הוא טוב וכבוד אצל המחשבה, כי אין ספק שהמשבח את הצדיקים תמיד, אין זה כי אם מצד טבעו ומזגו הטוב, ולכן סיפור שבחם אצלו מתוק מדבש. ועל כן, הזהיר שלמה המלך, עליו השלום, כי לחקור כבוד הצדיקים והסיפור בשבחם ומעלתם, כבוד הוא אצל המשבח, והזריז בדבר הרי זה משובח, וריבוי החקירה בכבודם טוב מאכילת דבש. וכן אמר דוד המלך, עליו השלום: 'ואת יראי השם יכבד' ... עד כאן. עשינו כמיטב יכולתנו, לערוך את הספר עם הרבה מסמכים חשובים, אשר היו מונחים באוסף פרטי, בידי המשפחה, ומתוך אותם מסמכים ותמונות אפשר ללמוד הרבה על גדולתם בתורה, ואהבתם של יהודי בוכרה לארץ ישראל.
חכם יהודה הכהן רבין, זרח כוכב מיעקב, "מבוא", עמ' י"ב-י"ג. הוצאת אגודת משך הנחל, ירושלים תשמ"ט (1989). מתוך 'החכם היומי'
'מפני שיבה תקום' - ראשי תיבות גימטרייה: 'שילת' - ראשי תיבות: 'שיוויתי ה' לנגדי תמיד' - לקיים מצוותיו, שצוונו אפילו מאה פעמים כמו שכתוב.
אפשר גם 'מפני שיבה תקום והדרת' - ראשי תיבות: 'שמות' וסופי תיבות: 'מיתה'. לומר שאין לבזות, חס וחלילה, שמות הצדיקים, ואפילו לאחר מיתה תעשה לו הידור וקימה, ותאמר עליו זכר צדיק לברכה, כשמזכירו, כי על ידי זה 'דובב שפתי ישנים'. וזה 'זקן' - זה קנה חכמה, לומר שמועה על פיו מביא גאולה לעולם, כמו שידוע, ואם תאמר והרי כבר מת, ומהיכן ידע אם, חס ושלום, מבזהו או מייקרו? לזה אמר: 'ויראת מאלוהיך אני ה'.
חכם יהודה חי גיז, אבי הנחל בתוך נחל יעקב, חלק ב', ע"מ קל"ט. דפוס רפאל חיים הכהן, ירושלים, תרע"ה (1915) מתוך 'החכם היומי'
'כבד את אביך ואת אמך' - סתומה מלפניו סתומה מאחוריו שזהו כבוד, שלא יסתור דבריו אלא סותם פיו לפניהם, אם דברו סותם פיו, ואם הוא דבר והם השתיקוהו גם הוא לא יענה יסתום פיו.
ופירוש ניתן בפירוש בפני עצמה, שכבוד אם ואם שקול כנגד כל התורה, גם כי השווה כבודם לכבוד חי העולמים כנזכר גם סמוך לשבת, כדבר האמור לעיל שמחדש חידושים בשבת עושה לאביו עטרה ומכבדו בשבת כמו שכתב הרב בעל הטורים זכר צדיק לברכה.
חכם יהודה חי גיז, נחל יאודה, נחל יעקב, חלק ב', ע"מ נ"ח. דפוס רפאל חיים הכהן, ירושלים, תרע"ה (1915) מתוך 'החכם היומי'
מהראוי הוא שתמיד יתנהג עם התלמיד חכם בכל כבוד שבעולם, כי הוא נותן לו כבוד בעולם הבא, ואין מדרך העולם שמי שנותן לו כבוד יבזה אותו, כי נמצא שהוא כפוי טובה, על דרך מאמר הכתוב: 'כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו', וזה אפילו אם הוא מספיק לו כל מה שצריך, ולא יצטרך לאחרים ...
וכל שכן, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר, אם מימיו לא נהנה ממנו. אם יהיה מדבר עמו דברי ביזוי וחירופים, כדרך שאר עמי הארצות, ששונאים לתלמידי חכמים כנידה, אז בוודאי לוקח לו קלון בעולם הזה ובעולם הבא, ונותן פגם למעלה, חס ושלום. 'כי הוא אמר ויהי, הוא ציווה ויעמוד' - לכבד לומדי התורה, ובזה כאילו כיבדו להשם יתברך, כי התורה היא בתו של מלך, והתלמיד חכם נקרא חתן המלך, ואם מבזה אותו כאילו ביזה המלך. הלא יבושו, הלא ייכלמו, על מה ועל מה גסות הרוח שבהם. הלא יביטו ראשיתם ואחריתם. ואם על ריבוי ממונם - התעיף עיניך בו ואיננו, 'ולא במותו ייקח הכל', ומה יענו ליום הפקודה, ובפרט שעל הרוב על לא חמס בכפיו, רק בשביל שמוכיחם בדברי שמיים, על דרך מאמר הש"ס: זה התלמיד חכם הצעיר, ששונאים לו בני עירו, משום שמוכיח להם בדברי שמיים. והרב 'דגל ראובן' זכרונו לברכה, פירש על פסוק: 'חלבמו סגרו' - רצונו לומר: החלב והטוב סגרו, ולא נתנו הנאה להם, אף גם זאת 'פיהם דברו בגאות'. זה לא יוכל הדעת לסבלו.
חכם יהודה חיים הכהן, יהודה יעלה, כרך ב', פרקי אבות, דף י"ב ע"ב-דף י"ג ע"א. דפוס ציון, ירושלים תרפ"ה-תרפ"ו (1926-1925). מתוך 'החכם היומי'
על כן מחדשת לנו התורה מצווה זו מצד הבנים כלפי הוריהם, כדי לחנך את האדם ולהרגילו לרעיון כי אותה הכרת התודה, שהוא חש כלפי הוריו, שהעניקו לו את החיים, עליו לחוש כלפי בוראו, שהעניק לו ולהם את חייהם במתנה.
חכם יהודה ליאון אשכנזי, יצחק שוראקי, בתוך מסורת בעידן המודרני, הרב יהודה ליאון אשכנזי, תורת התולדות, עמ' 327, הוצ' ידיעות, תל-אביב, תשס"ט (2009) מתוך 'החכם היומי'
'ישראל והתורה - הכל אחד', וכל בני ישראל כגוף אחד, וצריכים להיות באהבה ובאחווה ובאחדות גמורה כי כולם הם בני אברהם יצחק ויעקב, וכולם הם שלשלת גדולה אחת, שלשלת של כל הדורות, ונשמותיהם הקדושות של האבות ועצמיותן, התנחלו באומה הישראלית יוצאי חלציהם. ועל כן, אם הם באחדות גמורה בין זה לזה, ממילא הם מאוחדים עם הדורות הקודמים והאבות הקדושים. זה מצטיין במידה טובה זו, וזה מצטיין במידה טובה אחרת, ובכלל העם, התנחל רוח האבות והנביאים, ובאחדות כל הפרטים מישראל, בפרטי כוחותיהם וכישרונותיהם הרוחניים, ממילא הם מאוחדים בזה, עם הדורות הקדושים של העבר, שקבלו מהם בירושה כישרונותיהם וכוחותיהם הרוחניים.
חכם יהודה לייב דון יחיא, בכורי יהודה, חלק א', דף 8, לוצין, תרצ"ג (1933) מתוך 'החכם היומי'
לדאבון לב, כל אוהב עמו ותורתו, דור חדש קם. דור, אשר האמונה במסורת קדומים לא תיקח עוד את ליבו. ויקרו לו חיי העולם הזה, מכל חיי העולם הבא. דור המוציא ישן מפני חדש, ולימודו בישן, קשה לו מבחדש. זה דור שווא, האומר לתלמוד לא ראיתיו, את המסורה לא הכיר, ואת התורה שבעל-פה לא ידע. כי יצא הדור הצעיר לראות בשדה אחר, לנטור כרמי זרים, ובילדי נוכרים ישפיקו.
ותחת אשר לפנים בישראל, היו אומרים: 'אשרי מי שבא לכאן ולתלמודו בידו'. ...
לעצור בעד הרעה, ולהחזיר עטרת התורה המסורה ליושנה, החלטנו, על פי עצת רבים מגדולי הדור וחכמיו, ה' ישמרם ויחיים, להוציא לאור, מדי חודש בחודשו, ירחון תלמודי ספרותי בשם 'היונה', והיה הירחון הזה לבמה תלמודית ספרותית, אשר מעליה 'ישמע קולן של סופרים', לעורר את הציבור המתנמנם, להעיר את האבות על הבנים, ולהזהיר הגדולים על הקטנים, כי יחנכום על דרכי התלמוד, ולדבר על לב העם כי ישתדל להשיב את "הרבנות הדתית" לאיתנה ולכבודה הראשון.
חכם יהודה לייב הכהן מימון , היונה, חוברת ראשונה, תעודתנו, עמ' 7-10, מפיצי התלמוד, אודסה, תרס"ז (1907). מתוך 'החכם היומי'
שלושה פסוקים דומים שמלמדים לנו לאותו נושא: א. אצלנו בפרשה: 'וראיתם על האבניים'. ב. לגבי המרגלים שהלכו לתור את הארץ כתוב: 'וראיתם את הארץ מה היא'. ג. ולגבי ציצית כתוב: 'וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'. - יש דרך לפרש על פי מה שאומרים שפעמים אדם חוטא ומשאירים אותו בעולם מפני שלוש סיבות: שמא יש לו זכות אבות; זכות עצמו - שיפיק תועלת לציבור; אולי יצאו לו בנים צדיקים. ואם כן הפסוק: 'וראיתם על האובניים' - בא ללמד שאולי יש לו זכות אבות. ו'ראיתם אותו' - בא לרמוז על הזכויות של עצמו שאולי יעמדו לו. 'וראיתם את הארץ' - כמו שהארץ מוציאה פירות, כך מרמז על האדם שאולי יהיו לו בנים צדיקים.
חכם יהודה מועלם, שבט יהודה, עמ' נ"א-נ"ב הוצאת יוסף עג'מי, ירושלים, תשע"א (2010) מתוך 'החכם היומי'
'וייראו מאוד ויצעקו בני ישראל אל ה' - מיד תפסו להם אומנות אבותם, אומנות אברהם יצחק ויעקב' - וכאשר ראו שלא נושעו עדיין אז 'ויאמרו אל משה: המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר' -פירוש שתפסו מנהג אבותם, ולא בלב שלם. עיין שם. ואין נראה לי שלפני שאמר: 'מיד נתנו עיניהם בתפילה', ועליהם מפורש בקבלה: 'כי קולך ערב' בתפילה, ואם לא היו בלב שלם לא היה משבחן. וראיתי בפירוש 'יונתי' מובא: 'ויצעקו בני ישראל' - באותה צעקה שצעקו במצרים. ושם בפסוק 'דודי לי' מובא כשהייתה לי צרה לא תבעתי אלא ממנו 'ויצעקו בני ישראל אל ה'. עיין שם.
חכם יהודה נג'אר , שבות יהודה, מכילתא פרשת בשלח, הלכה ג', דף ל"א ע"א, ליוורנו, דפוס אליעזר סעדון, ת"ע (1710) מתוך 'החכם היומי'
'ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו' - והקשו המפרשים: וכי לא היה זכות ליצחק, שהקדוש ברוך הוא ייתן לו זרע?! - והרי כבר הבטיחו לאברהם 'כי ביצחק יקרא לך זרע', אלא אמרו זיכרונם לברכה: למה היו אבותינו עקרים? - בשביל שהקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתם של צדיקים. וזהו כוונת הכתוב, שבא לתרץ קושיית המפרשים: שמה שהיה יצחק מתפלל על הבנים, לא בשביל שלא היה יודע שיהיה לו זרע, שהרי הבטיחו הקדוש ברוך הוא לאברהם: 'הבט נא השמימה' וגומר 'ויאמר לו כה יהיה זרעך'. אלא הטעם שהתפלל הוא לה' - ירצה בשביל ה', שה' יתברך מתאווה תפילתן של צדיקים.
חכם יהודה פרץ , פרח לבנון, פרשת תולדות, דף י"א, ע"א, ברלין, דפוס ברוך בוך בינדר, תע"ב (1712) מתוך 'החכם היומי'
'כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי' - המפרשים אומרים בדרך רמז כי קריאה כזאת מופנית לכל ההורים, לכל אב מישראל לחשוב 'כי איך אעלה אל אבי' שבשמיים, לאחר אורך ימים ושנים 'והנער איננו אתי' כלומר, שבניו אינם הולכים בדרכי אבות.
חכם יהודה צדקה , קול יהודה, שער האגדה, עמוד קנ"ב. הודפס ע"י בני המחבר, ירושלים תשנ"ה, 1995 מתוך 'החכם היומי'
כשהיה הרב נותן לנו מוסר השכל כל ערב וערב, שאלתי פעם את הרב, כבוד הרב, נקרא בספרי מוסר אנחנו בעצמנו ולא צריך כבודו לנאום עלינו. אז הרב ענה במתק לשונו: 'שמע בני וקח אמרי'. למה אמר שלמה המלך: 'שמעו מוסר וחכמו'? - יאמר 'קראו'. אלא ודאי הקריאה לא משכנעת יצר הרע הצורר כמו השמיעה, כמו שכתב ישעיה הנביא: 'שמעו ותחי נפשכם'.
חכם יהודה קיסוס, מקורך ברוך, עמ' לד, דפוס המערב, ירושלים, תשל"ו (1976 מתוך 'החכם היומי'
לעולם כשבא לפדות את אביו או רבו, מממונו ומשלו - הרי ודאי שאביו קודם, ואפילו אם הוא עם הארץ לרבו שאינו מובהק, וכל שכן לחכם אחר, שכיוון שאין לאב די לפדות את עצמו ויש לו לבן, על הבן לפדות את אביו, וכופים לו על זה.
ופסק רבינו זיכרונו לברכה לעניין מזונות, וכל שכן כאן לעניין פדיון שוודאי חייב לפדותו קודם. וכן גבי אבידה, שכיון שנאבדה לו לאב אבידה ולכל העולם - כשהוא משל האב חייב הבן לטרוח בעד אביו, וכן גבי משא חייב יותר בכבוד אביו מכבוד חכם אחר ולכך קודם.
אבל בהלכות מתנות עניים מדובר, שאינו בא לפרנס או לפדות מכיסו רק מכיס של צדקה שהבן הוא גבאי ... שמשמע שברוצים לפדות מכיס של צדקה מדובר, ולכך אומרים שהדין הוא שכל הגדול מחברו בחכמה אנו מצויים להחיותו קודם הקטן ממנו, ולא הולכים אחרי הקרוב אליו, ולכן אם אביו אינו תלמיד חכם אינו קודם לאחר, אבל כשאביו תלמיד חכם אז התירו לו לפדותו אף על פי שיש גדול ממנו בחכמה, ובוודאי שחידוש גדול הוא זה.
חכם יהודה קצין, מחנה יהודה חלק ב', ע"מ רט"ו, חברת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ט (1989) מתוך 'החכם היומי'
'אמר רבי אבהו: מנין לרב שלא ישב על גבי מיטה וישנה לתלמידיו על גבי קרקע? שנאמר 'ואתה פה עמוד עמדי' - ופירש רש"י: 'שלא ישב על גבי מיטה' - אלא או שניהם על גבי מיטה או שניהם על קרקע עד כאן. וכן כתב הרמב"ם בפרק רביעי מהלכות תלמוד תורה והטעם הוא ש'עמדי' - משמע שהתלמיד יהיה שווה לרב בעוד שלומדים, וכמו שכתב הר"ן: ... ואף בימי דוד אומרים אנו במועד קטן: עירא היאירי היה שונה להם לרבנן על גבי כרים וכסתות, ודוד לא קיבל עליו אלא על הארץ. ...
אך יראה לפרש כוונה אחרת בדברי הר"ן. שאין הכוונה שישיבת הקרקע מונעת העיון, שוודאי כך יוכל האדם לעיין בהיותו יושב בקרקע כמו בהיותו יושב על גבי כרים. אלא הכוונה היא שידוע שמדרגת התלמיד עם הרב היא כמדרגת העבד עם האדון, וכמו שאמרו כל מלאכות שעושה עבד לאדון - עושה התלמיד לרב, זולת בשעת הלימוד. גזרת מלך היא שיהיה התלמיד שווה לרב בעוד שלומדים. ...
ואנו אומרים: 'לדוד מכתם' - שיצא ממנה דוד, שהיה מך ותם. ופרש רש"י מך - עניו. וכן כתב רש"י בפירוש 'מכתם לדוד'. ... נמצא שאף במלכותו, היה עניו, שהיה שונה עם תלמידיו על גבי קרקע. וכבר נתבאר שמה שהיה שונה עירא היאירי על גבי כרים היה כדי לעיין בשמועות קשות היטב, ועדיין היה אפשר, שדוד לא היה שונה על גבי כרים - לא היה מעיין בהם היטב. לזה אמר: 'מכתם לדוד' - אני מנהיג את עצמי כמך, ואני שונה לתלמידי על גבי קרקע, 'שמרני' - שלא אכשל בדבר הלכה, 'כי חסיתי בך' - ולא רציתי ללמד על גבי כרים, לפי שבטחתי שאין שום נזק נמשך ממידת הענווה.
חכם יהודה רוזאניס, פרשת דרכים, דף רל"ז- רמ"ב, הוצאת המסורה, ירושלים, תשס"ה (2005) מתוך 'החכם היומי'
יציאתינו מבתינו דירת קבע, לסוכה שהיא דירת עראי, רומזת לנו שצריך האדם לקבוע בדעתו שהוא חי בעולם הזה, רק חיים ארעיים, דהיינו חיי שעה, ועליו להכין את מקומו בעולם הנצחי והקיים. וזהו מה שאמר הכתוב: 'חג הסוכות תעשה לך' - דהיינו כמו חג הסוכות שאתה יוצא מדירת קבע, ויושב בסוכה שהיא דירת ארעי, כן תעשה לך בכל משך שנותיך, שהם שבעים שנה. וזה 'שבעת ימים', כל חד כלולה מעשר. ואפילו תהיה עשיר מופלג, לא תימשך אחרי תאוות הגשמיות, וזהו: 'באספך מגרנך ומיקבך' - דהיינו אפילו יש לך גרנות ויקבים.
חכם יהודה שטרית, קול יהודה, א, עמ' קצו, דפוס ליפא פרידמן, בני ברק, תש"מ (1980) מתוך 'החכם היומי'
מעמידים בימה בתוך הכיכר שבתוך העיר, ומביאים ספרי תורות מכל בתי כנסיות, בכבוד גדול, מלובשים ומקושטים, ומעמדים אותם על הבימה, ועומד יושב ראש מועצה הדתית על הבימה, וקורא בשם, לכל אחד ואחד לפי כבודו, הגדול לפי גודלו, ומוסרים לידם את ספרי התורה, ומקיפים בהם בתוך הקהל הקדוש, בשירים ובריקודים.
חכם יהודה שטרית, קול יהודה, א, עמ' קצה, דפוס ליפא פרידמן, בני ברק, תש"מ (1980) מתוך 'החכם היומי'
עיקר ההספד על הצדיק שמת אינו עליו, אלא לנו על אשר נאבדה ממנו, כי זה נראה לעניות דעתי לפרש כוונת הכתוב במלכים ב' סימן ב', כה תארו: 'ואלישע רואה והוא מצעק: אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו' - שמילת 'והוא מצעק' - נראה לכאורה מיותרת, שוודאי הוא היה המוכה ומצעק, שלא עמד איש אתו בנסיעתו ועלייתו אליהו בסערה, והיה די באומרו 'ואלישע רואה ומצעק'. אומנם על פי האמור נוח, שבא להודיע מעלתו של אליהו, שלא על אליהו צועק, חס ושלום, אלא על עצמו שאבד ממנו, ועתה אין לו רב. ועוד שהיה 'רכב ישראל' שהיה מגן עליהם יותר מרכב ופרשים, וכמו שתרגם המתרגם.
חכם יהושע יהודה אמאדו, אהלי יהודה, דף ב ע"ב, דפוס בצלאל הלוי, שאלוניקי, תקפ"א (1821). מתוך 'החכם היומי'
אני העבד מצאתי רמוז גם באותיות: 'בראשית' על מצוות כיבוד אב ואם - בכבוד אבותיך תיזהר, רחמנא יוסיף שנותיך. מזה לומדים כי כפי מה שהאדם עושה רצונם, ה' עוזר לו וגם מאריך ימיו, ויחיה בשלום ונוחל חיי עולם הבא. כי המצווה הגדולה הזו היא אחד השורשים היסודיים, הכתובה בעשרת הדברות, והיא כתובה על לוח ראשון עם כל המצוות שבין אדם למקום.
אם כן, כמה חובה על האדם לכבד אותם ולמלא משאלותיהם ולא להכעיס אותם בשום אופן, ותמיד יבקש מהם מחילה שמא עשה דבר נגד רצונם ולא הרגיש בזה. וגם יידע כמה התעייפו בו עד שהגיע לגיל הזה, כמה לילות לא ישנו, כמה צער סבלו, אם היה חולה נדדו שינה מעיניהם, וגם התרוצצו ממקום למקום לחפש לו רפואה, וכמה הוצאות הוציאו עליו עד שהגיע הלום, אם כן כל מה שאדם עושה להם לא יוכל לגמול להם אחד מאלף.
חכם יהושע מזרחי , אוהל יהושע, עמ' ל"ד, הוצאת המשפחה, ירושלים, תש"ס (2000) מתוך 'החכם היומי'
גדולה מעלת הנושא אישה כשרה, שזוכה לדברים הרבה: שלום, טובה וברכה וחיים ארוכים, ובפרט אם יזכה ילוד אישה לקחת לו בת תלמיד חכם, שגדולה מעלתו עד מאוד, וגם שעל ידי התדבקותו בתלמיד חכם, בקחתו את בתו, ולומד מעשיו הטובים, וכמו שהפליגו רבותינו זיכרונם לברכה, בגודל חיוב האדם לישא בת תלמיד חכם, וכמאמרם: 'תנו רבנן: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו, ויישא בת תלמיד חכם'. ...
ואפשר שיאמר האומר, שכל זה שהפליגו וחייבונו רבותינו זיכרונם לברכה, היינו הטעם שכיוון שהיא מלומדת בבית אביה, במעשים טובים והנהגות טובות וישרות, אשר לאביה, והתלמיד חכם הנהיג לבתו כמידותיו הטובות, וכשהולכת לבית החתן גם היא מנהיגה את בעלה לפי לימודה, וככל אשר ראתה והביטה בבית אביה. ... ברם אם היא קטנה עדיין שלא יש בה דעת להבחין בין טוב לרע, ולהתלמד מעשיו הטובים של אביה, אם כן יאמר האומר שלא יש חיוב לקחת בת תלמיד חכם, כיוון שהיא קטנה ומה ידעה כדי להתלמד ממנה וגם לא יהיה לה הנהגת אביה - זה אינו, שהגם שהיא קטנה, ולא למדה ממעשים טובים והנהגותיו ומידותיו הטובות והישרות, על כל פנים זרוק מטה לאוויר על עיקרו שב, והשורש לא יכזב, והיא מצד עצמה על היותה בת תלמיד חכם הולכת בדרך ישר כראוי ואוחזת מעשה אביה.
חכם יהושע משה מרדכי קריספין, מים קדושים, דף א עמ' א (ספירה שניה). דפוס סעדי הלוי אשכנזי, שאלוניקי, תרי"ב (1852) מתוך 'החכם היומי'
'כה תאמר לבית יעקב - אלו הנשים, ותגד לבני ישראל - אלו האנשים' - מאחר שהשכר התגמולי תלוי אחר הקיום המעשי, אם כן הוספת מים - הוספת קמח, ואם כן, כי כאיש גבורתו בקיום המצוות - כן יפרה וכן יפרוץ, שכרו איתו ופעולתו, ולרב ירבו נחלתו, ומעט תמעיט נחלתו. והאיש העושה מצוות הרבה - שכרו הרבה מאד, והעושה מעט - אפילו טרח בכל כוחו, יהיה שפל הערך לאשר קדם, כי זה כל האדם, והכל לפי רוב המעשה. אולם אחר ההשקפה, לא זה הדרך בעניין הגמול, אבל הנבחן ממנו בלקיחת הגוף. המשל בו, אם איש אחד יסבול כוחו עשיית מאה מצוות, ואיש אחר יסבול מאתיים, וכולם טרחו כל כוחם עד מקום שידם מגעת - שכרן שווה בשווה, חלק כחלק יאכלו, מאחר ששניהם טרחו כל כוחם בכל יכולתם, וכל מאמצי כוח. ... ואחר היות הדבר כן, מכאן הודעה רבה לנשים, שרבים יחשבו שמאחר שחסרו להן חלק מהתרי"ג מצוות, והן מצוות עשה שהזמן גרמן, אם כן שכרן גם כן לא יהיה שלם, כמו שכתבתי בדרוש, וביארתי שם גם כן פסוקי רות: 'ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' ... שגדר הצדקניות שווה לצדיקים, ובמקום שהצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם - שם תהא מנוחתן. וגם בהיותה בחיים חייתן, אליהן יאות התפארת וההוד. הנה זאת חקרנוה, כן היא בכמה מקומות, שהמקרה ברוב עתים 'מושיבי עקרת הבית' - לאשה חכמה, ואישה טפל לה, הלא תראה בעניין מנוח ואשתו.
חכם יהושע רפאל בנבנישתי, אזני יהושע, ח"ב, דרוש י"ז, עמ' 286-288. הוצאת העורך (יצחק אדרת), תשע"ו (2016). מתוך 'החכם היומי'
שבת זו נקראת בשם שבת כלה, שם רמז לזמן מתן תורתנו, בימים ההם ובזמן הזה, ביום חג השבועות הבא עלינו לשלום. הן אמת שיש לידע למה קראו לו בשם זה, ולא קראו לו בשם שבת מתן תורה ... ונראה לעניות דעתי בזה הטעם: יען ידוע הדבר ומפורסם, שבזמן הנישואין החתן מוציא הוצאות הרבה לכלתו עבור אהבתו עמה, דהיינו ששולח לה מלבושים ותכשיטים, וגם קונה לה כיפה טובה לראשה ומנעלים יפים וטובים ... מה שאין כן אחר הנישואין ... שיש לו אהבה עמה, עם כל זה אינו כמו שעת הנישואין ... עכשיו מובן מה שקראו לו לשבת זו שבת כלה, שם רמז שקבלת התורה בשבת כלה עכשיו כנתינה מסיני, יהיה קבלה הזאת באהבה גדולה ולא כלאחר כך, דהיינו אחר הנישואין.
חכם יהושע שלמה ארדיט, איש מבין, חלק א', דף מ"ה ע"ב - מ"ו ע"א, דפוס חיים אברהם די שיגורה, איזמיר, תרמ"ט (1889) מתוך 'החכם היומי'
אחינו בני העדה הבוכרית היו מקפידים מאד על מצוות הכנסת-אורחים. שולחנם הערוך, ידם הפתוחה ועינם הטובה, בקיום מצווה זו, היו לאחד מאבני היסוד של מנהגם, והם ממשיכים במסורת זו עד להיום. ומנהג זה רואים אנו כעדות נאמנה, בעולים החדשים הבאים מערי בוכארה לארץ, שולחנם הברוך והכנסת האורחים הלבבית, הנמדדת בעינם הטובה ושמחתם לקראת כל הבא באוהליהם. מסורת נפלאה שנשתמרה מאבותיהם למרות הרוחות הזרות שנושבות בעריהן.
חכם יוחנן הכהן , גלות יהודי בוכארה ושיבה לציון, עמ' 30, הוצ' רחובות, ירושלים, תשנ"ד (1994) מתוך 'החכם היומי'
'כל העמלים עם הצבור, יהיו עמלים עמהם לשם שמים, שזכות אבותם מסייעתם, וצדקתם עומדת לעד. ואתם, מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם.' -
שנינו: 'שטף נהר זיתיו לשדה חברו וגדלו. זה אומר: ארצי גידלה, וזה אומר: זיתי גדלו - יחלוקו.
והנה כי כן העוסקים עם הציבור, כיוון שזכות אבותם מסייעתם בכל אשר המה עושים, שורת הדין נותן שלא יקחו שכרן מושלם, כי אם מקצתו, כיוון שאם לא זכות אבותם, המסייעת אותם, לא היו יכולים לעמוד לתקן ענייני הציבור, ונמצא שנגמר הדבר - בהשתדלות ובזכות אבות.
ואם כן נחשב כדין 'שטף נהר זיתיו' – שיחלוקו. אשר על כן, מבטיחם הקב"ה, שאפילו ששורת הדין כן, מצד טובו - מעלה אני עליכם שכר הרבה דווקא, כאילו עשיתם אתם הכל בלי סיוע
חכם יום טוב אלגאזי, יום טוב דרבנן, דף ע"ט עמוד ב'. ירושלים, תר"ג (1843) מתוך 'החכם היומי'
עלינו לברך את עצמנו ואת קרייתנו, עיר ואם בישראל, אשר בימים האלה ובעת הזאת, אשר בכל מרחבי תבל, עמודי התורה יתרופפו, ושוחרי הדת יום יום ימעטו, והזמן המודרני סוער בזעם אפו, להשחית כל חלקה טובה דתית. מה מאוד ישמח לבנו ותעלוזנה כליותינו, אשר, ברוך ה', עוד קהילת ארצנו מהוללה, עודנה באיבה, עומדת על תלה, שומרת הדת ומגינה עליה, ועדן אור התורה והיראה והעבודה חופפת על פניה. שמחי אר"ץ, עלצי צובא, את אר"ץ גפן פוריה, גפן אדרת מימים קדמוניה, עתיקין יומין, אשר ממך יצא פרח ויצץ ציץ של התורה והיהדות, אנשי סגולה, רמי המעלה, עוד עליך רענן, ולא מש מעשות פרי קודש הלולים, בנים מקודשים על התורה ועל העבודה.
חכם יום טוב ידיד הלוי, מאיר טוב – תהלים, ע"מ 9, הקדמת המחבר, הוצאת חברת אהבת שלום, תשס"ב (2002) מתוך 'החכם היומי'
אמרו חכמי המוסר זיכרונם לברכה, שיש בני אדם שמדברים לשון הרע בטענה שמורגלת בפיהם תמיד לדבר אמת, ש'שפת אמת תכון לעד'. ובכן בשומעם מחברם, שדיבר איתם דבר על איזה אדם, תכף הולכים אצלו ואומרים לו ... והטענה הזאת מהבל ימעט, שאכן אמת שהדרך הנכון בעיני א-לוהים ואדם הוא לדבר אמת תמיד, מכל מקום אינו אלא בשאר ענייני העולם, שאינם נוגעים ללשון הרע. אומנם בלשון הרע הגם שהוא מספר האמת, עם כל זה עבירה היא בידו וגדול עוונו מנשוא. והרי אמרו: כל המספר לשון הרע, גורם לעצמו פשעים ועוונות. עד כאן. ומעתה זה באורו: 'הולך תמים, ופועל צדק, ודובר אמת בלבבו' - שאמת עומדת, שקר אינו עומד, ומה שבליבו בפיו. ואם תאמר שאפשר שלעניין לשון הרע גם כן מדבר האמת, מה ששמע מחברו, לזה אמר: זה אינו - ש'לא רגל על לשונו'.
חכם יום טוב קריספין, בן אברהם, דף ע"ט ע"ב – פ' ע"א, דפוס אהרן יהושע די שיגורה וחבריו, איזמיר, תרל"ו (1875) מתוך 'החכם היומי'
'שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ה', הביטו אל צור חוצבתם, ואל מקבת בור נוקרתם. הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם' - אתם תועי בינה, רודפי צדק, ומבקשי דרך האמת, דרך ה', תוכלו להכיר האמת ממקור מחצבתכם. הביטו, איך קרא ה' לאברהם והוציאו ממשפחתו ומבית אביו, שיהיה יחיד מובדל מעמי העולם, שלא יתבולל וייטמע ביניהם, ויעשה כמעשיהם.
הלא מזה תבינו אתם, מבקשי דרך ה', ורודפי צדק, ואתם מגששים כעיור באפילה, לדעת איזו הדרך ישכון אור. הלא לפניכם מעשה אברהם אביכם ושרה תחוללכם, דרכיהם הם יורו אתכם, כי זה דרך תלכו בה להתרחק מכל תועבות העכו"ם, ולהאמין רק באל אחד יחיד ובתורתו, עם כל חוקיה הצדיקים והישרים, כי רק למען זה הוצאתי אברהם אביכם, והבדלתיו מעמו וארצו, להקים ממנו עם סגולה מכל העמים. ואף כי הוא היה אחד, ורק בן אדם אחד בכל עולמי והגדול, וקיימתי הבטחתי, וברכתי והרביתי זרעו, מזה תבינו איזה דרך הרצוי לה'. הלא מעשה ודרך אברהם אביכם, ילמד אתכם בינה, וכל אחד מכם יאמר: מתי יגיעו מעשי, למעשה הסבא שלנו, אברהם אבינו, עליו השלום.
חכם יוסף (וזיפה) הכהן יהונתן, לספר בציון, דף ט"ו ע"א-ב, ג'רבה, תש"י (1950) מתוך 'החכם היומי'
'ויאמר ה' אל משה: הנך שוכב עם-אבותיך, וקם העם הזה, וזנה אחרי א-לוהי נכר הארץ' -
שכל זמן שאתה חי, אתה מבקש רחמים שלא יבואו לידי עבירה, אבל עתה: 'הנך שוכב עם אבותיך', ואין מי יבקש עליהם שלא יבואו. וממילא 'וקם העם וזנה אחרי א-לוהי נכר הארץ'. ...
ועל זה אני מעניש גם הצדיקים, והסתרתי פני מהם, כמו שעשה אליהו שלא התגלה אליו שלושים ימים, מפני שלא בקשו רחמים על דורם.
חכם יוסף אוחיון , אבקת רוכל, חלק ראשון, דף י"ג עמ' א', דפוס יהודה ראזון, קזבלנקה, תש"ח (1948) מתוך 'החכם היומי'
יקח מוסר והיה על ליבו תמיד לבלתי יחטא בחברו, כי הוא מגזע היחס והמעלה, ומשורשים קדושים ג' אבות. וראוי לענף להיות דבק בשורשו ופונה אליו תמיד, ולא לתת לשורשו עורף ולא פנים. ושאם יחטא רב מאוד עונשו מזולתו, שאינו זרע קודש. וכמו שאמרו ראשונים על עניין 'וזכרתי את בריתי יעקב' - שיראה זכירה לטובה. ואיך סמך לומר: 'והארץ תעזב מהם'?! - אלא שאף זו מן התוכחות, שלא אחזו מעשה אבותיהם הקדושים, עליהם השלום, בידיהם.
חכם יוסף אזוביב, ימים אחדים, דרוש כ"ג, א' לחג הסוכות, דף פ"ב, ע"ב, ליוורנו, דפוס אליעזר סעדון, תק"ן (1790). מתוך 'החכם היומי'
מה תעשו לימי מועד אל שחק? מה תאמרו לפני אל שפט צדק? חותו בני עמי, חותו ורועו, כי יום א-דוני מר לכם צורח, כי יום א-דוני זה קרוב אלינו, יום הפקודה, יום השילם; שובו ממפעלות עולה, ולפי החסד קצורו, ואל תשעו אל דברי בלע; שובו, קחו נא עמכם טוב טעם, הודו לאל מרום, התוודו פשע, אמרו אלי א-ל חי, כפר וסלחה, ובטובך גדול עלינו חוסה! שמעה תפילת עם טובל בבכי, ונשלמה פרים ניב שפתותינו. כפר, א-להי עד, כפר, אל תפן אל חטא, היה כטל, כעב בחרב, יציץ ופרח כשושן בעמק, וכעץ לבנון שרשיו נפשו.
חכם יוסף אלמנצי , 'קינים והגה והי' עמודים 156, פראג, תר"א (1841) מתוך 'החכם היומי'
ונראה שחזקיהו המלך היה מהאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, הוא הוא מר זקנו, דוד מלך ישראל שנתן דעתו בלימוד התינוקות של בית רבן, וכמו שאמרו: 'יושב בשבת תחכמוני' - שהיה לומד לתלמידיו על גבי קרקע'. ואנו אומרים: במדרש רבה סדר אמור פרשה כ"ו: רבי יצחק ממלחיא בשם רבי לוי: מצינו תינוקות בימי דוד, שהיו יודעין את התורה לדרוש מ"ט פנים ומ"ט פנים. ...
ואפשר שמזה הטעם הוא מה שהחזיק חזקיהו המלך עליו השלום, ונתן דעתו על לימוד התינוקות של בית רבן, שהיה מספק שמן להדליק בבתי מדרשות שילמדו בהם התינוקות של בית רבן, ועשה והצליח, וכמו שנאמר: 'בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו תינוק ותינוקת שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה' וכנזכר לעיל. ומה שנתן דעתו על זה הוא משום להיותו זוכה זכות לימוד התורה בטהרה של התינוקות של בית רבן, שאין עבירה מכבה אותה, והיינו משום שהיה מצטער לו בליבו על שלא עסק בפריה ורביה, משום שחזה ברוח הקודש שיצאו ממנו בנים לא טובים.
חכם יוסף אלפנדארי, ויאמר יוסף, דרוש ב' לשבת הגדול, דף י"ג עמ' ב', איזמיר, תרל"ז (1877) מתוך 'החכם היומי'
'אמר רב יהודה, אמר רב: כל המתעצל בהספדו של צדיק, ראוי לקוברו בחייו, מידה כנגד מידה'. - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שצדיקים במיתתם קרויים 'חיים', ורשעים בחיים קרויים 'מתים'.
וזהו הכוונה 'כל המתעצל' - באומרו לא מת, חי הוא. זה הבל, שהגם שצדיק שמת 'חי' נקרא, מכל מקום במיתתם יש כמה חסרונות, אפילו שנקרא 'חי', וזה מחמת רשעותו כדי שלא לבכות ולספוד, הביא לומר לא מת, ותיכף נעשה רשע, ואפילו בחייו קרוי 'מת'. וזהו 'ראוי לקוברו בחייו' מידה כנגד מידה.
חכם יוסף אלקלעי , אמר יוסף, דף קלח ע"ב, דפוס יתמי בצלאל הלוי אשכנזי, שלוניקי, תקצ"א (1831). מתוך 'החכם היומי'
'ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים' - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: על שרפו ידיהם מן התורה' - וצריך לדקדק למה נקטו רבותינו זיכרונם לברכה בלשונם: 'ידיהם', שהיה להם לומר 'על שרפו עצמם מן התורה', כמו שראינו בפרעה הרשע שאמר לישראל 'נרפים אתם נרפים', ולא אמר 'נרפים ידיכם'.
ונראה לעניות דעתי לפרש על פי מה שכתוב במדרש חזית: ... 'אמר רבי יודן לאחד שהיה לו בן גידם אצבעות, מה עשה הוליכו אצל חייט ללמדו אומנות, התחיל מסתכל באצבעותיו. אמר כל עצמה של אומנות זו, אינה נקנית אלא באצבעות, היאך אפשר זה שילמד?!' ... - כשישראל מתרשלים עצמם מעסק התורה והמצוות נמשלים לגידם אצבעות, שאין באה מלאכה מידו. ולכוונה זו דקדקו רבותינו זיכרונם לברכה לומר: 'על שרפו ידיהם מן התורה' - הם נמשלים לגידם אצבעות.
חכם יוסף אמאדו, חלקו של יוסף, דף נב ע"ב - נג ע"א, דפוס אברהם פונטרימולי. איזמיר, תרמ"ז (1887). מתוך 'החכם היומי'
והאמת אגיד לא אכחד, כי הן בעוון בדורנו זה, עינינו הרואות כי לימוד לשונות העמים וכתיבתן, הוא ארס נחש ופח מוקשים לצוד בהם נפשות נקיים, ובפרט לילדים רכים, כי על ידי הגיונם בספרי הבליהם, לא ינקה כל הנוגע בהם, להקל באיזה דברים מיסודי תורה שבעל פה. מכל מקום לפי מיעוט הפרנסה, בזמן הרע הזה, וחסרון כיס הקשה, וכמה עבירות, אבות ותולדות, מתהווים בסיבה זו, כי עניות לא הניח מידה טובה לישראל, כך היא חובתנו וכך יפה לנו, לבחור הרע במיעוטו, ולהשתדל עם נערי בני ישראל, ובפרט בני העניים, ללמדם לשון המדינה דווקא וכתיבתה, למען יוכלו להמציא בה די חיותם. אך בתנאי שיהיה בהשגחת ראשי העדה, להדריך את המלמדים ביראת ה' כל היום, לבל יתבטלו הנערים משלוש תפילות בכל יום, ובכל דבר הנוגע לעבודתו יתברך שמו, ולהיות עיקר לימודם בתורה הקדושה, ובאיזה שעות מן היום להתעסק בכתיבה ולשון העם היושב עליה, ולבל יכניסו בבית מדרשם שום ספר מספריהם מספרות זרות בעיקרי האמונות. ובלי גם הרב זרע אמת זיכרונו לברכה לא התיר אלא באופן זה דווקא.
חכם יוסף ארוואץ, הוד יוסף, דף קכ"ו ע"א, מוציא לאור לא ידוע, ירושלים, תרס"ה (1875) מתוך 'החכם היומי'
ייסר האב את בניו, וילמדם תורה, ויחנכם על עבודתו יתברך - כי האב יש לו יכולת בזה, על בניו, וסרים למשמעתו...
וכתוב בזוהר הקדוש כי התוכחה צריכה להיות מפי אהוב לאוהבו. וזה לשון הזוהר הקדוש – 'ואהבת לרעך כמוך - מצווה זו לייסר חברו'. וכן 'הוכח תוכיח את עמיתך' - דווקא...
ובפרט התוכחה מפי האב לבנו, כי אהבתו לבנו גדולה מאוד, ואינו רוצה בנזק בנו, ותוכחתו מתקבלת ביותר. וכמו שכתב שלמה המלך עליו השלום 'שמע בני מוסר אביך' - דווקא.
חכם יוסף בוכריץ , יוסף לקח חלק ב' סב' ב' דפוס עידאן כהן חדאד צבאן, ג'רבה תשט"ז (1956) מתוך 'החכם היומי'
ותודה לה' יתברך, שלא היה לנו שום צער בדרך, עד שהגענו לעיר יפו, תבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן, שמחים וטובי לב. ואחר עבור איזה ירחים, הלכתי אני וידיד נפשי, הבן יקיר לי, חכם בני אברהם, אוהבי ה' ישמרהו ויצילהו, לעיר הקודש ירושלם, תבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן.
ולאיזה סיבות חזרתי לנווה היפה, תבנה ותיכונן עד ירחם ה' עלינו, וירחיב גבולי. ומעתה אקוד ואשתחווה לה' אשר זיכני לי ולבני ביתי עד הלום, כן בחסדו הגדול יגמור בעדי לטובה, ולהיות כנחל נובע מקור חכמה, אנחנו וזרענו וזרע זרענו, לאור באור ה', ואל א-לוהים אשים דיברתי. 'שמעה תפילתי ה' ושוועתי האזינה', ועתה שלח העז צאן מרעיתך רועה ישראל נוהג כצאן יוסף, בני אברהם אהובך. יצחק ויעקב ידידך. כי עת לחננה. ציון וירושלים ברננה.
חכם יוסף בן אדהאן , "שופריה דיוסף", זיכרונות, ע"מ י"ג, ב', אלכסנדריה, דפוס פרג חיים מזרחי, תרנ"ז (1897) מתוך 'החכם היומי'
'ויאמר ישי לדוד בנו: קח נא לאחיך איפת הקלי הזה, ועשרה לחם הזה, והרץ המחנה לאחיך. את עשרת חריצי החלב האלה תביא לשר האלף, ואת אחיך תפקוד לשלום ואת ערובתם תיקח' -
'ויאמר ישי לדוד בנו' - דווקא ... לפי שהיה בנו שומע לו יותר משאר הבנים. והן עתה אם יקראנו אסון בדרך לדוד, חייב אביו, וכמו שכתב המהרשד"ם: שאפילו שבמקום אחר יהיה פטור, אבא לגבי בנו הוא חייב, משום שאי אפשר לומר לו: איני רוצה לילך, ולהשיב פני אביו ריקם.
ומשום כך לא יכנס דוד בשום סכנה של פקוח נפש, לזה הוכרח לומר לדוד בנו: 'ואת ערובתם תיקח' - שיושיע ויציל לשאול מצד הערבות, כמאמרם זיכרונם לברכה: ולא יאונה אליו רעה, שאין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידי הצדיקים, יען שאתה הולך בשליחותי, ויהי כשמוע דוד כן, 'וישא וילך כאשר ציווהו ישי' - שכל הליכתו היה בעבור שציווהו ישי לעשות כן.
חכם יוסף בן ג'וייא, טל אורות, חלק ב דרשות, עמ' קכב, ירושלים הוצאת "אור ודרך" סיון תשמ"ז (1987) מתוך 'החכם היומי'
'כי נר מצוה ותורה אור' - לרמוז על המחזיק ביד תלמיד חכם, כי הוא קודם לחכם, כמו שכתב גבי יששכר וזבולון, כיוון שברכם אביהם הקדים זבולון ליששכר, כמו שכתוב: 'שמח זבולון בצאתך, ויששכר בבואך'. וכן רבותינו זיכרונם לברכה אמרו: 'גדול המעשה יותר מהעושה'. לזה אמר: 'כי נר מצוה' - על המצווה שעושה המחזיק הזה, שמעלתו גדולה. ואחר כך אמר: 'ותורה אור'. ויצר הטוב אומר לו: עשה מצוות כדי שתאיר לנשמתך. ולכן מדליקין הנר למת, כי 'נר' - ראשי תיבות: 'נשמה רוח', לרמוז בזה: מאיר לנשמתו ורוחו. ויצר הרע המחטיאו אומר לו: מה לך בעשיית המצווה, עד שאתה עושה את המצווה תן לבניך. לכן אמר: ראה מה כתוב 'כי נר מצווה' - לומר כי המצווה שאדם עושה, דומה כמו הנר, מה הנר אתה מדליק ממנו ואינו חסר, כך המצווה: 'מלח ממון - חסר למצוות'.
חכם יוסף בן הרוש, אהל יוסף, חלק א, דף ק"נ, דפוס יעקב גיג, תוניס, תרפ"ז (1927). מתוך 'החכם היומי'
לעתיד לבוא יאמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: לכו נא אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם. ויאמרו לפניו: רבונו של עולם, אצל מי נלך? - אצל אברהם? - שאמרת לו: 'ידוע תדע' - ולא בקש רחמים עלינו, אצל יצחק? - שבירך את עשו: 'והיה כאשר תריד' - ולא בקש רחמים עלינו, אצל יעקב? - שאמרת לו: 'אנוכי ארד עמך מצרימה' - ולא בקש רחמים עלינו, אצל מי נלך? עכשיו יאמר ה'. אמר להן הקדוש ברוך הוא: הואיל ותליתם עצמכם בי - 'אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו'. - שמא הטעם שלא ביקש יעקב רחמים על גלות מצרים מפני שראה שאברהם לא ביקש רחמים על זה, לכן לא רצה לבטל מה שעשה אברהם שבחר בגלות ... ורצה לומר: שמכל מקום היה לו לבקש רחמים על שאר גלויות.
חכם יוסף בן וואליד, שמו יוסף, עמ' יח, דפוס י"ע איתאח, ירושלים, תשל"ו (1976) מתוך 'החכם היומי'
'ויסעו מסוכות ויחנו באיתם בקצה המדבר' - כשהיו נוסעים, מהסתופף בצל כנפו יתברך, המגן עליהם כסוכה, אז 'ויחנו באיתם' - באי תם, שתי מלים - בל יהיו תמימים בדרכיהם, וסופם ליפול בגיהנם, אשר אחד משעריו 'בקצה המדבר'.
חכם יוסף בן יוסף , כסף צרוף, דף קכג עמ' ב, הוצאת מאיר בן יוסף ובנו משה, דפוס ציון, ירושלים, תרפ"ו (1926) מתוך 'החכם היומי'
כמה נכספה וכלתה רוחי לדעת זיכרון הראשונים אשר מן הארץ חדלו, והנם בארצות החיים, ואזין עד תכונותיהם, לידע מהותם, ומקומם איה, ובשומעי איזה נואם מביע ומטיף אמרים לשומעיו, חוקר קדמוניות, אזי נמס לבבי והיה למים, ונפשי אויתה לשמוע נטפי מיליו, מאורות וקורות הזמן החולף מיני אז, ותולדות הראשונים, אבות ובנים, חכמי המערב, אשר היו מכוסים בערפל, והתחבאו תחת צעף עננה, מסך מבדיל בינינו, ואין אתנו יודע זמנם ומקומם, ואת עצמי הייתי מונע מבוא בגשר צר כזה, וליכנס ביער שאין בו תחומין.
חכם יוסף בן נאים, מלכי רבנן, הקדמת המחבר, דף א, דפוס המערב, ירושלים, תרצ"א. מתוך 'החכם היומי'
סמיכות הפרשה 'ונח מצא חן בעיני ה', 'אלה תולדות נח' - על פי מה שאמר רש"י זיכרונו לברכה, על פי 'אלה תולדות נח, נח איש צדיק' - מלמד שעיקר תולדותיהם של צדיקים הם מצוות ומעשים טובים.
וזוהי כוונת הסמיכות: 'ונח מצא חן בעיני ה', אלה תולדות נח'. – כלומר: מה שמצא חן בעיני ה' - על ידי תורתו ומצותיו ומעשיו הטובים, הם בעצמם - תולדות נח.
חכם יוסף ברבי, בן פורת יוסף, עמוד ב'. הוצאת המדפיס מעתוק די יעקב בשירי ודוד עידאן, ג'רבה תרד"ף (1924) מתוך 'החכם היומי'
כתב מרן באורח חיים סימן א, וזה לשונו: 'יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו'. עוד יש בהלכות קריאת שמע סימן ס"א סעיף א': 'יקרא קריאת שמע באימה'. עוד אמרו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק 'ועתה ישראל מה ה' א-לוהיך שואל מעמך' - אל תקרא 'מה' אלא 'מאה' - שחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום. ואפשר זוהי הכוונת המסורה: 'נחנו נעבור חלוצים' - כלומר שחייב אדם לזרז עצמו, ולהשכים לבית הכנסת להתפלל בכוונה. וזה רמוז במילת 'חלוצים' - ראשי תיבות 'חרד להתפלל וצריך יכוון מילותיו'. וכשיכנס להתפלל בבית הכנסת, ייתן דעתו לענות 'ברוך הוא וברוך שמו', ויזהר גם כן בברכות התפילה, כדי שעל ידי כן יושלמו מאה ברכות בכל יום. וזהו: 'ונחנו מה' - כמו שאמרו אל תקרא 'מה' אלא 'מאה'. 'נחנו פשענו ומרינו' - גם כן צריך להודות בתפילה על חטאיו, בסדר 'אשמנו בגדנו' וכו' כי אמת עשית ואנחנו הרשענו', ולהתחרט על מעשיו שעשה כבר. אם כן כשאדם יעשה כסדר הנזכר, כלומר יתפלל בכוונה, ויקיים ענייני ברכות, ויתוודה ויתחרט על חטאיו, אזי 'כולנו בני איש אחד נחנו' - שלא נשאר בנו שום חטא, כמו בני יעקב שהיו כולם צדיקים, שנאמר בהם 'כולנו בני איש אחד נחנו' - כשרים וצדיקים.
חכם יוסף גבאי, בגדי שש, עמ' קנז-קנח, הוצאת מכון בגדי שש, ירושלים, תשמ"ח (1988). מתוך 'החכם היומי'
מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'זרוק חוטרא לאוירא אעיקריה קאי' - הכוונה כל אחד נמשך אחרי שורשו. וכמה שיגדל ערכו וזכותו של אדם, שהוא ממשפחה קדושה וטהורה, כך יגדל עונשו אם יחטא ואשם, ולא הלך בדרכי אבותיו הקדושים. וכמו שנאמר באברהם אבינו עליו השלום: 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'. כי כן דרך העולם, האדם השלם יחנך זרעו אחריו ללכת בדרכו.
חכם יוסף גז , יגן ה', דרושי הרב, דרוש ט"ז, עמ' קנ"ה. המכון לחכמי טוניסיה, אלעד, תשס"ט (2009) מתוך 'החכם היומי'
'ונצעק אל ה', א-לוהי אבותינו, וישמע ה' את קולנו' - וקשה, למה לא אמר הכתוב בקיצור: 'ונצעק אל ה' א-לוהינו וישמע''? ולמה הזכיר האבות? -
ונראה לפרש, ונקדים מה שאמרו בגמרא: 'כל התולה בזכות עצמו, תולין לו בזכות אבותיו, וכל התולה בזכות אבותיו תולין לו בזכות עצמו'. ... ובזה יובן כוונת הכתוב: שבשביל שישראל התפללו לה' ותלו בזכות אבותיהם, לפיכך תלה בשבילם, וזהו כוונת הכתוב: 'ונצעק אל ה' א-לוהי אבותינו' - ותלינו לא בזכותנו אלא בשביל זכות אבותינו, ולפיכך: 'וישמע את קולנו'.
חכם יוסף גנאסיא, 'זבד טוב' - פירוש וחידושי הגדה של פסח, דף יג' עמוד ב'. דפוס חי- חדאד ג'רבה תשכ"ב (1962) מתוך 'החכם היומי'
'אני שכבתי ואישנה, הקיצותי כי ה' יסמכני' - וגם כן העניין מעורר ומזהיר לאדם איך צריך לכבד אב ואם, שכל מה שיכבדם כל ימיו לא יכול להשלים שכר צער, שמצטערים על שנה ראשונה שמטפלים בו, וחולי אחד שחלה באותו הזמן שנולד, ושכר שאר הצער יהא מונח עד שיבוא אליהו ויכריע ביניהם. וישתדל כל מה שיוכל להפיק רצון הוריו בתכלית אהבה, הנה שכרו איתו. ...
היזהר בני, ידידי, חביבי, בכבוד אב ואם כמו שמפורש בזוהר הקדוש. וגם לא יכול אתה למלא מקומם כמו שאם מתה אשתך תשא אחרת, אלו - לא כן. אם לא ידעת ערכם, אחרי כן תתחרט על מצווה יקרה, ומרגליות המהנות עליך, אבדת אותם. יותר טוב לך שתקיץ משנתך, בעוד שהם נמצאים אצלך.
חכם יוסף גרג'י, עדות ביהוסף, דף ז', עמוד ב', דפוס הר"ש צוקרמן, ירושלים תרפ"ו (1926) מתוך 'החכם היומי'
לא די לנו בגבול אשר גבלו הראשונים: 'שלושה לבכי ושבעה להספד', אלא צריכים אנו לספוד לצרה ולבכותה שנים עשר חודש, וכמו שנמצא בכתובים: 'שלושים יום ספדו ביום ובלילה, מכאן ואילך ספדו ביום וגרסו בלילה, או גרסו ביום וספדו בלילה עד שספדו שנים עשר חודשי שנה'. על כורחנו זה לפנינו, שהספד תלמיד חכם הוא שנים עשר חודש, ומבטלים בתלמוד תורה או ביום או בלילה, ובשלושים ימים הראשונים, 'יום ולילה לא ישבותו' מהספד תלמיד חכם. וזהו וודאי מידה כנגד מידה, הוא היה בחיי חיותו משים לילות כימים בלימוד התורה, לפיכך 'יום ולילה לא ישבותו' מהספד תלמיד חכם לספר בשבחו. ואפשר שזהו שאמר אותו ספדן: 'תמרים הניעו ראש על צדיק כתמר, נשים לילות כימים על משים לילות כימים'.
חכם יוסף דאנון , דבר יוסף, דף י"ח ע"א, דפוס סעדי הלוי אשכנזי, שאלוניקי, תר"ה (1845). מתוך 'החכם היומי'
'וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח'. - ונראה לי שהתנא בא להשמיענו, שהמצווה מן המובחר הוא שיחדש אדם בכל שנה שאלה חדשה, ולא יהא בכל השנים אומר דבר אחד תמיד. ולכן הוסיף לשאול שאלות חדשות יתר על האמורים בתורה וכזה ילמד אדם לעשות תמיד להיות מחדש והולך כדי להרבות בשבח המקום. ...
'ואפילו כולנו חכמים ... מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים' - אף על פי שלגבי חכמים אין שום חידוש כי אינו חיוב לחדש, אלא שכל המרבה לספר הרי זה משובח שעושה מצוה מן המובחר, וראיה לדבר ממעשה רבי אליעזר ורבי יהושע, שהיו מספרים כל אותו הלילה, ובהכרח היינו שהיו מחדשים חידושים, שאם לא היו אומרים רק סדר הגדה זו וכיוצא לא היו מספרים כל הלילה, כי בפחות משעה היו גומרים אותו, אלא על כן היו מחדשים חידושים רבים, ולכן נמשך להם כל הלילה.
ולפי שיש להקשות מנין להם לחכמים שיש לטרוח בכך, לזה אמר כנגד ארבעה בנים דברה התורה, ומשם ראיה שצריך אדם לחדש דבר בכל שנה... ולמה האריך כל כך אלא ודאי הכל בבן אחד מדבר הכתוב, אלא שיש לו ד' זמנים. בתחילה שהוא קטן הרבה אינו יודע לשאול, ומצוה עליו שיפתח לו, ובהמשך הזמן לשנה אחרת כבר הוא יודע לשאול אלא שהוא תם ואינו אומר רק מה זאת, וכשגדל יותר לשנה אחרת יודע יותר ושואל מה העבודה הזאת לכם, וכן מה העדות והחוקים. וכל זה בא ללמדנו שכסדר הזה יהא האדם נוהג והלך כל ימיו להיות מוסיף דבר חדש בכל שנה ושנה.
חכם יוסף דוד, לחם הפנים, עמ' רמ"ב, מכון גבעות עולם, תשס"ז (2007). מתוך 'החכם היומי'
'כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם' - כתבו חכמי המוסר, שעל השולחן צריך לומר דברי תורה, שהשולחן הזמן הזה הוא במקום מזבח. וכמו שבמזבח צריך הלוי לשורר, אף כאן צריך ללמוד בתורה על השולחן. זה אומרו: 'כי לא על הלחם לבדו', שאוכל על השולחן 'יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה'' - שהיא התורה שלומד על השולחן 'יחיה האדם'. כי אין חיות לו אלא בתורה שאומר על השולחן, ולא על הלחם שאוכל בו.
חכם יוסף די אבילה , ויבא יוסף, עמ' קלא, הוצאת יצחק גרשון, ירושלים, תשנ"ב (1992). מתוך 'החכם היומי'
'עם לבן גרתי ואחר עד עתה' - גרתי פעמיים, כאן והנוסף: 'אויה לי כי גרתי משך, שכנתי עם אהלי קידר' - לומר בשביל ש'עם לבן גרתי' כ"ב שנים, ולא קיימתי מצוות כיבוד אב ואם, גרם שגלה יוסף ממני, כנגד אותם שנים, והוכרחתי לירד אחריו, ויהיו בני גרים בין האומות. וזהו: 'אויה לי כי גרתי משך'.
חכם יוסף הכהן, שופריה דיוסף, פרשת וישלח, דף כ"ב ע"ב, הוצאת בית דפוס רזון, קזבלנקה (מרוקו), תש"ה (1945) מתוך 'החכם היומי'
'בכל עצב יהא מותר ודבר שפתים אך למחסור' - רצונו לומר: כל מה שנעצב האדם על המת נוטל שכר, שהוא הדין שחייב אדם לספוד אדם כשר, אבל על מנת שלא יספר בשבחו יותר מדאי, לפי שאדרבה נפרעים מן המת, וכשם שנפרעים מן המת כך נפרעים מן המספיד. וזהו כוונת 'ודבר שפתים' - רצונו לומר: הדבר שפתים, שמרבה בשבחו יותר מדאי 'אך למחסור'.
ואחי, החכם כבוד הרב רבי יצחק נשיא, ישמרהו ה' ויושיעו, פירש באופן אחר עם מה שאמר הכתוב: 'טוב ללכת אל בית אבל' - וזהו כוונת 'בכל עצב' - רצונו לומר: אם תראה אדם, שנעצב אל לבו בלכתו אל בית אבל, אדרבה, זו היא מעלה ש'יהא' לו 'מותר'. אבל 'ודבר שפתים' - בלכתו לבית המשתה, לדבר דברים בטלים, 'אך למחסור'. עד כאן לשונו.
עוד נראה לעניות דעתי עם הקדמתו לתרץ כל הפסוק שמדבר על הולך לבית אבל, ויהיה כוונת הפסוק: 'בכל עצב יהיה מותר' - רצונו לומר, אם בעצבות לבד שאדם נעצב הוא מקבל שכר, כשיהיה מ'דבר בשפתיים', שאומר 'אך' ונאנח אל לבו, תעלה על דעתך שיהיה למחסור?! - אדרבה, שיהיה לו שכר כפלים על כך.
חכם יוסף הכהן, דברי יוסף, דף כ"ז ע"ב, ונציה, תע"ה (1715). מתוך 'החכם היומי'
'ואלה שמות' - כתב בעל הטורים 'ואלה שמות' - ראשי תיבות 'וחייב אדם לקרות הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום'. ונראה לעניות דעתי, שרמזו כאן לומר, אף שהתרגום אין בו לשון אחר כלל, שהרי השמות עצמם, כגון 'ראובן' 'שמעון', אין בו תרגום כלל, וכפו שפירש רש"י, שמה שאמרו בברכות, אפילו 'עטרות ודיבון', הוא הדין 'ראובן ושמעון', אפילו כך, חייב לקרות השמות עצמן שלושה פעמים.
חכם יוסף הלוי , יבא הלוי, דף עו עמו' ב, דפוס משה די קאסטרו ובניו, קושטא, תרכ"ב (1862). מתוך 'החכם היומי'
דרכם של הרבנים הספרדים, יצירותיהם בכל חלקי מחשבת ישראל, והשקפותיהם על היהדות בכלל, ועל בעיות הזמן החדש בפרט, אינם ידועים. משהו נוגה ואיום, חל בכל הנוגע למסורת התרבותית, הדתית והחינוכית של היהודים הספרדים בימינו. דברים שבעבר הקרוב היו ידועים לכל צורבא דרבנן, אינם ידועים היום, אפילו לאלה, אשר בשם גדולי הדור יכונו. אנו, שגדלנו על פי המסורת החינוכית העתיקה, שהתקיימה דור אחר דור בבתי המדרש הספרדים, רואים את המצב החדש בדיכאון לב ובכיליון עיניים. הגשרים עם העבר נהרסו, הציונים שעמדו באם הדרך נעקרו, השבילים טושטשו וכוסו עפר. מה יעשה הנער שרוצה לגלות את העבר שלו? לאן יפנה? מי יראה לו את הדרך?
חכם יוסף חוסה פאור הלוי, הרב ישראל משה חזן: האיש ומשנתו, הקדמה, דפוס המערב, ירושלים, תשל"ז (1977). מתוך 'החכם היומי'
בדורות אלו, אשר נתמעטו עמלי תורה, ואין משגיח ואין דורש ואין מבקש. והעזות רבה, והאב אינו אומר לבנו הבחור והקטן - אנה תלך? ומה עשית? ומה יש לך עם הסיעה של הילדים? - וכן כאשר יצריך לו חשבונות רבים, והוא אינו משים לב, אפילו על דבר אחד.
חכם יוסף חיים, ברכת חיים, הפטרת יתרו, עמ' קצ"א, הוצאת ישועה בן דוד סאלם, ירושלים, תשנ"ט (1999 מתוך 'החכם היומי'
'אמר רבי יוחנן: בשעה שתפס יוסף את בנימין, אמר לו יהודה: בנימין, אתה תפוס ושלום יש בבית אבא?! מיד כעס יהודה ושאג בקול רם, והלך קולו ארבע מאות פרסה עד ששמע חושים בן דן וקפץ מארץ כנען, ושאגו שניהם יחד, וביקשו ארץ מצרים להפך'. - חכמינו מדברים ברמזים לפי רוח הזמן, ומכנים את בנימין לנוער ישראל, בן-ימין להקדוש ברוך הוא, שראוי להיות לומד בתורה, שניתנה 'מימינו אש דת למו', והיום 'תפוס' ביד החופשים ועוזבי תורה. 'יהודה' - היינו כ מי שהוא יהודי, והתורה נוגעת בשורשי ליבו, צועק מרה בכל שורשי לבבו, ואומר: בנימין, אתה הנוער הישראלי, אתה תפוס ביד הכופרים, ויהי שלום בבית אבא?! בביתו של אבינו שבשמים.
חכם יוסף חיים זרוק (סופה), חכם דוד יוסף ישועה, לכו חזו מפעלות צדיקים, עמ' 648, , ירושלים, תשנ"ז (1997). מתוך 'החכם היומי'
'אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם' - מצאתי בכתב יד דבר ששייך לכאן וזהו עניינו: הרי כתיב - 'עקב אשר שמע אברהם בקולי, וישמור משמרתי, מצוותי, חוקותי ותורותי'.
'אם בחוקותי תלכו ואת' - ראשי תיבות אבו"ת. 'מצוותי תשמורו ועשיתם אותם'- ראשי תיבות אמו"ת. וזה בא לפרש לנו - כשם ששמרו אבותיכם ואמותיכם מצוותי ותורתי, כך אתם תהיו כמותם.
חכם יוסף חיים חזני , שמחת יוסף - פירושים נחמדים על התורה. עמוד 223. הוצאת הספריה הספרדית, מכון בני יששכר, ירושלים, תשמ"ט, 1989. מתוך 'החכם היומי'
לפי שיש ברקיע י"ב שערים, כנגד י"ב שבטים, וכל אחד עולה דרך שער אחד, והם השערים הנזכרים ביחזקאל בסופו. וודאי שהשערים ודרכי השערים גם כן אינם שווים, וכל אחד משונה מחברו, ולכן גם בתפילות הם משונות. ולכן כל אחד ראוי להתחזק במנהגו, כי מי יודע אם הוא משבט ההוא ואין תפילתו עולה אלא על הסדר ההוא. אבל מה שהוא דינים המפורשים בגמרא זהו שווה לכל השבטים.
חכם יוסף חיים ילוז , אוצרות יוסף - טועמיה חיים, עמוד מ"ז. מכון מצמיח ישועה, אשקלון, תשס"א (2001) מתוך 'החכם היומי'
'אנשי אמונה אבדו באים בכח מעשיהם' - משל לסוחר, שהיה רגיל במשא ומתן לרוב בהקפה ומשלם. לימים, נפטר האב, והבנים בוכים: אבינו היה מפרנס אותנו ועתה מי יפרנסנו? והיה שם פיקח אחד שאמר להם: אחזו במעשה אבותיכם ולא תשנו בדיבורכם, וכל הסוחרים יאמינו בכם.
כן כשהצדיק בעולם, הקדוש ברוך הוא משפיע שפע לעולם בשביל הצדיק, יען שהצדיק הוא ערב על כל ישראל. מעתה אין לנו אלא 'בכח מעשיהם' - שהיו גומלי חסדים בגופם והונם, ומעשה אבות יעשו הבנים - לעשות חסד בגופם וממונם
חכם יוסף חיים שרים, דבר יוסף, עמ' 336, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ז (1987) מתוך 'החכם היומי'
במה שראיתי דבר תמוה, באיזה מקומות, שכמה פעמים, בבן שהגיע להיות בר מצווה, ואביו מעכבו להלבישו תפילין עד שתשיג ידו לעשות לו סעודה, ולדעתי זה איסור גמור, והוא עוון פלילי שבוודאי אין להשהות המצווה בשביל זה, ומצווה הבאה ליד האדם יעשנה מיד ואל יחמיצנה כידוע, ואיך יניח את בנו לעבור בשמונה עשה בכל יום בשביל חסרון הסעודה, שאינה אלא חיבוב מצוה בעלמא. ...
ודי, שבעוונותינו הרבים, עוברים על מצוות חינוך, שחייב האב לחנך את בנו במצוות, וכמו שפסק כן מרן ... שקטן היודע לשמור תפילין, חייב אביו לקנות לו תפילין כדי לחנכו עד כאן.
חכם יוסף ידיד הלוי, ימי יוסף חלק ב', עמ' א', הוצא לאור ע"י ר' שלמה ידיד הלוי, ברוקלין, תשל"ב (1972) מתוך 'החכם היומי'
מעלת מצוות כיבוד אב ואם גדולה עד מאוד אשר אין ערוך אליה. ודרשו חכמינו זיכרונם לברכה: כתוב 'כבד את אביך ואת אימך וכתוב 'כבד את ה' מהונך' - הוקש כבודם לכבוד המקום. הנך רואה כמה גדולה מעלת המצווה עד אשר השווה כבודם לכבודו יתברך, אשר אין למעלה ממנו.
ואולם כבוד א-לוהים חקור דבר ולנו לדעת: היאומן כי יסופר, להשוות כבוד א-לוהים חיים ומלך עולם לכבוד בשר ודם?! ומה דמות יערוך?! - וזה באמת פלא גדול, לדעת כמה גדול כוחה של מצווה זו, עד שהשוו בגזירה שווה. ...
מה שאמרו בגמרא: שלושה שותפים באדם - הקדוש ברוך הוא אביו ואמו. ומצינו שהשם יתברך ציווה לכבוד השותפים השניים, שהם - אב ואם, ואילו באמת היה רשות אחר ביצירת האדם, היה השם יתברך מצווה עליו לכבדו כמו שציווה על אב ואם. ולכן על מצווה זו אומר הקדוש ברוך הוא: מעלה אני עליכם כאילו דרתי ביניהם, וכיבדוני שהוכיחו שאין א-לוה מבלעדי.
חכם יוסף יהודה דנא , ברכת יד"י, עמ' 159-160, הוצאת המשפחה, חיפה, תשנ"ט (1999) מתוך 'החכם היומי'
'חכלילי עיניים מיין, ולבן שיניים מחלב' - לפי ששבט יהודה מקבלים פני כל אדם בשמחה ובסבר פנים יפות, ונחשב בעיניו, יותר ממה שנותנים להם יין וחלב לשתות ומואסים ומקנטרים להם. והראיה, שמלכי בית דוד דנים עמהם ודנים אותם, שהוא דרך ענווה.
חכם יוסף יצחק הלוי, עדות ביהוסף, עמ' ר"ל, ירושלים, תשס"ד (2003) מתוך 'החכם היומי'
'וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב' - ארבע במסורה: 'הלוך ושוב', 'הלוך וגדל', 'הלוך ונסוע' , 'הלוך וחסור'. אפשר לפרש אותו על דרך הרמז, והוא: אם אדם לומד איזה דבר, וחוזר ותר כמה פעמים, מלבד שיודע גוף הדבר, כי גם מחדש בו חידושים רבים. אבל אם הוא לומד ואינו חוזר, מלבד שאינו מחדש, כי גם עיקר הדבר שוכח.
ואפשר זה כוונת המסורה, דהיינו כשלומד וחוזר הדבר כמה פעמים, מלבד שאינו מחסר דבר מן הלימוד, כי גם 'הלוך וגדל' - מחדש בו חידושים רבים. אבל אם הוא 'הלוך ונוסע' - שהיינו שאינו חוזר הדבר, מלבד שאינו מחדש בו שום דבר, כי אפילו מה שלומד שוכח, וזהו שסיים 'הלוך וחסור'.
חכם יוסף יצחק שלוש, דברי יוסף- דרושים על התורה ומועדים ודרושים להספדים, עמוד א'. הוצאה פרטית מכתב יד המחבר, ירושלים, תש"ע (2010) מתוך 'החכם היומי'
'כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' א-להיך נותן לך' - ולאו דווקא בעולם הזה, אלא אפילו לאחר שמתו, ונסתלקו מן העולם, וזהו אומרו: 'על האדמה' - חייבים אתם לכבדם.
והכבוד הזה, שחייב הוא לכבדם - הוא ממה שחננך ה' ברוך הוא - אם בתורה, אם בממון, אם בכל מיני טוב. שאם זכית לתורה - תהיה עמל בה לשם שמיים, ותחדש בה חדשים לבקרים, חידושים בכל יום. ואם זכית לממון - תעשה בו המצוות כתקנם, ותחזק ברכים כושלות, ברכי רבנן שכושלות וכיוצא, וזהו אומרו 'אשר ה' אלוהיך נותן' - כבדם במה שנתן לך ה' ברוך הוא.
חכם יוסף כנאפו , זך ונקי, עמ' קי"ז, הוצאת 'חברת אהבת שלום', ירושלים, תשמ"ז (1987) מתוך 'החכם היומי'
'איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם' - כוונתו בעניין המצוות, שאם מזדמנת לו לאדם שתי מצוות, ואינו יכול לקיים שתיהן, מייעץ התנא שיבחר במצווה שהיא 'תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם'. שיש שני סוגי מצוות: מצוות שבין אדם למקום, כגון תפילין, סוכה, לולב וכיוצא בזה. ויש מצוות שבין אדם לחברו, שיש לחברו תועלת מהן, כגון: צדקה, גמילות חסדים, ביקור חולים, הכנסת אורחים, הכנסת כלה וכיוצא בזה. והמצוות שבין אדם לחברו הן בכלל 'תפארת לעושיה' ותפארת לחברו, ואילו המצוות שבין אדם למקום, התפארת רק לעצמו, כיוון שאין לחברו דבר מזה. ולכן, אם מזדמנות שתי מצוות, האחת ממצוות שבין אדם למקום והשנייה מן המצוות שבין אדם לחברו, יבור לו האדם מן המצוות מן הסוג השני.
חכם יוסף לוי, דרש יוסף, עמ' סה-סו, הוצאת המשפחה, תשס"ט (2019) מתוך 'החכם היומי'
'רבי יוסי בן יהודה אומר: הלומד תורה מן הקטנים למה הוא דומה? - לאוכל ענבים קהות, ושותה יין מגתו' - נראה שיש שתיים רעות שנמשכים מלימוד הקטנים, דהיינו מתוך שהוא קטן, אין לו סדר ללמד את אחרים, שהרי אינו דומה מי שלומד לעצמו למי שמלמד לאחרים, שמלמד לאחרים צריך לומר הדברים באופן אחר, מפורש יותר, כדי שיבינו דבריו. וכן צריך המלמד להמשיל שום משל כדי שיבינו דבריו. אם כן מתוך שהוא קטן אין המשל שממשיל דומה לנמשל בכל קצותיו.
חכם יוסף מונטקיו , יוסף עליו, פרק רביעי, דף לב עמ' א, דפוס בצלאל הלוי אשכנזי, סלוניקי, תק"ח (1748) מתוך 'החכם היומי'
'ואתם הדבקים בה' א-לוהיכם, חיים כולכם היום' - המפרשים מקשים: וכי אפשר לו לאדם שידבק בשכינה?! - ומתרצים על פי חכמינו זיכרונם לברכה: 'אלא כל המידבק בתלמידי חכמים, כאילו מידבק בשכינה'. אך שמעתי פירוש אחר, והוא שאמר ה'שולחן ערוך' בחלק אורח חיים, כי צריך שליח צבור כשיגמור קריאת שמע יאמר בסוף 'ה' א-לוהיכם אמת', כדי שישלים רמ"ח תיבות בקריאת שמע, כנגד רמ"ח אברים שבאדם. לכן אמר הכתוב: 'ואתם' - כלומר אותיות 'ואמת', כלומר כשתידבק 'אמת' עם 'ה' א-לוהיכם', אז 'חיים כולכם היום', כלומר הגוף כולו שלם. אך אם לא תשלים 'ה' א-לוהיכם אמת', נמצא הגוף חסר שלושה. ולכן צריך לומר 'ה' א-לוהיכם אמת'.
חכם יוסף מור יוסף, תהלות ליוסף, עמ' 29, הוצאת מכון 'בגדי שש', ירושלים, תשס"ב (2002). מתוך 'החכם היומי'
'וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור, והארץ אזכור' - שהוא ריבוי אחר ריבוי, ואין ריבוי אחר ריבוי, אלא למעט להורות שתמה זכות אבות. על כן מכל שכן, גבי זכות אימהות לא מצאנו הדרש מסוג זה, משום שעדיין לא תמה זכות אימהות, לכך זכתה אסתר לקכ"ז שנות שרה ולא לקע"ה שנות אברהם. לכך 'לא נגאלו ישראל אלא בזכות נשים צדקניות' - היינו זכות האימהות, ועדיין לא תמה זכותם.
חכם יוסף מטראני, צפנת פענח חדש, ערך זכות וחוב בד' אופנים, דף מ' ע"ב , פרנקפורט, תנ"ד (1694) מתוך 'החכם היומי'
'וירח את ריח הניחוח, ויאמר ה' אל ליבו: לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי'. - הנה מפני אותו נחת רוח שעשה נוח בקורבנותיו לפניו יתברך, הגדיל ה' לעשות ונשבע, שלא יביא עוד מבול לעלם, והנה זכותו של נוח קודם המבול, לא הספיק אף להגן על בני דורו, ואיך עתה הספיק להגן גם על הבאים אחריו עד סוף כל הדורות? איזו סגולה היתה בקורבנותיו של נוח אחרי המבול? ... מפני מה מחשבתו של נוח נתקדשה יותר אחרי המבול, וזכותו גדל להציל כל הדורות על ידי מחשבתו הטהורה, דווקא עכשיו? - ראה נוח במו עיניו, מה שהגיע לבני דורו ככתוב: 'וימח את כל היקום, אשר על פני האדמה', והאזין והקשיב את הזעקה האיומה של כל היקום, ראה את האסון הנורא, אשר המיט האדם על עצמו על ידי מעשיו הרעים.
חכם יוסף מרדכי סיבוני, ים המוסר -חלק א', פרשת נוח, עמ' כ"ד, ירושלים, תשס"ט (2009) מתוך 'החכם היומי'
אילו יאמר כל אדם לנפשו, איש חשוב אני, ואין זה מכבודי להקדים ולשלוח מנות לפחות ממני, אלא אמתין עד שישלח לי הוא ואשיב לו. או אז, לא זו בלבד שלא תרבה אהבה ואחווה, אלא להיפך, חס ושלום. לפיכך הקפיד הכתוב לאמור 'ומשלוח מנות איש לרעהו' - כל מקום שנאמר 'איש' הוא לשון חשיבות, לאמור, דווקא מי שמחשיב עצמו לאיש חשוב ונכבד, עליו להקדים ולשלוח לרעהו הפחות ממנו לפי דעתו, ואז ישוב רעהו וישלח לו. ועל ידי כן תרבה האהבה והאחווה בין בני ישראל.
חכם יוסף משה עדס, אמרי יוסף, ב: נ"ך מועדים וסיומים, עמ' שכא-שכב, 'מעלות יוסף'. ירושלים, תשע"ז (2017) מתוך 'החכם היומי'
שאלה: עיר שיש בה שליח ציבור קבוע מכמה שנים. והן היום, עבר דרך שם תלמיד חכם, שהוא גדול בתורה, וחילה פניהם, ושמוהו לשליח ציבור, והוא אלמן. והן היום שבאו ימים הנוראים שאלו מי יתפלל, אם יתפלל התלמיד חכם שמינוהו מחדש כמו ארבע חודשים אף על פי שאינו נשוי או יתפלל השליח ציבור הקבוע מכמה שנים, אף על פי שאינו גדול כיוון שהוא נשוי.
תשובה: ... והן היום באתי להודיע, שגוף המעשה, העיירה לארשו, יגן עליה א-להים, כי כאן נמצא, כאן היה, החכם רבי יעקב ביטון, ה' ישמרהו ויחיהו, וחילה פני הגבירים והפרנסים שישימו אותו לשליח ציבור, וגם אני הסכמתי עמהם, יען הוא אדם ראוי והגון. ושמו אותו לשליח ציבור. והן היום שבאו הימים הנוראים, באו פרנסי הקהילת קודש לפני, ושאלו את פי להגיד להם כיצד ינהגו. יען החכם רבי יעקב ביטון הנזכר אינו נשוי, ואמרתי להם שדין זה הוא פשוט ממה שכתב מור"ם: שצריך שיהיה נשוי, והוא דעת 'הכלבו' זיכרונו לברכה, ומור"ם כתב: 'ועל כל פנים, כל ישראל כשרים הם'. והשיבו לי, שסוף סוף, כיוון שהיה לנו שליח ציבור קבוע מכמה שנים, והוא נשוי אשה, אם קודם להחכם רבי יעקב ביטון, אף שהוא גדול בתורה, כיוון שאנו נשוי אשה ושרוי וכו'. ואמרתי להם, שהשליח ציבור הקבוע מישן הוא קודם, כיוון שהוא נשוי אשה, אף שאינו גדול בתורה. והפרנסים, ה' ישמרם אמן, דיברו עם החכם רבי יעקב ביטון הנזכר את כל האמור, ויאמרו לו שיבוא וידבר עמי. ומה שאנו עושים הוא רצוי ומקובל עליהם. והוא לא עשה כן, והלך ופיתה את לבות קצת יחידים, ויצא הדבר מחלוקת רב ביניהם.
והן היום באתי להגיד לפני מורי ורבותי את דבר המשפט, שידעו רבנן שהדבר כדין, הנה מצאנוה להרב הגדול אבי התעודה 'פני משה' ... כי דין זה לא הוזכר בשום פוסק זולת בשליח ציבור לימים נוראים משם 'הכלבו'. ומרן, זיכרונו לברכה, לא הביא סברתו. ועוד צידד לומר כי אף 'הכלבו' לא אמר כן, אפילו להמנהג, הלא להוציא רווק שלא נשא אשה מעולם, ותוקף יצרו, מה שאין כן אם כבר נשא אשה אף שאחר כך מתאלמן לא תוקף יצרו. וסוף דבר זו הלכה.
חכם יוסף נחמולי, אשדות הפסגה, חלק א, אורח חיים, סימן ב, דף ב עמ' ב- דף ג עמ' א, הוצאת אוצרות גאוני ספרד, אשדוד, תשנ"ז (1997) מתוך 'החכם היומי'
מצוות הכנסת אורחים - ביותר יגדל מצווה זו, על אשכנזי הבא בין ספרדים או להיפך, ולא כרבים מעמי הארץ האומרים שספרדי ילך לספרדים ואשכנזי לאשכנזים, וכל מין ירחם על מינו, כאילו בני ישראל הם שני אומות, חס ושלום. ובוודאי שהאומר כן מחרף מערכות א-להים חיים, כי חרפה היא לנו, וכולנו בני איש אחד, א-ל אחד לכולנו, תורה אחת ומשפט אחד, ולמה נבגוד איש באחיו?!
חכם יוסף ניסים בן אדהאן, מעשה בראשית, חלק ד', עמ' 545-547, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ו (1986) מתוך 'החכם היומי'
יש לנו לדעת מה שייכות לשמירת שבת ושאר מצוות עם כיבוד אב ואם? עד שאמר 'כל זמן שמכבד את אביו ואת אמו אין חטא בא על ידו' - ונראה בהקשר הדברים, במה שמובא במסכת קידושין דף ל"א: 'בשעה שאמר הקב"ה 'אנוכי ה'' ו'לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני', אמרו אומות העולם – לכבוד עצמו הוא דורש. כיון שאמר 'כבד את אביך ואת אמך' חזרו והודו למאמרות הראשונות'.
על כן נמצא שלא האמינו במאמרו יתברך כי אם על ידי מצוות כיבוד אב ואם. אבל מי שאין מקיים מצוות כיבוד אב ואם, יבוא לטעות גם בשאר המצוות, ובכללם גם מצוות 'אנוכי ה'' ו'לא יהיה לך' כטעות אומות העולם. ואז בר מינן וחס וחלילה יבוא לחילול השבת וביטול תורה ומצוותיה.
חכם יוסף סוסו הכהן , ויפתח יוסף, עמוד ק'. הוצאת המחבר, ירושלים- באר שבע, תשל"א (1971). מתוך 'החכם היומי'
'אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה' - אותך ואת צדיקים כיוצא בך. והרצון בזה כי הוא יתברך סבב על יעקב, שיבוא למצרים ראש לגלות בניו, ולהבטיחו להעלותו משם, למען אשר עלייתו ממצרים תעמוד לנס, ותהיה מורשה לבניו אחריו. כי יפליא יתברך חסדו עמהם, להעלות גם אותם מבור גלותם ... והוא מבואר בדברי הנביא: 'מזרה ישראל יקבצנו כי פדה ה' את יעקב' - לומר יש להם לבטוח בהשם יתברך, שיקבץ נדחיהם מבין הגלויות כי מכבר פדה ה' את יעקב אביהם, ועל היות כח הבנים כלול באבות. לזה גאולת יעקב אבינו, עליו השלום, מורשה לגאולת בניו.
חכם יוסף סימן טוב ערב הכהן, ויצבור יוסף, פרשת שמות, עמ' ל"ח, דפוס המערב, תשכ"ד (1974) מתוך 'החכם היומי'
פירש 'ברית יעקב' ... על פי מה שכתב מהר"מ, על מה שאמרו בבראשית רבה: 'עד שובך אל האדמה' - אמר לו הקדוש ברוך הוא: קומץ עפר של אדמה שנבראת ממנו, לא גזולה היא בידך, 'כי עפר אתה ועל עפר תשוב'. כי כשאדם משפיל עצמו ונפשו כעפר לכל, עדיין הוא עפר כבראשונה, ובכל מקום שהוא בחזקת עפר הוא, אבל בזמן שמתגאה, אך יצוא יצא מעפר, ואז נחשב כאילו גזל העפר. עד כאן דבריו.
וידוע מה שאמרו זיכרונם לברכה, שעוון הגזל מעכב התפילה, ומשום כך אם הוא גס רוח - אין תפילתו נשמעת, שכאשר גבה ליבו, יצא מכלל עפר, ויש בידו גזל קומץ עפר, ולכך אין תפילתו עולה למרום, ואינה נשמעת. אבל אם משים עצמו כבשר רך ועניו, אם כן הוא עפר בכל מקום שהוא, ואין קומץ עפר גזל בידו ותפילתו נשמעת. וזהו שאמר רבי יהושע בן לוי שם, ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת. עד כאן דבריו. ...
ונראה לעניות דעתי, שתקנו אנשי כנסת הגדולה בסוף תפילה שמונה עשרה: 'א-לוהי נצור לשוני מרע וכו' ולמקללי נפשי תידום, ונפשי כעפר לכל תהיה' - שיהיה אוחז במידת הענווה, וקומץ עפר אינו גזול בידו, ובזה תהיה תפילתו מתקבלת. וזהו שמסיים: 'יהי לרצון אמרי פי וכו'. ודייק ומצא קל. ואחרי כותבי בזמן רב, ראיתי לעטרת ראשי שאר בשרי הרב 'יושב אהלים', זיכרונו לברכה שדרך בזה, יעויין שם פרשת בהר דף צ"ה, ושש ושמח כמוצא שלל רב, שכיוונתי לדעת קדוש ועליון.
חכם יוסף ענתבי, ויצבור יוסף, דף קנב ע"ב-קנ"ג ע"א, דפוס שמואל הלוי צוקרמן, ירושלים, (תרע"ט 1919). מתוך 'החכם היומי'
כתבו חכמי המוסר, ששלושים יום קודם פסח, צריך האדם לחקור ולדרוש מי הוא מהתלמידי חכמים, שצריך וייתן לו כפי מה שחננו ה', ויחון על דלים ואביונים. ולא כאותם העשירים, אשר הם רצים ושמחים לעשות להם ולבניהם, בגדי רקמה ובגדי משי כפולים ומכופלים, ואם יראו בשוק ביד הסרסור בגדים חמודים כחפצם, אף שיהיו ביוקר לא ישובו מפני כל. ואם יקרב עני לפתח ביתם, הם 'קול ברמה נשמע', וגוערים בו, ודוחפים אותו, ומתרחקים ממנו, כשור מועד בימי ניסן. וכי יראו בעל השיר ועוגב וחלילים, נותנים להם מנה יפה וטפופה, ואיש אשר אין לו, מלווה מה לתן לבעל עוגב, ויבוזו כסף, יבוזו זהב, והעניים אין חונן ואין מרחם. והקדוש ברוך הוא אומר להם: 'חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי', המעט מכם אשר העלמתם עיניכם בשאר הימים וריחקתם מן הצדקה, גם תוסיפו סרה בימים אלה, אשר כל העולם כולו שמחים, והעניים שבעים במרורים, ויתעטפו ברעב ובחוסר כל. והלא חכמינו זיכרונם לברכה אמרו: 'בפסח נידונים על התבואה', ואם הם לא ישגיחו בעניים, ובברכת ה' אשר נתן להם, מה יעשו ליום פקודה כשיפקד דינם בשמים, וודאי שישתלמו מידה כנגד מידה, שירדו מנכסיהם וימותו ברעב ובחוסר כל, הם ונשיהם, על כי מרבים כבודם וממעטים כבוד שמים, שהם העניים, שהם כלים שבורים ואין ראוי לאדם להיות כפוי טובה, שה' יתברך חננו ונתן לו עושר וכבוד ונכסים, וצריך לתן ממנו לתלמידי חכמים ולעניים, וישמח כשנותן ממנו על שקיים מצוות בוראו, ולא יהיה נחשב בעיניו כלום, כל הון ביתו נגד רצונו יתברך.
חכם יוסף פינטו , דרשות רבי יוסף פינטו, לקח טוב, [חלק ב] ויקרא במדבר, עמ' כ"ב, מכון פי ישרים, ירושלים, תשס"ט (2009) מתוך 'החכם היומי'
הביאני המלך חדריו, עטרת ראשי, הגאון מרן אבא, זיכרונו לברכה, בספרו 'ברכת מועדיך לחיים' ... וזה לשונו: אמרתי לבוא בכלל ישוב, למה ששאל אותי בני, יונק וחכם, בן פורת יוסף, ה' ישמרהו ויחיהו, שמאחר שהמקרא כתוב פסוק: 'ולקחתם לכם ביום הראשון: פרי עץ הדר, כפות תמרים, וענף עץ אבות, וערבי נחל' - נמצא שארבע מינים ניטלים באחד, ובקדימה הקדים הפסוק לאתרוג, וקראו הדר, אם כן, היה ראוי, שיתקנו הברכה על האתרוג כמו שנאמר ממה שכתוב בברכות על פסוק 'ארץ חיטה ושעורה וכו' - שמוקדם בפסוק מוקדם בברכה ... ובני יוסף רצה לתרץ לזה - למה מברכים על הלולב ולא על האתרוג כי הלולב הוא מן אילן ועץ שהוא עץ הגדול, שקיים שנים רבות מכל האילנות. כי עד שנותן פרי צריך שבעים שנה, ואחר שנותן הפרי חי עוד מאה שנה, אם כן אין זקן בכל ארבעת המינים יותר גדול בשנים, משום כך מברכים על הלולב, וכן מצאנו שהקדוש ברוך הוא חלק כבוד לזקנים.
חכם יוסף פלאג'י, ויוסף את אחיו, מערכת אלף, סימן ט', דף ז' ע"א, דפוס חכם מרדכי בארקי, איזמיר, תרנ"ו (1896) מתוך 'החכם היומי'
אמי גדלתני, עליה היו כלנה, העמסה הרבה סבלה, ימי אלמנות של ארבעים שנה ...
איך אתנחם שנפשה משתוקקת לעלות ארצה, עשינו כל מאמצים ולא הועיל, חוקי המדינה נעלו דלתות בפניה. תתנחמי אמי, מחשבתך הטהורה לפועל נחשבת, נשמתך בתוככי ירושלים שרויה. תתנחמי בייסורים, שהם מרבים שכר, גם מדותייך הטובים והאמונה, ישלם ה' פעלך.
חכם יוסף פרץ , תהילתו בפי, עמוד קמ"ח. הוצאת מכון פי ישרים, ירושלים, תשס"ט (2009) מתוך 'החכם היומי'
אף על פי שהראשונים היו נוהגים - שהגדול קורא להם ההגדה, ככתוב בגמרא: 'מצה ומרור וחרוסת - אמר רב הונא: כולם לפני מי שאומר ההגדה' - ופירש רש"י: שהגדול שבהם עושה ההסדר ואומר ההגדה. ... מכל מקום נהגו אבותינו לקרוא אותה כל המסובים בקול רם יחד האבות והבנים, הגדולים עם הקטנים ובניגון ערב של השמנה המקובל בידנו. ...
והטעם לאמרה ביחד, והוא בעבור להגדיל הרינה ולהאדירה, יען כי ברוב עם הדרת מלך, ועוד כדי לשתף התינוקות להרגילם בקריאתה, ולחנכם בעבודת הקודש. כך שמעתי מפי זקני תורה.
חכם יוסף צוברי, הגדה של פסח, מגיד מראשית, עמ' ס"ג- ס"ד, תל אביב יפו, תשמ"ה (1985) מתוך 'החכם היומי'
'ויקרא יעקב אל בניו ויאמר: האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. הקבצו ושמעו בני יעקב, ושמעו אל ישראל אביכם' - שקשה, כיוון שאמר: 'האספו ואגידה לכם', מה חזר לומר: 'הקבצו ושמעו'? - כבר אמר האספו. ב': למה תחילה אמר: 'בני יעקב' וחזר: 'אל ישראל אביכם'. ג': 'ושמעו', 'ושמעו' - פעמיים, למה? - אמנם יעקב אבינו, עליו השלום, כשרצה לברכם אמר: 'האספו ואגידה לכם', ואחר כך ראה כי עדיין, אף על פי שהיו אסופים הגופים יחד, אפשר שהלבבות יהיו מפורדים ומובדלים, והיה פירוד הלב ביניהם, ובמקום שיש הבדל ופירוד - לא יוכל הברכה לחול. לכך חזר לומר: 'הקבצו ושמעו בני יעקב' - הקבצו הלבבות יחד.
ואז 'האספו' - שלא תהיו צדיקים ותהיו נקראים 'בני יעקב' יחול הברכה - כי שם יעקב הוא כשאינו זכאי, שכתוב: ולא אותי קראת יעקב' אבל 'כי יגעת בי ישראל', וכפי שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'גדול השלום' - שאפילו ישראל עובדי עצים ואבנים, אין השטן יכול לקטרג עליהם, שכתוב: 'חבור עצבים אפרים - הנח לו', ואף על פי שהברכה יחול אף שתהיו 'בני יעקב' - ראוי הוא שתהיו צדיקים, 'ושמעו אל ישראל אביכם' - עד שיוחס שם ישראל עליכם.
חכם יוסף צרפתי , ספר יד יוסף, פרשת חיי שרה, דרוש שלישי, דף כ"ט ע"א. הודפס בבית עמנו-אל בן הישיש יוסף עטיאש זצ"ל, אמשטרדם ת"ס (1700). מתוך 'החכם היומי'
המונח 'חדר' לא היה קיים בתימן, השם הזה נוצר במזרח אירופה, ואין לו כל שייכות אלינו. בתימן היה 'כניס' - בית כנסת. וכך שמו בגמרא. ...לפיכך לדעתי חייבים לשמור על מסורת גם ביחס לשמות פשוטים כאלה, כי הם סימני הזהות שלנו. אותו שם שהיה מקובל בארץ ישראל ובבל לפני אלפיים שנה, נשאר ונתקיים בידינו אנו עד ימינו. ונניח ה'חדר' לבעליו.
חכם יוסף קאפח , כתבים חלק ב', שער חמישי: יהודי תימן - על יהודי תימן וארץ ישראל, ערך יוסף טובי, עמ' 906, ירושלים תשמ''ט (1989) מתוך 'החכם היומי'
'למה כל האבות תובעים ומחבבים קבורת ארץ ישראל? - ... רבי יהושע בן לוי אמר: ... 'אתהלך לפני הי בארצות החיים' ... אמרו רבותינו שני דברים בשם רבי חלבו: ... שמתי ארץ ישראל חיים תחילה בימות המשיח, ואוכלים שנות המשיח. ורבי חנינא אמר: מי שמת בחוץ לארץ ונקבר שם, שתי מיתות בידו' - יעקב ומשה ויוסף הרמוזים בתיבת 'ימי', כל אחד תפס דבר אחד מאלו השלושה: יעקב תפס סברת רבי חנינא, שמי שנקבר בחוץ לארץ יש לו שני מיתות, שהוא החיבוט הקבר, לפיכך ציווה שיקברו אותו בארץ ישראל. יוסף תפס סברת רב חלבו, שמתי ארץ ישראל חיים תחילה, לפיכן ציווה שיעלו עצמותיו לארץ ישראל, משום שלעניין התחייה, די בקבורת עצמותיו שם. אבל משה תפס סברת רבי יהושע בן לוי, שמי שהולך ארבע אמות בארץ ישראל נתכפרו לו כל עונותיו, לפיכך היה רוצה לילך שם בחייו.
ושמעתי משם רבינו הקדוש מרן, במה שאמר יעקב: 'אמותה הפעם' - שמילת 'פעם', הוא לשון הילוך, כמו 'פעמי מרכבותיו', שאמר הכתוב. והכוונה הוא שיעקב אבינו לא מת, אלא המיתה היה, שמקודם היה הולך ברגליים למקום שהיה רוצה, ועכשיו אינו הולך אלא עומד במקום אחד. וזהו שאמר: 'ויאסוף רגליו' אל המטה, כלומר שהמיתה של יעקב הוא שאסף רגליו, ולא מת ככל אדם, ולא היה אלא אסיפת הרגלים. זהו שאמר: כיוון שראיתיך חי, אני לא אמות, אלא הפעם, כלומר אסיפת הרגלים לבד.
חכם יוסף קובו , גבעות עולם, דף קיג ע"ב-קיד ע"א, דפוס מרדכי נחמן וחברו חיים ליאון קלעי, שלוניקי, תקמ"ד (1784). מתוך 'החכם היומי'
בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני לקבל את התורה, אמר להם הקדוש ברוך הוא תנו לי ערבים שאתם שומרים אותה, ניסו להציע את אברהם יצחק ויעקב, את הנביאים, את השמיים והארץ, והקדשו ברוך הוא לא קיבל אותם, עד שאמרו בנינו ערבים שלנו. ערובה זאת, מחייבת כל אחד ואחד מישראל, ללמד את בניו ובני בניו, תורה משחר ילדותם, אם על ידי עצמו, אם על ידי אנשים חכמים ויראי שמיים.
ולא לחינם רבי חייא בר אבא לא היה טועם כלום עד שהוא חוזר עם בנו מה שלמד אתמול, ועוד מוסיף ללמדו פסוק יותר. ללמדנו שהדאגה הראשונה של ההורים צריכה להיות ללמד את בניהם תורה, שהיא הערובה הנאמנה ביותר לקיומו הנצחי של עם ישראל. שכל כוחות הכפירה והבערות שבעולם לא יוכלו לו. בהכנסת בנינו לתלמוד תורה, משחר ילדותם, בכל מקומות מושבותינו, אנו פורעים הערבות שלנו, בתי תלמוד תורה והישיבות הם בית היוצר של האומה, הם התחליף להר סיני שאנו עומדים יום יום לפניו ושומעים קול א-להים חיים מדבר מתוך האש זו התורה: 'ושיננתם לבניך ודברת בם'.
חכם יוסף קורח, ענף עץ אבות, חלק ב', עמ' תקע"ח-תקע"ט, הוצאת בנו פנחס קורח, בני ברק, תשנ"ד (1994) מתוך 'החכם היומי'
בשנת אלף שבע מאות וחמש עשרה, חברי קהילת 'מקווה ישראל' בקוראסאו הקימה מוסד בשם 'חברת החסד העברית'. אוסף המכתבים העשיר אשר נותר בידינו מימים אלו, הוא עדות נאמנה לעבודת קודש שפעלה החברה הזו. ... אנשים אלה פעלו בחריצות: הם ביקרו חולים וטיפלו בהם, סיפקו כסות לערומים והביאו מתים לקבורה. מטרתם היחידה הייתה לעזור לנזקקים ולעודד את האומללים, ללא תלות במדינת המוצא שלהם ואמונתם הדתית, והם תמיד השתדלו להגיש בזריזות סיוע למי שזקוק לו. ... וגם היום, כשהחברה כבר אינה קיימת, עבודת הקודש ממשיכה להתבצע על ידי הממונים בבית הכנסת של העדה. מעולם לא ראית יהודי מסכן מתהלך ברחובות קוראסאו חסר אונים; בית הכנסת היה בית בטוח ותומך לכל אלו אשר לא היו מסוגלים להרוויח את לחמם. עובדה ידועה היא כי היהודים של קוראסאו הצטיינו בצדקה והכנסת אורחים לאחיהם, כשם שהעניקוה גם לזרים.
חכם יוסף קורקוס, תולדות יהודי קוראסאו, A synopsis of the history of the Jews of curacao, תרגום יאיר סעדון, עמ' 20, קוראסאו, תרנ"ז (1897) מתוך 'החכם היומי'
'למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה? - לומר לך: מה פה אדומה מכפרת, אף מיתת נשים צדקניות מכפרת' - הנה ידוע, שהשווה הכתוב אישה לאיש לכל דבר כפרה. וכתב הרב 'טירת כסף', זיכרונו לברכה, שלא די לנו, במה שנסמכה מיתת אהרון לבגדי כהונה - לומר לך: מה בגדי כהונה מכפרים, אף מיתת צדיקים מכפרת?! - שזה משם אומר דווקא מיתת אנשים צדיקים וחכמים היא מכפרת אבל מיתת נשים צדקניות מי יאמר, שיש להם מעלה זו, שמיתתן מכפרת? ...
שאין כן בנשים, שאלו נשים במה זוכות לדבר גדול כזה, והרי אינם חייבות במקרא ובתלמוד, ואף שיהיו צדקניות. משום כך נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה, ללמדנו דבר חדש, שאף מיתת נשים צדקניות מכפרת כמו שפרה אדומה מכפרת. והיינו חידוש שחידשה תורה, שפרה אדומה הגם שהיא נקבה - מכפרת. שזה, רבותינו זיכרונם לברכה, המה ראו כן תמהו במדרש וזה לשונם: מפני מה כל הקורבנות זכרים, וזו נקבה? אמר רבי איבו משל לשפחה וכו' - כך תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל. הרי שבעיניהם ייפלא, שלא מצינו קורבן, אלא זכרים ולא נקבות. ופרה דווקא, אף שהיא נקבה - מכפרת. כמו כן חידשה לנו התורה, וסמכה מיתת מרים לפרה אדומה - לומר לך וכו'.
חכם יוסף רובין אלקבלה , יוסף חן, דרוש ה' לאשת חיל, עמ' מ"א, דפוס אברהם תשובה, טריפולי, תרפ"ח (1928). מתוך 'החכם היומי'
והוא היה ממש כדמיון האב, המסב על השולחן עם בניו, ונשא להם משאות מאת פניו, לכל אחד ואחד די מחסורו, ומלמד להם דרך הישרה וההנהגה הטובה, וכמו שאמר הכתוב: 'כי מציון תצא תורה'. ועליהם נאמר: 'וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב' - שמחים בעולם הזה וטובי לב לעולם הבא, כי זכו בשתיים - שפע ותורה. לא כן עתה, בעוונותינו הרבים, מיום שנחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל, והקדוש ברוך הוא 'משגיח מן החלונות' להחיותינו, כיום הזה מתמצית ההשפעה. וזה הדבר 'דודי שלח ידו מן החור' – דהיינו: תמצית, ואף גם זאת 'עבדים משלו' כי באה בעקיפין, ו'על כן מעי המו' - כי לו זכינו לאורו, וגם כי נחסר הדור.
חכם יוסף רפאל עוזיאל, איש צעיר, דרוש למעלת ארץ ישראל, דף ט' ע"ב, דפוס ישראל ב"ק, ירושלים תרל"ד (1874). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד כתבו לכם, אף אם הניחו לו אבותיו ספר תורה בירושה.
'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם' - בעיקר הדרשה של 'כתבו לכם', שדרשו הגאונים אשר בארץ המה זיכרונם לברכה, שצריך שכל אחד מישראל יכתוב משלו ...
בפרט למה שכתב רמב"ן על פסוק 'כתבו לכם', שהקדוש ברוך הוא ציווה למשה וליהושע שהם יכתבו וילמדו התורה לישראל, ולפי מה שהבנתי מדבר הספר 'בית יהודה' שמילת 'ולמדה' חוזר על הכתיבה ללמדם כתיבת ספר תורה, בכך זאת מילת 'לכם' לא שייך לבני ישראל, ועל זה לא זכיתי להיות מבעלי תשובה, אחר כן מצאתי בספר החינוך שכתב שמצווה לכל איש מישראל להיות לו ספר תורה, ואם כתבו בידו הרי זה משובח, והרב מ"ח כתב שזה שאמר שאף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה מצווה לכתוב משלו, שנאמר 'ועתה כתבו לכם' ההוכחה אינה מתיבת 'לכם', שהרי בירושה הוי לכם כמו אתרוג והרבה דברים בעינן 'לכם' ויוצאים בירושה, אלא ההוכחה היא מתיבת 'כתבו' וכו' עיין שם.
חכם יוסף שאול אלישר, 'ויוסף שאול', דף פ"ב ע"ב, ירושלים, תש"ב (1942) מתוך 'החכם היומי'
כי הנה דרך בני אדם, שבעת פטירתם, בבואם לצוות את בניהם ואנשי ביתם, עיקר צוואתם על ענייני העולם הזה - כיצד יתנהגו 'על המחיה ועל הכלכלה', והלוואי כי אחר חיפוש וחשבון העולם הזה, יחפשו קצת בחשבון טהרת הנפש, ולפעמים כי לא יבוא לידי קיום חשבון העיקרי כי תקפתו המיתה בר מינן. ומזה הטעם, בעיני בשר, לו יעשה בהיפך, חשבון גדול - הנפש יחפש בתחילה. שבחשבון הגוף בפנקסי החנות בכל עת ובכל רגע הוא עושה חשבון, לא כן חשבון הנפש העלובה. ...
והתיקון לחיפוש הזה, חיפוש הנפש כי בעוד האדם בחיים חיותו, בריא וחזק, שיכתוב צוואה ויצווה לבניו ולבני ביתו אחריו כמו שכתוב באברהם: 'למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'.
חכם יוסף שאלתיאל , יוסף אברהם, עמ' רל"ז-רל"ח, הוצאת מכון גנזי המלך, ירושלים, תשס"ח (2008) מתוך 'החכם היומי'
מי שחננו ה' שכל, וגם הוא מצדו, לא יבצר להכין עצמו בהכנות הראויות, ולקשר נפשו עד שתהיה משכן לחכמה - ודאי שרוח א-להים תהא חופפת ומרחפת עליו, ופסוק מלא הוא 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', ובלי ספק ירד עליו השפע הא-להי, כמו שנאמר על מורנו החכם רבי יצחק אשכנזי ותלמידיו, שכאשר יאמרו הפילוסופים, שתיכף שיהיה החומר מוכן - תבוא אליו הצורה, וכן היו עושים בני הנביאים - רוצה לומר: התלמידים שהיו נכספים לנבואה, שמשם הכוח לפעול אותות ומופתים, ומי שהגיע לאותה מדרגה אשרי יולדתו. ואולם לדעת החלק העיוני של חכמת הקבלה, יש דרכים המדריכים לחדרי סודותיה תמצאם בספרי המחברים, וקצתם נמסרים פה אל פה, מהשקועים בחכמה לראויים 'ליראי ה' ולחושבי שמו', וקצתם תמצא במאמר השני לספר 'כנפי יונה', ובסוף ספר כוונות האר"י ובספרי 'בעל הרוקח', ובחיבורי בבירור, יותר מכולם, אוציאם לאורה, אם יחפוץ ה', ואז תתענג על ה' ותראה אורים גדולים, וראה ועשה. אבל כל זה אינו מספיק, שצריך לעזר וסיוע א-להי שיכווין לסודות, ולא כל מזג מוכן לאלו. גם לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול.
חכם יוסף שלמה דלמדיגו, מצרף לחכמה, פרק י', עמ' 26. הוצאת י. בקר (המהדיר), ירושלים תשס"ז (2007). מתוך 'החכם היומי'
אם יתמיד בלימודו, וישמע לקול הוריו ומוריו, בוודאי שיצליח לעלות מעלות רמות בלימוד התורה ויראת שמים. וצריך להיות ענותן ושפל ברך, אפילו אם הגיע להוראה צריך להתייעץ עם מי שגדול ממנו בחכמה. ואין מה להתבייש בזה.
חכם יוסף שרביט, ספר אמרי יושר, עמ' ט-י, הוצאת פאר הקודש, אשקלון, תש"ע (2010). מתוך 'החכם היומי'
על האדם להרחיק מביתו ממון כלשהוא, שאינו שייך לו לפי האמת והיושר. כי כשחס ושלום, נכנס אל הבית ממון גזול, וקונים בו אוכל לילדים, אוכל זה מוליד בליבם הרהורים רעים, ומחשבות זרות, ובסופו של דבר, אף עשוי לגרום להם לפרוק עול, ולנטוש את דרך ה', חס ושלום. אם התברר לאדם, שבא לידו ריווח כלשהוא, שאינו מגיע לו לפי האמת והיושר, גם אם מצבו הכלכלי דחוק ביותר, יתגבר על יצרו ויחזיר ממון זה לבעליו, ובזכות מעשה שכזה, עוד יזכה בעתיד לרוות רוב נחת מכל יוצאי חלציו. וגם מלבד השפעת הדבר על נשמתם של הילדים, יש לדעת שבדבר זה טמון כל הצלחת האדם בעסקיו, וככל שינהל האדם את עסקיו, ביושר והגינות, כן תתרבה ברכת העסק, כמו שנאמר: 'איש אמונות רב ברכות'.
חכם יורם מיכאל אברג'יל, אמרי נועם, חלק א', פרשת נוח, עמ' י"א, רב פעלים - קול רינה, נתיבות, תשע"ג (2013) מתוך 'החכם היומי'
אמרו במדרש רבה: בשעה שהקדוש ברוך הוא רצה לברוא העולם, חסד אמר: יברא, צדק אמר: לא יברא. אמת אמר: לא יברא - שכולו שקר. מה עשה הקדוש ברוך הוא? - לקח את האמת והשליכו ארצה, שנאמר: 'ותשלך אמת ארצה'. והעניין הוא, על דרך שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה בגמרא: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו דין אמת. והגמרא שאלה: ומה ידונו דיני שקר?! - אלא שלא הלכו לפנים משורת הדין, כי העולם לא יעמוד מבלי שיוותרו, וכמו שנאמר: אם עוונות תשמור י-ה, ה' מי יעמוד, כי הוא ידע יצרנו. והוא יישוב העולם, וכן מותר לשנות מפני השלום, ולכן השליכו לאמת ארצה, להראות כי הארץ לא תעמוד בבחינת 'ייקוב הדין את ההר'. ורק עם יחידי סגולה וחסידיו, דן ה' ומתנהג עמם בדין ממש. והנה השם יתברך ראה שאין העולם יכול לעמוד במידת הדין, עמד ושיתף עמו מידת הרחמים. ולאור הדברים האלה, פירשו המפרשים זיכרונם לברכה את המקרא: 'עצת ה' לעולם תעמוד מחשבות לבו לדור ודור' - כלומר, עצת ה', שהתייעץ עם ליבו, לשתף עם מידת הדין מידת הרחמים - 'לעולם' - לכלל העולם. אמנם, 'מחשבות ליבו', שחשב קודם לברוא העולם אך ורק במידת הדין, הוא 'לדור ודור' - ליחידי סגולה שבכל דור ודור.
חכם יחזקאל חיים כהן, אמרי יחזקאל, כרך א', עמ' ט'-י'. הוצאת משפחת המחבר, רחובות תשמ"ג (1983). מתוך 'החכם היומי'
'לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא' - כל אחד מישראל למד התורה בהר סיני, ואפילו שהוא לא היה שם, נשמתו הייתה שם וקיבלה, וגם מלמדים אותו את התורה בבטן אמו. ויש להבין מה צורך, כיוון שאינו זוכר?! ויש לומר אחר כך כשהוא לומד, יהיה לו סיוע ממה שלמד כבר, וזה שנאמר: 'לא נפלאת היא ממך' - שאינה מכוסה ממך, שכבר למדת בהר סיני, ואם תאמר היה זמן רב, ממעמד הר סיני, לזה אמר: 'ולא רחוקה' - שלמדת אותה בבטן אמך.
חכם יחזקאל משה הלוי , ימה וקדמה, עמ' 106, מכון ניר דוד, רמת גן, תש"ן (1990) מתוך 'החכם היומי'
והאיש הירא והחרד במעשיו לשם שמיים, יאחוז דרך מנהג הקדמונים ולא יקל במנהגותם, כי שיחתם - תלמוד וכוונתם רצויה, על דרך: 'בכל דרכיך דעהו'.
לא כמו שפשטה המספחת בדור הזה, ברבים המתחכמים בעיניהם ובפני המון עם הארץ, שאם ימצאו באיזה ספר מדבר כפי מנהגם איזה קולא או חומרא - שלא כמנהג אבותינו הקדמונים, תולה בקבוקים ריקים באבותיו - שלא הבינו בדברי חז"ל וטועים היו. ואין להאריך בדברים אלו.
חכם יחיא בדיחי , חן טוב, עמ' ס"ה , דפוס דרור, ירושלים, תש"ל (1970) מתוך 'החכם היומי'
איסור ישיבת הבן והתלמיד, במקום המיוחד לאב או לרב, אינו משום כבוד אלא משום מורא, ולא מצינו שהם יכולים למחול על מוראם . שכך אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: האב או הרב שמחל על כבודו, כבודו מחול. - כבודו ולא מוראו, הרי לך שאסור לבן או לתלמיד ליישב במקום המיוחד לאביו או לרבו ואפילו אם הם מוחלים להם אין מחילתם כלום ואינם יכולים למחול. שהרי לא נתנו להם חכמינו זיכרונם לברכה רשות בזה למחול כמו שנתנו להם רשות בכבוד.
חכם יחיא הכהן , חיי שלום, דף קכ''ה, יצא לאור ע"י חזון גאולי תימן, בדפוס האחים גרויס, ניו יורק תשנ"ג (1993) מתוך 'החכם היומי'
'תורה ציווה לנו משה מורשה קהלת יעקב' - אפרש לפי מה שפירשו המפרשים זיכרונם לברכה: כיוון שאבותינו הקדושים קיימו וקיבלו עליהם את התורה, וכמו ששנינו בסוף מסכת קידושין: אברהם אבינו עשה את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, שנאמר: 'עקב אשר שמע אברהם בקולי, וישמור משמרתי מצוותי, חוקותיי, ותורותיי'. אם כן, גם אנו בשלנו מחויבים לקיימה, מטעם ש'אל תיטוש תורת אמך, ואין טענת מודעה שכפה עליהם את ההר כגיגית.
וזה שאמר: 'תורה ציווה לנו משה' - ואף על פי שיש מודעה רבה שכפה את ההר כגיגית, מכל מקום מחויבים אנו לקיימה מטעם שהיא 'מורשה קהילת יעקב' - בחיר שבאבות. על כן נתחייבנו בה מכוח 'אל תיטוש תורת אמך', ואין עוד טענת המודעה, וקל להבין.
חכם יחיא משה עבודי, דורש בעדי, פרשת ברכה, דף עג, עמ' ב, הוצאת האחים גאלדענבערג, ברוקלין, תש"ס (2000) מתוך 'החכם היומי'
אחינו, אל יהי דברינו עליכם למשא, חלילה מעשות כדברים האלה, תחת שתדריכו בניכם בדרכי יוצריכם וללמדם תורה ומצוות, תניחום לסובב בשווקים וברחובות. שמעו ותחי נפשכם, דברי שלמה מלככם: 'שמח בחור בילדותיך ויטיבך לבך', ובסוף הפסוק הזה הרעיד כל עצמותינו באמרו: 'ודע כי על כל אלה יביאך במשפט, על כל נעלם אם טוב ואם רע'.
אחינו אנשי גלותנו, הננו מתחננים לפניכם בבושת פנינו, לבל תהיו מפילים ארצה דברינו, כי לטובתכם עשינו והוכחנו, ולא לכבודנו, ו'שירת הים' תהיה בעמידה בשמחה לפני יוצרנו, אולי תכפרה בעד חטאתנו, בזה תזכו לשמחה רבה, באהבה וחיבה.
חכם יחיא עומיסי, שלמה עמיהוד (איסוף, תרגום ועריכה), פעולות צדיק, עמ' נ', הוצאת אגודת אחים, ירושלים, תשמ"ח (1988) מתוך 'החכם היומי'
הנה בימי בחרותי, זה לי כמו ח"י שנה, אשר כיננה וטפחה ידי סדר 'אגדתא דפסחא' בכל הפירושים והדינים, השייכים לסדר הלילה, כיד ה' הטובה עלי. וראיתי עתה, בקצת דינים הבאים שם כי לא זו הדרך, יען כי שם באו תוך הדינים, בקצתם לדעת השולחן ערוך והאחרונים, לא לפי המנהג שנהגו בו אבותינו, ראשוני הראשונים, על פי ספרים ועל פי סופרים - הרמב"ם והגאונים ועכשיו חזרתי בי, וחזרתי וביררתי וליבנתי הדינים על פי המנהג הקדום כל דין ודין בשם אומרו. ...
'אי זו דרך, שיבור לו האדם' - על פי מנהג אבותינו, ומי שרוצה להיות חסיד לקיים דברי האבות.
חכם יחיא צאלח, עץ חיים, אגדתא דפסחא - הקדמה, הוצ' רבי אברהם נדאף, ירושלים תרנ"ד (1894). מתוך 'החכם היומי'
כי אחרי אשר הבאתם אותנו אל בית הכלא, במלשינות שקר אצל ממשלתנו הרוממה, הזעקת את כל העם לצאת אל בית עלמין, וציווית להם לעפר בעפר על ראשיהם על לא דבר.
לא על מצווה קלה שביטלנו, ולא על מצווה חמורה חס ושלום, כי אם על אשר הלכנו במנהגי קדמונינו וקבענו לימודינו במשנה ובתלמוד ורמב"ם ושולחן ערוך, ללמוד וללמד לשמור ולעשות.
חכם יחיא קאפח , ספר מלחמות השם, עמ' כ', הוצאת פ' עניו, ירושלים, תרצ"א (1931) מתוך 'החכם היומי'
'ויזכור א-לוהים את נח' - כל הזכירות שנאמרו אצל הקב"ה אינן זכירה, במה שמתוך שכחה - אלא לשון חיות וקיום, שכשהקב"ה פוקד לתת חיים וקיום - נקרא זוכר. וזה שאמר הכתוב: 'ויזכור א-להים את נח' - רצה לומר: החיה וקיים אותו.
ומזה נראה ודאי טעם הקבלה אצלנו ששם 'יחיה' הוא שם 'זכריה'. כמו שזה מנהג קדום, כמו שאנו רואים מלפני ת"ר שנה, חכמים גדולים ששמם 'יחיה' - בלשון ערבי שהוא משותף בזה עם לשון הקודש, וחותמים שמם בלשון הקודש - 'זכריה'. כמו שמצאנו ברבנו זכריה הרופא בעל מדרש החפץ ורבנו זכריה אלצ'הארי ז"ל בעל המחברת והשירים וכן כמה סופרים ודיינים חותמים שמם. וזה כמו שקיבלנו. לפי שכשגלינו מארצנו - ארץ הקודש, לארץ הזאת - ארץ הערביים, אותם שהיו שמותם 'זכריה' כינו להם שם 'יחיה', וזה לפי שהיו עדיין חכמים בלשון הקודש, ויודעים בכוונת שם 'זכריה' - שרוצה לומר: 'יחיה' לכן קראו אותם 'יחיה' - לפי שזהו פירושו.
חכם יחיא קורח, משכיל דורש, פרשת נח, עמ' ל"ח, הוצאת מכון שתילי זיתים, בני-ברק, תשס"ה (2005) מתוך 'החכם היומי'
'יש מתעשר ואין כל, מתרושש והון רב' - יש איש שבעיני האנשים יראה, שהוא מתעשר ומשיג עושר רב, וזה במה שרואים אותו, שאינו מפזר ממונו, רק שומרו כבבת עינו, ואינו מהנה לשום אדם בממונו אפילו לעניים. וזה האיש נראה בעיני בני אדם שהוא מתעשר והולך. 'ואין כל' - כלומר אדרבא הוא להיפך, כי תחשוב כאילו אין כל מאומה בידו, כי הכל יאבד מהרה לפי שאינו עושה צדקה. ויש 'מתרושש והון רב' - כלומר שבעיני בני אדם נראה מתרושש, בראותם שהוא מפזר הון עתק לצדקה, ואדרבה הוא להיפך כי הוא ישיג הון רב כמו שאמרו חכמנו: עשר בשביל שתתעשר'.
חכם יחיא שטרית , אהבי יש, עמוד 174 , ירושלים תשע"ו (2016) מתוך 'החכם היומי'
'כל הקובע מקום לתפילתו, א-לוהי אברהם יהיה בעזרו' - שמלבד פשטן של דברים, יראה שבא להורות, שמי שבתפילתו קובע לו מקום - כלומר שמתפלל בקביעות במיתון ובשובה ונחת, לא במהירות ובבהלה כמו שפורק עול חלילה, זוכה שא-לוהי אברהם יהיה בעזרו, יען אברהם אבינו, עליו השלום, בכל מפעליו בעבודת ה', היה במיתון ונחת והתבונות רב, ולא בחיפזון.
חכם יחיאל חיים ויטרבו, יחיו דגן: והוא חלק ראשון מהדרושים אשר דרשתי, דף קמא ע"א, דפוס אליעזר מנחם אוטולינגי, ליוורנו, תק"צ (1830) מתוך 'החכם היומי'
הגם שהחוב מוטל על אב ואם להשגיח על בניהם יחדיו ידובקו, להדריכם בדרך תמים, לכל הדברות והאמירות. לא נפלאה היא ולא רחוקה היא כי הלכה זו, נשים באות ומאירות אותה בפרטות, יען כי השגחת האם על בנים, בהתמדה וזריזות, בעיניים פקוחות עליהם, יהיה לעזר ולהועיל להם, יותר ויותר ממה שיוכלו האבות להדריכם, ולהגדילם בעבודת הא-ל יתברך, ולשמור מצוותיו חוקותיו ותורותיו, באהבה וחיבה. ואם על בנים שמחה.
חכם יחיאל חיים ויטרבו, יחיו דגן: והוא חלק ראשון מהדרושים אשר דרשתי, דף פ"ט ע"א, דפוס אליעזר מנחם אוטולינגי, ליוורנו, תק"צ (1830) מתוך 'החכם היומי'
'וידבר א-לוהים אל משה ויאמר אליו אני ה'. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, ושמי ה' לא נודעתי להם.' - ואפשר שזהו שרמז כביכול למשה רבינו במה שאמר: 'חבל על דאבדין ולא משתכחין' - יש לי להתאונן על מיתת האבות, שלא נגליתי עליהם, ולא הצלתי אותם אלא בשם 'שדי' ובשמות שהם דרך הטבע, ואפילו כך לא שאלו. ובלי ספק שגם בניהם אחריהם היו מאמינים בני מאמינים, ומסורת אבותם בידם, וידעו מזה ולא ישאלו.
ואתה אומר אלי: 'ואמרו לי מה שמו' - כאילו צריכים אות או מופת שאעשה אותם למעלה מן הטבע. ואם כדברייך כן הוא, אם כן יש הפרש גדול בין האבות לבנים: 'וחבל על דאבדין ולא משתכחין'.
חכם יחייא שניאור, יש מאין- חידושים על התורה ומאמרי חז"ל- חלק א', עמוד קל"ג. דפוס א.ב, ירושלים, תשל"ח (1978) מתוך 'החכם היומי'
'ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו' - שהמילה 'במותו' נדרשת לפניה ולאחריה, שאף משמת 'לא כהתה עינו' - שעודנו מוסיף להאיר את דרכנו באור תורתו, אשר לא ידעך לנצח. 'ולא נס לחה' - שתורת משה לא הזדקנה, לא השתנתה ולא התיישנה. הורקה מכלי אל כלי, ובגולה הלכה, בלוותה את אנשי שלומה ונושאי דברה. ואף על פי כן עמד טעמה בה, ריחה לא נמר, ולחה לא נס. תלאות הזמן לא חרשו קמטים בפניה, המלחמות הרבות שאסרו עליה אויביה הרבים, מבית ומחוץ להכחידה, או לשנות את צורתה, לא יכלו לה. אויביה ושונאיה לבשו בושת, והיא ממשיכה להיות צעירה רעננה וחדשה, כביום צאתה לאור העולם.
חכם ינון חורי , שמן ינון, עמ' 628, הקדמת חכם ינון חורי לספר גרש כרמל תשכ"ב (1962), דפוס 'הכהנים', בני ברק, תשס"ה (2005) מתוך 'החכם היומי'
'ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו' - שהמילה 'במותו' נדרשת לפניה ולאחריה, שאף משמת 'לא כהתה עינו' - שעודנו מוסיף להאיר את דרכנו באור תורתו, אשר לא ידעך לנצח. 'ולא נס לחה' - שתורת משה לא הזדקנה, לא השתנתה ולא התיישנה. הורקה מכלי אל כלי, ובגולה הלכה, בלוותה את אנשי שלומה ונושאי דברה. ואף על פי כן עמד טעמה בה, ריחה לא נמר, ולחה לא נס. תלאות הזמן לא חרשו קמטים בפניה, המלחמות הרבות שאסרו עליה אויביה הרבים, מבית ומחוץ להכחידה, או לשנות את צורתה, לא יכלו לה. אויביה ושונאיה לבשו בושת, והיא ממשיכה להיות צעירה רעננה וחדשה, כביום צאתה לאור העולם.
חכם ינון חורי, שמן ינון, עמ' 628, הקדמת חכם ינון חורי לספר גרש כרמל תשכ"ב (1962), דפוס 'הכהנים', בני ברק, תשס"ה (2005) מתוך 'החכם היומי'
וחיוב רב וצורך גדול לאדם, המעלה המעולה, לילך בדרך הסלולה והמעולה, להיות עיניו פקוחות של יולדיו סלה, ובפרט לאחר מותם, להיות מחשבתו וליבו עליהם, שלא יזוזו מנגד עיניו, ויצייר דמות דיוקניהם נגד עיניו, וזו סגולה גדולה להימנע האדם מכל הרהור רע ומחשבה רעה ולהימנע מכל חטא ואשמה כאשר צדיק יבחן, והחיוב הגדול להתפלל עליהם ולהתחנן עליהם לאחר מותם, ולהתחנן עליהם וגם להתענות ביום מותם כאשר נהגו רבים, אשר נגע יראת א-לוהים בליבם.
וגם כן התפילה והתחינה עליהם, שהקדוש ברוך הוא ירחם וימחול עוונותיהם, הצורך הגדול כל י"ב חודש מיום מותם, ולילך על קברם כל ראש חודש, וראש השנה ויום כיפור, וכל ט"ו לחודש, וכל חודש אלול, הימים האלו צריך להשתטח, ואין דבר רע המזיק לו מנגעי בני אדם, אבל בעתות אחרים בעת הפנאי, צריך לילך רחוק מקברם, במקום שרואה לקבר, שם יעמוד, וייתן תחינתו עליהם, ויאמר דברי תורה קצת ממה שעלה בזיכרונו בעת ההיא.
חכם יעיש קוריני, מחמדי שמיים א', עמ' שכ"ו, בית המדרש 'אור חי', ירושלים, תשס"ז (2007) מתוך 'החכם היומי'
'כל המקיים תורה מעוני, סופו לקיימה מעושר' - פירוש: שהיה קשה ההבנה, והיה עני מן התורה - שאינו מוצלח בלימודו, ואפילו ככה - היה לומד בחשק נמרץ.
כיוון שיש בו כל כך חשק רב, סופו לקיימה מעושר - שישפיע עליו ה' יתברך חכמה ובינה, ויקויים בו מה שאמר הכתוב: 'אני אוהבי אוהב'.
חכם יעיש קריספין , רקיק אחד וענף שושן, ענף שושן על פרקי אבות, עמוד מ"ז. ירושלים, תשנ"ז (1997) מתוך 'החכם היומי'
וזה הוא שאמר: 'וכל בנייך למודי ה' ורב שלום בנייך.' - 'למודי' אותיות: מל יו"ד. דהיינו: על ידי המילה מתגלית היו"ד, ואז בזה: 'ורב שלום בנייך' - שיצאו מכלל שד, ונכנסו לכלל שדי, ושדי הוא ביסוד, והיסוד, ויסוד הוא שלום.
או גם אפשר לרמוז: שביום המילה הווי מחילת עוון לכל הנמצאים שם, כמו שאמרו רז"ל. וזה הוא שאמרו: 'וכל בנייך למודי ה' - 'למודי' גימטריא: 'המילה'. כמו שכתבנו שהווי, שכשבנייך מקיימים מצוות המילה בזה: 'ורב שלום בנייך' - שהווי שנסלח עוונם, ואין שלום גדול מזה.
חכם יעקב אביחצירא, גנזי המלך, ליקוטי שושנים, דף צ' ע"ב, דפוס משה ליליענטהאל, ירושלים, תרמ"ט (1889) מתוך 'החכם היומי'
עמד לפנינו היקר מסעוד בן יחייא בן זקן ... ותבע שורת הדין מלשאת עם הציבור משא מלך ושרים בכל אשר יושת עליהם, לפי שרואה עצמו הלוך וחסור בתשות כוח מחמת זקנותו, שהוא היום כבן שבעים שנה, ואור עיניו גם הם אין איתו וחשכו הרואות גם לא ע"י ארובות, והא בזה תלוי, שאין מלאכתו נעשית עתה כמו אז כי אפסו כוחותיו, וידיו כבדים להביא מדי העבודה למלאכה, והלוואי ואולי יוכל להספיק בר ולחם ומזון נפשות ביתו.
ואחר שכן הוא מצינו שתביעתו נכונה, ודבריו בהשכל, שפשוט וברור הוא שכדבריו כן הוא, שפטור ומותר מכל מין מס והטלה אשר יושת על הציבור, שכן עמו דבר מימי עולם בעיר הלזו לפטור מכל מיני מסים לאיש גם שב, גם ישיש, ואין לנו לזוז מהמנהג משום 'ואל תטוש תורת אמך', אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, ומבן חמישים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד.
חכם יעקב אבן צור , משפט וצדקה ביעקב, כרך א', סימן רמ"ח, דף קל"ד עמוד ב'. דפוס חיים פרג' מזרחי, נא אמון, מצרים, תרס"ב (1902) מתוך 'החכם היומי'
'רק השמר לך ושמור נפשך מאד, פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, והודעתם לבניך ולבני בניך' - הנה הזהירנו השם ב'מצוות לא תעשה', שלא נשכח דבר ממעמד הר סיני, ולא נסירה מליבנו לעולם, וציוונו ב'מצוות עשה' שנודיע לבנינו מדור לדור, כל מה שהיה שם בראייה ובשמיעה. והתועלת במצווה הזאת גדול מאוד, שאם היו דברי התורה באים אלינו מפי משה בלבד - אף על פי שנבואתו נתאמתה באותות ובמופתים, אם יקום בקרבנו נביא או חולם חלום, ויצוונו בהיפך מן התורה, וייתן לנו אות או מופת, יכנס ספק בלב האנשים, אבל עתה שהגיע לנו התורה מפי הגבורה לאוזננו ועינינו הרואות, אין שם אמצעי, נכחיש כל חולק וכל מספק ונשקר אותו, לא יועילו אות, ולא יצילהו מופת מן המיתה בידינו, כי אנחנו יודעים בשקרותו.
זהו שאמר שם: 'הנה אנוכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם' - כי כשנעיין הדבר אשר ראו עינינו, אמת לבנינו, ידעו שהיה הדבר אמת בלי ספק, כאילו ראוהו כל הדורות, כי לא נעיד שקר לבנינו, ולא ננחיל אותם דבר הבל, והם לא יסתפקו כלל בעדותינו אשר נעיד להם, אבל יאמינו בוודאי, שראינו בעינינו כל מה שנספר להם.
חכם יעקב אָבֶּנדָנָה (אבן דאנה), מכלל יופי, דברים, פרשת ואתחנן, דף נ' ע"ב. דפוס א. כהן, וינה תקע"ח (1818). מתוך 'החכם היומי'
דע, כי בהיות אדם הראשון שלם היצירה, וחוזקו רב כיד המלך שבראו, היה הוא ובניו והדורות הקרובים אליו, כבודם חדש עמהם, ועל כן האריכו ימים, אבל כשנתרחקו הדורות מאותו מקור, כך נתרחקו מאורך החיים ונתקצרו ימיהם. גם בהשגחת הא-ל יתברך על המין האנושי נתן חיים ארוכים לדורות ההם, כדי שבחקירותיהם ובניסיונם יבואו ויביאו הבאים אחריהם לשלמות החכמה, ולא תהיה ההכנה שהמציא הבורא יתברך באדם על זה לבטלה, אם חייו כשיעור חיינו היום הזה, כי היה מסיגם המוות קודם התבוננם בטבע הנמצאות, שיילקחו התחלותיהם מהחוש בזמן ארוך מאוד, ובזה יוכלו גם כן להמציא כל המלאכות, אשר נתחדשו בעולם לצורכי האדם.
חכם יעקב אָבֶּנדָנָה (אבן דאנה), מכלל יופי, בראשית, פרשת בראשית, דף ח' ע"א, דפוס א. כהן, וינה תקע"ח (1818). מתוך 'החכם היומי'
'כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו. משה זכה וזיכה את הרבים, זכות הרבים תלוי בו, שנאמר: צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל'. - והנה חכמי המשנה דייקו בלשונם: 'כל המזכה את הרבים' - לרבות כל שהוא, דהיינו אפילו הקטן שבקטנים כמוני היום, וכמו שאמרו באבות פרק ד': 'איזהו חכם? - הלומד מכל אדם, שנאמר מכל מלמדי השכלתי' - ופירוש 'מכל מלמדי השכלתי' - אפילו מן הקטן שבקטנים, ולהיות חושב כי התורה היא המדברת ומלמדת אותו, ולא הקטן וזה שאמר דוד, עליו השלום, 'כי עדותיך שיחה לי'.
חכם יעקב אלמליח, וישא יעקב, עמ' י', ירושלים, תשט"ז (1956) מתוך 'החכם היומי'
יש לחקור שֶמַּה כוח ביד בית דין לעקור דבר מצוות עשה מן התורה לגמרי, בלי שום העמדה של דבריהם כמו איזמל והזאה?
אלא מכוח קנס, כמו שנאמר: שיוחנן כהן גדול העביר הודאת המעשר, משום שאינו יכול לומר 'נתתיו ללוי', שקנס אותם עזרא, ואיך יעקרו עשה לגמרי? ועוד, שאפילו כשהעמידו דבריהם אפילו במקום כרת, לא שביטלו מצוה לגמרי, שמילה והזאה לא בטלה. אבל כאן, שחסרו מצוה אחת מן התורה לגמרי ראוי לחקור מה כוח בידם.
ונראה לומר, שכיוון שווידוי זה, יש מקום שביטל מעצמו, כגון שהקדים המתנות שלא כסדרן, או שחיסר אחת מהן, פטור מן הדין. אם כן, מקום מצאו לומר שמן התורה אין כאן חיוב, כיוון שנתנו לכהן ולא ללוי. אמנם את זה קשה בעיני, שכיוון שבעשרים וארבעה מקומות מצינו שנקראו הכוהנים לויים, כמו שאמרו זיכרונם לברכה, אם כן יפה יכול לומר נתתיו ללוי.
אחר זה ראיתי מה שכתב רשב"ם פרק הספינה דף פ"א וז"ל: 'ומשמע לו לרבי אלעזר בן עזריה, שלויים שבפסוק - אף כוהנים במשמע, שבכ"ד מקומות נקראו הכוהנים לויים'. עד כאן. אם כן הדבר תמוה הרבה, שלמה העבירה וידוי, הרי יכול לומר 'וגם נתתיו ללוי'. וצריך עיון.
חכם יעקב אלפנדארי , מוצל מאש, סימן נב מתוך 'החכם היומי'
'בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך' - דהיינו: בעלי חוכמה והוראה כמו שכתבו המפרשים, והיינו: משום להיותם תדיר 'סביב לשולחנך' - שהם סמוכים לך, להיות מספיק צרכיהם, ולא יצטרכו להיות טורחים במזונם, ובכך מחודדים שמועתם, להיות בעלי חוכמה.
ומשום כך דייק יפה לומר: 'הנה כי כן יבורך גבר' - רוצה לומר: שבכגון ברכת ה', הלא וודאי צריכה רבה להיות 'יבורך גבר' - שיזכו לבנים מחודדים בתורה יותר מהם, בהיותם הם חיים וקיימים, להספיק צרכיהם, ולא להטרד במזונותיהם, ולא ישלוט בהם עין העולם, להיותם סובבים בתוך זמנם.
חכם יעקב אמאדו, אמרי אמת, דרוש י"א לנישואין, דף ל"ט ע"א, דפוס אברהם פונטרימולי, איזמיר, תרמ"א (1881) מתוך 'החכם היומי'
בכור, שאין אביו בעיר ואמו רוצה לפדותו, יכולה היא לפדותו, על ידה או על ידי אחר, שיעשה שליח במקום האב. וכמו שכתבו הש"ך והט"ז ביורה דעה סימן ש"ה בשם כמה רבנים, ושלא כמורנו משה איסרליש שם. וכן עשינו מעשה. ואני עבד ה', ברכתי במקום אבי הבן, אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לפדות את הבכור. וכמו שכתב מרן שם בפודה את עצמו.
חכם יעקב בירדוגו, שופריה דיעקב, יורה דעה, סימן ט, דף ה עמ' ב, דפוס שמואל הלוי צוקרמן, ירושלים, תר"ע (1910) מתוך 'החכם היומי'
וכשם שחייב לכבדם בחייהם כך חייב לכבדם במותם, כגון אם ציווה אביו לתת ממונו במתנה לאחרים או לעשות נחת רוח ללמוד לעילוי נשמתו, חייבים ליתן כן כאשר ציוום, ולא לעכב כלל.
שאם לא עשו את דברו אשר דיבר, שתיים רעות עושים: הראשונה - פגעו בכבוד אביהם. השנייה - גזלו הרבים והקולר תלוי בצווארם ועתידים ליתן את הדין. ועוד מצווים לקיים דברי המת, והעושה בהפך נהפך עליו הגלגל, ובזקנותו יעשו בניו לו, כאשר עשה לאביו כן יעשה לו.
חכם יעקב דוויק הכהן, דרך אמונה, עמ' קי"ד, הוצאת מכון הכתב, ירושלים תשמ"ח (1988) מתוך 'החכם היומי'
'והנה מלאכי א-לוהים עולים ויורדים בו' - הגאה לא יהיה עשיר, משום שכל דבר ודבר, אינו מסתפק במועט, אלא רוצה טוב ביותר, כדי שיתגאה, וממילא יהיה עני לבסוף. וזהו כוונת הכתוב: 'ויחלום והנה סולם מוצב ארצה, וראשו מגיע השמימה' - מרוב הגאות שלו. והוא 'מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה' - לפיכך עולים בו, אפילו הוא 'עולים' - דהיינו עשיר, אפילו כך 'ויורדים' - שיהיה עני. וקל להבין.
חכם יעקב הכהן , יעקב איש וביתו, חלק ב, עמ' יא-יב, הוצאת יוסף כהן, בני ברק, תשס"ג (2003). מתוך 'החכם היומי'
זכורני, ראיתי לרבותינו זיכרונם לברכה, שבחמישה ימים מתפללים בהשכמה, ונתנו סימן: 'וישכם אברהם בבקר'. 'אברהם' נוטריקון - 'איכה, ב' ימים של חג השבועות, ראש השנה, הושענא רבה, מגילה, דהיינו יום פורים. ושכחתי איזהו מקומם. ואפשר לתת טעם לזה, כי ביום ט' באב: 'קומי רוני בלילה לראש אשמורות'. ב' ימים של שבועות: 'ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר'. ראש השנה: אזהרה שמענו, שלא לישון ביום ראש השנה, לכן יקום קודם עמוד השחר, שלא לבוא לידי שינה בראש השנה. והושענא רבה, שהוא יום מסירת פסקי הדין למבצעים, ויום חתימת החג שבו נידונים על המים, ובאים לעורר השחר, שהוא שעת רחמים ורצון. מגילה: שהיא יום פורים, להודיע גודל הנס, שאמרו להמן: 'יעשו עץ ... ובבוקר אמור אל המלך' - וכתב בספר 'מנות הלוי' זיכרונו לברכה, שהמן בא קודם עלות השחר לאמור למלך.
חכם יעקב הכהן (השני), בכור יעקב, עמ' תכז-תכח. דפוס י' ע' איתאח. ירושלים, תשל"ד (1974) מתוך 'החכם היומי'
'מקולות מים רבים אדירים משברי ים, אדיר במרום ה'. עדותיך נאמנו מאוד, לביתך נאוה קודש, ה' לאורך ימים' - 'מקולות מים רבים' - רצה לומר: מקול תורה - נוטריקון: 'מקולות' - על ידי קול תורה שנמשלת למים כמו שנאמר: 'הוי כל צמא לכו למים',
על יד זה: א'דירים מ'שברי י'ם א'דיר ב'מרום ה' - ראשי תיבות: אמי ואבי, רצה לומר: שהוא מעטר ומכבד לאביו ולאמו בעולם הבא כאמור.
ואימתי נאה ויאה לעשות זה, לזה אמר: 'עדותיך נאמנו מאוד לביתך נאווה קודש' - רצה לומר: נאה לעשות זה - ביום שבת שנקרא קודש, ועל ידי זה הוא זוכה גם כן לאורך ימים.
חכם יעקב הכהן טראב , דבר טוב, עמ' קס"ג, ירושלים, תרע"ד, (1914) מתוך 'החכם היומי'
'דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות, שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות לשאוב מים, הקדוש ברוך הוא מזמן להם דגים קטנים בכדיהן, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות, אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן, וסכות אותן, ומאכילות אותן, ומשקות אותן, ונזקקות להן בין שפתים. -
והנה ידוע מה שבא להשמיע לנו: 'מעשה ידי אישה לבעלה' אבל בהעדפה על ידי הדחק נחלקו בפרק 'מציאת האישה', רבי עקיבא ורבנן. שרבי עקיבא סבור לו: לעצמה, ורבנן סבורים להם: 'לבעלה'. עיין שם. והנה אליבא דרבנן שסבורים להם, שאף העדפה על ידי הדחק, הוא לבעלה, אם כן אין להם לנשים שום ממון וזכות במעשה ידיהם בשום אופן. ואם כן לא היו ראויים ליגאל בזכות הצדקה, שהיו עושים הנשים, שזה מעשה ידיהם אינם שלהם. ובזה נחלקו הקדוש ברוך הוא ומשה רבינו, עליו השלום. שהקדוש ברוך הוא סבור לו כרבי עקיבא. ומשה רבינו, עליו השלום, סבור לו כרבנן. וזה שאמר: 'שלח נא ביד תשלח' - ביד רבי עקיבא בן יוסף.
הן אלה קצוות אמרי קדוש, מה ששמעתי מפי עטרת ראשינו מורינו ורבינו, הרב זכרונו לברכה.
חכם יעקב הרופא, שמן הטוב, דרוש ליציאת מצרים, סימן ב', דף קס"א, ע"א, קושטא, דפוס ניסים די קאשטרו, תר"ט (1849) מתוך 'החכם היומי'
'איש אביו ואמו תיראו' - סופי תיבות גימטרייה: חדוש, והרמז כמו שאמרו זיכרונם לברכה: שהמחדש חידושים בשבת, נעשה מהם עטרות לאביו בעולם הבא.
וזהו: 'איש אביו ואמו תיראו' - דהיינו: שתכבדום בעטרות, הנעשים להם מכוח חידושי תורה, שאתם מחדשים בשבת, וזהו שסיים: 'ואת שבתותי תשמורו'.
חכם יעקב חדאד , מתוך 'החכם היומי'
הילדים שמתחברים רק עם אנשים יראים וצדיקים, לבסוף היו גם הם יראים וצדיקים כמותם. וזה אחד מהטעמים שהזהירונו רבותינו זיכרונם לברכה, להצטער על פטירת הצדיק, שכל זמן שהצדיק בעיר היו הגדולים והקטנים, לומדים ממעשיו הטובים, וילכו גם הם בדרך הטוב והישר. ולא כן כשנחסר הצדיק, שחסרה גם כן ההדרכה וההנהלה בדרך הטוב, שהיו למדים ממנו.
ואגב נזכיר טעם אחר על צער סילוק הצדיק, מדברי רבותינו זיכרונם לברכה. והוא שבזמן שהצדיק איתנו בעולם הזה, זכותו מגן עלינו, ומונע ממנו כל צרה וצוקה. ובהסתלקותו ראוי לירא לנפשנו, פן יפגענו רע, לא עלינו. ובפרט בהעדר שני צדיקים, לא עלינו. שהנה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שסילוק הצדיק שמכפר על הדור - הוא דווקא בסילוק צדיק אחד, אבל סילוק שני צדיקים הוא מפני הרעה העתידה לבוא על שונאי ישראל, לא עלינו. וצריך תשובה גדולה וזכויות רבות להגן עלינו.
ובזה אפשר לפרש מאמרם זיכרונם לברכה בגמרא: 'אמרו לו רבנן לרב המנונא זוטא, בשמחת חתונתו של מר בנו של רבינא: שיר לנו אדוני, אמר להם: אוי לנו שנמות, אוי לנו שנמות. אמרו לו: ואנו מה נענה אחריך? אמר להם: הי תורה? והי מצווה שמגינות עלינו?' ירצה שהוא אמר: 'אוי לנו שנמות' - לשון רבים, דהיינו סילוק שני צדיקים, לא עלינו. ועל זה הם עונים: 'הי תורה והי מצוות שמגינות עלינו' - רצו לומר: שצריך זכות גדול להגן עלינו מהרעה שלא תבוא. אמן כן יהי רצון.
חכם יעקב חורי, בני יעקב, חלק א, דף לז עמ' א – לז עמוד ב, דפוס יעקב חדאד, ג'רבה, תרצ"ד (1934). מתוך 'החכם היומי'
'נוח, אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב' - למה נקט רק אברהם, והלוא היה גם כן חנוך ומתושלח? - ולהבין נקדים שיש שני מיני צדיקים, יש המתבודד לבדו ואין לו עסק עם הבריות, ויש שמעורב עם הבריות. ולדעת איזה מהם עדיף? - כתבו המפרשים: שהמעורב עדיף, כי הגם שאותו המתבודד מרוויח יותר בתורה וסדר קדושה והבדלה, מה שאין כן המעורב עם הבריות, אך נגד זה הצדיק הזה הדור מרוויח ממנו. ... ומעתה חנוך ומתושלח היו רק לעצמם, אבל באברהם כתוב בו: 'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט'.
חכם יעקב חי זריהן, שושנת העמקים (בתוך מים עמוקים) עמ' ע"ז, ירושלים תשל"ח (1978) מתוך 'החכם היומי'
'אין המלך נושע ברב חיל' - שמעמיד תלמידים הרבה, ואינו זהיר במצוות, ומחזר אחריהם, וסומך על תלמידיו שהם יקיימו המצוות. כי זה דעת נפסד הבל ורעות רוח. אלא צריך שהוא עצמו יקיים גם המצוות. כי עיקר הלימוד הוא מפני המעשה, וקיום המצוות של תלמידיו, לא יהגה לו מזור, אף על פי שהוא הדריכם, ולימדם את המעשה אשר יעשון.
חכם יעקב חיים, ציצים ופרחים, חידושי תהילים, דף צ"ה, עמ' ב', ירושלים, תרס"ד (1904) מתוך 'החכם היומי'
יש ברקיע י"ב חלונות כנגד י"ב שבטים. כל שבט ושבט עולה תפילתו דרך שער אחד מיוחד לו ...והנה אין ספק כי אם תפילות כל השבטים היו שוות, לא היה צורך לי"ב חלונות ושערים - וכל שער יש דרך בפני עצמו, אלא ודאי מוכרח הוא - שכיוון שתפילותיהם משונות, לכן צריכים שערים מיוחדים לכל שבט ושבט. וכי כפי שורש ומקור נשמות השבט ההוא, כן צריך להיות תפילתו, ולכן ראוי לכל אחד ואחד להחזיק כמנהג סדר תפילותיו כמנהג אבותיו.
חכם יעקב חיים סופר, כף החיים, סימן ס"ח ד"ה ואמנם בעקרי המנהגים מתוך 'החכם היומי'
מדרש ילקוט: אמרו 'פסים' - על שם צרותיו: פוטיפר, סוחרים, ישמעאלים, מדינים - כלומר שעל ידי הכתונת פסים, נתגלגל לו כל הרעות והצרות אלו, שלעולם אל ישנה אדם, בנו בין הבנים, ולכן נרמז בתיבת: 'פסים' צרותיו - לרמוז כי הוא הגורם לכל זה, שנמכר הרבה פעמים.
חכם יעקב טולידאנו, אהלי יעקב, כרך א: בראשית, עמ' רלא, מכון 'אהבת שלום', ירושלים, תשנ"ז (1997). מתוך 'החכם היומי'
בדור שלנו לצערנו המציאות השתנתה, במידה מסוימת איבדנו שליטה, יש חלק מהישיבות שראשי הישיבה אין להם את ההבחנה הזאת. אני מכיר תלמידי חכמים, אנשים שיש להם ידיעה יפה מאוד, יש להם את המחשב, 'אוצר החכמה', יש שם עשרות אלפי ספרים, כל מה שאתה רוצה אתה מוצא שם, אבל תחנה סופית - להגיע לסכם את ההלכה, לא תמיד הם אומרים את הדברים בצורה נכונה, הרבה פעמים איך אומרים בעברית פשוטה - מזייפים. ולמה? - החיסרון שלהם הוא, הם למדו קראו ושנו, ולא שימשו תלמידי חכמים. מה זה שימוש תלמידי חכמים? - תצא ברחוב תשאל, יגיד לך האדם הזה, אני ברוך ה' זכיתי היום בבוקר, אני הבאתי לרב כוס קפה ... 'גדול שימושה יותר מלימודה', אבל מה שהגמרא התכוונה: 'אשר יצק מים על ידי אליהו' - אין הכוונה שהביא לו רק מים לנטילת ידיים, אלא הכוונה היא שהאדם מתבונן ברבו, הרב פוסק הלכה, כך הוא קיבל מרבותיו, מדוע ולמה הרב פוסק כך, בגלל שהמנהג כך, בגלל שהרי"ף והרמב"ם ומרן אומרים כך וכן הלאה, לשים לב ליסודות של ההלכה, ומזה אתה יכול לבנות את הבניין כדי שאותו האדם יהיה גם פסקן,
חכם יעקב יוסף, "מיוחד - הרב יעקב יוסף מספר על הרב בן-ציון אבא שאול, תמוז תשע"ב" (2012), דקות 9-12, הרצאה שהובאה באתר youtube.com. מתוך 'החכם היומי'
יש נוהגין בערב ראש השנה לילך על הקברות ולהשתטח על קברי הצדיקים. (שמועיל מאוד כפי שמצאנו בכלב וברבי מני. ועוד המקום קדוש וטהור ומעורר לב האדם לתשובה). ולהרבות שם בתחינות, ואל ישים מגמתו נגד המתים חס ושלום. אך יבקש מהשם יתברך שייתן לו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר. ומרבין שם בצדקה קודם שיאמר התחינות ויש להקיף הקברות.
חכם יעקב יצחקי , 'אוהלי יעקב' פירוש לראש השנה, עמ' 89, הוצ' מכון בני יששכר, ירושלים, תשס"ט (2009). מתוך 'החכם היומי'
'נדבות פי רצה נא ה' ומשפטיך למדני.' - שהאב חייב ללמד את בנו תורה, או יראה.
שגם שאני מתנדב לתת צדקה, ומוכח שעל ידי אמצעי נתן הצדקה, לא מפני זה - 'תלמדני חוקך' על ידי אמצעי, אלא 'נדבות פי רצה נא ה' ואפילו כך 'משפטיך למדני' - אתה ולא על ידי אמצעי כי אדרבה בלימוד תורה מעשה שמים עדיף.
חכם יעקב כאלפון , דורש טוב דף ב עמ' ב, דפוס י. ע. איתאח, ירושלים, תש"ז (1947) מתוך 'החכם היומי'
'וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו, בימי אברהם אביו, סתמום פלישתים וימלאום עפר' - יצחק חזר וחפר הבארות, וקרא להם כפי שקרא אותם אביו. ומכאן אנו למדים, שאדם חייב לנהוג כפי שנהג אביו, ואל ישנה שום מנהג ממנהגיו. והראיה, שאפילו שמות הבארות, שאינם חשובים כל כך, לא שינה, על אחת כמה וכמה, בהנהגת היהדות אין לשנות כלל ממנהג אבות.
חכם יעקב כולי , מעם לועז, בראשית חלק ב', עמ' תקכ"ט, הוצאת אור חדש, ירושלים, תשכ"ח (1968) מתוך 'החכם היומי'
עיקר הקושי שלנו בעבודת ה' הוא לשנות את ההרגל. שהנה מי שרגיל לעשות חסד, לא יקשה עליו להוסיף בחסד. והעוסק תמיד בתורה, לא יקשה עליו להוסיף בלימודו. אך המבחן האמיתי אם הוא עבד נאמן או לא, הוא כשנדרש ממנו לשנות את הרגלו, שאם רגיל ללמוד, קשה לו לעסוק גם בחסד, וכן להיפך מי שרגיל במעשי חסד, קשה לו לשבת וללמוד, אולם כשיעמוד בזה הוא יוכיח שמעשיו אינם מצוות אנשים מלומדה, והוא עבד ה' האמיתי.
חכם יעקב מאיר עבאדי , אמת ליעקב: מדרשותיו מאמריו וכתביו של.... רבי יעקב מאיר עבאדי, חלק א, עמ' קכב, בהוצאת בני המחבר, ירושלים, תשע"ב (2012). מתוך 'החכם היומי'
עיקר התועלת היוצא מן ההספד, כדי לחזור בתשובה. ומזכירים מעשה הצדיק הנפטר, כמו הצדיק הזה, שאנחנו עסוקים בהספדו, שהוא מופלא בחסידות, כדי שהקהל ילמדו ממעשיו, ללכת בדרכי ה'.
שהאדם בעולם הזה כמו שיכור, ולא מרגיש במה שהוא עושה. והוא רץ אחר עצת יצר הרע, אבל בסוף צריך לחזור כמה גלגולים, ולסבול כמה ייסורים, לחזור ולתקן. וכל מה שהוא רץ יותר, צריך לטרוח יותר עד שיתקן. על כן כל אדם צריך להתעורר מתרדמתו, בעודו בחייו. עד אשר לא יחשכו כוכבי נשפו, יבואו ימים אשר אין לו בהם חפץ, ויחזור בתשובה שלמה.
חכם יעקב מוצפי, 'ארי עלה מבבל', דרוש ביום שביעי לפטירת הרה"ג רבי צדקה חוצין זצוק"ל, דף קסה, ירושלים, תשמ"ו (1986) מתוך 'החכם היומי'
בכל דור ודור, עמדו להם לישראל, פרנסים טובים ומנהיגים נאמנים, בלתי שום פניה, אלא תכלית עבודתם הייתה, להציל את עמם מטיפשות ובערות ומשחתי המוסר, ולתת להם לב חדש, ורוח חדשה בלימוד התורה והמצווה, בשני חלקיה: חובת האדם בינו למקום, ובינו לחברו, לקרב איש אל רעהו ולחבב אדם לחברו. אשרי מנהיגים כאלו, שדומים הם למנהיג הראשי משה רבינו, עליו השלום, שהיה מחבב כל אדם, והוא הראשון שקרא ואמר פתגם הידוע בפי כל באי עולם: 'ואהבת לרעך כמוך'.
חכם יעקב משה מזרחי , זרח יעקב, עמ' 57-58, אורות יהדות המגרב, לוד, תשנ"ד (1994) מתוך 'החכם היומי'
'בית והון - נחלת אבות' - וקשה: למה אמר 'בית והון - נחלת אבות', ואנו רואים כמה בני אדם שהיו אבותיהם עניים ובניהם אחריהם עשירים, ויבנו להם בתים.
ושמא יש לומר כי הוא מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה על הפסוק: 'אמרו צדיק כי טוב - כי פרי מעלליהם יאכלו' - פירוש: יאכלו בניהם של צדיקים אחריהם, פירות של מצוות שעשו אבותיהם בעולם הזה. והטעם - מפני שלא רצו ליהנות מהם, והנחילו אותם לבניהם אחריהם לאכול אותם. ...
וזהו 'בית והון נחלת אבות' - דהיינו אם ראה תראה מי שהיו אבותיהם עניים ובניהם עשירים וכו', הטעם הוא משום שאבותיהם הנחילו לבניהם אחריהם פירות של מצוות שעשו, ולא רצו ליהנות מהם בעולם הזה, ועל ידי זה זוכים הבנים לבית והון אחריהם.
חכם יעקב נחמני , מעט דבש, עמ' קצ"ה , הוצאת מכון 'מחשבת הלוי', ירושלים, תשס"ג (2003) מתוך 'החכם היומי'
כי מזה זמן הייתי יושב בביתי בשלווה ובהשקט לפני עטרת ראשי וצניף תפארתי אבא מארי האשל הגדול, הרב המובהק ונוגה לו ברק, אב בית הדין ורב קהילת דמשק, זכותו תגן עלינו, אבי מורי שלמה סוכרי, נר"ו, יאיר ויזהיר ברבות הטובה, ואני הייתי יושב בביתו ובחומותיו חומה נשגבה, ונהנה תמיד מטובו ומאור תורתו כיד א-לוהי הטובה,
וגם הייתה מוקפת עלי, אני ובני, נר מערבי, עטרת ראשי, צניף תפארתי אישה רבה, צדקת וכשרה מנשים בקל, יראת ה', גומלת חסדים הי אדונתי - אמי שרה תהה נשמתה צרורה בצרור החיים. ...
מה אענה ומה אומר?! - ברוך אל עליון כי בזכות אבותי הקדושים, אשר זכותם גדול ורב, ואני נשענתי בכל מקום שאלך, בחסדיו יתברך, ובזכותם הגדול, כתקרה שיש עליה מעזיבה, ובכל מקום אשר דרכו רגלי, כי זה שתי שנים ומחצה, שיצאתי מביתי, ובכל מקום שאני מגיע, הוא בעזרי תמיד, נותן לי חן וחסד בעיניהם ואוהבים אותי.
חכם יעקב סוכרי , יורו משפטיך ליעקב, מתוך ההקדמה, הוצאת אליהו משה דוויך הכהן, כלכתא , תרמ"ב (1882) מתוך 'החכם היומי'
העיקר לשוב ולהתעורר בבכייה, וזה אומרו: 'ויבך יוסף'. ולא מצאנו מי שהרבה בבכייה כיוסף, שנאמר בו הרבה בכיות: 'ויסוב מעליהם ויבך', 'ויבוא החדרה ויבך שמה' - לכן על הנסתרות במסתרים תבכה נפשו, ועל הנגלות יבכה בגלוי, ויתן את קולו בבכי. וגם יבכה על חורבן שני המקדשים, ככתוב: 'ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך', ועל ידי זה יבוטלו ממנו כל המקטרגים והמשטינים, ככתוב: 'סורו ממני כל פועלי אוון כי שמע ה' קול בכיי'. ושערי דמעה לא ננעלו, כי מי הדמעות יכבו האש של מידת הדין. ...
וארבעים יום אלו, המה כמו ארבעים יום של יצירת הוולד, שאז מועיל התפילה להתהפך מנקבה לזכר או בהיפך, כמו כן תועיל התשובה והתפילה בבכייה, להפוך את מידת הדין שהיא צד הנקבה כידוע, למידת הרחמים שהיא זכר.
חכם יעקב ענתבי , אביר יעקב, עמ' ריג-ריד, בהוצאת מכון 'צופה פני דמשק', בני ברק, תשע"ח (2018). מתוך 'החכם היומי'
'ממשכימי בבוקר - שכר ירדופו' - נקדים ששכר ישיבת בית הכנסת היא עצמה מצווה, ומזה ילמד האדם שלא יאמר: אני איני יודע להתפלל, אם כן מה אעשה אם אלך לבית הכנסת. וגם כן שלא יאמר אדם שלא אמצא מנין - זה אינו, ששכר בית הכנסת, מצווה אפילו ישיבתה. מעתה זה אומרו: 'ישב בדד וידום' - רצונו לומר שאפילו 'ישב בדד' - שלא יש מנין בבית הכנסת, וגם כן 'וידום' - שלא יודע להתפלל, אפילו כך ילך לבית הכנסת. ולמה? - 'כי נטל עליו', שנוטל שכר על זה.
חכם יעקב פאריינטי, שארית יעקב, עמ' 157, דפוס 'דף חן', ירושלים, תשמ"ג (1983) מתוך 'החכם היומי'
'משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע' - הרי לך ראיה גדולה, שאם שמשה קיבל תורה, על כל זה, לא הורישה לבניו אחריו, אלא 'מסרה ליהושע' - הרי לך שאינה ירושה, וכמו כן יהושע לא הורישה אלא 'לזקנים וזקנים לנביאים' - ולא לבניהם אחריהם, והיינו הטעם שהודיענו בזאת המסכת שלשלת הקבלה להיות כי גם זו מן התוכחות, ללמד דעת את האדם - כי התורה איננה ירושה.
חכם יעקב פינצי, זכות אבות, פרק א', דף א' ע"א, בלגרד, שנת תרל"ח (1877) מתוך 'החכם היומי'
'כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה' - רצה לומר: דוקא את אשר יאהב ה', לו נאה ויאה להוכיח אחרים, שדבריו נכנסים אל הלב ועושין רושם כמו שהאב את הבן ירצה שמוכיחו מהלב.
חכם יעקב פיתוסי, ירך יעקב, דף סה' עמוד ב'. הוצאת משה ישועה, דפוס ליוורנו, (1842) מתוך 'החכם היומי'
'אשכילה בדרך תמים, מתי תבוא אלי, אתהלך בתום לבבי, בקרב ביתי' – מתי תבוא אלי ראשי תיבות אמ"ת. 'תבוא' אותיות 'אבות' - כי אימתי תבוא אלי? - בכוח שאני מדבר אמת. ...כי כשאני מדבר אמת, מתעורר זכות אבות, שהלכו בדרך אמת.
כי תמים עומד גם כן לאבות: אברהם נקרא תמים ...גם יצחק נקרא תמים, ויעקב איש תם, ולפי זה 'אשכילה בדרך תמים' - בדרכי האבות, אזי, תבוא אותיות אבות, שאז מתעורר זכותכם, וגם אני אתהלך בתום לבבי, שאני מזרעם.
חכם יעקב רקח , מעטה תהילה, דף פ, דפוס אליהו בן אמזלג וחבריו, ליוורנו, תרי"ח (1858) מתוך 'החכם היומי'
יסוד הקדושה וסגולת הנבואה, היא על ידי שיר ושבחה, הלל וזמרה, ניגונים ופיוטים, קרוב"ץ - קול רינה וישועה באהלי צדיקים, ככתוב במלכים: 'והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'. וכמפורש בתורה 'אז ישיר משה ובני ישראל'. וכן שירת מרים וישראל, וכן שירת ישראל על הבאר, ועוד, ועוד.
וכל הנביאים לא שרתה עליהם נבואה רק באמצעות הניגון והשיר. וזהו טוב טעם אדוננו דוד המלך עליו השלום בשירותיו וזמירותיו בתהלים. ואחריו שלמה בנו בשיר השירים, שהיא סגולה אופיינית להשראת נבואה ורוח הקודש. גם ידוע שהמלאכים ושרפים וחיות ואופני הקודש, משבחים בשיר והלל ליוצר בראשית, כסידור רבותינו אנשי כנסת הגדולה בתפילת יוצר, 'תתברך לנצח וכו', יוצר משרתים וכו', וכולם פותחים את פיהם בשירה ובזמרה' וכו'. ... ולכן היו הלויים בבית המקדש משוררם על הדוכן בכל יום, לשבח לאדון העולם. וכן גם באלפי שנות הגלות, בתקופת משוררי ספרד תור הזהב, עמדו משוררים גדולים ועצומים, להלל ולזמר ליוצר בראשית, להזריח אור נחמה על נפשות עם בני ישראל העגונות, ולעוררם לתקוות הגאולה ולחיבת ארץ ישראל, כידוע משירי הפייטן הלאומי רבי יהודה הלוי זיכרונו לברכה ורובי המשוררים ... וידוע הדבר מוסכם ומוחלט, שזה דווקא בלשון הקודש, שפתינו היקרה מפז נבחרה, ולא חלילה לשורר שירי עגבים, באיזה שפה שהיא, כי הוא עוון פלילי, שמגרה יצר הרע בלב השומעים, כידוע מראשונים ואחרונים.
חכם יעקב ש' קצין, קציני ארץ, עמו' שלה - שלו, מכון 'אהבת שלום', ירושלים, תשנ"ה (1995). מתוך 'החכם היומי'
ידוע לנו בבירור מפי הקבלה ומפי ספרים, שעזה היה בה יישוב בני ישראל זמן רב. וזה שישים שנה, 'ואת היותרת', שנתבטל היישוב, מסיבת הגלות המר, ולא יכלו עם בני ישראל לסבול הגלות, והוכרחו לצאת, וקבעו דירה, רוב בני העיר בעיר הקודש חברון, תיבנה ותיכונן, והניחו בית הכנסת חרב ושמם, ובית קברות מאין יושב, רק גויים וערלים ותו לא.
והנה 'בעתה' נתעוררו אחינו בני ישראל, ספרדים ואשכנזים, לקבוע דירה בעזה הנזכרת, ועשו בית להתפלל שם, ונתקבצו מניין עשרה מישראל והותר, והוליכו שם ספר תורה, ומתפללים שם בעשרה, והגיע עתה חג הפסח הקדוש, ונסתפקו - אם יעשו אחד יום טוב לבד כבני ארץ ישראל או יעשו שני ימים טובים כמנהג רוב העולם...
ואם כן הוא הדין לנידון שלנו - אם העשרה הראשונים היו מבני ארץ ישראל, ינהגו כמנהג ארץ ישראל, ויעשו יום אחד של יום טוב לבד, ואם העשרה הראשונים, היו מחו"ל שקבעו דירתם שם, ינהגו כמנהג המקום שיצאו משם, וכל הבאים אחריהם, יהיו נגררים אחריהם, אפילו הם מאה.
חכם יעקב שאול אלישר , ספר שמחה לאי"ש- שו"ת, חלק אורח חיים, סימן ה', דף ח'. ירושלים, דפוס צוקערמאן, תרנ"ג, 1883 מתוך 'החכם היומי'
מלבד שהיה רב הזקן ואביר הגדול שבירושלים, 'דן ידין עמו', עוד בה שהיה דבר ומנהיג ופרנס על הציבור עמד בפרץ בירושלים. ומקטנותו שהיה עוסק בצרכי צבור והיה יוצא לקראת שרים ומושלים ועם איילי הארץ, והיו דבריו נשמעים. וזה לא דבר קטן, להיות רועה ישראל ולשרת בקודש עיר הא-לוהים ירושלים, עיר הקודש, תיבנה ותיכונן. ועל זה לבד ראוי להספידו ולומר ווי לארץ של ישראל.
חכם יעקב שאלתיאל ניניו , זרע יעקב, דרוש להספד, דף קד, ע"מ 209, נדפס בירושלים תרע"ב (1912). מתוך 'החכם היומי'
וידענו שכל הנשמות מאילן אחד פורחות, שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, וראה מה שכתב הרב כבוד מורנו החכם רבי דוד בן זמרא בספר 'מצודת דוד', מצוות י"ג, וכל המקובלים מסכימים על זה: 'שכל ישראל גוף אחד הם, ונשמתן ממקום הייחוד נחצבה, ועל זה אמרו כל ישראל ערבים זה לזה', עד כאן.
וקיבלתי בסוד זה המאמר, מהחכם המקובל, הא-להי, ויודע בכל החכמות, כבוד מורנו החכם רבי אברהם כהן די-אירירה, נשמתו עדן, שקיבל מרבו, ורבו מרבו, מהרב הקדוש רבי יצחק לוריא, עליו השלום, כי לא תשיג שום בית יעקב השלמות הגמורה, אם לא ישתלמו כל הנשמות. והדין נותן, כי כולם נפש אחת, כמו שנאמר: 'כל הנפש לבית יעקב' - בלשון יחיד, וכולם מבור אחד חוצבו, וכן אמרו בסוד 'כל ישראל בני מלכים הם' - שכולם, נשמתם מחיבור מלך ומטרונית.
חכם יצחק אבוהב דה-פונסקה, כתבי רבינו יצחק אבוהב (דה פונסקה), כרך א', סימן ח', עמ' צ"ו-צ"ז. מפעל תורת חכמי הולנד, ירושלים, תשס"ז (2007). מתוך 'החכם היומי'
ועוד, שכפי האמת, התלמיד חייב לעמוד בפני רבו בכל פעם, אלא שבתלמיד הדר עם רבו, כדי שלא יהיה כבוד רבו מרובה מכבוד שמיים ... שהרי פני יוצרו אינו מקבל אלא שחרית וערבית, אמרו: שאינו רשאי לעמוד רק לפי מה שכתב ה'שולחן ערוך'.
מה שאין כן כשאינו דר עמו, שאז באים אצלו התלמידים ... שהם וודאי חייבים לעמוד מפניו אפילו מאה פעמים ... ואם כן אפילו אם פעם אחת, במקרה בבוקר, היה לפני רבו, ויצא ידי חובה בקימה שיש בה הידור, כיוון שהנכנסים והיוצאים יודעים, שזה התלמיד אינו דר בבית הרב, ואם כך מחוייב לעמוד בכל פעם, שרואים שלא קם, חושדים אותו, ואינם אומרים שבבוקר כבר יצא ידי חובה.
חכם יצחק אבולעפיה, פני יצחק, חלק שישי, לשונות הרמב"ם,דף ל"ד עמוד ב', ירושלים, תרס"ג (1903) מתוך 'החכם היומי'
ראו ראינו הבקשות מכל מכירי ספרי הקודש רבינו 'אביר יעקב', זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא. היות וכל הספרים הראשונים אזלו, ואין בידינו לספק לקהל הקדוש הרחב את מבוקשם. לכן הסכמנו להוציא לאור ספרי הרב הצדיק, ותהילה לאל עלה בידינו שכבר עלו על מכבש הדפוס כמה מהם. וכעת ברוך ה' הגיע תורו של הספר 'יורו משפטיך ליעקב', שיש בו את כל הדינים הראויים לשמש לכל הזמנים כמו שעיניכם תחזינה מישרים, ואני בטוח שגם בבתי הדינים, הראויים לשמש, יוכלו להשתמש בדינים אלו, ואני תקווה שתחזור עטרה ליושנה. ... בכדי שתרבה הגחלת על הפחם. וזכות הצדיקים וספריהם תגן ותציל את כל עם ישראל מכל דבר לא טוב ... אמן ואמן.
חכם יצחק אביחצירא, **חסר מקור** מתוך 'החכם היומי'
מי אם לא א-לוהים עצמו, יכול היה לחזות ולנבא מקרה כזה, שהוא בניגוד לסדר הטבעי של הברואים, שעם נפוץ על פני העולם כולו, ללא רפובליקה, ללא מלך, ללא ארץ וללא שלטון, ישמור במשך מאות רבות, אלפי שנים, על ישותו, על שמו ועל ממשותו, כשהוא מובדל כולו מן העמים האחרים, ושומר על לשונו הקדומה, על דתו, על טקסיו ומנהגיו, וזאת בניגוד להסכמת כל הגויים, על אף סלידתן ושנאתן של כל האומות, מול האיבה, השררה והכוח של העולם כולו, בתקופות כה רבות ובימי ממלכות כה עצומות ... משהכריז א-לוהים על נצחיות עמו ישראל, לא רצה להסתיר את דבר השתמרותו העתידה, כפי שאנו עדים כיום, וזאת לא באמצעים טבעיים, כגון קיבוצנו באזור כלשהו, מרוחק מאדמתנו, תוך הפיכתנו לחביבים בעיני כל גויי הארץ, כי לו היו כאלה פני הדברים, לא הייתה השתמרותנו ביניהם מעוררת כל פלא.
חכם יצחק אורוביו דה קאסטרו , קטע בתרגום יוסף קפלן, מתוך 'מנצרות ליהדות' ליוסף קפלן, עמ' 315, מאגנס, ירושלים, תשמ"ג (1983) מתוך 'החכם היומי'
'לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו' - אלה הם מפרשי התורה הקדושה, עד כי יבוא המשיח; אף כי בגלות בבל לא היה שבט בידי יהודה, אך עד היום לא חסר מחוקק מבין רגליו, ואלה הם חכמי התורה, המורים המלמדים לישראל בלי הרף את הקיום המדויק של המצוות הקדושות ...
הם השופטים המוחלטים של העם, לא רק בכל הנוגע לחוקים, למנהגים ולדיני התורה, אלא גם לדין האזרחי ולדין הפלילי, והמה פוסקים על פי התורה וקבלת אבותיהם.
חכם יצחק אורוביו דה קאסטרו , מתוך 'מנצרות ליהדות' ליוסף קפלן, עמ' 189, מאגנס, ירושלים, תשמ"ג (1983) מתוך 'החכם היומי'
'אמר רבי חנינא: גדול המצווה ועושה, ממי שאינו מצווה ועושה'. - וכתבו התוספות ... מפני שהוא דואג תמיד לבטל יצרו, ולקיים מצוות בוראו. עד כאן. מתבאר מדברי התוספות הללו, שהטעם שאמרו ש'גדול המצווה ועושה' - דבר זה שכיוון שהוא מצווה, היצר הרע נגרר אחריו, לבטלו מלעשות רצון קונו, והאיש הישראלי נלחם בו לעשות רצון קונו, ושלא לבטל מצוותו, בשביל כך שכרו הרבה, יותר ממי שאינו מצווה ועושה, שאותו האיש אין היצר הרע מתגרה בו, כיוון שאינו מצווה. ונמצא שמי שהוא מצווה, יש לו יגיעה יותר ממי שאינו מצווה. ומעתה היינו שאמר: 'גדול הנהנה מיגיעו' - דהיינו מי שהוא מצווה ועושה, שיש לו יגיעה עם יצרו, 'יותר מירא שמים' - דהיינו שאינו מצווה ועושה, ש'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים', כידוע, שאותו האיש אין לו יגיעה, כיוון שאינו מצווה ואין היצר הרע מתגרה בו.
חכם יצחק אלבעלי, עיני יצחק, דף כא ע"א. דפוס חיים אברהם די שיגורה, איזמיר, תרס"ג (1903) מתוך 'החכם היומי'
בחינת משה הוא בחינת זעיר אנפין, ואהרון הוא רמז למלאך מיכאל שר הגדול המקריב נשמותיהם של צדיקים לפני הקדוש ברוך הוא. וידוע מי שנפטר בארץ ישראל, עולה נשמתו על ידי מלאך רחמים, שהם מלאכים הממונים תחת יד מיכאל, אמנם זאת המעלה היא לדלת העם היושב בארץ.
אמנם הצדיקים הם על ידי מלאך מיכאל, עם גילוי שכינה עמו, כמו שמצינו במשה רבנו, עליו השלום, שאמר לו הקדוש ברוך הוא למיכאל: צא והבא לי נשמתו של משה, ואף על פי ששם לא היתה מיתתו, אחר כך כי אם בנשיקה על ידי ה', אפשר לומר: שבמשה, דווקא לא היה יכול ליגע בו, לא מלאך ולא שרף, כי אם הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, יען כי הוא כללות כל ישראל, כמו שכתבו: אשה אחת ילדה שישים ריבוא בכרס אחד, וגם כי הוא רומז לזעיר אנפין - רוצה לומר: לפנימיות, כמו שכתוב בזוהר הקדוש: משה כלפי פנים ואהרון כלפי חוץ, ואם על בחינת יעקב אבינו, עליו השלום, אמרו שהוא נקרא כלפי חוץ לגבי משה, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, שאר הצדיקים שהם בני בניו, שיקראו כלפי-חוץ לגבי משה, ומיתתם על ידי מלאך מיכאל.
חכם יצחק אליהו לניאדו, ספר ויזרע יצחק, דרוש, עמוד קלז- קלח, דפוס עזרא חיים מדמשק, נדפס פה ארם צובא, תרפ"ח (1928). מתוך 'החכם היומי'
ומכאן תוכחת מגולה כי המפריד הפה מן הלב, כלומר שמדבר אחד בפה ואחד בלב, מלבד שכבר כתבנו שהוא מפריד אלוף חס ושלום, שעושה פירוש בין השמות הוי'ה ואדנות, כמבואר בספרי המוסר באורך, שעושה פירוד גם בין אות וא'ו לאות ה'א מהשם, ובין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, ואם כן נמצא שמפריד השתי תורות מלהיות יחד. ועוון זה דומה לעוון המינים והאפיקורסים ובני מקרא שאינם נותנים מקום לדברי החכמים בעלי התלמוד. ואם כן יתבונן הנבון שבוודאי הרגיל במידה זו להיות אחד בפה ואחד בלב, יצאו ממנו בנים כופרים ומינים שכופרים בתורתנו הקדושה, מדה כנגד מדה. ונוסף על זה שמפריד עצמו גם כן מהקדושה העליונה ונאבד ממנו דבר יקר הנאמר בישראל 'ואתם הדבקים בה' א-לוהיכם חיים כולכם היום', שפירושו של הפסוק הוא כאשר ידבק האדם האזור אל מתניו בהידוק טוב, אזי לא יוכל להכניס בין האזור להמלבוש ערבוב של אבק ועפר, כי המה בני ישראל כשהן דבקים לה' יתברך בדרכיהם ובמעשיהם אזי לא יבוא שום מקטרג לעשות איזה פירוד בין ישראל לאביהם שבשמים, כמבואר באורך בספר הקדוש 'קב הישר', בפרק ה'. יעויין שם.
חכם יצחק אלימלך, הי"א שיחתי, דף יג עמו' א, דפוס יצחק די קאסטרו ובניו, קושטנדינה, תקצ"ב (1832) מתוך 'החכם היומי'
בהדפסת כתיבותיו של מרן אבא זיכרונו לברכה רציתי לקיים ציוויו שכתב בצוואותיו להשתדל להוציא לאורה את יתר הפליטה. ואם בעלמא ישנה מצווה לקיים את דברי המת, קל וחומר וכל שכן כשנוסף עליה מצוות כבוד אב ואם וזהו ממש: 'מכבדו בחייו ומכבדו במותו' - שעושה כאשר ציווהו. ולא עוד, אלא מה שחיסרתי במצוות כיבוד אב ואם בעודם בחיי חיותם - ע"י הדפסת התורה לשמם ולכבודם ובפרט תורתם, וזיכוי הרבים בהם, והנחת רוח שיהיה להם בזה.
חכם יצחק אלפייה, ריח ליצחק, הקדמה, דף ח' ע"א, ירושלים, תרצ"ז (1937) מתוך 'החכם היומי'
אחר עבור ב' שנים, מעת הוסדה האיסקולה, הידועה לנו פה קושטא, יגן עליה א-להים, ללמד את בני יהודה, תינוקות של בית רבן, לשונות הגויים בספריהם, פשתה המספחת ברוב אותם התינוקות הלומדים בו בפרק שם, שיצאו לתרבות רעה ופרקו עול מלכות שמיים מעליהם, מלקות קריאת שמע ולעבוד את ה', עבודה זו תפילה, ומזלזלים בנטילת ידיים וכיוצא, ולאימותם יאמרו דברים שאינם כדאי לשומעם, שיהיה מלמד להם המלמד, שהביאו שם ממדינת הים, מעם לועז, באותו זמן ללמד להתינוקות לשונות הגויים, והיה מלמדם בספרי אמונתם של אומות העולם, מאמונת אותו האיש ואמו, תצלנה אוזניים משמוע, אוי לו לדור שכך עלה בימיו, ועל זה קמו הנערכים מבעלי בתים שבעירנו, יגן אליה א-לוהים, וקובלים ומתרעמים עם מעלת התלמידי חכמים מעירנו, יגן עליה א-לוהים, באומרם כי להם יאתה להקים דגל התורה, ולא יעשה כזאת בישראל ללמוד לקטני בני ישראל לשונות הגויים בעודם עדיין חסירי דעת ותורה ויראת ה', מסיבת קטנותם בלומדם על ידי זה בספרי אמונתם של אומות העולם, ופילוסופיה טבעית, האסורה לנו, המכחשת בידיעת הא-להות, חס ושלום, ובחידוש העולם וכיוצא, החקוקה בספרי האומות ללשונותם בגוייהם כידוע.
ואביהם ואמם לא ירגישו בהם, מחוסר ידיעתם הם עצמם בכתבי הלשונות ההם, ועל ידי זה יפרקו עול מעל צווארם, ויבוא לידי כפירות, וכמעשה שהיה בקצת תינוקות כנזכר. ומעלת התלמידי חכמים, ה' ישמרם ויחייהם, ויהי כשומעם 'ויתעצב האנשים מאוד', והיו אומרים מה יש בידינו לעשות, אין הדבר תלוי אלא בגדולי הדור, מעלת הרבנים, ה' ישמרם ויחייהם, אשר בית ישראל נכון עליהם, כי גדל הכאב מאוד, וכמעט אבדה האמונה 'מפי עוללים ויונקים', תינוקות של בית רבן, כי מפיהם אנו חיים, וכמאמרי חכמינו זיכרונם לברכה בכמה מקומות, ועל זה לבשו קנאה מעלת התלמידי חכמים, ה' ישמרם ויחייהם, ונתוועדו יחד כמו שמונים חכמים, ה' עליון יברך אותם, הסכימו בצירוף קודשא בריך הוא, לבל יורשה שום בר ישראל לשלוח את בנו או את בתו לאיסקולה, שלומדים שם שום אחד מלשונות הגויים כי אם תורתנו הקדושה ולשון ישמעאל דווקא ואפס זולתו, וטעם היתר לשון ישמעאל הוא כמוס כנודע.
חכם יצחק אקריש , קרית ארבע, שו"ת סימן י"ג, דף קפ"ה ע"ב, ירושלים, תרל"ו (1876) מתוך 'החכם היומי'
מצוות הצדקה הלזו, היא הלבשת עניים בני תורה, שאנו עסוקים בה כיום הזה, כי לא לחינם דורות הראשונים החזיקו במצווה זו בכל תפוצות ישראל וקבלוה בשמחה. ויום כזמן זה היה דומה לשמחת חתונה ממש, כיום שמחת תורה, 'ונדיבי עמים נאספו' בשמחה ובטוב לבב, יוצאים בשיר ונמשכים בשיר, שמחה של מצווה אהבה בתענוגים. 'כי שאל נא לימים ראשונים' מה נעשה כהיום הזה, והדברים עתיקים לימים בישראל ... שקיימו וקבלו ישראל, ועלה בהסכמה לחלק לעניים, אלה הבגדים, מידי שנה בשנה.
חכם יצחק אקשוטי, בני ישחק, דף ע"ו ע"א, דפוס משה פרץ והאחים אברהם ויצחק גאגין, ירושלים, תרמ"ד (1884). מתוך 'החכם היומי'
ודעו שבכלל כיבוד אב ואם, לכבדם גם אחר מותם. שאם הבן הולך בדרך רע הוא מבזה אביו ואמו בעולם הזה ובעולם הבא. ואם הולך בדרך טובים מכבדם בזה ובבא, וה' יתברך מעטר את האב בכל מיני עטרות. ואפילו אם האב אינו כשר כל כך, הבן מביאו למחיצת הצדיקים, כיוון שאין זה כבוד שהבן יהיה בגן עדן ואביו בגיהנם. ולכן מכפר הבן על עוונות האב ומביאו לגן עדן.
חכם יצחק ארגואיטי , ילקוט מעם לועז, דברים א', דף שנ"ז, ירושלים, הוצאת וגשל, תשכ"ט (1969) מתוך 'החכם היומי'
'אמר רבי חנינא: חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי, הן עמדו לי בעת זקנתי' - והנה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שאחד החובות היותר נכבדים, המוטלים על האישה הוא חינוך הבנים, וגידולם ברוח התורה והאמונה, כי האיש טרוד בעבודתו ובעסקיו הרבים ואין לו כל כך פנאי לחנך את בניו.
אמנם האישה השולטת בבית, ו'כל כבודה בת מלך פנימה' - לכן עליה חובה, בשורה הראשונה, להשגיח על הבנים, לזרוע זרע קודש על תמי לבבם הרך, ואז גם ברבות הימים - עד זקנה ושיבה, ישא פרי קודש הילולים לגאון ותפארת. וכמו ש'אמר רבי חנינא: חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי, הן עמדו לי בעת זקנתי.' - רצה לומר: זיק היראה שהפיחה אמו בקרבו בילדותו, ואור האמונה שהאירה בלבבו בימי עלומיו, הם עמדו לו גם לעת זקנתו ולא עזבוהו.
חכם יצחק בוחניק , ויאמר יצחק, חלק שלישי, דרושים, דרוש ג', דף ל"ד עמ' א', הוצאת מכון הרב מצליח, בני-ברק, תשמ"ב (1982) מתוך 'החכם היומי'
למה עשה הקדוש ברוך הוא כך להרעיש את אברהם בהילחמו את ארבעה מלכים, ולא היה מעצור להציל את לוט בכמה מינים של הצלה, אלא שהקדוש ברוך הוא קורא הדורות מראש, והאבות הן סימן לבנים, והקדוש ברוך הוא פועל עם האבות שזכותן גדול. ואין כוח במידת הדין לעכב, ואין בשטן לקטרג. וכיוון שנעשה מעשה באבות העולם, הרי דרך כבושה לבניהם.
וזהו: 'אני ה' עם הראשון ואת האחרונים אני הוא, ראו איים וייראו - 'מה איים הללו מסוימים בים, כך היו אברהם ושם מסוימים בעולם ויראו, זה נתיירא מזה וזה נתיירא מזה. תאמר שיש בליבו עלי על שהרגתי את בניו, וזה נתיירא מזה שאמר שיש בלבו עלי שהעדתי רשעים קצות הארץ. זה שרוי בקיצו של עולם וזה שרוי בקיצו של עולם. 'קרבו ויאתיון איש את רעהו יעזרו' - זה עוזר לזה בברכות וזה עוזר לזה במתנות, 'ויחזק חרש' - זה שם בן נח 'את צורף' - זהו אברהם שנשרף באור כשדים, והחליק את פטישו והלם לכל באי עולם. ואומות העולם אומרים מוטב להידבק בא-לוהו של אברהם, וכל זה סימן לבנים.
חכם יצחק בכר דוד, דברי אמת, דרוש ארבעה עשר, דף ל"ה, ע"ב , הלברשטט, תרכ"א (1861). מתוך 'החכם היומי'
המנהג יפה הוא שיתפללו הצבור תחילה, והשליח צבור יתפלל עמהם בלחש כדי להסדיר תפילתו, ואחר כך יחזור שליח צבור להתפלל בקול רם כמו שנזכר במשנה שכתבת. וכן המנהג בקטלוניה ובכמה מקומות שהן בני תורה. אבל בארגון לא נהגו כן, וכשהייתי בסרקסטה מנעתי מהם המנהג ההוא בבית הכנסת שהייתי מתפלל שם, ואם היה הדבר קשה בעיניהם לשנות מנהגם.
גם זה כמו כ"ה שנים הגיד לי הרב רבי חסדאי בר רבי שלמה זיכרונו לברכה כי בלכתו קסטיליה ועבר דרך פרגה ראה שם מנהג ההוא ואמר לבטלו, ולא קבלו ממנו ואמרו לו. שאף אם הוא גדול בחכמה הם סבורים שהקודמים שהנהיגו שם המנהג ההוא היו גדולים ממנו, ואז קבל עליו שבשום מקום שלא תהיה ידו תקיפה עליהם אלא מצד מוסרם, שלא יתעצם לבטל מנהגם. ונראה שהמנהג ההוא נכנס בארצות ההם, מפני שרובם עמי הארץ ולא ידעו להתפלל אפילו מתוך הספר, אלא בעמל גדול משום שמרובות הברכות, ולזה מתפללים כולם יחד עם השליח צבור כמו שאחר מקרא אותו.
חכם יצחק בר שֵׁשֶׁת בֶּרְפֶת, תשובות הרב, סימן ל"ז, קושטא, ש"ז (1547) מתוך 'החכם היומי'
'גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה' - משום שכל ישראל כגוף אחד הם נחשבים, וכל ישראל ערבים זה לזה. והוא המשל שאמר בזוהר: לחולה שהיו כל אבריו כבדים עליו. בא אצלו הרופא ומקיזו באבר אחד ונרפא כל גופו. ועם זה שמעתי באומרים לזה ירמוז הכתוב: 'גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה' - זה איך שהרופא הזה מקיז הזרוע גם כך הוא: 'גאלת בזרוע' - שהוא הצדיק את 'עמך' - שהצדיקים נקראו זרועות עולם.
ובספר 'אזני יהושע' פירש: שהצדיק דומה ללב, שהוא ליבם של ישראל, ובמות הלב ימות כל הגוף, ולכן הצדיק מכפר על הדור, שנחשב להם כאילו מתו הם, כיוון שמת ליבם, ולכך הם ניצולים.
ועם זה נפרש מה שאמרו: 'הצדיק אבד ואין איש שם על לב' - והכוונה על פי הקודם, שאף שהקדוש ברוך הוא נוטל הצדיק כדי לכפר עליהם, מכל מקום אינו מכפר אם לא כשמצטערים עליו, ומעלים עליהם כאילו מת ליבם בקרבם.
חכם יצחק ברכה , בירך יצחק, פרשת נח, עמ' 7-6, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"א (1981) מתוך 'החכם היומי'
המשכילים הראשונים בתקופת חכמי ספרד השכילו וידעו היטב את עומק היהדות ועזוז גאונה. התורה והמשכל כאחיות תאומות התהלכו ביניהם, ושלום ואמת היה בין הנטיות הרוחניות שלהם. ולכן בחכמתם והשכלתם עשו חיזוק וקיום ואזנים לתורה ומסורת. ...
אך המשכילים החדשים, שבדור עבר לא השכילו כל זה. לא חדרו אל עומק הרעיון הגדול של היהדות. לא השכילו שרוח התנ"ך והמדרש והרעיונות הנשגבים שבהם, המה מולדת נשמת העם, שהתפתח והשתלם במשך אלפי שנים.
לא השכילו שאדרבה, כל דורש חכמה ומושלם בידיעות העולם, נחוץ לו למלאות חובתו הטבעית, לכבד מסורת הקודש, כאשר יכבד איש את אביו ואת אמו. ולכן הרחיקו ללכת והחליפו את השיטה.
חכם יצחק דיין , מאמר 'תורת ישראל ועם ישראל', עמוד ל'. נדפס בתוך ספר 'מנחת יהודה'- לחכם יהודה עטיה. ארם צובא, תרפ"ד (1924) מתוך 'החכם היומי'
'ותקח מרים הנביאה' - לכאורה מילת 'הנביאה' מיותרת, וכי עד עכשיו לא ידענו כי נביאה היא. אלא רוצה תורה לומר, שמשום שהמשיך הכתוב ואמר: 'ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות', לכן חזר הכתוב ואמר כי 'נביאה' היא, שכן מצאנו אצל אלישע הנביא, שביקש שיביאו לו מנגן שינגן לו דבר מה ומיד מעיד עליו הכתוב: 'ויהי כנגן המנגן ותהי עליו יד ה', ומכאן למדו רבותינו זיכרונם לברכה בגמרא כי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה. וכן היה כשעברו את הים, שמתוך השמחה של מצוות ה', זכו שתשרה שכינה ביניהם. והוא שהעיד הכתוב: 'ותקח מרים הנביאה', - 'הנביאה' בדווקא, שמתוך השמחה שגרמה, זכתה שתשרה עליו שכינה. כל אדם שרוצה לצאת מהצרות, עליו לידע שצריך הוא להיות בשמחה ולא לשקוע בעצבות, ועל ידי זה הקדוש ברוך הוא יעזור לו.
חכם יצחק דיין, יד יצחק, א, עמו' ק, הוצאת המחבר, חולון, תשס"ז (2007) מתוך 'החכם היומי'
'ונעשה בו נס והדליקו - מפני שכל ישראל בחזקת טמאי מתים, ואי אפשר עד שיעברו שבעה ימים' - מוכרח שכל עם הקהל והכוהנים היו ודאי בחזקת טמאי מתים, ולא היה נמצא ולא אחד בהם ודאי טהור, ואף על גב שהזאה, מכל מקום נדרש שלישי ושביעי, והזאה אינה אלא בטהור ... וכאן היו כולם טמאי מתים, ומי הזה? - ובשביעי היו יכולים, שהרי טבול יום כשר בפרה, אמנם בשלישי מי הזה? - מכול מקום קטן שיש בו דעת - כשר להזאה. ... וקטנים מסתמא לא יבצר מהם, ודאי טהור ופשוט.
חכם יצחק הכהן רפפורט , בתי כהונה, חלק ב', בית וועד , דף ה' ע"ב, איזמיר, דפוס אליה הלוי, תקי"ד (1754) מתוך 'החכם היומי'
'וישב יצחק ויחפור את בארות המים, אשר חפרו בימי אברהם אביו, ויסתמום פלישתים' - התורה האריכה בהזכירה, הבארות שחפרו עבדי יצחק, לומר לנו שיצחק, עליו השלום, היה הולך בדרך שהיה אברהם אביו הולך, שכמו שאברהם, עליו השלום, היה מגייר גרים ומכניסם תחת כנפי השכינה, כן יצחק, עליו השלום, היה הולך בדרכי אביו, והיה משתדל לגייר גרים ולהכניסם תחת כנפי השכינה.
חכם יצחק הצרפתי, תולדות יצחק, פרשת תולדות, עמ' 186, אסף וערך הרב ד"ר חיים בנטוב (פטיטו), דפוס גרפית, י-ם, תשנ"ו (1996). מתוך 'החכם היומי'
אל יאמר אדם כיוון שיש לי בנים מרובים, אחד או שניים מהם לתורה, והשאר למלאכה, אלא צריך אדם ללמד התורה לכל בניו, אפילו שיהיו לו מאה בנים, כמו שכתוב: 'ולמדתם אותם את בניכם', וכתוב: ' והודעתם לבניך ולבני בניך', בלשון רבים.
חכם יצחק חדאד, זרע יצחק, דף ק"ז, הוצאת נטע שעשועים, נתיבות, תשס"א (2001) מתוך 'החכם היומי'
'אשרי איש ירא את ה', במצוותיו חפץ מאוד. גיבור בארץ יהיה זרעו, דור ישרים יבורך. הון ועושר בביתו, וצדקתו עומדת לעד'. - אפשר על פי מה שאמרו זיכרונם לברכה: שמי שמניח בן, שהדריכו לתורה ולעבודה, והוא לומד ומקיים מצוות - יש לאביו אחרי מותו חלק במצוותיו, ונמצא שעדיין נפשו חיה והולכת ומרווחת. וזהו הטעם שכל מי שמניח בן ממלא מקומו, לא נאמרה בו מיתה.
וזה שכתוב: 'אשרי איש' גם 'גיבור בארץ יהיה זרעו' - שיהיו בניו גיבורי כוח לכבוש את יצרם, והמה 'דור ישרים יבורך' - ברוכי ה' אזי על ידיהם נמשך לאביהם 'הון ועושר' - מתורת ומצוות בניו 'בביתו' העיקרית, שהיא עולם הבא, שהוא הולך ומרוויח 'וצדקתו עומדת לעד'.
חכם יצחק חורי, קרית ארבע, בני שילשים עמ' ס"ד א', בדפוס וזאן וכסאתרו, תונס, תרנ"ו (1896) מתוך 'החכם היומי'
שנתקנאו אומות העולם, מה ראו אלו להתקרב יותר, שכפה עליהם ההר כגיגית, מה שלא עשה לנו אנחנו. וענה להם: הביאו לי ספר יוחסין שלכם. כלומר לא העיקר הוא לקבל את התורה אלא לשמור עליה שתישאר אצלם מדור דור, שכן ישראל שמרו עליה מאבות לבנים, וכל אחד מוסר אותה לבניו, וזה נמשך מאבות העולם אברהם יצחק ויעקב, ומהם עברה בנחלה לכל הדורות. וזה הכוונה: 'הביאו ספר יוחסין שלכם' - שיוחסין הוא שהשרשרת ממשיכה והולכת בלי הפסק, שעם ישראל יש להם יחוס שהתורה נמשכה אצלהם מדור דור. מה שאין כן אצל האומות, לא קיימו את ז' מצוות בני נוח, הרי שהשרשרת נפסקה ואין כאן יחוס כלל.
חכם יצחק חזן , ליצחק ריח, דרוש לחג שבועות, עמ' קנ. המביא לבית הדפוס אליהו חזן. ירושלים שנת תשנ"ג (1993). מתוך 'החכם היומי'
בעיר מנטובה, מחוץ לפתח העיר הנקרא טע, יש ארמון מלכים הנקרא 'פלאצו דילטע', ושם בית וחדר גדול מאד נבנה בארקיוולטי, והיושב בזווית זו ומדבר דבריו בפיו, קרוב אל הזווית בקול נמוך מאוד מאוד עד כי אפילו האנשים הקרובים אליו לא ישמעו מאומה. האיש הנותן אוזנו בזווית שכנגדו באלכסון, ושמע כל הדברים הנאמרים בלחישה ברורים מאד ובשפה ברורה. ואני המחבר פעמים רבות הייתי שם וניסיתי. ושמעתי שכיוצא בזה נמצא בהרבה מקומות באיטאלייא וחוצה לה. ודבר זה קל להבין למי שיש לו יד בחכמת ההנדסה.
ואולי לזה כיוונו רבותינו באמרם: 'אזנים לכותל' - כלומר לפעמים אדם מדבר וחושב שאין שומע - וטועה, יען כי דבריו נשמעים למרחוק בהקרב האוזן לכותל, וכאילו יש לכותל אוזניים לשמוע. וזהו אמרם בגמרא חגיגה פ"ב: שמא יאמר אדם מי מעיד בי?! - אבני ביתו של אדם וקורות ביתו ורהיטי ביתו של אדם מעידים בו.
חכם יצחק חזקיה למפרונטי, פחד יצחק – חלק ראשון, עמ' צ"ה-צ"ו, "חברת מקיצי נרדמים", ליק, תרכ"ד-תרכ"ה (1864) מתוך 'החכם היומי'
'רבי ברכיה פתח: 'אחות לנו קטנה' - מדבר באברהם, שהשליכו אותו לכבשן האש. 'קטנה' - שעדיין לא עשה לו הקדוש ברוך הוא נסים. ולמה נקראת 'אחות קטנה' - לפי שלא היו לו בנים.' ...
למה קראו הכתוב בשם 'אח' ולא אמר איש לנו קטן, או אדם לנו קטן, ולומד: משום שלא היו לו בנים.
והעניין יובן עם מה שכתב הרב 'בעל עקדה' על וה' פקד את שרה - כי משמעו היינו חסרון. על דרך מעוט הירח, שבתחילת יצירתו נקראו שניהם גדולים, והיו אורות דבוקים, ונקראו שניהם גדולים, ואחר כך נתמעטה הירח בריבוי צבאיה, כן היו אברהם ושרה השוואת האחווה כעין אח ואחות, שאין להם עילוי זה על זה כלל. יעויין שם. נמצא שעד שלא ילדה שרה, לא היו בסוד 'איש ואשתו', אלא בסוד 'אח ואחות'. וזה שאמר: 'ולמה נקראה אחות' - כלומר למה אמר 'אחות' ולא איש ולא אדם ולא בן, ולומד: 'שלא היו לו בנים', וכוון שלא היו לו בנים, היה עומל בסוד 'אח ואחות'. ומה שקרא לה אחות דהיינו שם אח, וזה אפשר שכיוון אברהם שאמר: 'אמרי נא אחותי את' - כלומר בעת ובעונה זאת, שאין לנו בנים, אח יכול לומר: 'אחותי את' ולא אשתי.
חכם יצחק חנן, ספר בני יצחק, פרשת לך לך, דף ב ע"ב. בדפוס השותפים רפאל יאודה קלעי ומרדכי נחמן, שאלוניקי שנת תקי"ז (1757). מתוך 'החכם היומי'
'ישר יחזו פנימו' - זה אברהם כמו שאנו אומרים בפרק 'אין מעמידים': מהו 'ספר הישר'? - זה ספר אברהם, יצחק ויעקב, שנקרא ישרים שכתוב בהם: 'תמות נפשי מות ישרים'. כמו שכתוב בילקוט ובחזית בפסוק: 'מישרים אהבוך' - בישרות גדולה עבדו אותך האבות. וכן בבראשית רבא פרק מ"ט סימן נ': 'אמר הקדוש ברוך הוא: אברהם זה ירא א-לוהים' וכו' 'אברהם זה ישר מן הישרים' שנאמר: 'מישרים אהבוך'. יעויין שם. וזה רמז: 'היה תמים' - גימטרייה 'ישר' - שהיה עובד את ה' בישרות לבב.
חכם יצחק טייב, ויזרע יצחק, פרשת לך לך, דף ט' ע"ב, דפוס חברת זהר הרקיע, ג'רבה, תש"א (1941). מתוך 'החכם היומי'
תקנת מורינו ורבינו, החכם השלם, החסיד, העניו, המקובל הא-לוהי, הדיין המצוין, רבי יצחק לומברוזו, זכותו יגן עלינו אמן, בעל 'זרע יצחק', והרב רבי משה דרמון, זכותו יגן עלינו אמן, זכותם יגן בעדינו אמן כן יהי רצון, אשר לפיה כל שירותי הדת להם יזדקקו חתן - בחור ובתולה, אבי הבן - בעל ברית, וכל הפקידות, צריכים לקיים בבית הכנסת הגדול, אשר שמו בית כנסת רבי חיים. כל מי שיעבור על תקנה זו, הרחמן יצילנו, וכל מי שיקיימה תבוא עליו ברכה.
חכם יצחק לומברוזו, 'פנקס הקהילה היהודית הפורטוגזית בתוניס', עמוד 4, לוד, תשנ"ז (1997) מתוך 'החכם היומי'
'קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה, כי איננו' - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שאמנו רחל עצמה, עמדה לבקש רחמים על בני ישראל, כשהיה נבוזראדן מוליכם בשביה, והיתה בוכה עליהם. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שעל ידי שעתידים היו ישראל לעבור באותו מקום כשהולכים בשבי, לפיכן קבר אותה יעקב בדרך על פי הדבר. ואמר: 'רחל מבכה על בניה' - יוסף ובנימין שהלכו בשבי, אבל לא הייתה אנחתה כל כך על בנימין, לפי שידעה שבמהרה יחזור מגלות בבל. ורוב יגונה היה על יוסף, ועליו חוזר מילת 'כי איננו' - לפי שלא נודע מקומם ומושבם, מזמן בית ראשון שנגלו לאשור.
חכם יצחק לופיס , כור מצרף האמונות ומראה אמת, שער ד', פרק כ"ב, דף ל"ט ע"א , מיץ, דפוס רבי יצחק אלטראס, תר"ז (1847) מתוך 'החכם היומי'
מעשה היה באחד שהיה רשע כל ימיו, ובשעה שעמד להסתלק מן העולם הזה אמרו לו מקורביו: כלום אין אתה רוצה לטעום משהו? אמר להם: אם אתם יכולים להכין לי ביצה קלה, אוכל. מיד נתנו לו. נזדמן עני בפתח, אמר: תנו הביצה הזו לעני. ומימיו לא נתן אדם זה צדקה חוץ מביצה קלה זו. אחרי כן מת. הופיע בחלום לבנו אחר ג' ימים ממותו. שאלו בנו: מה נעשה בעולם העליון? אמר לו: השתדל בני לעשות צדקה כל ימי חייך ותנחל חיי העולם הבא. שכן כל ימי לא עשיתי צדקה חוץ מאותה ביצה קלה שנתתי לעני, ואחרי מותי הכריעה ביצה זו כמה וכמה עבירות וזכיתי לגן עדן, לפי שעל ידי ביצה זו החייתי את העני שנטה למות מרעב. וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא.
חכם יצחק מאגריסו , ילקוט מעם לועז, במדבר, דף ת"ז, ירושלים, הוצאת וגשל, תשכ"ח (1968) מתוך 'החכם היומי'
כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני' - אפשר ששמעתי משל, שיש שלושה שותפים באדם: אביו ואמו והקב"ה. אביו ואמו נותנים בו רמ"ח איברים ושס"ה גידים, והקב"ה נותן בו נשמה. והנה הקב"ה ציווה אותנו תרי"ג מצוות כנגד רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו של אב ואם, והוא לא נתן בו אלא נשמה ...
אבל מי הזן ומפרנס ונותן חיים - אלא הקב"ה, כמו שכתוב: 'ואתה מחייה את כולם'. ...
וזהו 'כי אבי ואמי', הגם שנתנו בי רמ"ח איברים ושס"ה גידים - 'עזבוני, וה' יאספני' - לכל צרכי. הן מזונות, הן פרנסה, הן חיים.
חכם יצחק מג'לד , תהלות ישראל, עמ' ס'-ס"ב, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשע"ב (2012) מתוך 'החכם היומי'
ואם רואה אדם, שאין בנו מוצלח בתורה כל כך, מצווה עליו ללמדו אומנות בנערותו, כדי שיהא מוצלח בעסקיו, ויחזיק ביד לומדי התורה וישמור מצוותיו וחוקתיו כפי מה שיכול לשמור.
ולא יקוים בו: 'עם נבל ולא חכם' כמו שראיתי כמה בוערים בעם, שרואים שאין בניהם מוצלחים בתורה, ומניחים אותם בבית הספר בהבטחות של הבל, שמא יוכל ללמוד והם גדלים בנבלותם. וכיוון שהם גדולים, ניכר בהם טיפשותם, שאינם בני תורה ונשארים קרח מכאן ומכאן. ומכלים ימיהם בחרפה ובושה, ואינם יכולים לעבוד עבודתם שלימה בשמחה ובטוב לבב, ואינם יכולים לעשות צדקות אלא אדרבא, לפעמים הם מתפרנסים מן הצדקה ומטילים עצמם על הציבור.
חכם יצחק מולכו, אורחות יושר, עמ' מ"א, הוצאת 'שובי נפשי' ירושלים, תשנ"ט (1999) מתוך 'החכם היומי'
בינות ספרים עתיקי-ימים, אשר כסו בערמות אבק בית הגניזה, ועלים נפרדים אשר בלו מזוקן, מצא ידידי החכם השלם רבי משה בועזיז, ישמרהו ה' ויושיעו, זה לא כביר, ובשעה טובה, כתב יד ישן נושן, מעט הכמות אבל רב האיכות. ויהי בהראותו אותי את הספר, ואעיף עיני בו ואחזה, והנה הוא מלא שירים יקרים ילדי-רוח רבותינו הגדולים, זכותם יגן עלינו, אשר אור תורתם נגה וזורח עלינו פה, ואשר בסוד להקת המשוררים באה נפשם ובקהלם תחד כבודם. ואשמח עד מאוד כי מצאתי את שאהבה נפשי, את הדבר אשר לו נכספה וגם כלתה מעודי עד היום הזה. ואומרה אז אל ידידי הנזכר: הן הספר מצא חן בעיני, כי ברכה רבה בו, שש אנכי על אמרותיו כמוצא שלל רב. ועתה אחזתיו ולא ארפנו עד שהביאותיו אל בית אוצר ספרתנו, ואל חדר שכיות החמדה, הנשארים לנו מימי קדם. ...
ספרי 'צפנת פענח', אשר כשמו כן תעודתו, לחשוף אוצרות נעלמים ומטמוני מסתרים אשר נצפנו עד כה בעירנו, יגן עליה אמן, לאמר לאסורים צאו ולאשר בחשך הגלו, אזי בעזרת ה' אעביר על פניכם כל טוב שירי יתר רבנינו הקדמונים, זכר צדיקים לברכה, הנמצאים אתי, והמה בכתובים, כאשר יש את נפשי, איש איש על דגלו באותות לבית אבותם, וראיתם ושש לבכם, כי אודות לאל, ההצלחה האירה לי פנים, ומצאתי לאושרי המון שירים בכתבי יד, שירי קדש ופיוטים וזמירות, כולם אהובים, כולם ברורים, כולם נעימים.
חכם יצחק מרעלי , צפנת פענח, כרך א', עמוד 5, תרנ"ז (1897) מתוך 'החכם היומי'
כאשר חכמים הגידו במעלת הדיין, הדן דין אמת לאמיתו, זאת מצאנו ביתרו, שיגע כמה יגיעות משה לכונסו לארץ, להיות דיין עליהם כמבואר ... וכתב בספר 'מאירת עיניים' לגבי חצר שאין בו דין חלוקה, שדעת חכמים היא שכל היכן שמגיע לו הנאה לנותן, אין בנטילת המתנה משום 'שונא מתנות' ...
כי הנה משה רבינו, עליו השלום, רצה לזכות ליתרו, וליתן לו מתנה בארץ ישראל, אף על גב שמן הדין אין לו חלק בארץ, שגר אין לו חלק בארץ. ומשום כך בא יתרו ואמר: 'לא אלך כי אם אל ארצי אלך', על דרך שאמרו: 'ונערותיה הולכות על יד היאור' - אין הליכה אלא לשון מיתה', הנה הוא הולך למות, וזה רמז יתרו באומרו: לא קצתי בחיי, לא אלך למות משום שכתוב: 'ושונא מתנות יחיה', אכן משה רבינו, עליו השלום, השיבו: 'אל נא תעזוב אותנו, כי על כן ידעת חנותנו במדבר, והיית לנו לעיניים' - שתהא מאיר עינינו בתורה, וכיוון שמגיע לו הנאה לנותן המתנה, אין בו משום שונא מתנות, שהלכה כחכמים.
חכם יצחק נוניש בילמונטי, 'דרכי הי"ם', דף ק"פ ע"ב, שאלוניקי, תקע"ג (1813) מתוך 'החכם היומי'
אף על פי שחייב אדם לקיימן, ראוי לו לאדם להחזיק במצווה אחת, ולהשתדל לשומרה לעשותה, בכל יכולתו. כל מצווה ומצווה יש לה תפקיד ומכוונת היא לדבר מסוים. יש מצוות פרטיות ויש מצוות כלליות, הראשונות לא באו אלא לשם עצמן, ומי שעבר על אחת מהן הפסיד שכרה של אותה מצוה בלבד. ברם, הכלליות כגון האמונה, שמירת השבת, ישובה של ארץ ישראל, וכיוצא בהן, הן בבחינת עיקר, שהכל נמשך ממנו. חובת הפרט לקיימן אבל גם חובת הכלל. הציבור והמדינה מצווים, שלא לפגוע בהן, כי הן מסמלות את עצמאותה הרוחנית, עוצמתה המוסרית, ייחודה ואופייה של האומה.
חכם יצחק ניסים, לדור ולדורות, חלק א' מאמרים ונאומים יד הרב ניסים תשע"ג עמוד כג מתוך 'החכם היומי'
אמר קהלת: 'כל עמל האדם לפיהו' - פשוטו כי כל היגיעה של האדם הוא בשביל פיהו, פירוש למאכלו עד כאן. ולי נראה פירוש אחר על פי מה שאמרו הרופאים, שכל ההיזק שבא לאדם הוא מן האכילה ומן המותרות. וזה שאמר קהלת: כל עמל האדם לפיהו' - פירוש: הנזק שבא לגוף לפיהו, בשביל פיהו, בשביל המותרות שאוכל בפיהו באים החולאים.
וזה גם כן שאמר התנא: 'לפום צערא אגרא' - בשביל פיו, שקורין בלשון ערבי פום - שהוא אוכל המותרות, 'אגרא' שלו - הוא 'צערא' שמביא עליו בחולאים, רחמנא ליצלן.
חכם יצחק נסים טולידאנו , ספר פי חכמים, ספר ויזרע יצחק, עמ' 35, הוצ' אורות יהדות המגרב, לוד, תש"ס (2000). מתוך 'החכם היומי'
'אשת חיל מי ימצא' - ואם אפשר לפרש אותה על אשה הגשמית - יבוא על נכון: 'אשת חיל' - שהיא אשה ממש, 'מי ימצא' - אפשר למצוא אותה. ועל זה אמר: 'גמלתהו טוב ולא רע' - לפי מעשיה הטובים, שהיא מצעת המיטה, והדליקה הנר, וערכה שולחנה מבעוד יום, ואזי כשבא בעלה מבית הכנסת לביתו, ומצא הכל, מלאך טוב אומר: 'יהי רצון שתהיה כן לשבת אחרת'. וזהו: 'טוב ולא רע' - דהיינו מלאך טוב מברכהו, 'ולא רע' - שהוא מלאך רע, אין לו פה לומר כי אם ברכה גם הוא, ואינו יכול לומר רע. ובזה סיים: 'כל ימי חייה' - דהיינו כי כאשר תתקן בביתה, ומכינה לשבת כל מה שאמרנו, הרי מלאך טוב אומר: 'יהי רצון כן תהיה לשבת אחרת', וממילא זאת הברכה מתקיימת תמיד, וכל שבת ושבת כן יהיה נמצא.
חכם יצחק סויסה , ויזרע יצחק, דף כה עמ' ב, דפוס שמעון דאהאן ומרדכי חיות, קזבלנקה, (תשי"א 1951). מתוך 'החכם היומי'
'מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן, ויראת מא-להיך. אני ה' - שהזהיר הכתוב לכל אדם לקום ולהדר פני זקן, ואחר כך באה האזהרה והפך פניו כלפי הזקן עצמו, שלא יראה שהבני אדם עומדים, ויתנהג בגדולות, אלא 'ויראת מא-להיך', שהגדולה אינה ראויה אלא למי שאמר והיה העולם. והיה אומרו: אני ה', שלו נאה ולו יאה הגדולה, כמו שכתוב: 'לך ה' הגדולה', אבל לבני אדם לא מינה ולא מקצתה.
חכם יצחק עטיה , זכות אבות, פרק ו, עמ' קטז, ליוורנו תקפ"א (1821) מתוך 'החכם היומי'
'כי האדם עץ השדה' - ככל שאנו מרבים להסתכל באילנות ובצורת גידולם, כן אנו מפיקים יותר לקחים לחיינו כבני אדם. מבט אחד באילן יבהיר לנו, שהשורשים והגזע מגבילים את חירותם של הענפים הצעירים. ונשאלת השאלה: למה ומדוע אינם מניחים לענפים להינתק מן הגזע העתיק, ולהינשא עם הרוח הנעימה? - מסתבר שהחירות הבאה על חשבון הינתקות מן השורשים, אינה חירות אלא אבדון וכיליון. לפיכך הננו תקווה כי אירוע זה, יזכנו שיתקיים בנו מאמר הכתוב: 'עטרת זקנים - בני בנים, ותפארת בניo - אבותם', יחד נמשיך, בעזרת ה', ברקמת חיינו, ולהוריש את מורשתנו כדי לשבצה במורשת ישראל לדורות הבאים.
חכם יצחק עמדי , מתוך דברים שנשא בטקס קריאת ככר ע"ש קהילת יהודי עמדיה בירושלים, י"ד שבט, תש"ס (2000) מתוך 'החכם היומי'
'היטיבה ה' לטובים' - דהיינו למי שעושים צדקה ומטיבים לבריות, היטיבה ה' להם בכל מיני טובות בנים ועושר. וחוזר ומפרש שאימתי אני אומר זה? - היינו דווקא 'לישרים בליבותם' - שליבם ישר לשמים, שאף על גב שמרעים להם, אינם קוראים תיגר ואין תוהים על מעשה הטוב.
חכם יצחק ענתבי, "אוהל יצחק", דרוש לצדקה, ע"מ ס"ה, ב', ליוורנו, דפוס נחמן סעדון, תקפ"ה (1825) מתוך 'החכם היומי'
'איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם? ר' שמעון אומר: הרואה את הנולד' - רוצה לומר: את בנו הנולד לו - משעה שנולד הוא רואה אותו בעין יפה להדריכו בדרך ישרה.
חכם יצחק פרחי , מרפא לעצם, עמ' פ"ב, דפוס אהבת שלום, ירושלים, תש"ס (2000) מתוך 'החכם היומי'
'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו' - הדברים האלה הם נוקבים ויורדים בלב כל מבין, שבפירוש אומר לנו ה': אהבתי את אברהם על אשר לימד את בניו ואת ביתו דרך ה'. ולמה כתב לנו זאת בתורה, אם לא למען נלמוד ממנו לעשות כמעשהו.
ממה נפשך? - אם האב הוא למדן, אם כן יודע ערך התורה, ולמה לא יאהוב לקדש את נפש בנו גם כן ולהוציאו כמוהו?! ואם הוא עם הארץ ועלוב וגרוע מטוב הרוחני, למה לא יזכה את בנו להיות נחשב בין האנשים, ולמה יאבדו בידיים?!
חכם יצחק צאלח מכמל , ספר דבר בעתו, הנה מתלאה, עמ' 320, הוצאת המכון לחקר יהדות בבל, אור יהודה, תשס"א (2001) מתוך 'החכם היומי'
'ויאמר דוד אל נתן: חטאתי לה'. ויאמר נתן אל דוד: גם ה' העביר חטאתך, לא תמות'. - נראה לי, על פי מה שהובא בפרק ראשון של 'עבודה זרה': אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר-יוחאי: לא דוד ראוי לאותו מעשה, ולא ישראל ראויים לאותו מעשה. לא דוד ראוי לאותו מעשה, שכתוב: 'ולבי חלל בקרבי', אלא למה עשאו? - לומר לך: אם חטא יחיד, אומרים לו כלך אצל יחיד'. ורש"י זכרונו לברכה פירש: אלא לומר לך: גזירת מלך הייתה - לתת פתחון פה לשבים'. עד כאן.
זהו שכששמע דוד, שהיה נתן מוכיחו בתוכחת מוסר: 'הנני מקים רעה מביתך', השיב בדעת ובמועצות: חטאתי לה' - כלומר אם חטאתי ועברתי עבירה זו, אין לך לבוא עליי בדברים קשים כגידים, שכל זה לא היה מדעתי ורצוני, כי 'לבי חלל בקרבי', ואם חטאתי היה לה' - רצוני בשביל ה' שגזר עליי לחטוא, כדי לתת פתחון פה לשבים, שגזירת מלך הייתה, ואם כן על מה תריבני.
חכם יצחק קאוואליירו, פרח לבנון - נחל איתן, פרשת בראשית-נחל איתן, עמ' ז'. מהדורת משה עמאר, הוצאת אורות יהדות המגרב, לוד תשס"ב (2002). מתוך 'החכם היומי'
היהודים הם השומרים הנאמנים של כתבי-הקודש והגזברים השקדנים של אותן אבני חן היקרות, שאין ערוך להן, המכונסות בספרים הקדושים. ... הא-ל מזהיר בתורתו, שלא יוסיפו ולא ימעטו ממנה דבר באומרו: 'לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצווה אתכם ולא תגרעו ממנו'. אסור לשנות, להוסיף או לגרוע מילה, הברה ואף נקודה אחת מאותן מילים קדושות; ומסיבה זו, אף על פי שהיהודים מפוזרים בכל ארבע כנפות הארץ, ספריהם שלמים וברורים, בלא התחלפות מכל מין שהוא. הם נוהגים בהם יראה יתירה, וזו זכות ומעלה גדולה לישראל, שיש בידם תורה קדושה מאד שנכתבה כמו לפני שלושת אלפי שנים, ולא היה ביד הזמן והגלויות ועריצותם של הנסיכים והמלכים, להטיל שינוי בספר המקודש הזה, שלא רק בקדושתו ובטהרתו הוא מעולה מכל כתבי האדם, אלא גם בקדמותו.
חכם יצחק קארדוזו, 'מעלות העברים', תרגם יוסף קפלן, עמ' 128, דפוס גולדברג, ירושלים, תשל"ב (1972) מתוך 'החכם היומי'
הבדל גדול ראוי להבדיל, בכל כיוצא בזה, בין דברי קבלה לדברי סברא, שכל מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה מכוח קבלתם, איש מפי איש, הוא נשאר נכון וקיים מכל צדדיו לעולמי עד, אך מה שאינו אלא סברת עצמם, הרשות נתונה לחקור עליהם בלי פגימה בכבודם. כי כל דבר התלוי בשיקול הדעת, יוכל כל בר דעת להרהר אחריו כפי כוחו. ... וידוע שכל עוד שיתרבה הניסיון, ויתארכו הדורות, ויתרבה מספר השוקדים על הלימודים, יתרחבו יותר גבולות החכמות, אשר מקורם השכל האנושי. לכן אין להתפלא, אם נתגלו לאחרונים כמה עניינים שנעלמו לקדמונים, בכל מה שנוגע אל הידיעות האנושיות, וזה כערך מה שגבהה חכמת הקדמונים מחכמת האחרונים, בעניני הקבלה והתורה שבעל פה. אשר על כן ראוי להחזיק בכלל הנכבד, שהורנו נזר התורניים וראש החוקרים שבאומתנו, בעל מאור עינים באומרו: היתרון אשר אמנה נמצא לקדמון על האחרון, בדברים הנתלים בנבואה, מצד היותו יותר קרוב לבעליה. הנה לאחרון על הקדמון, בדברים אשר חטרם יצא מגזע העיון והניסיון, יען היותו תמיד הולך ומוסיף חבל לחבל, ומשיחה למשיחה, עד כי בעזר הראשונים עצמם, אשר נלאו סביבות היאורים, להוציא להם מים, אמור יאמר הכורה אחר כורה, אני קרתי ושתיתי, עד כאן לשונו. הנך רואה, ידידי, שלחינם התרעמת נגד החוקרים, בעבור שלא יקבלו בעינים סגורות כל דבור אנושי וכל שיחה קלה שיצאה מפי פלוני או פלוני מן הקדמונים, איש כמתנת שכלו, והיה לך להבחין בין מה שנובע ממקור הקבלה ובין מה שהוא יליד השכל.
חכם יצחק שמואל רג'יו , 'התורה והפילוסופיה', עמוד 138, וינה, תקפ"ז (1827) מתוך 'החכם היומי'
נבאר מאמרם זיכרונם לברכה: 'משה רבינו לא מת' - ואיך אפשר לומר הרי מקרא מלא כתוב: 'וימת שם משה ויקבר', ויובן על פי מה שאמרו: 'האומר דבר בשם אומרו שפתותיו דובבות' ומשה כיוון שכל היום קוראים בתורה, שהוא כתבה ולימדה אם כן שפתיו דובבות ולא קרוי מת.
חכם יצחק שרים, ליקוטי פרדס, חלק ד' עמ' תע"ח, ישיבת תורה ואורה, מכון למחקר תורני תשנ"ד (1994) מתוך 'החכם היומי'
'חייב הבן לאביו ה' דברים: מאכיל, ומשקה, ומלביש ומנעיל ומנהיג' - ועיקר זה החיוב אחר מותו של אביו, 'מאכיל ומשקה' - על ידי שנותן לעניים בעבורו מאכל ומשתה, הרי נתנה לאביו בזה כאילו אכל ושתה, כמו שהם המקיימים את הגוף כך נהנית נשמתו למעלה, 'מלביש' - על ידי מעשיו הטובים עושים לאביו חלוק דרבנן, וגם 'מנעיל' - נותנים לו מדור מיוחד בגן עדן, וגם 'מנהיג' - שמי שאומר עליו קדישים, מנהיגים אותו למעלה למעלה, וממדרגה למדרגה בגן עגן העליון.
חכם יצחק שרים, ליקוטים מפרדס, חלק א', עמ' רמ"ו, שיבת תורה ואורה, מכון למחקר תורני תשנ"ד (1994) מתוך 'החכם היומי'
'והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל' - יתכן לפרש בדרך הלצה ודרש, שעמלק היה מתפאר בייחוסו ליצחק אביו של עשו. ולפי דעתו הנפסדת, הייתה לו זכות אבות יותר ממשה רבינו, עליו השלום. שעמלק היה לו זכות אבות יותר ממשה, שהיה דור רביעי ליצחק, ומשה היה שישי ליצחק, שכן משה היה בן עמרם, בן קהת, בן לוי, בן יעקב, בן יצחק. ועמלק היה בן ארבע ליצחק. אבל לא בדעת ידבר כי העיקר הוא להידמות לאבות, בזכותם, ותורתם, ומצוותם, ועבודתם לה'. ... ובעניין זה עמלק רחק מה', ואף כי קרוב הוא ליצחק, רב המרחק בינם ביראת ה'. והנה 'משה עמרם קהת לוי' - ראשי תיבות: 'עמלק', כלומר כנגד ארבעה דורות של עמלק, משה היה מתיירא שחסר לו זכות יעקב ויצחק, כי ארבעה דורות של עמלק היו מגיעים ליצחק שורש גדול ורב. ועל כן בזמן שישראל זכו והיו משעבדים לבם לשמים, אז משה היה נעזר בכוח יוד של שם יעקב ויצחק. וזהו שאמר הכתוב: 'והיה כאשר ירים משה ידו' - אותיות 'יוד', אז היה מתגבר, כי ישראל חזרו בתשובה ועמלק היה נופל, כי של עמלק עם שני 'יודין' - גימטרייה 'ירים', וזהו: 'כאשר ירים משה את ידו' - בהיות שעמלק היה רשע, ואין אבות לגוי אשר כזה, העוזב מעשה אבותיו.
חכם ישועה הלוי, אוצר חיים, דף לח ע"א, [דפוס שמואל הלוי צוקערמאן], ירושלם, תרס"ח (1908). מתוך 'החכם היומי'
'כי ממך הכל ומידך נתנו לך' - זו כוונת דוד המלך, עליו השלום: 'כי ממך הכל' - כל מה שיש לאחרים הוא מאת השם יתברך. 'ומידך נתנו לך' - רוצה לומר: כל מה שאנו נותנים, אנו נותנים לו משלו.
למה הדבר דומה? לאב הנותן לבנו דבר מה, ואחר כך מבקש ממנו שיחזיר לו חלק מזה. וכי למה יבקש ממנו? הרי יכל שלא לתת לו בכלל. אלא שזה לנסותו - אם הבן יתן, האב ישמח מאוד ויהיה שבע רצון. ולא רק שיחזיר לבן את מה שנתן לו, אלא יוסיף ויתן עוד, ויאהב אותו יותר.
חכם ישועה ללום, ליקוטי אהרון- דרשות, דרוש י"ז, עמוד 107. הוצאת הספריה הספרדית, מכון בני יששכר ירושלים, תשס"ב (2002) מתוך 'החכם היומי'
'ומפני מה אין בני תלמידי חכמים יוצאים תלמידי חכמים ... רב אשי אומר: מפני שקוראים לאנשים חמורים' - משמע לפי שהם מזלזלים בכבוד בני אדם, וקוראים אותם חמורים, לכך אין זוכים שיהיו בניהם תלמידי חכמים. וידוע מה שאמרו זיכרונם לברכה: הקריאו לו בחלום 'לא ימושו מפיך, ומפי זרעך, וזרע זרעך' - שוב אין תורה פוסקת מזרעו'. ועל פי זה יבוא על נכון הכתוב: 'יפיפית מבני אדם' - והיינו על ידי התורה, שאתה לומד יש לך יופי יותר משאר בני אדם. וגם כן 'הוצק בשפתותיך' - שמדבר עם בני אדם בלשון רכה, ולכן 'ברכך א-לוהים לעולם' - שיהיו בניך ובני בניך תלמידי חכמים, ושוב אין תורה פוסקת מזרעך. וזה אמר: 'על כן ברכך א-לוהים לעולם'.
חכם ישועה עבאדי, קול רנה וישועה, דף י עמ' א, דפוס שלמה בילפורטי וחבריו, ליוורנו, תרי"ג (1853). מתוך 'החכם היומי'
'שיר למעלות אשא עיניי אל ההרים' - שידוע שהאבות נקראים הרים. נתתי גדולה לאברהם - אמר: 'ואנכי עפר ואפר', נתתי גדולה למשה ולאהרן - אמרו: 'ונחנו מה'. ... ומזה ילמד אדם קל וחומר להתרחק מהגאווה.
חכם ישועה עטיה , שערי ישועה, חלק א', עמ' 248,הוצאת גדעון עטיה, ירושלים (1990) מתוך 'החכם היומי'
כתב הרב המחבר, בכלל הנזכר סימן ב' וזו לשונו: 'אשר שאלת אם מחייב לקום מלפני תלמיד חכם סגי נהור, שזה כיוון שאינו מרגיש בזה אין בו הדור או שמא כיוון שיש כאן הדור וכבוד לעיני הרואים - מחייב.
תשובה: ... כל כבוד תלמיד חכם שייך יפה, אפילו שיהיה התלמיד חכם סגי נהור, שאם נאמר שיש חילוק בין תלמיד חכם לרבו המובהק לעניין זה, לא היה שותק מזה התלמוד, עתה שהשמיע לנו חילוק של חומרת 'מלוא עיניו', ויודיענו גם חלוק זה, שרבו מובהק חמור אפילו, שיהיה סגי נהור, מה שאין כן בשאר תלמידי חכמים, עד כאן לשונו.
ואחר שאלת המחילה, נראה, לעניות דעתי, שאין מכאן ראיה, שדווקא ברבו מובהק, שכיוון שחמור שחייב 'כמלוא עיניו' אף על גב שהווי קימה שאין בה הדור, כמו שמוכח מדברי התלמוד שאמר: 'אי זה הוא קימה, שיש בה הידור? - הוי אומר זה ד' אמות. ופירש רש"י: שיש בה הידור - כבוד ונשיאות פנים, שדבר הניכר הוא שבשבילו הוא עושה. עד כאן לשונו. ואפילו כך, ברבו אנו מחמירים כמלוא עיניו, הוא הדין גם, חייבים גם כן בסומא. אבל בשאר תלמידי חכמים, שאינו חייב אלא בד' אמות, משום שהווי קימה שיש בה הדור, הוא הדין גם שאינו חייב לעמוד מפני תלמיד חכם סגי נהור. ומה שלא הוזכר חילוק זה בגמרא, משום שממילא משמע, וכנזכר לעיל. ...
ולעניין הלכה, אף על פי שאין הראיות מכריעות, מאחר שכבר הסכימו הרב המחבר והרב שער אפרים ובנו הרב ישמרהו צורו ויחיהו, שחייב לקום, בכך נקטנו, שגדול כבוד הבריות, ועשה שכבוד תורה עדיף, ובכך התורה מתחבבת על לומדיה, והזהיר בזה, זוכה להקביל פני השכינה.
חכם ישועה שבבו, פרח שושן, יורה דעה, כלל ד, סימן א, עמ' צח-צט, הוצאת ישמח לב-תורת משה, ירושלים, תשנ"ד (1994) מתוך 'החכם היומי'
'ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים האלה, ליראה את ה' א-להינו, לטוב לנו כל הימים, לחיותנו כהיום הזה, וצדקה תהיה לנו' - העניין במה שידוע שישראל יקראו בסוג בנים בקבלת התורה, וכמאמרם בפסוק: 'בני, אם תיקח אמרי' - אימתי אתם נקראים בנים? - כשתיקחו אמרי, והנה הצדקה לא תכון אלא במי שהם סוג בנים, וכשאלת טורנוסרופוס הרשע לרבי עקיבא: אם הקדוש ברוך הוא אוהב את העניים מפני מה אינו מפרנסם? אמר לו: כדי להינצל אנו בהם, מדינה של גיהנם. ...
שמצוות הצדקה דווקא לישראל לפי שנקראו בנים אבל לאומות העולם 'חסד לאומים חטאת' הוא להם, והוא אומרו: 'ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים האלה לטוב לנו' - ומהו הטובה? 'לחיותנו' - שאם אדם מוטל ברעב, יכול אתה לפרנסו ולהחיותו, וזה דווקא על ידי קבלת התורה, שאז נעשינו בסוג בנים, ומשל למלך שכעס על בנו, שאדם העומד ומפרנסו, חשוב הוא לפני המלך, אבל בלא קבלת התורה, אין אנו נקראים בסוג בנים, אלא בסוג עבדים, וצדקה אינה לנו, אבל בקבלת התורה אז הצדקה היא לנו - יכולים לעשותה והיו תהיה כי אם לנו דווקא ולא לשאר אומות 'וחסד לאומים חטאת', 'וכל זה נשמור' - על ידי החוקים האלה, שנתן לנו, שאז נעשינו בנים למקום וצדקה תהיה לנו לחיותנו.
חכם ישועה ששון , ספר ישועת ישראל, דרוש ט', דף יח ע"ב. דפוס החכם אליהו בן אמוזג וחבריו, ליוורנו, תרט"ז(1856). מתוך 'החכם היומי'
'כי תבנה בית חדש, ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך, כי יפול הנופל ממנו.' -
שתביט לעשות גדר לגאוותך, שלא לישא אשה לשם גדולה, 'ולא תשים דמים בביתך' - כלומר שלא תישא לשם ממון, ויהיה לשון 'דמים' רומז לזה, והטעם לזה משום: 'כי יפול הנופל ממנו' - כלומר מתוכו עצמו, קת הגרזן לקחוה מתוך היער, שלא יעלה בידו והיא לא תצלח. ...
'יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך. אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך, בניך כשתלי זיתים סביב לשולחנך' - רמז להתרחק מלישא לשם גדולה: 'יגיע כפיך כי תאכל' - כלומר שלא תישא לשם ממון, וגם 'אשתך כגפן פוריה' - כלומר שתהא אשה כשרה והגונה, 'ענבי הגפן בענבי הגפן'.
שזה יגרום ש'בניך כשתילי זיתים' - שהנושא אשה כשרה יהיו לו בנים בעלי הוראה ... שסוף שיוצאים ממנו בנים שמושיעים את ישראל, כעמרם שנשא לשם שמים, ויצאו ממנו מים טהורים, היוצאים מן מקדש כמשה ואהרון שהושיעו את ישראל.
חכם ישמעאל הכהן, שפת אמת, סימן ק"ג, דרוש שני לפרשת כי תצא, דף קי"ט עמ' א', דפוס משה ישועה, ליוורנו, תקנ"ז (1797) מתוך 'החכם היומי'
'וכשאתה מלמד את בנך תורה למדהו בספר מוגה, השיבוש כיוון שנכנס נכנס', עד כאן. הקשה התוספות: 'שהרי אמרנו בפרק 'לא יחפור': השיבוש מעצמו יוצא', עד כאן. -
למה נקט גבי בנו ולא נקט גבי רב שמלמד לתלמידים, אכן נראה שדווקא גבי אב שהוא מלמד לבנו תורה יחידי ולא יש להם ספר אחר, וכשהוא מלמדו בספר שאינו מוגה לא יבוא בדעתו שהספר מוטעה, ובנו כשיראה שאביו פירש לו כן יסבור שהאמת כן, והשיבוש כיוון שנכנס נכנס.
אבל רב הלומד עם התלמידים ויש ביד כל אחד ספר, אפילו שבספר יש טעות כיוון שרואה בספר אחר לא כתוב כן, ואז יפרש להם פירוש נאה, ומה שפירש תחילה בספר המוטעה כיוון שרואה בשאר ספרים האמת ממילא שהשיבוש שבאותו ספר מעצמו יוצא, והתיישב לנו.
חכם ישעיה הדיין, אמרי נועם, עמ' ל"ה, מכון מחקרי ארץ, ירושלים, תשס"ו (2006) מתוך 'החכם היומי'
'ואתם עלו לשלום אל אביכם' - 'אתם' אותיות 'אמת', וידוע שעל ידי שידבר האדם תמיד האמת, יזכה לחוכמת התורה. וזהו שאמר הכתוב: 'ואתם' - שתדברו תמיד האמת ואז תזכו שתעלו במעלות התורה, ש'שלום' - כינוי לתורה, 'אל אביכם' - שתזכו גם כן לעלות במדרגה 'אל אביכם' שבשמים.
חכם ישעיה חדאד, ויאמר ישעיהו, דף י, ע"א. טבריה, תשמ"ג (1983) מתוך 'החכם היומי'
מצאנו שקשה סילוקם של צדיקים לפני הקדוש ברוך הוא, יותר מחורבן בית המקדש. ואם כן קל וחומר לגבינו, אם לגבי הקדוש ברוך הוא הדבר קשה, על אחת כמה וכמה לגבינו, שיש לנו להצטער על נפש צדיק, יותר מחורבן בית המקדש. ועל זה תמה ואמר: וכל כך למה?! - שבעוד שלגבי חורבן בית המקדש מובן, שיש לנו להספיד ולבכות נהי בכי תמרורים, שבזמן שבית המקדש, היה מכפר עלינו. אבל בסילוקם של צדיקים מה אכפת לנו?! - והלא קודם שיפטר הצדיק, כבר זרחה שמשו של צדיק אחר, ואם כן מה כל החרדה הזאת?! - והיינו שמקשה בכוח 'וכל כך למה', - כלומר מאחר שכבר נולד צדיק אחד. ולזה השיב משום שנאמר: 'ואבדה חכמת חכמיו, ובינת נבוניו תסתתר' - כלומר הוא תירוץ המפרשים הנזכרים, שטעם הבכייה והחרדה על אובדן חכמת חכמיו, והיא חלקם בחיים אשר קיבלה נשמתם מסיני, אשר היא צרורה וחתומה, ואפילו כל באי עולם אינם יכולים להוציאם, ועמהם תמות חכמתם. וזו היא שקשה לפני הקדוש ברוך הוא, וכל שכן לפנינו, משום תורה שלו 'חסרון לא יוכל להימנות'.
חכם ישעיה עטיה , בגדי ישע, דף צא עמו' א – דף צא עמו' ב, בהוצאת בנו חכם יצחק עטייה, ליוורנו, תרי"ג (1853). מתוך 'החכם היומי'
וכבר היו לעולמים מלאכי צבאות מגידים ליחידי סגולה, השרידים הן זיכרון לראשונים וגם לאחרונים, סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם, לדרוש את התורה בכמה פנים, זה חלק אדם מא-ל ונחלת ש-די ממרומים, אשר לא ימנע טוב להולכים בתמים. ולכל איש לפי בחינתו ושורשו, יגיה שביב אשו. ...
ואין לתמוה, אם יש ויש כמה וכמה גדולים וטובים חסידים ואנשי מעשה, אשר לא זכו ולא השיגה ידם, כי אין הדבר תלוי באשר יראה האדם, כי כמו שהשמש על הארץ יוצא, ולא בכל מקום לכסף מוצא, ומקום לזהב ימצא, ככה שמש ומגן ה' א-להים את אשר ירצה יבחר ויקרב, מי יאמר לו מה תעשה.
חכם ישעיהו מרדכי באסאן, אגרות רמח"ל ובני דורו, אגרת רבי ישעיהו באסאן לרבני ונציה, עמ' ע"ה-ע"ז. מכון רמח"ל, ירושלים תשס"ט (2009). מתוך 'החכם היומי'
'ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה'. - פירשו רבנינו זיכרונם לברכה: אין עמידה אלא תפילה, שנאמר: 'ויעמוד פנחס ויפלל'. ולכאורה, מה מקום תפילה בין המתים ובין החיים. ומה תפילה התפלל אהרון, עד שנעצרה המגיפה?
ואפשר, כי אהרון רצה ללמד זכות על עם ישראל, ואמר: ריבונו של עולם, החיים יכולים לחזור בתשובה, אבל המתים אינם יכולים לעשות מאומה, ובכן מה תועלת במיתת החיים?! והרי אתה חפץ בתשובת השבים ולא תחפוץ במות המת. וזהו: 'בין המתים' - שאינם יכולים לחזור בתשובה, 'ובין החיים' - שיכולים לחזור בתשובה. ומיד שמע ה' קולו - 'ותעצר המגפה'.
חכם ישראל אבוחצירא, אהבת ישראל, קונטרס חידושי תורה, קורח, עמ' 170, מכון אביר יעקב, נתיבות, תשנ"ח (1998) מתוך 'החכם היומי'
לעולם שצריך לעשות הספד לנשים צדקניות, ככתוב בשרה: 'ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה', ואמרו בגמרא מסכת מגילה: 'רפרם הספיד לכלתו בבית כנסת', ובוודאי שלא הביאו מיטתה בבית הכנסת, אלא עשו לה הספד ראוי לה כפי כבודה. ולפי שלא הספידו למרים כראוי, אלא מיד סמוך למיתתה הוליכוה לקוברה - לזה נענשו 'ולא היה מים לעדה'. וכפי זה אפשר, שאם היו מספידים את מרים, ומרגישים מיתתה להצטער עליה, מתוך ההספד היו זוכים לשוב המים לאיתנם, שהספדם של צדיקים מעכבת הפורענות, כמו שנאמר: 'ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ' - ופירשו חכמינו זיכרונם לברכה, אלו שבעת ימים של אבלו של מתושלח הצדיק, כי הספד הצדיק עיכב את הפורענות. ומכאן מצינו, שהספדן של נשים צדקניות מעכבת את הפורענות.
חכם ישראל בנבנישתי, בית ישראל, חלק ג', דרוש נ"ב, עמ' 622-628. הוצאת העורך (יצחק אדרת), תשע"ה (2015). מתוך 'החכם היומי'
נמצאנו למדים, שיש מציאות וסוד לאותיות ההפוכות, שהרי כל התורה כולה אותיותיה ורמזיה בסיני נאמרו, ועיקרן ושורשן בלוחות היו, וכיוון שרואים אנו לשיטת מי שסבר, שהיה בלוחות מציאות אותיות הפוכות, רומזות לדברים עיקריים - אין עוד להסתפק בהכשרת אותיות הפוכות הנמצאות בספר תורה. ולא נחשדו ישראל לשלוח יד בקודש, ולהפוך הקערה על פיה, אם לא על פי הקבלה איש מפי איש, אף על גב שאין לי יד ושם בנגלות לנו, וכל שכן בנסתרות המופלאות ממני, עם כל זה להגדיל תורה ולהאדיר, לא מנעתי עצמי מבית המדרש, עד שמצאתי סמך ישר ונאמן להפיכת הכ"ף פשוטה בפסוק: 'לשמור את דרך עץ החיים' ... וכוונת העניין, ש'דרך' ו'עץ החיים', כ' מדרגות עליונות זו מזו, ודרך - רומז שבמדרגה זו, יש מבוא למדרגת עץ החיים, ובחטא אדם הראשון נסתם מבוא זה, והיינו שאומרים אנו שכיוון שחטא אדם נעשית מחיצת ברזל בין אדם לבין קונו, וזהו שאמר: 'ואת להט החרב המתהפכת לשמור'. כל זה למדתי מתורתו של הרב משה קורדובירו, זכרונו לחיי העולם הבא, בספר 'אור יקר' שלו, וכפירושו לפרשת ויחי. וכיוון שכן, היפוך אות הכ"ף שבתיבת 'דרך', נכון כטעמנו, ודי בזה למשכילי עם, ומאחר שמצאנו סמיכות להפוך האות הזה, יש לנו לומר שאף לשיטת מי שאמר ש'לנכרי תשיך' - לא לחינם נכתבה כן, אלא לאיזו כוונה נעלמת ומקובלת בפרטות אל הסופר.
חכם ישראל בנימין באסאן , שאלות ותשובות לחמי תודה, שאלה כ"ח, דף צ"ד ע"ב-צ"ו ע"א. דפוס יצחק פואה, ונציה תק"א (1741). מתוך 'החכם היומי'
מומר, אף על פי שחטא, ישראל הוא, שנאמר חטא ישראל. והנה קיים לנו בכל מקום שאסור לישראל להושיט למומר דבר איסור לאכול, שלא יעבור על 'לפני עיוור לא תתן מכשול'.
והנה אם זה מכשול לפני מומר, מסתמא הוא נענש על אכילת איסור. כי איך יקרא איסור, על מי שאינו נענש על הדבר. הגם שמומר הוא, ועבר על כל עבירות שבתורה, אף על פי כן, ניתן עוון על עוונו, וגם על אותן עברות, שעובר אחר כך, נענש עליהם, ומשום כך אסור לישראל להכשילו.
וממילא נשמע, מי שעונשים אותו על עבירות, אם מקבל עונשו, ונזדכך בייסורי גיהנם, אז 'ורפא לו', ובא אחר-כך לעולם הבא, ומקבל חלקו בעולם הבא, שכולו טוב.
חכם ישראל זאב הלוי הורביץ , נחלה לישראל וארץ חמדה, פרק א', דף לג, הרב אהרון אברהם סלאטקי, ירושלים, תשכ"ט (1969). מתוך 'החכם היומי'
ויתלקטו אל ראובן הנזכר, אנשים ריקים, וישימו אותו בבית אחד, ללמד את בניהם, ופירשו עצמם מן הציבור, ויוסיפו עוד לחטוא בלקחם את המצוות, ואינם פורעים מחירם לגזבר, כי אמרו רצונם שיתנו מחיר המצוות שלוקחים - לראובן, עבור שכר לימוד בניהם.
זאת ועוד כי בעיר סוריה הנזכרת, לא יש בה הכנסות הרבה כדי שיספיק לתת למלמד תינוקות של בית רבן ולעניים, והיו עושים כמנהג הראשונים - כל אחד ואחד ייתן סך מה בחודש, מדי חודש בחודשו, והתקנה היא כנגד העניים, שיש להם בנים ואין יכולים לשכור בניהם למלמד. ...
וזאת תשובתנו: ... ודברי המערערים לעו, וחייבים הם לפרוע את חוקם כאשר הייתה באמנה העיר, שכל אחד מהם ייתן פרס, מדי שבת בשבתו, כאשר יושת עליו, וגם חייבים לפרוע מחיר המצוות אשר קנו. ומה טוב ומה נעים כי יעשו שלום ביניהם, ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, וה' יברך את עמו בשלום.
חכם ישראל זיתון, משפט כתוב עמ' כ"ג, הוצאת 'מכון הרב מצליח', בני ברק, תש"מ (1980) מתוך 'החכם היומי'
אם היה קנוי לתלמיד - מצוות 'פתיחת שערים' בבית הכנסת, ואירע שכיבד אחד מבני הבית הכנסת, לאביו או לרבו - 'מצוות רימונים'.
כיוון שהמנהג שב'פתיחת שערים' החשוב - חשוב קודם מסתברא. שכיוון שיש בזה זילות לרבו שחלשה דעתייהו - שראוי לתלמיד שיחליף - ויתן 'פתיחת שערים' לאביו או לרבו, והוא יעשה 'מצוות הנחת הרימונים', אלא אם כן אביו ורבו מוחלין, שכבודו מחול.
חכם ישראל יעקב אלגאזי , ספר אמת ליעקב, הקמת ספר תורה, דף יא' עמוד ב', סעיף ו'. ירושלים תשל"ו (1976) מתוך 'החכם היומי'
זה מה שיעורר לו האהבה, כשיסתכל בטובת הבורא, אשר גבר חסדו עליו, בהשפיע לו מטובו הגדול חסד, וזן ופרנס אותו, ולא חסך ממזונו כלום. ואם איש עני הוא - יש לו לחשוב בדעתו כי אולי הוא דבק בה' יתעלה, וקרוב אליו יותר מהעשיר, שהקדוש ברוך הוא מתהלל על היותו דבק את עני ונכא רוח, וחרד על דברו. ואם מייסרו בעולם הזה בחסרון המזונות, יהיה לכפול שכר בעולם הבא.
וישים בדעתו שהיו בעולם, אנשים חכמים וחסידים גדולים, שסבלו העניות לעבודת בוראם, כגון רבי חנינא בן דוסא ורבי אלעזר בן פדת והלל תחילתו דומיהם. וכל עוד היו מוסיפים אהבה בבורא יתברך, והיו דבקים במצוותיו מאוד, עד שהלל הנשיא אם היה משתכר בסלע, היה נותן חציו לשמור הפתח שיכניסנו לבית המדרש לשמוע בלמודים, וללמד תורת ה' תמימה.
עוד יאהב את ה' כשישיב אל לבו חסדי ה' ורחמיו, אשר הפליא עמו והצילו מכל צרה וצוקה, כי אין אדם שלא עברו עליו סכנות. את שגלויים לו ואת שאינם גלויים לו, כמאמר אין בעל הנס מכיר בנסו. ובפרט בעיני אין לך נס גדול כמו היותנו בין הגויים, שבכל יום ויום עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. וכל איש ואיש בפרטות לבקש מזונותיו, צריך לילך כמו טלה בין זאבים שאם לא היה הרועה גדול רועה ישראל ברוך הוא אזי חיים בלעונו.
חכם ישראל יעקב חגיז, אורח מישור, ביראת ה' ואהבתו, פרק א', דפוס אברהם ניסן זיס, לעמברג, תרל"ד (1874). מתוך 'החכם היומי'
שאלה: איש הישראלי, שהוא מתושבי הארץ, אם מותר לצאת לחוץ לארץ לזיארה על קברי צדיקים שבחוץ לארץ, על מנת לחזור או לא, ואם תמצא לומר שאסור, ובפרט אם הוא יושב ירושלים ... לא מצאנו ידינו ורגלינו, מה שראינו מעשים בכל יום, שיושבי ירושלים יוצאים לזיארה על קברי הצדיקים שבחברון ושבשכם ... ואם נניח שאסור לצאת מירושלים לחוץ לארץ לזיארה, הוא הדין שיהא אסור לצאת מירושלים לחברון וכיוצא, ומי חלק צדיקים שבחוץ לארץ לצדיקים שבחברון לעניין זה. ...
מצאנו לרבי שמעון בר יוחאי, זכותו יגן בעדינו אמן, בספר הזוהר הקדוש, בפרשת ויחי דף רכ"ה עמוד א', הפליג לדבר על הוצאת ספרי תורה לבית הקברות בעצירת גשמים, שלא תבוא על הציבור, שעל ידי זה מתעוררים המתים לבקש רחמים על החיים, כמוזכר בדבריו שם. יעויין שם בדברות קדשו. מכללות דבריו שם, נראה שספר תורה הוא הגורם שיתעוררו המתים להתפלל על החיים. משמע זה לא כך בהליכת לבית הקברות לחוד, אין בו מועיל. ... ועם כל זה נראה מדבריו, שם בדף הנזכר עמוד ב', שאבות העולם, זכותם גובר יותר, שאפילו בלא ספר תורה, בכל צרה שלא תבוא על הציבור, הם מתעוררים לבקש סליחות ותחנונים לפניו, יתברך, על זרע ישראל. יעויין שם. ולפי דבריו הרי מצאנו מעלה יתירה באבות העולם, יותר מכל שאר הצדיקים, ואפשר שעל זה סמכו יושבי ירושלים לעלות וליראות ולהשתטח על קברי אבות העולם, כל אחד ואחד בשלו הוא משער לפי הצער, לעורר עליו את הרחמים מאבותינו הקדושים, שזכותם הגן מגנה לכל העולם. צא ולמד ממה שהוקבעה ברכה ב'מגן אבות' להזכיר זכותם להגן על החיים וסמכו למקרא שאמר: 'ואברכה ואגדלה שמך' כנודע, מכאן ראיה לזכות אבות העולם כי רב הוא, שעל ידי שאנו מזכירים אותם, מתעוררים הרחמים, על אחת כמה וכמה, להשתטח על קבריהם, שגוברים יותר להגן על החיים.
חכם ישראל מאיר מזרחי , פרי הארץ חלק ג', יורה דעה, השטחות על קברי צדיקים סימן ז', דף י"ט ע"א-ב, ירושלים, דפוס רבי מיכאל רויטמאן מקליין, תרס"ה (1905) מתוך 'החכם היומי'
דבר שאתה שואלני מחלוקת קדומה היא. ורבו האוסרין על המתירין, אך אמנם כיוון שהדבר שאנו דנין עליו לא בא מפורש בתלמוד שלנו - לא לאסור ולא להתיר. ...
אם הדבר הזה הוא לך ידידי צער גדול בשעת הדחק מפורסם כי לא תוכל שאתו. ...
הרי הודעתיך דעת המתירין ואם מעט המה ואתה תבחר - ולא אני, ולא תסמוך דעתי כלל כי בדברים הללו אין כוחנו להכריע לפי משקל דרכי ההוראה אשר הורונו אבותינו. כה יהיה תשובתנו אל הנכבד השואל, ואנו יוצאים ידי חובת שמים וידי חובת בריות.
חכם ישראל משה חזן, הרב ישראל משה חזן, כרך של רומי, סימן ח דף י"ז עמ' ב, ליוורנו, הוצ' ישראל קושטא, תרל"ו (1876) מתוך 'החכם היומי'
'הגיד לך ה' מה טוב, ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט, ואהבת חסד, והצנע לכת עם אל-היך' - הם שלושה בחינות קטנות ונקלות בעשייתם, וגדולות בערכם. והוא 'עשות משפט' - לא יזהיר על הדינים לבד, כי אינן צד שווה לכל אדם. אלא יאמר לכל אדם כי מה שהשם יתברך מצווה, אינו דבר זר רחוק מהשכל, רק משפט קרוב למושכל כמו 'לא תגזול את חברך', ו'לא תחמוד את כל אשר לו' וכיוצא. ובלעדי ציווי השם היה לך לעשותו. ואמר: 'אהבת חסד' - ולא אמר בזה 'עשות חסד' שאם אין לו - לא תחייב בזה, אלא היות לו אהבה ורצון טוב. וברצון ואהבה יבוא לעשותו כשיאונה לידו. ואמר 'והצנע לכם עם א-להיך' - שיעשה המצווה והחוקים בצנעה. לא להתגדל בהם בעיני בני האדם.
חכם ישראל נג'ארה, מקווה ישראל, סאה א', עמ' 137 , הוצאת אוני' בר אילן, רמת גן, תשס"ד (2004) מתוך 'החכם היומי'
בימי קיסר נפוליאון, איש ישראל, שר חמישים, המיר דתו בדת הקיסר, כי אמר אמצא חן בעיניו, אם אעבוד א-להיו. ויתחנן אליו כי יגדלהו וינשאהו, לשלם לו גמול על המעשה אשר עשה, בהדבק עוד למלכו, ותורה אחת ואמונה אחת לשניהם. ויבז אותו הקיסר בלבו ויאמר: אני לא אגדלהו, ולא אנשאהו, ולא אשים בו בטחוני, כי האיש אשר המיר א-להיו, והמרה בו, ימרה גם מלכו, וימכור גם ארצו ביד אויביה.
חכם ישראל קושטא , 'מקוה ישראל', סימן ל"ה, כתב יד ליוורנו, תר"נ (1890) מתוך 'החכם היומי'
ארצנו משמשת מרכז לקבוץ גלויות ולכינוס נפוצות ישראל לכל עדותיו, ועדות אלו רבות הן מספור, וכולן הביאו עמן מן הארצות, אשר יצאו משם, אוצרות גדולים ועשירים של פולקלור יהודי לפי הצורה שהן טבעו בו. וצריך רק לטפל בו במרץ ובשקידה, לכנס אותו ולהכניס אותו לקיום ספרותי.
בעוד שהפולקלור של העדות המערביות, שעלו ארצה, ישנם דואגים לאיסופו ולכינוסו, הנה הפולקלור של העדות המזרחיות כמעט כולן, עומד בסכנה גדולה, שבעוד איזה זמן יהיה ב'בל יראה ובבל ימצא'. וחבל מאד, משום שגם להן לעדות האלה, ואפשר שרק להן, אוצר חשוב ומלא ערך של פולקלור, ורק הזקנים והזקנות שבהן, בקיאים בו, מה שאין כן הצעירים, שהם רחוקים תכלית רחוק מ"דברים בטלים" אלה, המכונים בפיהם בשם מעשיות הבל, וסיפורי בדים, רומנסות עתיקות ובלות, ושירי עם ומשלי עם חסרי טעם וכו' וכו'. ועל כן באותה מידה שהזקנים והזקנות, משרידי הדור החולף, ילכו וייעלמו מאיתנו, ילך גם הפולקלור הלוך והעלם, הלוך והשכח, ועל כגון זה יש להצטער באמת, כי זהו בבחינת 'אבדה שאינה חוזרת'.
מר יוסף מיוחס, 'מעשיות עם לבני קדם', דף י"ב, תל אביב תרצ"ח (1938) מתוך 'החכם היומי'
ערבוב נפש זה קשור לעצמאות. עצמאות התיקון. חירות, חוסן, איזון. זה כמו לא נשמע קשור, וזה קשור, מפני שאם מישהי שלומדת, אם היא רוצה כדי שתהיה צודקת, אז היא צריכה להילחם בשדה אחר, לריב עם השני, למצוא צידוק להבנתה - דרך הבנתה, דרך ניצחון כדי לנצח את השני בריב, לריב עם האחר. זה למעשה, היא נסערת ברוחה, ואין לה נפש שקטה וחזקה, אין שקט בקרבה. היא מותנית לריב שם ... הערבוב הזה מעמיד אותה להכרה - למקומה, לעצמאותה, להתחזקותה. בהפרה, אינה יכולה להתחזק, הלומדת אף לומדת בזה שהחסירה משהו מנפש אחרת. אינה יכולה להתחזק דרך הכעס שלה, או היהירות שלה, או דחייה שלה, או דרך הפיזורים למיניהם. אינה יכולה, זו אשליה, אשליה לחשוב שיש השגה כשזה קורה כך. או ביקורתיות יתירה, או דחיית כל דבר, זה למעשה חולשה, הביקורתיות הזו זה הרבה חולשה מאחורי זה.
מרת ימימה אביטל, המעבר לחשיבה הכרתית: ע"פ ימימה אביטל, עמ' 9-10. הוצאת שרון פרלמן (התלמידה המחברת), פתח-תקווה תשס"ד (2004). מתוך 'החכם היומי'
בשעת ברכת כוהנים, מתאספים כל ילדיו ונכדיו של המתפלל, גדולים וקטנים, הנמצאים בבית הכנסת, תחת טליתו, כידיו של האב/הסב פרושות על ראשיהם, ונשארים שם בדממה כל זמן הברכה, ובסופה מנשקים אחד אחד את ידו.
פרופ' יעקב מנחם שויקה, ואל מעלת אבותם ישובו, ימי המעשה, סע' יד, עמ' 13, ירושלים, תש"פ (2020) מתוך 'החכם היומי'
'מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו' - אימתי יהיה הצדיק מתהלך, מעלה אחר מעלה? 'בתומו' - קרא בו במותו? בזמן ש'אשרי בניו אחריו' - שכיוון שזכה לגדל בניו על התורה ויראת השם, ולכן בכל עת מקבל מתנות מבניו, והרי זה דומה לאדם שטרח וגידל את בנו ולימדו מלאכה יקרה, שיש לו ממנה ריווח גדול, ושלח אותו לעיר אחרת לעבוד שם בעבודה זו, וכשהזקין אביו, היה בנו תמיד שולח לו כסף בדואר לכלכל בהם את נפשו בשופע, וכן הוא בעולם שעל ידי מעשיו הטובים, זוכה אביו לעלות מעלה מעלה.
חכם כדיר שלמה עטון, בנימין צעיר, עמ' ט"ו תל אביב תשל"ח (1978) מתוך 'החכם היומי'
'כחיצים ביד גבור כן בני הנעורים' - אפשר לומר שמוסב על הבנים עצמם, שישתדל לחנכם בנערותם, שיותר פועל המוסר בנער יותר מן הגדול, וכמו שאמר שלמה המלך, עליו השלום, במשלי: 'חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה' - וזה מוסר גדול לחנך את בניו בנערותם, שאז אימתו מוטלת עליהם, ויכול לחנכם כרצונו אבל שיגדלו, אין דבריו נשמעים אצלם כל כך.
חכם כדיר שלמה עטון, בנימין צעיר, עמ' י"ד תל אביב תשל"ח (1978) מתוך 'החכם היומי'
ראוי לכל בר ישראל לתת לב 'מה זה ועל מה זה' - שבכל גלילות ישראל, שראינו ושמענו, עושים רעש גדול ביום פורים, ובפרט בבתי כנסיות. הנערים הקטנים וגם גדולים, מכים באבנים ובעצים - להמן. כאילו הוא חי, עומד לפניהם בכל שנה ושנה - וכל רואינו ילעגו לנו.
אבל העניין הזה יסוד גדול לעדת ישראל, יען שראו רבנינו, זיכרונם לברכה, אורך הגלות המר הזה, ושמא יקום עוד שום מלך מאומות העולם, וירצה חס ושלום לעשות גזירת המן, לכן בכל שנה עושים רעש גדול, השומע ישמע ויקח מוסר, ויספרו לבניהם הקטנים שמעו ולמדו. וכבר אירע מעין דבר זה בימינו, ואמרו היועצים הלא ידעת מה שאירע לפרעה והמן, ובטלה הגזירה.
חכם כליפא בן מלכה, כף ונקי, עמוד 97-96, הוצ' אורות יהדות המגרב, לוד, תשע''ד (2014). מתוך 'החכם היומי'
'וישאו בני ישראל את יעקב אביהם, ואת טפם ואת נשיהם בעגלות, אשר שלח פרעה לשאת אותו' - את יעקב אביהם נשאו בידם, ואת בני המשפחה והטף נשאו בעגלות. ולכאורה, למה לא לקחו את אביהם בעגלה? - אלא דייק הפסוק: 'וישאו בני ישראל את יעקב אביהם' - מפני שיעקב אבינו, עליו השלום, מפאת חלישותו מרוב גילו והצרות שעברו עליו, נשאו בניו על ידם, אבל את משפחתם נשאו בעגלות.
חכם כליפה אלמליח, אין בידינו כתבים מדברי תורתו, העלנו על הכתב, דברים שנאמרו משמו ע"י ילדיו ותלמידיו. מתוך 'החכם היומי'
להיות עיניו פקוחות תמיד בתרבות בניו ובני ביתו להדריכם ולנהלם על פי התורה והמצווה לשמור דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט תמיד ...ולא די לו זה בחייו, אלא גם טרם יאבדו כוחותיו, ייתן צו לזרעו אחריו, לשמור את דרכי ה׳. כי יקר מאוד לכל אדם לקיים את מצוות וצוואת אביו, ותמיד תהיה אזהרתו למול עיניו, אף כי יהיה האב שפל אנשים ממדרגה התחתונה.
חכם כלפון משה הכהן , דרכי משה, דף ה' דפוס דוד עידאן, ג'רבה תרצ"ה (1935) מתוך 'החכם היומי'
צריך האדם לעורר שמחה בליבו בכל עת ובכל זמן, ש'ישמח ישראל בעושיו', ומזה ימשך לו גם בשעת העבודה, להיות עובד ה' בשמחה ובטוב לבב.
ועל פי זה התיישב לי מאמר חכמינו זיכרונם לברכה בגמרא: לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה, ואם לאו יקרא קריאת שמע, ואם לאו יזכור לו יום המיתה. והקשו המפרשי זיכרונם לברכה, שאם המיתה מסוגלת להועיל יותר מכולם למה לא יזכור אותה מתחילה? -
אך לפי האמור בא על נכון: יען שצריך האדם להיות תמיד בלב שמח וטוב לב, לכן על מה שיוכל תחילה לדחות יצר הרע על ידי סיבה אחרת, שאינה מעצב ליבו ידחה. ואם הדחיות כאלה לא הועילו לו, אז הותר לו להתעצב בזיכרון יום המיתה כיוון שאינו יוכל להימלט.
חכם כמוס בוכריץ, רכב בחור, בתוך זכות יוסף, עמ' פה. הוצ' אשר חדד - נתיבות, דפוס י.ע. איתאח, ירושלים, תשל"ז (1977) מתוך 'החכם היומי'
על ידי הרינה בתפילה תהיה תפילתו בשמחה ויתעורר ליבו לכוון בה, כי הקול מעורר כוונה. וזה אפשר כוונת הכתוב: 'הצילני מדמים א-לוהים, א-לוהי תשועתי, תרנן לשוני צדקתך'.
'מדמים' - לשון דמיונות ומחשבות, והכוונה כי דוד המלך, עליו השלום, ביקש הצילני מדמיונות ומחשבות של עולם הזה בעת התפילה, וזה על ידי כאשר 'תרנן לשוני צדקתך' - שאז הקול מעורר הכוונה וכנזכר.
חכם כמוס בוכריץ, רכב בחור, בתוך זכות יוסף, עמ' צ. הוצ' אשר חדד - נתיבות, דפוס י.ע. איתאח, ירושלים, תשל"ז (1977) מתוך 'החכם היומי'
'אם יש מצוה שאינו יכול לקיימה, יקרא התורה שעל אותה מצוה, והייתה לו כאילו קיימה'. -
כמו שאני שמעתי על הרב הגדול רבי יעקב הכהן גרישה זצ"ל, שכשהיה צעיר ולומד בבית הספר והיו לפעמים מביאים איזה אנשים לבית ספר ממתקים ופירות וכיוצא בזה ומוכרים שם, והיה הרב אז עני מרוד ומתאוה לקנות ולא יכול. פעם מצא בבית הכנסת איזה פרוטות, לקחם וקנה בהם ממתקים, וכשגדל נזכר במעשהו והחזיר לבית הכנסת מה שלקח. אבל לא הספיק לו זה שהרי חייב מעילה (שבית הכנסת נקרא מקדש מעט), ובשביל זה קבל עליו ללמוד כל מסכת מעילה וחיבר עליה ספר 'מעיל יעקב' גדול הכמות והאיכות. וחז"ל רמזו זה בפסוק: 'זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים' - שהתורה מועלת במקום קרבן עולה ומנחה וחטאת.
ואם כן היה להם לישראל לקבל התורה, שקריאתה משלימה את החסר וכל אחד ואחד יכול לקיים כל המצוות, וזה מוכרח, שהרי בזמן הזה שאין לנו בית המקדש ושום אחד מישראל לא מקיים מצוות קרבנות. אם כן אפילו על ידי מדת השלום לא נוכל לקיים כל המצות רק על ידי לימוד התורה ועל ידי זה נזכה לגן עדן, ויש ליישב בפשיטות וקל להבין.
חכם כמוס סגרון , ספר וסמך ידו – חידושים וביאורים על תורה, תהלים ומשלי, עמוד ל"ה, ישיבת "כסא רחמים" -בני ברק, תשנ"ו (1995) מתוך 'החכם היומי'
לבית ספר ממלכתי-דתי באור יהודה יש בית הכנסת, ושם מתפללים ילדים, ועמהם מתפללים גם כן המלמדים וההורים, וכל פעם קם אחד מהתלמידים להתפלל ולקרוא ספר תורה כדי להתלמד להיות חזנים, האם מותר לתלמיד שהוא פחות מבן י"ג שנה, להיות חזן ולקרות בתורה ...
ועוד נראה לעניות דעתי שבזמננו זה שמרובה הפרוץ על העומד, כדאי לקרב הקטנים לענייני קדושה, שעל זה יהיה להם חשק להתפלל ולקרוא בתורה, ואז יתרגל בזה תמיד וגם כי יזקין לא יסור ממנה. ...
ואלו הֶטעמים הנזכרים לעיל: א) שהילדים יתחנכו מקטנותם להתפלל ולהיות חזנים. ב) שיגרמו לילדים אחרים להתפלל ולהיות חזנים, כי 'קנאת סופרים תרבה חכמה'. ג) שיגרמו שגם ההורים שלהם יבואו להתפלל עם ילדיהם.
חכם כמוס עגיב, כמוס עמדי, כרך ב', שאלות ותשובות בהלכה, סימן ה', עמ' ל"ז-מ'. הוצאת משפחת המחבר, אור יהודה תשנ"ב (1992). מתוך 'החכם היומי'
'מעונה אלוהי קדם' - מנהג ישראל בארץ ובחוץ לארץ, למכור ביום שמחת תורה: 'חתן תורה', ו'חתן מעונה' ו'חתן בראשית', ועושים סעודות, כל אחד לפי כוחו ורצונו, כנודע. וצריכים להבין, כי חתן תורה הוא מסיים התורה, וחתן בראשית הוא מתחיל התורה, אלא חתן מעונה מה עניינו? 'ולשמחה מה זו עושה?' - אולם העולה 'מעונה' הוא מסיים בדבריו האחרונים של משה רבנו, עליו השלום, כי כאן סוף דבריו וכאן סיום התורה, שמסר משה רבנו לעם ישראל. וכמובן ומה נעמו דבריו של משה רבנו, עליו השלום, בפסוקים הללו, שהוא נותן עידוד ומאמץ ומחזק את עם ישראל באומרו: 'אשריך ישראל מי כמוך' וגו' ומבטיחם, שסוף כל סוף, יתקיים בהם 'ואתה על במותימו תדרוך'.
חכם כמייס בנציון חורי , רכב ישראל, עמ' קלז-קלח, בהוצאת משפחת המחבר, ירושלים, תשס"ה (2005). מתוך 'החכם היומי'
'שמעון בנו אומר: כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה' - כנגד מה שאמר אביו: 'והעמידו תלמידים הרבה' - בא שמעון בנו ואומר: 'לא המדרש עיקר' - היינו, שילמוד וילמד לתלמידים, שידעו ללמוד דווקא (דהיינו, רצה לומר: עיון הגמרא בפלפול וחריפות דווקא) אלא המעשה, שהוא מעשה המצוות שהם תכלית לימוד התורה. כמו שנאמר: 'גדול תלמוד שמביא לידי מעשה' - שעיקר מצוות העמדת תלמידים הוא ללמדם ללמוד וללמד ולשמור ולעשות את כל דברי התורה, דהיינו כל מצוות עשה ולא תעשה מהתורה ומחכמים, ומדברי קבלה ומדברי סופרים, וכל המידות והמוסרים ודרך ארץ, ולא העיקר בלימוד העיון בגמרא לבד בפלפול וחריפות החידוד.
חכם כמייס מאזוז, כמוס עמדי, בתוך רפאל המלאך, עמ' ס"ו ב,, נהריה, תשמ"ב (1982) מתוך 'החכם היומי'
מצאנו ברבן יוחנן בן זכאי, עליו השלום, בשעה שחלה, ונכנסו תלמידיו לבקרו, כיוון שראה אותם, התחיל לבכות, ואמר כי יש לפניו שני דרכים: אחד לגיהנם ואחד לגן עדן, ואינו יודע באיזה דרך מוליכים אותו ... - הכוונה היא כיוון שראה אותם, נזכר באחריות הגדולה שעליו מוטלת, והתחיל לבכות, שמא לא מילא חובתו להם ללמדם כראוי. מכאן אנו למדים, שאחריות התלמידים מוטלת על רבם, ואחריות עם קודש מוטלת על הראשים, ואחריות הבנים על אבותיהם, והזקן לבני ביתו, והאישה לבני ביתה ולבניהם כי תגדלם על ברכי בית המדרש על התורה ועל העבודה.
חכם כמייס עמוס כהן, ויען עמוס, דרוש פרשת ניצבים תש"י, עמ' רלז, הוצאת המשפחה, אשדוד, תש"ס (2000) מתוך 'החכם היומי'
טעם למנהגם של ישראל, שנהגו שהאב עושה ספר תורה, בשביל בנו הבחור שמת, בר מינן, ובא הרמז: 'וזאת התורה אדם כי ימות באהל'. ... עוד מובא בגמרא שמצוות האב על הבן להשיאו אישה וללמדו תורה, ומעתה, כיוון שמתן תורה הינו כדין כלה, לכך נהגו כשמת בחור, שהאב עושה לעילוי נשמת בנו ספר תורה, כיוון שחייב הוא להשיאו אישה. וכמו שעל ידי נישואי אישה נמחלים לו כל עוונותיו, כך על ידי ספר תורה שעושה בשביל בנו נמחלים גם כן עוונותיו.
חכם לוי אסולין, בני לוי, דרוש י"ז – לבחור שנלב"ע ועשו ספר תורה לשמו, דף מ"ח ע"א, תוניס, דפוס כאסתרו וחברו, תרס"ד (1903) מתוך 'החכם היומי'
'טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל ... כי מבית הסורים יצא למלוך.' - לא יחכה לזמן שישנה אותו בעת זקנתו, וכאילו הזמן מחכים על ידי הרפתקאות וניסיונות. שהרי ההיגיון נותן: 'ילד מסכן' - שתיים רעות. 'ילד' - חסר ניסיון. 'מסכן' - שאין לו אמצעים להתערב עם הבריות וללמוד מניסיון, אבל ניצל את הזמן המעט שיש לו ללמוד מגדולים, וזה עושה אותו 'חכם' בזמן מועט. ...
תחילת הזקן הכסיל רעה, וגם סופו רע. שהרי מבית הסורים יצא למלוך, מבית של הורים סורים, שלא טיפלו בו לתת לו בינה והשכל. והמילה 'סורים' לדידי, כמו 'וסורי בארץ יכתבו' - שהם סרו מאחרי ה'.
חכם לוי סעדיה נחמני , ברית הלוי, קהלת ד, עמ' קט"ו-קט"ז, הוצאת מכון מחשבת הלוי, ירושלים, תש"ס (2000) מתוך 'החכם היומי'
באתיופיה היו הנשים מקפידות מאוד על מנהגם דיני הטומאה והטהרה, בזהירות יתירה. בימי נידתה הייתה האישה חייבת להיות במקום שקבוע לה, אסור שהגבר יכנס. הייתה הקפדה על דיני יולדת זכר ונקבה לפי חוק התורה. בשבתות לא היה מגע בין הבעל ואשתו. אם היו עבריינים, הם היו נשפטים ונענשים בחומרה בידי זקני העדה. בשעת לווית המת נמנעו הקהל מלגעת בנפטר, על מנת לשמור על הטהרה, והטיפול במת היה מסור לידי אנשים מיוחדים שהופקדו על כך. כמו כן הקפידו על שמירת השבתות והחגים לפי התורה. הקפדות אלו עצבו את דמותה של הקהילה והיוו את אבני יסוד לקיומה.
חכם ליקה כהנת קס ברהן , דברים שנאמרו משמו ע"י ילדיו ותלמידיו: מתוך ראיון עם ליקה כהנת קס גובזה. מתוך 'החכם היומי'
'אנוכי ניצב על עין המים' על דרך 'כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שנעשה כמעיין המתגבר'. 'ובנות אנשי העיר יוצאות לשאוב מים' - היינו נשמות קדושות והוא על דרך 'פתח באכסניה של תורה'. 'ואמרה: גם גמלך אשקה' - היינו אותם שגומלים חסד עמה: אותה הוכחת לעבדך ליצחק - היינו, שמזה נמשך צחוק ושמחה בעולם. 'כי עשית חסד עם אדוני' - היינו שנמשך חסד אל השכינה הנקרא אדני.
הרב משה חיים אפרים מסדילקוב , דגל מחנה אפרים, ליקוטים על התורה, פרשת חיי שרה, דף לו ע"א, ברדיטשוב, תקס"ט (1809) מתוך 'החכם היומי'
'והוא עומד עליהם תחת העץ, ויאכלו' - הן בעת שבאו המלאכים לאברהם אבינו, עליו השלום, והגיש לפניהם לאכול, הרי שלא התנסו המלאכים בעבודת האכילה, שהרי אין להם בעולמם. ולפיכך ראה אברהם אבינו, עליו השלום, שעלולים הם להתגשם, ועמד עליהם בכדי לכוון את כוונות האכילה, וכך היו הם אוכלים, והוא מעלה את המזון לשורשו.
ובזה יובנו דברי חכמינו זיכרונם לברכה: באותה שעה, שעלה משה רבנו, עליו השלום, למרום ביקשו מלאכי השרת לפגוע במשה, עשה בו הקדוש ברוך הוא, קלסתרון של פניו של משה דומה לאברהם. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אי אתם מתביישים ממנו, לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו?!'
שלכאורה טעון ביאור, מפני מה נבהלו המלאכים מטענה זו, והרי יכלו להשיב, שאברהם אבינו, עליו השלום, היה ביתו פתוח לרווחה, ואורחים אוכלים וסמוכים על שולחנו, דבר יום ביומו, וכי בשלושה לשונות של בקר נסתתמו טענותיהם?! - אלא לפי המבואר מובן היטב, שכיוון שהזכירם בקדוש ברוך הוא, כביכול, היאך שלא יכלו הם להעלות את מאכלם ולתקנו, וכמעט שלא נתגשמו בעכירות המאכל, אילולא עמד עליהם אברהם אבינו, עליו השלום, ותיקן את מאכלם - לכך לא מצאו פתחו פה.
חכם מאיר אבוחצירא, 'אורייתא דרבי מאיר', עמ' ז-ח, פתח תקוה, תשע"ה (2015) מתוך 'החכם היומי'
'משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה' - ביאור: 'משה קיבל תורה' - דהיינו רזי התורה וסודותיה, ומשום כך נקט לשון קבלה, ללמדנו שרזי התורה וסודותיה נקראים קבלה, שהם דברים שמקבלים מפה אל פה, איש מפי איש, מסיני, דהיינו מלכות שנקראת סיני כנזכר, והקבלה היא במלכות כנזכר. ומשום כך לא אמר בסיני שהיה במשמע ההר סיני, אלא אמר מסיני, לרמוז שהקבלה שקיבל היה המלכות שמסרה לו רזי התורה וסודותיה.
'ומסרה ליהושע' - מפה אל פה, מפני שהוא היה עתיד להיות דַבָּר לישראל. 'ויהושע לזקנים', ובוודאי שאהרן ובניו היו בכלל הזקנים, וכשמסרה יהושע לזקנים, היה לזקנים שהיו בדורו, 'וזקנים לנביאים', ודאי שהיה לנביאים שהיו בדור ההוא של הזקנים, ואלו הנביאים, ודאי שהיו מוסרים לנביאים שבאו אחריה, וכן זה הדרך, מנביאים לנביאים, עד זמן כנסת הגדולה. ומוכרח שכך היא, שאי אפשר בלאו הכי, שהרי אותם הנביאים שהיו בזמן כנסת הגדולה, לא ראו ולא הכירו לזקנים בימי יהושע.
חכם מאיר ביקייאם , מגן אבות, פרקי אבות פרק א, דף א עמ' ב, דפוס F. Bendarski, למברג, תרנ"ד (1894) מתוך 'החכם היומי'
את הארץ יש לבנות ולחדש פני האדמה. אבל יש גם לפענח ספונותיה, ולחקור על אשר נידח ממנה. את בניה שאבדו בארץ אשור, ונדחו לארץ מצרים - יש להעלות. אבל יש גם לגלות את המאור שבהם, את מורשת העבר לצורך העתיד, הישן לצורך החדש ולמזגם.
חכם מאיר בניהו, יצחק בן צבי הנשיא, דברים שאמר מאיר בניהו, ביום השלושים לפטירתו, דף ו', מכון בן צבי, תשכ"ג (1973) מתוך 'החכם היומי'
הלל הזקן, שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו, אמרו לו: רבי, להיכן אתה הולך. אמר להם: לעשות מצווה. אמרו לו: מה מצווה זו. אמר להם: לרחוץ בבית המרחץ. אמרו לו: וכי מצווה היא? אמר להם: כן, מה צורות של מלכים וכו', אני שנבראתי בצלם ודמות על אחת כמה וכמה. בשעה שהיה נפטר מתלמידיו, אמרו לו: להיכן אתה הולך? אמר להם: לגמול חסד עם אותו אורח בתוך ביתי. אמרו לו: כל יום יש לך אורח? אמר להם: וכי אותה נפש עלובה, אינה אורחת בתוך הגוף?! יום זה היא כאן, למחר אין היא כאן. עיין שם. ...
ומה שמביא הלל המקרא של 'ברוך ה', יום יום יעמוס לנו' - נראה לי שכך אמר: 'ברוך ה' יום יום' - שהקדוש ברוך הוא מבורך בפי ישראל, אפילו באותה הדברים העמוסים לנו לצרכי גופינו, והם דברי רשות, אפילו כך, שם שמים מורגל בפינו, ועושים לשם שמים.
חכם מאיר בנימין מנחם דאנון, באר בשדה, דף צא ע"ב, דפוס ישראל ב"ק, ירושלים, תר"ו (1846) מתוך 'החכם היומי'
והסיבה שלא הולכים על ציונו הקדוש ביום ההילולה שלו, אין זה מחוסר ידיעה מגדולתו הרוממה ...
אלה הסיבה היא פשוטה, שאחינו האשכנזים, קהילות קודש החסידים, מעת שהופיע עליהם, עיר וקדיש נחית מן שמייא, כבוד קדושת מרן האדמו"ר הבעל שם טוב הקדוש, זכרו לחיי העולם הבא, הנהיגם בשיטה הזו, ונטע בליבם רשפי אש, להבת שלהבת, וסדר החסידות ונסיעה לאדמו"רים, מעיר לעיר, וממחוז למחוז, הרגילם בכך לזה הולכים לכל יאצ"ט של הצדיקים וחסידי עליון,
לא כן הספרדים, מעולם לא ראו שיטה כזו, ולא נסעו ממקומם, וכל רבותינו גאוני וצדיקי עולם, המפורסמים בקדושתם וחסידותם, הלכו במשטר ובסדר אחר, ולא הנהיגום בשיטה זו. ...
והלא מרן האר"י ז"ל הקדוש, שהיה רק עם הספרדים, לא הנהיגם בסדר זה, ולזאת אינם הולכים לשום יאצ"ט, לא להאר"י זכרונו לברכה, ולא למרן הבית יוסף, ולא להרמב"ם, זכרונו לברכה, ואפילו לרשב"י, זכותו יגן עלינו אמן, מעט המה שהולכים למירון להלולתו, והסיבה אחת - שהאבות לא נתרגלו, וממילא הבנים לא נתחנכו בזה.
חכם מאיר ואעקנין , ויאמר מאיר, חלק א', סימן י', דף כ"ז, עמ' א-ב, דפוס כנרת לחכם מאיר סמאג'א ואברהם בן שלום, טבריה, תרצ"ט (1939) מתוך 'החכם היומי'
ואני בחלומי הנני חוזר התפילה בבית הכנסת הגדולה של הרב רפאל אבן צור, זכרונו לחיי העולם הבא, כנהוג, והנה הרב הגדול מורי רבי יוסף הכהן, זכרונו לברכה, וכהן אחר, נעלם ממני שמו, עומדים על הדוכן ומברכים ברכת כוהנים. ואני הייתי מקרא אותם מילה במילה עד גמר. וגמרתי בתיבת 'שלום' – ואיקץ. ושמחתי שמחה גדולה על המראה הגדול הזה, שזכיתי להתברך מפי קדוש.
חכם מאיר חי בן אלישע , "פרקי אבות - לב אבות", סוף הספר, "חלום שחלם" [חסר עמוד]. מוסדות יד אשר, ירושלים תשמ"ט (1989). מתוך 'החכם היומי'
ועדי בשמים, כי כל זה אלצני הדחק, שראיתי שנמשך מקולות אלו כמה הפסדות ותקלות, כמו שאירע בגילוי הראש, שלא נשאר מי שיחמיר כדעת המחמירים, ונעשו פרושים פריצים ומוסיפים מקודש על החול. גם במה שאסר כתר תורתו, כגון שיושבים לפני חכמים ומברכים בגילוי הראש, וכאשר נאמר להם שאסור לעשות כן, ויהיו כמשיבים כבר התיר הכל הרב יוסף משאש, ה' ישמרהו ויחיהו.
ומזה בטלה התוכחה ואומרים על החכמים שהם פתאים וסכלים, ואינם יודעים כלום אלא לאסור ולא להתיר. ומזה נמשך שאינם מאמינים למי שיאסור להם את האסור, על כן נאה לנו ויפה לנו שלא לפרוץ גדר אפילו בקלה שבקלות.
והגם שעינינו רואות בכל יום עולים הכהנים במנעלים ואין פוצה פה, אבל מכל מקום אין להתיר להם בפה מלא, ויהיה כמו נבל ברשות החכמים, ולא ימצא מי שיקיים תקנה זו אפילו המיעוט, ונמצאת תקנת רבן יוחנן בן זכאי בטלה לגמרי. והגם שכתר תורתו עשה שלילה קטנה על זה, אבל אינה נרגשת להמון העם, ולא יתנו לב אלא להיתר וכמו שאירע בגילוי הראש כנזכר לעיל.
חכם מאיר טולידאנו , פי חכמים, מאיר עיניים, עמ' 12, הוצאת אורות יהדות המגרב, לוד, תש"ס (2000) מתוך 'החכם היומי'
מספרים על הרב הקדוש רבי חי טייב זצ"ל, שהיה גדול מאוד ומפורסם בחכמת התורה ובקדושה ובטהרה, והיה רגיל לשתות משקאות חריפים, והיו בעלי הבית מתלוננים נגדו אצל אחיו הרב הגדול ראש הרבנים שזה אינו מתאים לתלמיד-חכם לשתות כל-כך משקאות חריפים. הרב קיבל את תלונותיהם והוציא כרוז בכל העיר האוסר לכל החנויות למכור לאחיו שום משקה חריף. ...
ויהי היום, יום שבת הגדול, ויתאסף קהל גדול בבית הכנסת לשמוע דרשה מפי הרב הראשי כדרכם בקודש, ויקם הרב ויעל לתיבה להשמיע דרשתו וישתתק, כלומר שכח את כל התורה ולא ידע לומר אפילו פסוק אחד. וכל הקהל התפלא על כך שהרב עומד על התיבה ולא השמיע להם כלום, ואחרי שעברו כמה רגעים פנה הרב לאחד מהקהל וישאלהו: האם אחי רבי חי נמצא כאן? ויאמר לו כן. ויבקש לקרוא לו ויאמר לו: אחי מה עשית לי? ויען רבי חי ויאמר לו: ואתה מה עשית לי? אם תתיר אותי גם אני אתיר אותך. ...
וכן אנו רואים כמה מהגדולים ו'קדושים אשר בארץ המה' שנהנים מהעולם הזה, ואוכלים לשובע נפשם למען בריאות גופם לעבודת ה'. גם בענין השתיה יש בני אדם שהמשקאות החריפים משכחים מהם את המחשבות והדאגות ... לכוון מחשבתם להעמיק בתורה הקדושה, גם שיהיה בשמחה ובזה תשרה עליהם השכינה הקדושה.
חכם מאיר יונה , ספר מי ומי, עמ' ט-י"א, הוצאת בני הרב המחבר ירושלים, תשמ"ה (1984) מתוך 'החכם היומי'
וזהו מה שאנו אומרים בהגדה: 'היא שעמדה לאבותינו ולנו' - רמז לתורה, אשר על ידה לא נטמענו בין האומות שעומדים עלינו לכלותנו, ולכן הורנו רבותינו הקדושים להגביה הכוס של היין כשאומרים זה, לרמוז על התורה, שנמשלת לכמה משקין, וגם ליין, להורות באצבע שהוא כנזכר.
חכם מאיר כהן ורג'אני , מאור עיניים, עמ' צ"ב, דפוס י.ע איתאח, ירושלים, תשל"א (1971) מתוך 'החכם היומי'
אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: שבצער היתום, יגיע גם צער לאב בקבר כמו שנאמר: 'וירעו לנו מצרים ולאבותינו' - ופירש רש"י: מכאן שהאבות מצטערים בקבר ועם הדבר שידוע מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: לשון נחלה - הנמשכת ביושר כנחלי מים למשפחותם לבית אבותם, והראשון שזוכה לו ולדורותיו יקרא מתנחל, כי הוא עושה עצמו נחל נובע לזכות ליוצאי חלציו, הרי שהאב הוא נחל שממנו יורד השפע, ולכן כשהאדם סותם הנחל למטה, גורם שיתקלקל גם למעלה, הואיל ואי אפשר ללכת בדרך הליכות, ולכן האבות מצטערים בקבר כשמריעים לבניהם, שבהרעת הבנים, אי אפשר להם לקבל השפע הטוב, שהרי נדכים ונענים, כי אף אחר מות האבות, הם צינור שפע לבניהם.
חכם מאיר שלמה פארינטי, אמרי שפר דף ד ע"ב, מכלוף נגאר וחבריו, סוסה, תרפ"ד, (1924) מתוך 'החכם היומי'
ולכך ראיתי אני, הצעיר בתלמידים, בדעתי החלושה והקלושה, להעתיק לי ספר ה'שולחן ערוך' פשוט. ומדברי הגאון רבינו משה איסרליש, זכרונו לברכה, מה שהוא שייך לדברי ה'שולחן ערוך', ואפשר שיהיה מוסכם לדעתי, אפילו על צד הדוחק. והשמטתי מה שהוא סותר וגם המנהגים. כי מה בצע הלאות אנשים במנהגים, שאינם נוהגים אצלינו, אחר שכבר נתפשטו דיני ה'שולחן ערוך' ומנהגיו בכל הארצות. וכל הפוסקים, זיכרונם לברכה, אינם קוראים לו אלא בשם מרן - להודיעך כי הוא מרא דארעא. וכל שכן בארץ הזאת ארץ התימן, כי בעוונות הרבים דוחק הפרנסה תולה רצועתו, חס ושלום, שם, ועול מלך ושרים ועול גלות, אשר בכל ארבעת קצווי הארץ לא נשמע כמוה.
חכם מארי דוד משרקי, שתילי זיתים, כרך א', הקדמה, עמ' 99-100, פתח תקוה, תשס"ד (2004) מתוך 'החכם היומי'
אף כי האמת שאלו ואלו דברי א-להים חיים, מכל מקום, לא הייתה כוונת מורנו הרב רבי משה איסרליש לסתור, חס ושלום, אלא שחש למה שכבר הם הולכים, בדרך חכמי צרפת, עליהם השלום, בדינים ובמנהגים, שהם בדרך אחרת, ממה שנמצא בספר ה'שולחן ערוך' ומנהגיו כמו שתראה בהקדמתו. והלומדים, גם אני כאחד מהם, לא עיינו בהקדמתו בתחילת לימודם. ומפני זה כמעט אבד הטעם, שעליו הרב הקדוש, מורנו הרב רבי יוסף קארו יסד ביתו הגדול, ובנהו עם כמה יגיעות, וצווח ככרוכיא על הדבר הזה, כי לא לבד נעשית התורה כשתי תורות, אלא, חס ושלום, לכמה תורות. ולא ידענו אנחנו בעוניינו מה נעשה. כי מעתה לא תמצא הלכה בפי שום לומד. רק כשזה אומר: כתב הרב פלוני, זה אומר: לא כי, כי כך כתב הרב פלוני. וזה לדת תורתנו הקדוש הפסד גדול. ומכל שכן הרעה הגדולה שראיתי באיזה מבני עמנו, 'שועלים קטנים מחבלים כרמים', מחפשים אחר מה שיישר בעיניהם, קולו של זה וקולו של זה, בטענת שעת הדוחק. ואינו אלא שהאמת רחק, וגלוי כלפי שמים.
חכם מארי דוד משרקי, שתילי זיתים, כרך א', הקדמה, עמ' 93, פתח תקוה, תשס"ד (2004) מתוך 'החכם היומי'
ועוד אמרו, שיש שם יהודי זקן וגילו מאה וארבעים שנה, שמו מארי סעיד אלבארדה, ועדיין לא נס כוחו. הלכתי לשם במצוות מארי יוסף, ומצאתי את האיש הזקן הזה כשהוא מלמד תינוקות - אבל באמת היה חסר חכמה, ובגיל הזה עדיין היה רוב זקנו שחור, ושיניו קבועות במקומן, וראייתו כתיקונה, אלא שכהו עיניו מעט, ותנועתן הייתה איטית, רק שמיעתו הייתה כבדה, וגופו לא היה רזה, וקומתו קרובה לקומת שאול המלך. אחרי שברכתיו כדרך אנשי מזרח תימן, כלומר בברכות ותשבחות ארוכות, ביקשתיו שיספר לי על הנפלאות ועל המאורעות הגדולים שראה במשך חייו הארוכים. אמר לי: אין אצלי כלום ממה שאתה מבקש, ומה הן נפלאות ומה זה מאורע גדול?! ...
אחרי כל זה, חזרתי לשאול את הזקן על סיפורי הקדמונים והקורות הרשומים בספריהם. השיב: אני אינני יודע כלום, אבל זקני סיפר לי, שמשפחתו היו גרים בעיר דרב אלחנשאת והיו עשירים גדולים, כי היו להם שדות רבים שהיו חורשים וזורעים אותם, וחיו חיי רווחה, כפי שאפשר ללמוד עוד עתה מדמות השדות הקדומים, שנעתקו עכשיו לרכוש הקבילים, חוץ ממה שהרוויחו במלאכותיהם, כי הם עשו כלי המחרשה מברזל, ותכשיטים מכסף ונחושת, ועבדו אצל אדוני חסותם הקבילים, בכל מלאכות עור ובנגרות, ובייחוד במלאכת הקדרות ... ורק מיעוטם עסקו במקח וממכר. ועל כבודם מעיד, שעל רוב קברותיהם יש מצבות כתובות.
חכם מארי חיים חבשוש, מסעות חבשוש, פרק ה', עמ' 56-58, 61-62. הוצאת מכון בן-צבי, ירושלים תשמ"ג (1983). מתוך 'החכם היומי'
מפני מה זכה יהושע להיות מנהיג בני ישראל? יובן לפי עניות דעתי מפני שהיה חכם גדול בתורה, ש'לא מש מתוך האוהל' - רוצה לומר: אוהלה של תורה, לפי ששימש למשה כל צורכו ועליו נאמר: 'נוצר תאנה יאכל פריה'. ולא עוד, אלא שהיה עניו מאוד, ואף על פי שהגיע להוראה, לא דיבר שום דבר בתורה, אלא בשני מקומות בלבד: האחד - כשקינא לה' 'קול מלחמה במחנה', והשני - כשקינא למשה רבו: 'אדוני משה כלאם'. ולפיכך זכה לעטרה, מרוב ענווה וחכמה שהייתה בו להיות מנהיג עם ה'.
חכם מארי יוסף רצון , מי מנחות, עמ' תע"ז, הוצאת המחבר, בני ברק, תש"מ (1980) מתוך 'החכם היומי'
מן המפורסם, שאין צריך ראיה למודים על האמת, כי בסיבת השתנות האותיות ממוצאיהם למבטא אחר, יוצא אדם מן מכוון העניין למשמעות אחרת.
דוגמא לזה אות עי"ן שמוצאה מסוף הגרון בקושי קצת, נתעלמה מן העין לעילגים, ואין עוד איתם הבדל בין עי"ן לאין. ולפי מבטאם, החובל בחברו איך ישלם 'אין תחת אין', ואיך ייפול תשלומים על האין. ואיך נתבשר בפסוק 'כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון', כשנשמע מפי העילג באומרו: כי אין באין יראו - הן תוחלתנו נכזבה. ואות חי"ת כי נתחלפה להם באות כ"ף רפויה, איך נפרש מצוות 'על כל קורבנך תקריב מלח' - כמה נצטרך מלכים להקריב בעת הבאת קורבנותינו. ומה נענה ליום פקודה כי נאמר 'קבורה' במקום 'גבורה' כלפי מטה. אוי לאוזניים שכך שומעות, תקצר היריעה מהכיל. ... אך מה יעשו עוד, אשר לא למדו מבטא הצח בעודם ילדים. אלא שמהראוי עתה ללמד את בניהם הלשון העברית הצח ונקי, כאשר היו משתמשים בו ישראל בארץ האבות, קודם גלותם לבין העמים. וגם ללמדם שפה העברית על פי הדקדוק ככל חוקותיו וככל משפטיו. כי לא לשווא עמלו חכמי ישראל המדקדקים בספריהם, צדקתם עומדת לעד. ומשבחי ישראל הוא שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שלא שינו את לשונם במצרים.
חכם מארי יחיא יצחק הלוי, 'איש ימיני', כרך א', דפים ב'-ג', בני ברק, תשע"א (1991) מתוך 'החכם היומי'
אני הגבר אומלל, על ההרים דלקוני, ובבית כלא נתנוני, ובברזל ענוני, על אשר הייתי מבריח יתומים בני אוני, מלהמיר דת תורה אור עייני.
זאת ועוד אחרת, כי הייתי חבר להרב כבוד הרב יחיא יצחק, זכר צדיק לברכה, וקמה עלינו כת הנקראת דראדעה, המכחישים בדברי הקבלה, ומבזים ומגנים אותם, חס ושלום, והיינו במחלוקת גדולה כל ימי הרב הנזכר לעיל. ולאחר שנסתלק הרב שמחו ליום אידו, וכל המקובלים העלו עפר על ראשם, ואמרנו: אוי על ארי שבחבורה. וחזרו להיות מתעוללים בי בכמה עניינים, בחושבם כי יכריחוני להיות מהכת שלהם, רחמנא ליצלן, ואהיה להם לראש. והשבתי בפה מלא לפני המלך, אפילו אם תעבור חרב על צווארינו, לא נשמע לכם לנגד בקבלה ולומדיה, וכל שכן שאנחנו הוגים בה תמיד.
חכם מארי יחיא נחום, 'הרב יחיא נחום ועלייתו לארץ', עמ' 150-151, 'הציונות', מאסף כ"ג, תשס"א (2001) מתוך 'החכם היומי'
ארבעה גורמים בחינוך המעצבים את דמותו הילד, ומכשירים אותו לבן ישראל נאמן לדרכי האבות והאימהות הקדושים, ולמסורת ישראל, ותרבותו המקורית לפי התורה והמצווה. א) הגורם הראשון הוא הבית, והאווירה שבה גדל הילד ומתחנך על-ידי ההורים להלכה ולמעשה, בהקניית אותם הערכים שדוגלים בהם ההורים, ובעיקר הדוגמא האישית של התנהגות ההורים בחיי הדת והתרבות, היא היא המשפיעה בראש ובראשונה על דמותו הרוחנית ואופן התנהגותו של הילד. ב) הגורם השני הוא בית הספר, שזה כמובן תלוי בפרוגרמה שלו, איזה בית ספר זה, ואיזה ערכים הוא מקנה לילד, ואיזה מורים בבית הספר, אם הם, חס ושלום, בבחינת אותם המורים שנאמר עליהם בספר במדבר בפרשת חוקת: 'שמעו נא המורים', שנזקם מרובה, או שהמורים הם מאותם המורים שנאמר עליהם בנביא: 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא', שבוודאי עליהם יש לסמוך בחינוך ילדינו לתורה ולאמונה בבורא עולם, והכשרתם כיהודים גאים ונאמנים לעמם ולארצם. ג) הגורם השלישי הוא הסביבה והרחוב שבהם נמצא הילד, ודרכו להיות מושפע מהם, הן לחיוב והן לשלילה. ד) הגורם הרביעי הוא הארגון והחברה, שבהם נמצא הילד וההורים שלו, שלפעמים באידיאולוגיה שלהם הם סותרים את דרך חינוכו של הילד, וסופו של דבר 'לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו'.
חכם מארי ישעיהו , הרב הגאון רבי ישעיהו משורר זצ"ל - חייו ותורתו, עמ' 667-668. המכון לחקר חכמי תימן, בני ברק תשע"ח (2018). מתוך 'החכם היומי'
כל זמן שעוסקים בבצק, אינו בא לידי חמוץ וכשר לפסח, אבל אם לא יתעסקו בו הוא מחמיץ וחייב לבערו. כאן מרמז לנו על חינוך הבנים. העיסה שלנו אלו בנינו ובנותינו. כל זמן שעוסקים בהם בטיפול מתמיד, אבא ואמא, בעיניים פקוחות בלימוד התורה בקיום המצוות, בדרך ארץ, בצניעות ובשמירת שבת כתיקנה, אז הם דוגמת המצה שמורה והכשרה לפסח. כמו שרמזו רבותינו זיכרונם לברכה: 'האישה עוסקת בבצק והאיש מסיק את חום התנור' - אם שניהם יחד מטפלים בבצק, אז לא יבוא לידי חימוץ.
חכם מארי מאיר צובירי, רעיא מהימנא, עמ' 189, הוצאת מכון קורות, ישראל, תש"פ (2020) מתוך 'החכם היומי'
בתחילה מכניסים הילד לבית ספר כבן חמש כדי שיתחנך ויתרגל לשבת בבית ספר. וקשה מאוד יום, שמכניסים את הילד בפעם הראשונה לבית ספר, ורק אביו או אימו מוליכו על כתפו, ומכניסו לבית ספר, ומושיבו אצל הילדים הרגיל בהם, ומפתהו בדברים טובים, ונותנים לו כל מיני מתיקה, ומראים לו את הילדים שיושבים ולומדים. ועל הרוב הילד מתנכר לשבת, וצועק ובוכה לחזור הביתה. אביו או אימו משתדלים ויושבים על ידו כמה רגעים, ולפעמים שעות עד שהילד יורגל לשבת, ויסיח דעתו מדרישתו. ואז אביו או אימו מתחמקים ויוצאים ומתעכבים מאחורי בית הספר, לדעת מה יהיה עם הסכמת הילד.
חכם מארי מאיר צובירי, רעיא מהימנא, עמ' 199, הוצאת מכון קורות, ישראל, תש"פ (2020) מתוך 'החכם היומי'
ויהי מדי עברי בערי חראז, והגעתי אל צעפאן, ומצאתי זה הספר 'שערי קדושה' עם החידושים אשר סביבו, וגם החידושים שבסופו, וידעתי נאמנה שהם מעשי ידי, אשר טיפחתי וריביתי בימי חורפי מקדמוני. והכותב שהעתיקן, לא זכר מי המאסף, ולא ידע שכבר נצטערתי, ובמים מי התורה צללתי, וניפיתי בי"ג נפה פסקי הדינים הנהוגים. ... ותמהתי על המעתיק, למה לא זכר שמי, כדי שאזכה, בעולם הבא, שכשיקראו בו ויזכרו שמי, יהיו שפתי דובבות בקבר, 'ובן מזכה אבא' - היינו התלמיד העוסק בדברי הראשונים שקדמוהו, הנקראים אבותיו, וזוכרם, הוא מזכה אותם. וראיה, מה שאומרים בתלמוד, משה, יפה אמרת. והמעתיק, ימחל לו אדונו.
חכם מארי סאלם מנצורה , הפדות והישועה, מבוא המהדיר (הערה מכתב-ידו בדיני שחיטה), עמ' י"ד-ט"ו. הוצאת מכון מרא"ה, קרית-ספר תשע"א (2011). מתוך 'החכם היומי'
כך מורנו ורבינו המנוח, שלמה בן אברהם נדאף, נוחו עדן גן, זכה לשם טוב במעשיו הטובים. כמה צערים נצטער, וכמה ייסורים סבל, וכמה טלטולים ניטלטל, ממקום למקום, במינוי לגביית הצדקה של ארץ ישראל בכל קצווי תימן, ואיך היה מעורר ועודד הצבור לתפילה ולבקשת רחמים בכל מקום, שהוא הולך בקולו ובדבריו הנעימים, עד שכל הציבור, גדולים וקטנים, מתלהבים ונכנעים לתשובה בלבב שלם ובנפש חפצה. אשריו ואשרי חלקו. מי ייתן לנו תמורתו. אבל אשמים, אנחנו על שאין אנו זוכרים הצדיקים, רק אחרי פטירתם. הנה עובדה, מורנו המנוח כמה שנים עברו, והוא כלוא בתוך הבית, סובל מכמה תחלואים וייסורים, ואף אחד ממנו לא הלך לבקרו, לעשות לו נחת רוח בחייו. על דרך מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'המבקר את החולה נוטל אחד מששים מחוליו'.
חכם מארי סאלם עוזירי, עקבי שלום, עמ' קמו, הוצאת המשפחה, ישראל, תשס"ו (2005) מתוך 'החכם היומי'
'בן זומא אומר: איזהו חכם הלומד מכל אדם' - מה שאמר התנא הוא לשון ריבוי, רצה לומר: אפילו מעצמו יש לו ללמוד, והיאך ילמד מעצמו? - ייגש למראה ויסתכל בעצמו, או יביט באחרים, ויראה חסרונם, ואז ידע מה חסרונו.
חכם מארי סעדיה בן אור דוראני, משנת חכמים, עמ' רל"א, רל"ד, רעננה, תשנ"ה (1995) מתוך 'החכם היומי'
איזהו בן העולם הבא, המתרחק מהעבירות, ומן ההרהורים, ומכל שררה, ומכל שנאה, ומן הכיעור והדומה לו, והמקיים את המצוות ומתרחק מן החטא, ומתוודה על עוונותיו, הרי זה מנוחלי העולם הבא ומעובדי הא-ל. והסוטה מן הדרך הטובה ומתחבר לרשע, הרי זה ממרגיזי א-ל. והמטה את חברו מדרך טובה לדרך רעה - מת בחצי ימיו. והמלעיג על המצוות - אין מרחמים עליו מן השמים. והמלעיג על עניותם של עניים, סוף הוא ייגע ואחרים אוכלים את יגיעו. והמרגיל להלבין פני חברו ברבים, פנקסו פתוח בו ביום. ואין לך גרוע ממי שעוסק בדברי שקר, אוי למי שהעולם מטעה אותו, אוי למי שהשעה משחקת לו, אוי למי שיצרו מנצחו. אשרי מי שהוא עניו, אשרי מי שהוא צנוע בענייניו, אשרי מי שמטה את אוזניו לשמור דברי תורה בכל יום ויום, 'תורת ה' תמימה משיבת נפש', וכיוון שהוא עוסק בתורה, אומרת לו 'ה' עמך גיבור בחיל', אשריו מי שהולך לעשות רצון בוראו.
חכם מארי עודד (עודה) חג'בי, נטע פאר, עמו' 450-451, תשמ"ו (1986) מתוך 'החכם היומי'
'ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש' - אמרו במדרש: 'לחם לאכול' - זו תורה, 'ובגד ללבוש' - זו טלית. ...
הטלית היא סמל המידות, והלחם הוא סמל התורה, ושניהם קשורים זה בזה. שאם יש לאדם מידה אחת מן השתים האלו, עדיין לא זכה לכלום. וכמו שהטלית של האדם, משתדל לעשותה מלוא מידתו, כי היא לכבודו, כמאמר רבי יוחנן: 'כסותי - מכבדותי', כן הן המידות הטובות, ובפרט מידת הענווה, שהיא הטלית המכסה והמכבדת, והמרוחקת מן האנוכיות. וזוהי בקשתו של יעקב אבינו: 'לחם לאכול' - ולא לחם ממש, אלא תורה, עם דרך ארץ, עם כבוד עצמי. שאם יחסר אחד מהם, הרי זה רבב על הבגד.
חכם מארי ראובן נדאף, דודאי ראובן, א, עמ' עה, הוצאת המחבר. חולון, תשכ"ח (1968) מתוך 'החכם היומי'
'הדר מעמד סיני, לעמי מורשה, בכל שבת תקן, ידידי פרשה' - לכל הדעות תורה ניתנה בשבת. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שבכל שבת ושבת, בשעת קריאת התורה, נעשה לנו מעין מעמד הר סיני, שהתיבה נגד הר סיני, והחזן נגד משה, וכל הקהל צריכים להטות אזניהם, לשמוע קריאת התורה כאילו שומעים מפי הגבורה.
חכם מארי שלום הלוי אלשיך, 'דיואן אפתחה שיר', דף שג, בני ברק, תשנ"ט (1999) מתוך 'החכם היומי'
דע כי סיבות האדם בעולם הזה, אלא לעשות הטוב וגמילות חסדים, כדי לזכות נפשו ולהשלימה במצוות. ואם גרמו העוונות על אותו הדור, אין הדין מתחיל אלא מן הצדיק. ולמה מן הצדיקים תחילה? - כי הצדיק השלים נפשו ונשאר זכאי, ואם תבוא הפורענות על הרשעים, שמא יצטער על בריותיו של הקדוש ברוך הוא, ויוצא מדעתו. ולכך הוא מת תחילה, שמא ואולי, ויראו הרשעים במיתת צדיקים הללו, ואמרו בליבם: ומה אלו שהן גדולי הדור, וחכמים גדולים, וצדיקים ממנו, המית אותם ה' יתברך, אנו על אחת כמה וכמה, ואז חוזרים בתשובה. כי אין הקדוש ברוך הוא חפץ במיתתם של רשעים, אבל במיתת הצדיקים חפץ, מטעם שאמרנו.
חכם מארי שלמה אלחראזי, 'בית תפילה', עמוד 156-157, רמת גן, תשנ"ב (1992) מתוך 'החכם היומי'
'וחרמש לא תניף' - לא תדבר אליו קשות, דברי נרגן וגערות והרמת קול, וכל שכן שלא תנזוף בו ותנדהו, חס ושלום, ומה שעליך שנוי - אל תעשה. רק להוכיח בנועם שיח, וזה כלל גדול בתורה וכאילו קיים כל התורה כולה. ואין למוכיח לכוון לכבוד עצמו ולהנאתו, כי המכווין כן, פוגם פגם גדול, ה' ישמרנו, כידוע.
וכן המוכיח באכזריות וגערות, שלא מתוך אהבה, כאילו ביטל כל התורה כולה, רק צריך שתהא התוכחת, רק מאהבה. וכן צריכים כל מנהיגי הקהילות להיזהר בזה, שלא תהא הנהגתם והוכחתם לקהל עדתם רק בשפה יפה ומתק שפתים, ולא ידברו אליהם קשות אפילו לקל שבציבור. ולא יכוונו להנאתם ולכבודם, רק לקיים מצות הבורא ברוך הוא, יוכיחו וינהיגו קהלם באהבה רבה. ואז יזכו לשיבה טובה ויקר מרובה בעולם הזה ובעולם הבא, מה שאין כן המוכיחים בדברי קשות וגערות. וגם המכוונים לשם רבנות לכבוד עצמם.
חכם מארי שלמה טביב, חכמת שלמה, עמ' קעב. הוצאת בית מדרש 'אור חי', ירושלים, תשע"ב (2012) מתוך 'החכם היומי'
ומעתה אקוד, אשתחווה, אכרעה, אברכה את א-להי וא-להי אבותי, א-להי אברהם: א-להי אבי, אשר איל אחד אחז אביו בשיח: וא-להי אבי, אשר אמר אליו אביו - אל אחי אמך אותך אשלח: אליו אודה, אפאר, ארומם, אהדר אברך, אנצח: אשא אימיו, אפונה, אבוש, אכלם, אשוחח. איך אוכל? איך אנום או אישן? איך אחריש? אתאפק? אשר אחזה ארץ אבותי, אכלה אש אויב, שוקט ובוטח:
אמנם, אעתיר אליו, אקראנו אבי אתה, אלכה אשובה, אל אישי אשר אמר אלי: 'אהיה אשר אהיה', אני לכל סולח: אקח אגודת אזוב, אזה, אתלבן, אטהר, אז אתרצה אל אישי כריח: אנא אזון אנקתי, אנקת אביון, אמצני א-דני כי בך בוטח: אשוב, אחריך ארוצה, אשכון, ארעה אמונה, ארמון בריח: 'את אחי אנכי מבקש', אותותינו אות אמת, אמרת אלוה אשרקה אליהם, אחד אל אחד, אם בקצה השמים אני לוקח: אזכור אליכם אהבת אברהם אביהם, אשר אהבתיהו כקרבן ריח: אני אחנה רד אהל, אפדכם בית מכון על הר ה', אור ה' אור זורח: במהרה בימינו אמן.
חכם מבורך ברהנץ, 'יבורך גבר', הקדמה, תוניס, תרנ"ה (1895) מתוך 'החכם היומי'
'כי תחבוט זיתך, לא תפאר אחריך, לגר ליתום ולאלמנה יהיה' - דרכים רבות השאיר משה לכלכלת העניים שיהיו פטורים מפשיטת יד, דרכים למחית נפש המסתפקת בקב חרובין, המפחיתות בושתו של העני הצנוע הרוצה להסתיר עניותו מבני אדם, והמפייסות את העני המתכלכל מידו הרחבה של הזן והמזין ומפרנס לכל.
חכם מהלל העדני , אור החוזר א'- על התורה, פרשת דברים, כ', עמ' 317-318. הוצאת אפיקים, תל אביב, תשס"ט (2009) מתוך 'החכם היומי'
הלכתי בספינה קטנה למדינת איזמיר, והיא עיר גדולה ומהוללה ומפוארת בתכלית היופי וההדר, ושאלתי מקום רבי אברהם פלאג'י, ה' ישמרהו ויחייהו, והיה רחוק ממקום הספינה כמו רביע שעה, והלכתי עד שהגעתי למקומו, כי הייתי חושק להקביל פניו, כי הייתי יודע מחיבור ספריו, שראיתי כבר בירושלים כי הוא חכם גדול, ואמרו לי בני ביתו כי אי אפשר היום לראות הרב, לפי שיושב בבית מיוחד לכתוב וללמוד, והפצרתי עמהם בבקשה עד שהודיעו להרב, ופתח הפתח, ונתן לי רשות להיכנס, וברוך השם, שזכינו לראות פניו, ולקבל ברכתו, וקיבל אותי בסבר פנים יפות ובשמחה, והוא זקן מופלג, ה' ישמרהו ויחייהו, ונתן לי ספר מחיבוריו, ושם הספר 'אשר פדה את אברהם' וגם נתן ספר לאשר, ה' ישמרהו ויחייהו, מחיבורי אביו, זיכרונו לברכה ושמו 'חוקי חיים', והוא חוק קבוע ללמוד בכל לילה כמו 'חוק לישראל' הקבוע לימים, וברוך ה', הגומל חסד עם כל בריותיו, והפך יגונינו למחול, וזיכנו לכל זה. ... והרב הזה רבי אברהם פלאג'י הוא בנו של רבי חיים פלאג'י, זכותו יגן עלינו אמן.
חכם מולא מתתיה גרג'י, קורות זמנים ומסעות, עמ' 54, הוצ' המכון לחקר יהדות אפגניסטן, י-ם תשע"ד (2013) מתוך 'החכם היומי'
מפורסם בשם הגאון הגדול רבי שלמה זלמן אוירבך, זכר צדיק לברכה, ביאור בגדר הצום וזה לשונו: הנה עד לחטא העגל הייתה העבודה בבכורים, ובאמת במתן תורה הבכורים הקריבו את הקורבנות, וכמו שפירש רש"י בחומש, ורק לאחר חטא העגל, הואיל והלויים הרגו את אלה שעבדו לעגל, נתבטלה הכהונה מהבכורים ועברה לכוהנים. והנה עיקר הזכר של נס הפסח הוא שהקדוש ברוך הוא פסח על בתי ישראל ולא הרג את הבכורים, ומכוח זה נתקדשו הבכורים, וזכו שתהיה העבודה על ידם. ...
ונראה שזה היה מקור התענית של הבכורים ביום הקרבת הפסח, כי לעת כזאת איך יערב להם לאכול ולשתות. אמור אמרו הבכורים לעצמם: הלוא אנחנו צריכים להיות היחסנים, אנו היינו צריכים להקריב את הקורבנות, והנה לקחו את זה מאתנו ונמסר הדבר לאחרים, וכל זאת מפני שחטאנו בעגל ... ולכך אין מתענים אלא זכרים ודווקא בכור מאב כי רק המה נתקדשו לעבודה.
חכם מיכאל אזולאי, עיון המועדים: קושיות ותירוצים בענייני פסח, עמו' רצא, מהדורת ר' יוסף יחיאל פרידמן, אלעד, תשס"ז (2007) מתוך 'החכם היומי'
עיקר 'כבוד אב ואם' צריך שיהיה בלב, שיחשוב בליבו שאביו ואמו הם גדולים ונכבדי ארץ, ומתוך כך בוודאי שלא יבוא לבזותם, אלא אדרבה יכבדם בדיבור ובמעשה. וכבר אמרנו בטעם כבוד אב ואם, שכיוון שהם היו סיבת היותו בעולם וגם כי כמה יגיעות יגעו בו בקטנותו ועל כן ראוי הוא לבן שלא להיות כפוי טובה ומחוייב הוא לכבדם. ועל ידי זה נמשך לו גם כן להכיר בטובתו יתברך שמו ויקיים מצוותיו, ולא יהיה כפוי טובה. ואם כן, אם חס ושלום האדם אינו מכבד אביו ואמו והוא כפוי טובה ואינו מכיר בטובתם עמו מזה נמשך לו להיות כפוי טובה עם הקב"ה כביכול ואינו מקיים מצוותיו יתברך.
חכם מיכאל יעקב ישראל, שנות ימין, דרוש ב' לשבת זכור, דף קנ"ה עמ' ב'-דף קנ"ו עמ' א', דפוס חיים שאול וחברו יצחק חכים, איזמיר תרט"ו (1855) מתוך 'החכם היומי'
'משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה.' - לא אמר 'התורה' בה"א, שאם כן היה משמע שלא קיבל משה רבנו, עליו השלום, אלא התורה הידועה דווקא, שכן הוא הוראת ה"א הידיעה. ובאמת אינו כן, שמשה רבנו, עליו השלום, קיבל אפילו מה שעתיד תלמיד ותיק לחדש בתורה. ולכך שנה: 'תורה' - לכלול כל התורה וכל המסתעף ממנה.
חכם מיכאל כמוס חדאד, אורח חיים, פרקי אבות א, דף ב עמ' א, דפוס דוד עידאן, ג'רבה, תרפ"ו (1926) מתוך 'החכם היומי'
'נוח איש צדיק היה בדורותיו' - המילה 'איש' היא מיותרת, ויכלה התורה לכתוב: 'נח צדיק תמים היה בדורותיו'. והטעם הוא על פי דברי הלל במסכת אבות: 'במקום שאין איש השתדל להיות איש' - וכיון שראה נח שבכל דורו אין 'איש', וכולם סטו מהדרך המריץ אותו מצב זה להיות 'איש', ולשמור על הדרך הישרה, וזה מה שהדגישה התורה שהיה 'איש צדיק'.
חכם מימון בן עטר, טעמי המקרא, ספר בראשית, פרשת נח, פרק ו', פסוק ט', עמ' נח, דפוס מאור הגליל, חצור הגלילית, מהדורה שניה, תשל"ז (1976). מתוך 'החכם היומי'
'כי חסד חפצתי ולא זבח' - אמר הקדוש ברוך הוא: חביב עלי חסד שאתם גומלים זה לזה, מכל הזבח שזבח שלמה לפני, שנאמר: 'אלף עולות יעלה שלמה'. וכן הוא אומר: 'זאת התורה לעולה למנחה' - זאת התורה, לא עולה, לא מנחה. פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי מהלך בירושלים והיה רבי יהושע מהלך אחריו. ראה בית המקדש שהוא חרב. אמר: אוי לנו על הבית שחרב, מקום שמתכפרים בו עוונותינו. אמר לו 'בני, אל ירע בעיניך, שיש לנו כפרה אחרת שהיא כמותה. ואיזה, זה גמילות חסדים. לכך נאמר: 'כי חסד חפצתי ולא זבח'. ואומר :'אמרתי עולם חסד יבנה' - בשעה שהקדוש ברוך הוא דן את ישראל, לא דן אותם אלא בחורבן בית המקדש ... ולא המית את ישראל שהיו עושים גמילות חסדים. וזהו פירוש 'חסד' - רצונו לומר: הבני אדם העושים חסד, 'חפצתי' - והצלתי אותם מההריגה והמיתה, ולא חפצתי בבית המקדש, שהוא מקום הזבח, אלא אדרבה החרבתי את מקום הזבח להציל את ישראל. ושמא תאמר זה שאמר הכותב 'כי חסד חפצתי ולא זבח' אינו אלא קודם מתן תורה, שלא היו מצווים על הזבח והקרבן, שאף על פי שהיו מקריבים לא היו מקריבים אלא מחמת עצמם ומצרתם ולא מחמת שהיו מצווים, אבל לאחר מתן תורה אינו חפץ בחסד יותר מהזבח, לזה אמר 'ואומר 'אמרתי עולם חסד יבנה' - רצונו לומר: כבר אמרתי ואמירתי אינה בטלה לעולם, בין קודם מתן תורה בין לאחר מתן תורה, לעולם על ידי חסד יבנה.
חכם מימון יאפיל (יפה), פי צדיק, דף י"ג ע"א – י"ד ע"א, דפוס Anton Santini & Co, ליוורנו, תקי"ט (1759). מתוך 'החכם היומי'
'אור לי"ד בודקים את החמץ' - והוא כי כאשר השאור מחמיץ העיסה, היצר הרע מחמיץ ומפסיד את האדם ומעפשו, ועל כן חל עליו חובת ביעור היצר הרע מעליו, ולא ייחל עד אשר יגדל או לעת זקנה חלילה, כי אם או לי"ד הנער הוא במלאת לו שנת י"ג ויום אחד, שמתחיל הי"ד, כי אז ייחל היצר הרע לפעמו, יבעיר את הבערה. וזהו: 'לאור הנר', וזה: 'בחורים ובסדקים' - בכל מצפונו לבו ומחבואות פניותיו.
חכם מימון עבו, ספר מטה ראובן על ניסן והגדה של פסח, דף ט עמ' א, דפוס אליהו בן אמוזג וחבריו, ליוורנו, תר"ל (1870). מתוך 'החכם היומי'
התועלת שתצמח מזה למחבר ספר, היא כפולה: א. שהוא נכלל עם אלה שעליהם נאמר 'כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו', ושכרו גדול מאד. וידועים דברי רבינו הקדוש הרמב"ם, זכותו יגן עלינו אמן, בפתיחה למורה נבוכים, שהכותב ספר ומוציאו לאור, מעלה עליו הכתוב כאלו דרשו בתוך רבבות אלפי ישראל. ב. מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על הפסוק 'דובב שפתי ישנים' - כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר, ובפרט אם הוא ספר הלכתי המנחה את האדם איך לקיים מצותיו יתברך שמו, ומעמידו על האמת, או ספר מוסר המחדיר בלב האדם אהבתו ויראתו יתברך שמו, אין ספק ששכר המחבר רב ועצום מאד.
חכם מישאל דהאן, מוסר מלכים - ספר מידות האדם, ערך "ספרים", מהדורה דיגיטלית באתר www.yeshiva.org.il. מתוך 'החכם היומי'
'וגם הכוהנים, הניגשים את ה', יתקדשו' - התלמיד חכם צריך שיהיו בו תנאי התלמיד חכם, שיהיה צנוע ומעולה, ושונא בצע, ודיברו עם הבריות בנחת, ושם טוב עולה, שאין המדרש הוא העיקר אלא המעשה, ונאה מקיים, שאף על פי שנמנו וגמרו שהתלמוד גדול, הוא מפני שמביא לידי מעשה. מה שאין כן אם התלמיד חכם שנואות שמועותיו, אזי קוראים בו: 'ונשיא בעמך לא תאור' - בעושה מעשה עמך.
וזה אומרו: 'וגם הכהנים' - לרמוז על התלמידי חכמים, שהם הגדולים והמכובדים ... 'הניגשים אל ה' ... גם הם צריכים שיתקדשו, ויהיו תמימים, וענווים, וקדושים, שעל ידי זה הם יזכו להתרבות מאת ה'.
חכם מכלוף אביחצירא , קהלת יעקב: חידושי תנ"ך ודרושים, עמ' כה-כו, דפוס 'המערב', ירושלים, תשל"א (1971) מתוך 'החכם היומי'
ודעו אחינו, כי החכמה הזאת הא-לוהית, למד אותה האדם הראשון מן רזיאל המלאך, ומסרה לשת, ושת לאנוש, ואנוש לירד, וירד למתושלח וחנוך אביו. ומתושלח ללמך, ולימד לנח, ונח לשם, ושם לעבר ועבר לאברהם, ואברהם ליצחק, ויצחק ליעקב, ויעקב ללוי, ולוי לעמרם, ועמרם למשה, ומשה לאהרן, ואהרן לנדב ואביהוא, ונשאר ביד פנחס, ופנחס ליהושע, ויהושע לכלב. והייתה המסורה מן דור לדור עד הדור הזה, והיא נסתרה ונעלמה, והיא רמוזה בתורתנו וחתומה, כי היא משאול עמוקה ומני ים רחוקה. ולכן הדעתנים, המבינים, חכמי לב, ידיעת התלאה יראו ויתבוננו בזה הספר, וישכילו ויעלה בידיהם הון ועושר ממנו, על ידי פעולות האומן יתגלה גנזי אוצרותיו הנסתרות.
חכם מכלוף אמסלם, תפוחי זהב במשכיות כסף, ענף הכתר, ע"מ ק"ו, דפוס רפאל חיים כהן, ירושלים, תרפ"ז (1927). מתוך 'החכם היומי'
'בסוכות תשבו שבעת ימים' - ראשי תיבות עם הכולל גימטרייה 'תשובה', כן רמז 'דברי מרדכי', זיכרונו לברכה, עיין שם. ואפשר לומר, שבא לומר מה שאמרו המפרשים זיכרונם לברכה, שהסוכה רומזת על שנותיו של אדם, שבעת ימים של הסוכה כנגד ימי שנותינו שבעים שנה, כל יום כלול מעשר. ולזה רמזה התורה רמז תשובה, דהיינו שצריך אדם לחזור בתשובה על עוונותיו. כל יום יחזור בתשובה, ישוב היום אולי ימות מחר, נמצא כל ימיו בתשובה, ואל יאמר: יש הרבה זמן ולא יעשה עכשיו תשובה, שהרי שבעים שנה של האדם הם כמו שבעת ימים של הסוכה, תיכף ומיד עוברים.
חכם מכלוף נחמני , אבן שלמה, עמ' כט, דפוס דרור, ירושלים, תשמ"ב (1982). מתוך 'החכם היומי'
עוד סגולה אחרת לזכות להשראת שכינתו עלינו והוא על ידי צדיקי הדור, כי לא אלמן ישראל ותהילה לא-ל, שיש לנו בכל דור ודור כמה וכמה צדיקים וחסידים, ולכן צריכים אנו להיזהר בכבודם, ואת רצונם נעשה, ולא נסור מכל דבר אשר יגידו לנו ימין ושמאל. כי מלבד שמצוות ה', עלינו להיזהר בכבודם וכמו שאמר הכתוב: 'את ה' א-להיך תירא' - ודרשו רבותינו זיכרונם לברכה: 'את' - לרבות תלמידי חכמים, עוד בה שכיון ששכינה שורה עלינו באמצעותם, כמו שאמר הכתוב: 'ושכנתי בתוכם' - בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, מלמד שבתוך כל אחד ואחד השכינה שורה, אם כן כל המכבדם כאילו כיבד לשכינתו יתברך, ובפרט כי על ידם יהיה לנו סיוע ועזר, לעבוד את בוראנו עבודה תמה, באמצעות השכינה השורה בקרבם ... ובפרט בזכרנו מה שכתבו זיכרונם לברכה: כל המסתכל בדמות אדם כשר קונה הארה ושפע קדושה בנפשו וקולט מאותה הארה החופפת על פניו.
חכם מכלוף עידאן , ספר עמר נקא, דרושים וחידושי תורה, דף ח'. דרוש ג' לשבת כלה. דפוס עידאן, כהן, צבאן, חדאד, ג'רבה, תש"ט (1949). מתוך 'החכם היומי'
'כאשר שמענו כן ראינו, בעיר ה' צבאות, בעיר א-להינו, א-להים יכוננה עד עולם סלה.' - בא לרמוז על דורות הבאים לאחר מתן תורה, שצריכים שיאמינו במה שהיה בשעת מתן תורה, שהוא יתברך הרעיש והרגיש כל העולם עד שיצא הקול: 'אנכי ה' א-להיך', וכמו שנתבאר לעיל משם המדרש.
ואף על פי שכל הנשמות, שעתידים לבוא בעולם שם היו ושם נמצאו, בהר סיני בשעת מתן תורה, מכל מקום הגופים לא היו שם. ויצר הרע מערבב דעתו של אדם, שלא להאמין, חס ושלום, אבל ישראל מאמינים בני מאמינים בכל מה שהפליא לעשות הוא יתברך בשעת מתן תורה עמנו, מגדולות ונוראות וקולות וברקים וכאלה רבות אין מספר, ובכל הנסים והנוראות שעשה הוא יתברך עמנו בכל דור ודור מאמינים בהם כאילו ראינום בעינינו.
וזהו שכתוב: 'כאשר שמענו כן ראינו' - דהיינו בני הדורות אומרים לפניו יתברך: 'כאשר שמענו' - באזננו מאבותינו, מפה אל פה, מהנסים והנוראות שעשית עמהם, אנחנו מאמינים בהם באופן כאילו ראינו אותם בעינינו, וזהו: 'כן ראינו בעיר ה' צבאות בעיר א-להינו' - דהיינו שגם כן מאמינים במה שהגדלת ועשית עמנו, כל הנסים והנוראות כשהיית בהר סיני בשעת מתן תורה.
חכם מכלוף פדידא, כתם פז, דרוש למתן תורה, עמ' י-יא, הוצאת הספריה הספרדית, ירושלים, תשע"א (2011) מתוך 'החכם היומי'
ביום ב', ח"י לחודש כסלו (תצ"ה-1735), מיאנה בפנינו חתומה מטה הבתולה הקטנה מרת רבקה רחל בת אברהם, בן דוד לוסינא, מהקידושין שקיבלה מדעתה ומדעת אמה ... ובאת לפנינו ולפני מעלת הפרנסים לבית הוועד, ואמרה פעם ושתיים ושלוש, שלא היתה רוצה עוד, שיהיה חי לופיס ארוס שלה, ושאינה חפצה באותן הקידושין, ונטלה מרצונה טבעת הקידושין והשליכה אותו על השולחן. ומשהתברר לנו שהיתה באותו זמן קטנה גמורה על-ידי שני עדים כשרים ... ומלבד זה נתברר עוד כן מספר הסופר הנאמן, שבו כותבים כל הנולדים, ולפי החשבון מיום שנולדה עד יום המיאון, היתה בת י"א שנה וי"א חודשים ושמונה ימים, וכן אמרה אמה לפני אנשי המעמד והחכם ... וכתבנו וחתמנו שמותינו בגט מיאון, ונתנו לה לזכות, ולראיה ברורה, באופן המועיל, וככל תיקוני חכמינו זיכרונם לברכה.
חכם מלאכי הכהן, 'ספר הזיכרונות', עמ' כ"ז, בתוך: 'מקבציאל', כרך ל"ד, הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים תשס"ח (2008). מתוך 'החכם היומי'
'מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה' - נמצא שמי שמטה אוזניו לשמוע תורה מאחרים - הוא עניו, ובהפך, מי שמסיר אזניו משמוע תורה מאחרים - הוא גאה. וזהו שאמר: 'מסיר אזנו משמוע תורה' - רצה לומר: מאחרים, וניכר שהוא בעל גאוה, מלבד שהוא נקרא 'תועבה' - ככתוב 'תועבת ה' כל גבה לב', 'גם תפילתו תועבה' - רצה לומר: אינה נכנסת ואינה מתקבלת לפני ה' יתברך. ...
לכן רמז לנו שלמה המלך, עליו השלום, שישים אדם אוזניו כאפרכסת, לשמוע התורה מכל אדם, ויהיה עניו, ויזכה על ידי זה לכמה מעלות טובות, ותהיה תפילתו נשמעת.
חכם מנחם מאזוז, שערי רחמים, עמ' שמד-שמה. הוצאת ישיבת 'כיסא רחמים' ספרדית. בני ברק, תשע"ג (2013) מתוך 'החכם היומי'
הנשים הנוהגות שלא לעשות מלאכה בראש חודש הוא מנהג טוב, והולכים אחר מנהג המקום.
וכתבו הפוסקים הטעם שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בראש חודש: מפני שאמרו רבנינו זיכרונם לברכה: ששלוש רגלים נתנם הקב"ה לישראל על שם אבותינו, והיה רוצה ליתן י"ב ראשי חדשים להיות מועדים ורגלים גמורים על שם י"ב שבטי ישראל, ולאחר שחטאו ישראל בעגל הפסידו דבר זה.
ולכך - הנשים שלא חטאו בעגל - הם זכו לראש חודש יותר מן האנשים, ולכן - נהגו בהן קדושה, שלא לעשות מלאכה בראש חודש אלא רק אוכל נפש בלבד.
חכם מנחם מנשה , ליקוטי מנשה, הלכות ר"ח, עמ' רפ"ו, סעיף י"א, ירושלים, תרצ"ז (1937) מתוך 'החכם היומי'
ובהיותו צדיק בן צדיק, זכה להוליד למעלה במידת אמת ליעקב, והוא בן מכבד אב. וטיפלו לפניו במידת הגבורה, ויצחק טיפלו לאברהם לימינו, והכל במשפט צדק. כי אברהם אבינו, עליו השלום, הרבה לגמול חסד עם כל העולם בסוד ימין מקרבת. ויצחק מכוח היסוד שנטל לשמאל, נתגבר להציל עשוקים בשמאל דוחה עושקיהם. עוד מצאנו ליצחק נוהג קפדנות עם אבימלך, ושר צבאו בבואו אמר להם: 'מדוע באתם אלי'. ויעקב איש תם - ישען על ביתו בתורתו אומנותו.
חכם מנחם עזריה, שפת אמת, אברהם, דף ב', ע"א, לובאטשוב, דפוס אברהם הערצבערג, תרנ"ט (1899) מתוך 'החכם היומי'
ובהיותו צדיק בן צדיק, זכה להוליד למעלה במידת אמת ליעקב, והוא בן מכבד אב. וטיפלו לפניו במידת הגבורה, ויצחק טיפלו לאברהם לימינו, והכל במשפט צדק. כי אברהם אבינו, עליו השלום, הרבה לגמול חסד עם כל העולם בסוד ימין מקרבת. ויצחק מכוח היסוד שנטל לשמאל, נתגבר להציל עשוקים בשמאל דוחה עושקיהם. עוד מצאנו ליצחק נוהג קפדנות עם אבימלך, ושר צבאו בבואו אמר להם: 'מדוע באתם אלי'. ויעקב איש תם - ישען על ביתו בתורתו אומנותו.
חכם מנחם עזריה מפאנו , שפת אמת, אברהם, דף ב', ע"א, לובאטשוב, דפוס אברהם הערצבערג, תרנ"ט (1899) מתוך 'החכם היומי'
ההגדרה הנכונה של היסטוריה, היא ניסיון האדם בכוחות עצמו להבין מה עשו בני אדם אחרים בדורות אחרים בכוחות עצמם. התורה, לעומת זאת, היא מסכת הוראות מוסריות המהוות רקע למצוות שיוטלו עלינו. לשם הכוונת העם בדרך מסוימת, מנצלת התורה ידיעות מסוימות על תופעות הטבע וסיפורים שרווחו בעם, כדי להראות לנו מה כיוון התורה ומה הדרך שעלינו ללכת בה.
כל הסיפורים שבהם משתמשת התורה, הם אמצעי כדי להביא אותנו למטרותיה ולהתנהגות שהיא דוגלת בהן, אין הם מובאים בשום אופן כדי ללמדנו כל אמת היסטורית או מדעית שהיא. בתורה עצמה יש סתירות, שהתורה וודאי חשה בהן, אך לא סילקה אותן דווקא כדי ללמדנו שאינה ספר היסטוריה, והאמת ההיסטורית אינה כלל מעניינה.
חכם מנחם עמנואל הרטום, ספר זיכרון: הרב ד"ר מנחם עמנואל הרטום ז"ל, חלק ב', גיליון ניסן תשכ"ה (1965), עמ' 373, ישראל תשנ"ו (1996) מתוך 'החכם היומי'
בימי עלייתי הראשונים לצפת, לא ידעתי את כללי התברואה הנהוגים במדינת ישראל, והייתי מוציא מכיסי את סכין השחיטה, שהיתה נמצאת בכיסי דרך קבע, והייתי שוחט את העופות לכל דורש, גם במקומות ציבוריים, באמצע הרחוב, כמסורת אבותיי, וכפי שנהגתי גם לעשות בטוניס.
יום אחד בעודי שוחט עופות במרכז הרחוב, ניגש לפתע מאן דהו, וניסה למנעני ממלאכתי, חשבתי לתומי שהוא משגיח מטעם הרבנות, שרוצה לבחנני בהלכות שחיטה, והחילותי לחפוץ להרצות לו בדיני חלדה דרסה שהיה הגרמה ועיקור, עד אשר הבינותי כי הוא פקח עירוני, ואינו מייצג את חוקי ההלכה אלא את כללי התברואה.
חכם מניני ביתאן, מעובד מתוך הספר רבי מניני, עמ' 127, בהוצאת ר. כהן מ. חדד, ע"י "יתד התשובה", צפת, תשמ"ז (1987). מתוך 'החכם היומי'
'עד שובך אל האדמה' - אל מידת האחדות, שתהיה באדם מידת האחדות, קשורה ודבוקה בו לעולם, כאדמה שהיא כולה אחדות אחד, גוש אחד, וייסוד הארץ אחד הוא. כן האדם, אשר לוקח מן האדמה, צריך שתהיה בו מידת האחדות כאדמה שהיא מקורו ושורשו, וצריך הוא להדמות לשורשו ויסודו.
וזה אומרו 'עד שובך אל האדמה' - רצונו לומר: עד שישיב את עצמו כאדמה זו, מחובר ומאוחד עם כל ישראל כאדמה זו ש'ממנה לוקחת'.
ועוד רמז באומרו: 'כי ממנה לוקחת' - תיבת 'ממנה' חלקנה לשתיים וקראנה: 'כי מן מה לוקחת' - הוא הקדוש ברוך הוא הנקרא בשם 'מה'. ... ורצוני לומר, עליך החיוב מוטל להיות עניו ושפל, וגם תקנה לעצמך מידת האחדות כאדמה שהיא שפלה עד מאוד, וכולה היא קשר אחד וחיבור אחד, מאחר שידעת כי מן 'מה', הוא הקדוש ברוך הוא, 'לוקחת'. כי הנה נודע שחביב האדם שנברא בצלם א-להים כי נפשו היא חלק אלוה ממעל, חצובה מתחת כסא הכבוד, והכל הולך אל מקומו ושורשו, כי כמו שהמקור והשורש שממנו חוצבה הנפש הא-לוהית הוא אין סוף, ברוך הוא יחיד ומיוחד, ואין שני לאחדותו, כך הענפים, שהם נשמות בני ישראל, צריכים להיות יחידים ומיוחדים באחדות אחת ובקשר אחד.
חכם מנצור בן שמעון , שמן המאור: על כל חלקי פרד"ס התורה, בראשית, עמ' רא- רב, דפוס אלון, בני ברק, תש"ס (2000). מתוך 'החכם היומי'
'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו' - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שמה שכתוב 'נעשה' במקום אעשה, הוא ללמד את האדם ענווה. שלפי הנראה לא היה צריך לזה, שהלא אם ללמד ענווה, דבר זה כבר נלמד, ממה שברא הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון - אחרון לכל הנבראים ...
העניין הוא כמו שכתב מורנו הרב יוסף מטראני בכוונת מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'זכה - אומרים לו אתה קדמת למעשה בראשית, לא זכה - אומרים לו יתוש קדמך' - שאמר שהם ב' הפכים בנושא אחד, ותאמר שהעניין הוא כי גוף האדם נתגבר אחר כל מעשה בראשית, אבל נשמתו נבראת קודם כל מעשה בראשית, כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה שנמלך הקדוש ברוך הוא מתחילה עם נפשות הצדיקים, הלכך כשזכה ונמשך אחר הנפש 'אומרים לו: אתה קדמת למעשה בראשית, לא זכה' ונמשך אחר תאוות הגוף 'אומרים לו: יתוש קדמך' ... כמו שנאמר נעשה אדם במקום שהיה לו לומר אעשה אדם, שהכוונה לומר כי אף כי גדול כבוד ה' אפילו כך שפל יראה, כלומר שנמלך בתחתונים ללמד את הגדולים דרכי הענווה ולהרחיק את הגדול ממידת הגאווה.
חכם מנצור מרזוק, בן פדהצור, פרשת בראשית, דף ז' ע"ב, דפוס מ. נחמן ושותפיו, שאלוניקי תקמ"ו (1786). מתוך 'החכם היומי'
בהעלותי על לבבי ימים מקדם, נתקו חורשי לבבי כי 'מה לילוד אשה' ואין אב. ... ואולם חיוב מוטל עליי לשבח ולפאר למעשה ידיי אם, מחזיקה טובה עליי, אם שנאים מעשיה כקטורת, היא מתאמצת להחיותני כיום הזה, ונפש עמלה על המחיה ועל הכלכלה ואף השמלה, ותיתן טרף לביתה. היא שעמדה לי ולהודי והדרי, צניף תפארתי, אחי יפת הגדול, הרב הכולל רב סעדיה גאון, זכרונו לחיי העולם הבא, להיותנו קובעים עיתים לתורה.
על זה וודאי אני אומר: נפש היפה תעלה במעלות אלף עולות בגן עדן א-להים, על אחת כמה מעלות טובות מאליפות מרובבות הלוך ורב. הלא דבר כל האמור בפרשה מדבר בצדקה, כי יהיה לאם, 'השם נפשינו בחיים ולא נתן למות רגלינו', אבל אשה אלמנה סורה וגלמודה, אין דרכה של אשה כי תגדלנו, לרגעים תבחננו ודרך תבונות יודיענו וחנוך איננו, על התורה ועל העבודה, כל שישנו בלמידה ספר וסייף ותלמוד, ואיש אחר יחנכנו. אכן זאת הייתה לי אשר עד כה ה' ברכני ותרם כראם קרני יושב בשבת תחכמוני, ושם חלקי מיושבי בית המדרש ואהי מתהלך בינן של קדושים.
חכם מנצור מרזוק, קרבן אליצור, הקדמת הרב המחבר, עמ' 6. דפוס י. קלעי ושותפיו, שאלוניקי תקל"ז (1777). מתוך 'החכם היומי'
וחוק מוסרי הוא לנו, שלא על שפיכת דם לבד נזהרנו, כי אם מחויבים אנחנו גם לאהוב ולחונן את זולתנו כיד ה' הטובה עלינו. ... וכן מעיד אני לפני א-ל א-לוה עולם, כי ראה ראיתי בעיר מגוריי היא אמשטרדם המעוטרה, שלום ושלוות השקט בין היהודים והנוצרים, והמה תמיד בברית אהבה אחווה ורעות, ואיש את אחיו יעזורו, ושלושה פעמים ראיתי בעיני, כי נוצרים אשר באו מפלאמלאנד טבעו בנהר פלעמבורג, והיהודים בחמלתם מיהרו לעזרם ולהציל נפשם מרדת שחת, ואנשים כאלה אשר ישליכו נפשם מנגד להציל את אחיהם הנבלעים בנבכי ים, ולהעלות משחת חיתם, לא יתאכזרו כיענים במדבר להרוג איש לא חמס בכפו ולשפוך דם נקי, אשר הוא מחויב לחוס עליו, להצילו ולחסותו תחת צל כנפיו.
חכם מנשה בן ישראל, תשועת ישראל, פרק א', עמודים 31-32. דפוס מ. מן, ווילנא תקע"ח (1818). מתוך 'החכם היומי'
על כן למען יהיה הזיכרון למשמרת לדורות עולם הוקבע חוב על כל איש ואיש לספר מדי שנה בשנה. אפילו אם הוא חכם ונבון ויודע כל התורה. וממילא אי אפשר שישכח מהבנים בשום זמן מהזמנים.
ואלו היו פטורים איזה אישים מלספר, הייתה אפשרות המציאות שישכח הדבר. וכל איש ישראל הלא הוא יודע ספר. וכולם יפטרו עצמם מלספר כי כבר הם יודעים. ואפשר שסוף סוף נבוא על ידי זה לידי שכחה. לזאת הוקבע חוב על כל איש ואיש לספר אפילו על חכם נבון ויודע את כל התורה. ואין משמרת לזיכרון יציאת מצרים גדולה מזו.
חכם מנשה סלמאן שהרבני, אגדה מקובצת: ביאור נרחב על הגדה של פסח, עמ' נ"ב, הוצאת ניר דוד, רמת-גן, תשמ"ה (1985) מתוך 'החכם היומי'
כשם שצריך לכבד את הצדיק בחייו, כן צריך לכבדו במותו, אחר פטירתו, ולעשות לו נחת רוח. וזה יהיה על ידי שלשה דברים: א - לעשות לו הספד כראוי, אשר בו יתארו את מעלתו הרמה ומידותיו ונתיבותיו בקודש. ב - להקים לו שם וזכר עולם שלא ישתכח שמו לעד, כגון להוציא ספריו לאורה וכיוצא. ג - לפקוד כל איש את עצמו, ולשוב מדרכו הרעה ללכת בדרך טובים, כי אין הצדיק מסתלק מן העולם אלא בעוון הדור. וכאשר נשוב בתשובה יהיה לו נחת רוח.
ועל ידי זה נרוויח שני דברים. א - שלא יהיה הצדיק מצטער על סילוקו שנסתלק ולא הועיל לבני דורו, ומתמרמר לפני הקדוש ברוך הוא על סילוקו בחינם. אך כאשר נשוב יהיה לו נחת רוח. ב - בזה, אנו נמלא את חסרונו, שאוחז במידותיו הטובים ודומה כאילו עודנו בעולם.
וזהו כוונת הכתוב: 'אלה תולדות נח' - רצונו לומר, אלה הדברים הנולדים לנו על ידי אותו שהיה נח, 'נח איש צדיק' - נח לשמים נח לבריות, 'צדיק תמים היה בדורותיו', ושוב נתבע לבית עולמו ו'את הא-להים התהלך נח'. ומה הם התולדות המתהווים על ידי פטירתו של צדיק? - ויהי כמשיב: 'ויולד נח שלושה בנים'. א - 'את שם' - לפרסם את שמו הטוב בעולם על ידי הדפסת והוצאת ספריו לאורה. ב - 'את חם' - שצריך לחמם ולעורר בהספדו, ולהזכיר תרומות מידותיו הנעלות ולצעוק מר על שריפת התורה. ג - 'ואת יפת' - ליפות אנו את מעשינו וללכת בדרך טובים, ועל ידי זה נמלא את חסרוננו, וכנזכר.
חכם מסיעד מאהצ'אר , מסעד לבית ה', דף ג' ע"א, דפוס האוצר העברי "בועז חדאד", ג'רבה, תש"כ (1960). מתוך 'החכם היומי'
'דשא עשב מזריע זרע' - דש"א: ראשי תיבות דיוקנו של אביו. וזה בא לרמוז לנו שאם, חס ושלום, נזדמן ליד האדם עבירה, יצייר דיוקנו של אביו, ובזה ינצל. וכן מצינו ביוסף הצדיק, בעת שנכשל באשת פוטיפר, באה לו דיוקנו של אביו וניצול.
ועל דרך המוסר בעת זיווג האדם עם אשתו, גם כן צריך האדם שיצייר דיוקנו של אביו, ובפרט אם אביו תלמיד חכם, יביא זרע כשר. וזה שכתוב: 'מזריע זרע למינהו' - תלמיד חכם כאביו. עד כאן שמעתי מורנו החכם יוסף אליקים זיכרונו לברכה.
חכם מסעוד בנימין, לקט שכחה - חלק ראשון, בראשית דף ב' ע"א, דפוס ראובן מסכוויתש, מצרים, תרע"ו (1916) מתוך 'החכם היומי'
החובה מוטלת על האב והאם להיות שווים בחינוך, שלא יהיה אחד מושך לימין ואחד מושך לשמאל, אלא שעל שניהם לקבוע להם מטרה אחת ויחידה, לחנך את בניהם על טוהר המידות, על פי התורה והיהדות.
וכן מצאנו ב'בן סורר ומורה', שאמרה התורה: 'ותפסו בו אביו ואמו, והוציאו אותו אל זקני עירו, ואל שער מקומו, ואמרו אל זקני עירו: בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו, זולל וסובא'. וחכמינו זיכרונם לברכה דרשו 'בקולנו' - עד שנהיה כולם שווים לחנך אותו חינוך טהור, שאם היה אחד ההם מתנגד לחינוך הטהור, לבן הזה - אין דין של בן סורר ומורה.
ועוד אמרו, שאם היה אחד ההורים עיוור או חרש או חגר, אין לבן, דין של 'סורר ומורה'. וכוונת הרעיון שלהם בזה, שאם האב היה עושה עצמו עיוור, שאינו רואה, ורואה את בנו עושה מעשים רעים, ומעלים עין ממנו ואינו מוכיח אותו. או להיפך, שהאם רואה את מעשה בנה ומעלימה עין ממנו, ואינה מגלה את זה לבעלה, ואינה מוכיחה אותו על מעשיו, לבן הזה אין דין 'סורר ומורה'.
והוא הדין אם היה אחד מהם חירש, ששומע את בנו אומר מילים רעות וקללות, ועושה מעשים רעים, או שבאים אנשים ומספרים לאב על מעשי בנו, שהוא עושה מעשים רעים ומגונים, או שהמורים מתלוננים עליו לאב, והוא עושה עצמו כאילו לא שומע או חרש, וכן אמו, אם אחד מהם עושה עצמו כחרש ואינו מוכיח את בנו ואינו מייסר אותו על כך, אין לבן דין 'סורר ומורה'. והוא הדין אם היה אחד מהם חגר, רצונו לומר, שהאב צריך לעקוב אחרי בנו ללכת אחריו ולראות מה הוא עושה, ומה הם מעשיו, לשאול לחקור ולדרוש מפי המורים ומפי החברים ,עם איזה חברה הוא מתחבר, לאן הוא הולך, באיזה מקומות הוא נמצא. וכל שכן ושאמו, החובה מוטלת עליה לקחת את בנה יום יום כשהוא קטן לבית הספר לחינוך, ולשאול את המורים איך ההנהגה שלו, איך הוא לומד, ולעקוב אחריו בבית ובחוץ. ואם אחד מהם עושה עצמו כחיגר ויושב לו במנוחה בביתו, ואינו עוקב אחר בנו, אז לבן הזה אין דין 'סורר ומורה'.
נמצאנו למדים מכל האמור שקולר זה תלוי בצוואר ההורים, החפצים לחנך את בניהם חינוך טהור, וזה ידי בהם ובעוז רוחם, בהתגברותם על התאוות הגופניות והחומריות שלהם, שהעיקר אצלם הוא להיות להם בנים טובים זרע כשרים, בנים שיכולים לשמוח בהם, בנים שיכולים להתפאר בהם.
חכם מסעוד דנינו , מה אדם, עמ' 45-44, אשדוד, תרנ"ז (1997). מתוך 'החכם היומי'
'ואברהם זקן' - יש לשום לב מדוע עלה ברצון צדיק, אברהם אבינו, עליו השלום, לתבוע הזקנה? ...
אם הזקנה אין לה שום שבח ותהילה, אזי לפי טבעו של עולם, תחשב הזקנה לקלס ולקלון. הן מצד שיבתו וקימתו, והן מצד אכילתו ושתייתו, הן מצד שלימות דעתו וחלישת כוחו וגבורתו באפיסת כוחותיו ודעותיו, והן ימי הירידה אשר יקראוהו לו.
לזאת תבע אברהם אבינו, עליו השלום מהקדוש ברוך הוא לחלוק כבוד לזקנים, ואז הזקנה תהיה להוד ולתפארת, ואזי ידעו בני אדם למי נאה ויאה לכבד? - אם לבן אם לאב.
ולזאת אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, דבר טוב תבעת. הרצון שזאת התביעה היא דבר הנוגע לגוף התורה - הנקראת טוב, ומעתה ממך אני מתחיל לשבח ולפאר את הוד הזקנה שנאמר 'ואברהם זקן'.
חכם מסעוד הכהן אלחדאד , כח מעשיו הגיד לעמו, עמ' פ"ח , ירושלים, תרס"ו (1906) מתוך 'החכם היומי'
'רבי עקיבא היה יושב ודורש והציבור היה מתנמנם. אמר: מפני מה זכתה אסתר שתמלוך על קכ"ז מדינה? - אלא תבוא אסתר שהיא בת בתה של שרה וחייתה קכ"ז שנה, ותמלוך על קכ"ז מדינה'. על כן קשה מה שייכות יש שהם מתנמנם, ולא ביקש לעוררם כי אם במה שזכתה אסתר למלוך? ...
שאותם הציבור, שהיה רבי עקיבא דורש עליהם, היה להם מחשבה של רוב הגלות, וכמעט, חס ושלום, נתייאשו מהגאולה, וקפצה עליהם תרדמת השינה, לזה בא רבי עקיבא לעוררם ולדבר על ליבם כדי שלא יתייאשו מן הגאולה. אמר להם: מפני מה זכתה אסתר למלוך על קכ"ז מדינה? שעל ידי המחשבות שיש לכם נפלה עליכם תרדמת השינה, מפני שאין אתם זכאים, ונתייאשתם מן הגאולה - הרי יש לכם זכות האבות. והראיה פני מה זכתה אסתר למלוך על קכ"ז מדינה? - אלא בזכות זקנתה שרה. כפי זה, זכות האבות יעמוד לכם גם אתם, ואל תתייאשו מן הגאולה. אפילו שאין אתם זכאים, יש לכם זכות אבות.
חכם מסעוד זרביב , זרע אמת, פרשת אחרי מות, דף מ"ה ע"ב, ליוורנו, דפוס אליעזר מנחם אוטולינגי, תרי"א (1851) מתוך 'החכם היומי'
'איש ואמו ואביו תיראו, ואת שבתותי תישמרו, אני ה׳ א-לוהיכם' - ויש לומר: מה שייכות יש לאלו השלושה שנסמכו זה ליד זה? - אלא כדי להרים המכשול של הדעות הנפסדות, הנזכרים לעיל, מלב עם בר ישראל. והוא אם האמת כפי דעתם, למה יהיה מחויב האדם במורה אב ואם, והלא הטבע גוזר שזה מוליד זה, וזה הולך וזה בא, כמו הבהמות ומיני אילנות הרעים ועשבים. ולא בא זה לעולם אלא כדי להוליד, וכן כולם. ומה יתרון יש לאב ואם על האדם שיתחייב לכבדם ולירא מהם? ...
אלא ודאי צריך לומר שהיה זה בהשגחה פרטית מאתו יתברך שמו, ואפילו בלא טעם וכשנאמר שהוא בהשגחה אם כן יש בורא ומשגיח. ועוד הנה ידוע שהאב פעמים שמח בבנו ומענגו, ופעמים כועס ומתאכזר עליו ומייסרו וגם ייסורים אלו הם לטובתו ולהנאתו. ונקראים גם הם רחמי האב, יען שמעשה הבן הרעים גרמו לו הרעה, אבל לעולם הם רחמים כדי לחזור הבן מדרכו הרעה. כן נמצא שפעמים כתוב הוויה ברוך הוא שרומז על מידת רחמים ופעמים בשם א-לוהים שרומז למידת הדין והכל מאתו יתברך שמו, ואין שני לו, לכן כתוב: 'אני ה' א-לוהיכם', אם כן משבת וממורא אב ואם, יחייב אותנו לאמונת האל יתברך שמו ומציאותו והשגחתו וייחודו, לכן סמוכים הם.
חכם מסעוד חי בדוך , מרפא לנפש, דף ל"ו ע"א , אלכסנדריה, דפוס פרג חיים מזרחי, תרנ"ט (1899) מתוך 'החכם היומי'
'ואף על פי שדברים אלו נראים מעניין תורה שבכתב, וכולם מפורשים, הן מפי משה רבנו מהר סיני, כולם הלכה למשה הם בידינו, וכזה ראו אבותינו דנים בבית דינו של יהושע, ובבית דינו של שמואל הרמתי, ובכל בית דין ובית דין שעמדו מימות משה רבינו עד עכשיו' -
לכאורה קשה מאוד, שמאחר שהקדים שהם הלכה למשה, מה צורך להביא ראיות אחרות, מבית דינו של יהושע ומבית דינו של שמואל? ... ואולי יש לומר משום שבגמרא הקשה שמא אור נטל ממנו, אור, אמר רחמנא, ניטול ממנו וכו' אלא נשמה נטל ממנו, נשמה אמר רחמנא, ניטול ממנו, כך גם אור נטל ממנו, אור אמר רחמנא, ניטל עיניו. עד כאן. הרי שהיה מקום לומר, שלאו ממון דווקא, ודוחק.
חכם מסעוד חי רקח, מעשה רקח, חלק ד', הלכות חובל ומזיק, הלכה ו', עמ' קי"א, שמואל עקיבא שלזינגר, ת"א, תשכ"ד (1974) מתוך 'החכם היומי'
איך שממו קהילות, בערי אירופה הגדולות, כל עין תדמע כנחלות, על גוויות כנבלות.
טף וישיש, ילדה ואישה, נרצחו ונשרפו בלי חמלות. ...
כולם זעקו מרה, על השקפת הגזרה, ובא מצוקה וצרה, מי זה בא מאדום, מבצרה.
חכם מסעוד ריוח , זיכרון אשר, שער השירה, עמוד קט"ו. הוצאה פרטית, נדפס בבני ברק. תשנ"ב (1992) מתוך 'החכם היומי'
'אשת חיל מי ימצא' - צריך בקשת רחמים, על זה שתהיה בגורלו אשת חיל, אם שתהיה בקיאה ומדקדקת במצוות, אם שלא תהיה בעלת מצה ומריבה, כדי שיהיה מוצלח בקנייניו, ולא יסמוך שיתנו לו אשה כפי מעשיו, ובוטח בזכויותיו שתעלה בגורלו אשת חיל, שאין אדם רואה חובה לעצמו, ומי יאמר שאינו ראוי לאשת חיל. וגם שיהיה ראוי, לפעמים יעלה בגורלו אשה שאינה אשת חיל, על דרך שכתב הרב יפה, זיכרונו לברכה, וזה לשונו: שהמוצא שתים שווים במעשה הטוב והצדקות בצמצום, מכוח הנמנע, כמו שאי אפשר להימצא שנים שווים במראה וקול ממש, ולכן על כל פנים צריך להטיב לאחת מהמה יותר מהראוי, שייתן לאשה איש יותר הגון ממנה, או בהיפך, שאי אפשר בעניין אחר, שאילו היה הזיווג כפי המזל, לא היה קשה, שמזלו גורם כעניין בנים חיים ומזונות. אבל אחר שהזיווג כפי מעשיו, קשה לפניו יתברך, לפי שצריך על כל פנים לזווג אחד למי שאינו ראוי לו ממש. וזהו שאמר שהקדוש ברוך הוא מזווגם בעל כורחם. עד כאן לשונו. ואם כן צריך בקשת רחמים על הדבר, שתעלה בגורלו אחת, שהיא טובה יותר ממנו.
חכם מסעוד רפאל אלפסי , משח"א דרבותא על התורה, א, בראשית, עמ' רז-רח, מכון 'מאורות זרחו', ירושלים, תשע"ו (2016). מתוך 'החכם היומי'
'שאלו לשלמה: איזהו בן העולם הבא? - אמר להם: כל 'שכנגד זקניו כבוד' - זאת אומרת, שכל מי שמקיים המצוות, גם אותם שכנגד טבעו ורצונו, מצד כבוד הזקנים והחכמים המזהירים אותו ... כי רק חכמינו ורבותינו, הן המה שעמדו לנו כחומה גבוהה במשך ימי גלותנו הזעומים, לבלתי סור מאחרי ה', על ידי תוכחתם ודבריהם הקדושים, אשר מפיהם לפידים יהלוכו, בפרסום עבודת ה' ותורתו, ועל כן ראוי לנו להטות אוזן לדבריהם, המורים לנו את הדרך אשר נלך בה, ואת המעשה אשר נעשה ...
וגם אם כבר חטא האדם וסטה מהדרך הישרה, וישלך אדרתו מעל פניו, הוא צלם א-להים אשר השליך ונסתלק מתוקף חטאותיו, עם כל זה אל יתייאש מן הרחמים, כי מי כה' א-להינו בכל קוראינו אליו, ארך אפיים הוא, מלא רחמים הוא, ועל כן חיש מהר ידפוק על שערי התשובה בהכנעה וחרטה גמורה, ויקבל עליו שלא לשוב עוד לכסלה, ואז בטח כי יקובל ברצון ויתקרב אל מול אבינו שבשמיים, ויהיה אהוב וחביב לפניו יתברך, יותר מצדיקים גמורים. ...
וזהו שאמר: 'כי ישוב הבשר החי' - זאת אומרת אם האיש הישראלי, הנקרא חי, ישוב בתשובה, אז 'ונהפך ללבן' - שימחלו חטאותיו ועוונותיו, ואם יהיו כשנים כשלג ילבינו, 'ובא אל הכהן' הוא החכם גדול הדור, שיורה לו דרך התשובה, וכאשר יאמר לו כן יעשה, ואז יקובל ויתרצה לאבינו שבשמיים.
חכם מעתוק חטאב, חכמה ומוסר, דרוש לראש חודש אייר, דף נ"ט ע"ב, דפוס ישועה חדאד, ג'רבה תש"ב (1942). מתוך 'החכם היומי'
אמרו חז"ל: 'שעל ידי ההתנגדות יוכר השלימות' - ולפי זה נראה, שאינו דומה שכר לימוד של שאר ההמון שאינם תלמידי חכמים, לשכר לימוד התורה שלומדים חכמים, כי ההמונים יש להם שכר טוב בלימוד תורה שילמדו, יותר משכר לימוד תורה של תלמידי חכמים.
יען כי התלמידי חכמים יש להם נחת רוח בלימודו, כשלומד ומבין ככתוב: 'פקודי ה' ישרים משמחי לב', וגם מוצא פרי בלימודו, שיחדש חידושים או קושיות ותירוצים וכדומה, ואינו קץ בלימודו ואין לו מתנגד בלימודו, לא כן ההמון שאינם מתענגים בלימודם כלל, וקצים בלימודם, מצד שאינם מוצאים דבר חדש, והיצר הרע מתנגד להם, שלא ללמוד, והם על כן זאת נושאים בעול ללמוד תורה, על ידי זה ניכר שלימותם יותר ושכרם מרובה.
חכם מעתוק כהן (עתוג'י), יקר הערך, עמ' מ"ה - מ"ו, דפוס חברת זוהר הצדקה, ג'רבה, ת"ש (1940) מתוך 'החכם היומי'
'מי יתן מציון ישועת ישראל' - ידוע הדבר ומפורסם העניין, בעיני מורי ורבותי, כמה מאוד ראוי לאדם לבכות, ועיניו מקור דמעה, על עניין אורך הגלות המר הזה, כי הן בעוון אין איש שם על לב, לראות על מה עשה ה' ככה אורך הגלות. הלא תראו כי הנה יש בתנא דבי אליהו, שהקדוש ברוך הוא יושב ומצפה לישראל, יותר ממה שמצפה האב לבנו, והאישה לבעלה, שיעשו תשובה, כדי שיגאל אותם ויבנה להם בית המקדש. עד כאן. הביאו הרב מורנו הרב רבי חיים פלאג'י, זכר צדיק לברכה בספר 'שנות חיים'. וכתב הרב הנזכר: 'האמנתי כי אדבר, שבכל פעם שאני קורא המאמר הנכבד הלזה, עיני עיני יורדה מים, שאיך יתכן שמלך הכבוד, א-לוהי עולם ה', הוא יושב ומצפה לנו שנחזור בתשובה כדי לעשות טובה עמנו, למחוק כל חובות שבעולם, וכל אחד בשרי