מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם מסעוד דנינו נולד לאמו סעדה ולאביו חכם משה דנינו בשנת תרפ"ג (1923) בעיירה סכורא בדרום מרוקו.
ראשית תורתו למד מפי אביו הדיין, חכם משה דנינו. הוא התעוור בצעירותו. אף על פי כן התמיד בלימודו, וגדל בתורה וביראה. בשנת תש"ה (1945) עבר לעיר קזבלנקה, ושמו נודע כדרשן וספדן מעולה, שדברי תורה נמשכו מפיו כמעין המתגבר, תוך שהוא מצטט בעל פה קטעים ארוכים מהתורה. 
בשנת תשכ"ב (1962) זכה ועלה לארץ ישראל, התיישב בעיר אשדוד. לאחר מלחמת ששת הימים, בשנת תשכ"ז (1967) חיבר את חיבורו 'תפארת בחורים' על מלחמת ששת הימים, ובו התפרסם הפיוט שחיבר רדון חסדך בל יחדל' על משקל שירו של רבי יהודה הלוי 'מי כמוך'. בשנת תשל"ד (1974) יצא לאור הספר 'ערוגת הבושם' לזכרו של חכם בנימין הכהן שאולי, שנהרג בתאונת דרכים, ובו שיר הספד לזכרו שחיבר חכם מסעוד דנינו. בשנת תשנ"ז (1997) יצא לאור באשדוד חיבורו 'מה אדם' מתוך הקלטות שיעוריו ודרשותיו, ומתוך מחברות, שכתב בכתב ברייל. 
חכם מסעוד דנינו נפטר, מדוכא בייסורים, ביום ד' אייר תשס"ז (2007), ומנוחתו כבוד בעיר אשדוד.
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד עלבון התורה במי שיודע ללמוד ואינו לומד.
'אמר רב יהושע בן לוי: בכל יום ויום, בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, וכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף' - אדם שלא למד תורה בהיותו ילד, וכשיגדל יש לו אשה וילדים, ואינו יכול לעסוק בתורה, ללמוד תורה, מה פשעו ומה חטאתו?! ובמה הוא העליב את התורה?! - הרי הוא איננו יכול ללמוד. אך התנא מתכוון לאדם, שלמד תורה, ויודע ללמוד תורה, ובמקום זה, ה' ישמרנו, יושב לו שעות בקריאת עיתונים וצפייה בטלוויזיה ושמיעת רדיו ושירים, ומבלה הזמן בהבלי הבלים. האדם הזה הוא ממש מעליב את התורה, משאיר את התורה בצד עלובה, כאילו שהיא לא חשובה, והולך אחר דברים בטלים, כאדם שמעליב את אשתו והולך אחר נשים אחרות. זה עלבון. ועל זה התנא מדייק בלשונו: 'אוי להם מעלבונה של תורה', שאותם האנשים המבטלים את התורה ואינם עוסקים בה, שנאמר: 'יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה', וממיר את כבודה בדברים בטלים שאין בהם ממש. האדם הזה, שאיננו מתעסק בתורה, הוא יודע אותה אבל לא מתעסק בה, ולכן הוא נקרא 'נזוף'.
חכם מסעוד דנינו , מה אדם, עמ' 38-37, אשדוד, תרנ"ז (1997). מתוך 'החכם היומי'
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שגדלו הוצאותיו, לא יצמצם הוצאותיו במצוות ומעשים טובים.
'השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר: קרבה שנת השבע שנת השמיטה, ורעה עינך באחיך האביון' - שהיצר הרע שהוא נמצא עם לבבו של האדם, הוא מפתה אותו ואומר לו: תראה שהשנה הזאת שנת השמיטה. אתה לא זורע, ולא קוצר, ולא מכניס פירות לבית, ואין לך שום הכנסות, וגם אתה חייב להשמיט את ידך מהכספים שהלווית, ואיך אתה יכול לעמוד בכל ההוצאות, אם לא תקצץ בדברים שאתה לא חייב לעשותם, באחזקת תורה, באחזקת תלמידי חכמים, בישיבות, בצדקה לעניים וליתומים ולאלמנות. ואז היצר הרע יפתה אותך. ולזה התורה מזהירה מאוד מאוד: 'לא תאמץ את לבבך'. ...
גם בזמנינו לצערנו הרב, היצר הרע בא לאדם לפתות אותו, ובפרט בחודש תשרי, שהוא חודש שיש בו הרבה חגים, הרבה הוצאות, ראש השנה, יום הכפורים, סוכות, ואומר לו היצר הרע: איך אתה יכול לעמוד בכל ההוצאות האלה, ואתה חייב להוציא הרבה כסף על האישה, על הילדים, על האוכל, רהיטים וכדו', ולכן אתה צריך לצמצם את ההוצאות שלך, על כל פנים בדברים שאתה לא חייב לעשותם, ולא מוכרח לעשותם כמו שאמרנו, בכל הדברים שאדם עושה על מצוות ומעשים טובים. ולזה התורה אומרת, הזהר שלא תשמע לעצת היצר הרע, הבליעל הזה
חכם מסעוד דנינו , מה אדם, עמ' 96, אשדוד, תרנ"ז (1997). מתוך 'החכם היומי'
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שיצליח להגיע לאהבת חברים, יזכה להגיע גם לאהבת הבורא.
כמו שהאדם חייב להיזהר במצוות שבינו לבין המקום, כך הוא חייב להיזהר במצוות שבינו לבין חברו, ועל כן נכתבו עשרת הדברות, חמישה בצד הלוח האחד וחמישה בלוח השני, חמש הדברות הראשונות הם בין אדם למקום, חמש דברות אחרונות הם בין אדם לחברו, להגיד לנו ששניהם שקולים. ...
וכן אמר רבי חנינא בן דוסא במסכת אבות: 'כל שרוח הבריות נוחה הימנו - רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו - אין רוח המקום נוחה הימנו' - כלומר שכל אדם שהוא זהיר במצוות שבינו לחברו, ועושה נחת רוח לבריות, גם לקדוש ברוך הוא הוא עושה נחת רוח. וכל אדם שהוא מצער את הבריות, הוא מצער גם את הבורא, כביכול. ועל ידי אהבת הבריות, האדם מתעלה למדרגה גדולה, לאהבת הבורא. ומעשה בתלמיד אחד ששאל את רבו, אמר לו: רבי, מצווה אחת אינני יכול לקיימה. אמר לו רבו: ומה היא בני? אמר לו: רבי, אהבת הבורא, התורה אומרת 'ואהבת את ה' א-להיך' ועדיין אין אני יכול להגיע לאהבת הבורא. אמר לו רבו: השתדל, בכל אופן, להגיע לאהבת חברך כנפשך, כמו שאמרה התורה 'ואהבת לרעך כמוך', וכשתצליח להגיע לאהבת חברים, אז תזכה להגיע גם לאהבת הבורא.
חכם מסעוד דנינו , מה אדם, עמ' 120, אשדוד, תרנ"ז (1997). מתוך 'החכם היומי'
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד החובה המוטלת על האב והאם להיות שווים בחינוך.
החובה מוטלת על האב והאם להיות שווים בחינוך, שלא יהיה אחד מושך לימין ואחד מושך לשמאל, אלא שעל שניהם לקבוע להם מטרה אחת ויחידה, לחנך את בניהם על טוהר המידות, על פי התורה והיהדות.
וכן מצאנו ב'בן סורר ומורה', שאמרה התורה: 'ותפסו בו אביו ואמו, והוציאו אותו אל זקני עירו, ואל שער מקומו, ואמרו אל זקני עירו: בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו, זולל וסובא'. וחכמינו זיכרונם לברכה דרשו 'בקולנו' - עד שנהיה כולם שווים לחנך אותו חינוך טהור, שאם היה אחד ההם מתנגד לחינוך הטהור, לבן הזה - אין דין של בן סורר ומורה.
ועוד אמרו, שאם היה אחד ההורים עיוור או חרש או חגר, אין לבן, דין של 'סורר ומורה'. וכוונת הרעיון שלהם בזה, שאם האב היה עושה עצמו עיוור, שאינו רואה, ורואה את בנו עושה מעשים רעים, ומעלים עין ממנו ואינו מוכיח אותו. או להיפך, שהאם רואה את מעשה בנה ומעלימה עין ממנו, ואינה מגלה את זה לבעלה, ואינה מוכיחה אותו על מעשיו, לבן הזה אין דין 'סורר ומורה'.
והוא הדין אם היה אחד מהם חירש, ששומע את בנו אומר מילים רעות וקללות, ועושה מעשים רעים, או שבאים אנשים ומספרים לאב על מעשי בנו, שהוא עושה מעשים רעים ומגונים, או שהמורים מתלוננים עליו לאב, והוא עושה עצמו כאילו לא שומע או חרש, וכן אמו, אם אחד מהם עושה עצמו כחרש ואינו מוכיח את בנו ואינו מייסר אותו על כך, אין לבן דין 'סורר ומורה'. והוא הדין אם היה אחד מהם חגר, רצונו לומר, שהאב צריך לעקוב אחרי בנו ללכת אחריו ולראות מה הוא עושה, ומה הם מעשיו, לשאול לחקור ולדרוש מפי המורים ומפי החברים ,עם איזה חברה הוא מתחבר, לאן הוא הולך, באיזה מקומות הוא נמצא. וכל שכן ושאמו, החובה מוטלת עליה לקחת את בנה יום יום כשהוא קטן לבית הספר לחינוך, ולשאול את המורים איך ההנהגה שלו, איך הוא לומד, ולעקוב אחריו בבית ובחוץ. ואם אחד מהם עושה עצמו כחיגר ויושב לו במנוחה בביתו, ואינו עוקב אחר בנו, אז לבן הזה אין דין 'סורר ומורה'.
נמצאנו למדים מכל האמור שקולר זה תלוי בצוואר ההורים, החפצים לחנך את בניהם חינוך טהור, וזה ידי בהם ובעוז רוחם, בהתגברותם על התאוות הגופניות והחומריות שלהם, שהעיקר אצלם הוא להיות להם בנים טובים זרע כשרים, בנים שיכולים לשמוח בהם, בנים שיכולים להתפאר בהם.
חכם מסעוד דנינו , מה אדם, עמ' 45-44, אשדוד, תרנ"ז (1997). מתוך 'החכם היומי'
לא קיים קובץ להאזנה