מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם פרופ' יצחק חיים (ויטוריו) קסטיליוני, נולד לאמו אניטה ולאביו משה דוד חי קסטיליוני, בשנת ת"ר (1840) בטריאסטה בצפון-מזרח איטליה שהייתה אז בתחומי האימפריה האוסטרית.
ראשית תורתו למד מפי חכם שבתאי אלחנן טרייווס, מחכמי טריאסטה. שבגר למד בבית המדרש לרבנים בפאדובה, מפי רבו חכם שמואל דוד לוצאטו, לצד לימודי מתימטיקה ופדגוגיה.
בשנת תרכ"א (1861) הוסמך לרבנות, ושב לעירו טריאסטה. לפרנסתו עסק בהוראת המתימטיקה במשך כ-30 שנה, והיה לפרופ' למתמטיקה. במקביל, שימש סגן הרב הראשי של טריאסטה. 
בשנת תרס"ג (1903), נתמנה לרב הראשי של רומא ושל כל קהילות איטליה. כשנה לאחר מינויו, בשנת תרס"ד (1904), נחנך בית הכנסת הגדול של רומא ברוב עם, בהשתתפות מלך איטליה, ויטוריו אמנואלה השלישי. 
חכם פרופ' יצחק חיים (ויטוריו) קסטיליוני נשא לאישה את אנריצ'טה ונולדו להם שלושה בנים. כשלוש שנים לאחר פטירת אשתו, נשא לאישה את ג'וליה, ונולדו להם שני בנים.
חכם פרופ' יצחק חיים (ויטוריו) קסטיליוני ערך והוציא לאור את הספר 'עוגב רחל: שירים ואגרות מאת רחל מורפורגו', לכבוד שנת המאה להולדתה. הספר נדפס בקראקוב בשנת תר"ן (1890). מאמרו 'פאר האדם: מחקרים על בריאת האדם ועל ישוב הארץ לפי סיפורי התורה ולפי דעות חכמי הטבע', נדפס בקראקוב בשנת תרנ"ב (1892). הוא תרגם את המשנה לאיטלקית, והדפיסה עם פירושו תחת השם 'שישה סדרי משנה בניקוד האותיות, מתורגמים איטלקית עם מבוא והערות, מלאכת יצחק חיים קסטיליוני'. הספר נדפס בחמישה כרכים, בטריאסטה, החל משנת תרנ"ג (1893); מאמרו היסודי 'מעמד הר סיני', נדפס בקראקוב בשנת תרנ"ו (1896). הוא עסק גם בשירה וספרו 'נזמי הזהב: ששה ועשרים ומאה שירי זהב אשר שר יצחק חיים קסטיליוני', נדפס בפרנקפורט בשנת תרס"ז (1907). באותה שנה, היה מראשי החותמים על אגרת ליהודי חבש-אתיופיה, שבה חיזקו את רוחם, שלא יבושו מפני המלעיגים עליהם, שרצו להרחיקם מכלל ישראל. 
חכם יצחק חיים קסטיליוני נפטר ביום ז' באב תרע"א (1911), בגיל 71, ומנוחתו כבוד בעיר רומא.

בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מלמד הגשרים לכל עמי הארץ אל האמונה באחדות הא-ל
האחדות היא הכלל העיקרי והיסודי בעולם. ואמנם, כל גויי הארץ הם חלקי החברה האנושית, אשר איננה כי אם כנסת אחת ועם אחד, כמו שכתוב: 'כי לי כל הארץ'. ...
ויען כי בני ישראל נבחרו להנחיל לכל עמי הארץ, האמונה באחדות הא-ל ויסודות המוסר, וש'יראת ה' ראשית חכמה', ושעל ידיה ועל‏ ידי המעשים הטובים, יקנה לו האדם האושר, החולף בעולם הזה, והתמידי בעולם הבא, הפקודה אשר הופקדה לבני ישראל היא המעולה בכולן, ועל זה נקראו סגולת העמים. והם באמת עם סגולת הבורא, אשר גילה להם האמת, והראה להם אותות ומופתים, יותר ממה שראו כל יתר העמים עלי ארץ, וכל מצעד שלמות האדם בדרכי המוסר.
ואם כן, יסוד כל האושר האפשרי בעולם הזה ובחיי נצח, בין במה שנוגע לכל איש ואיש, בין לכל עם ועם, הוא דבר ה', אשר בישר על הר סיני. וגם כל הטוב, שבלי ספק עשו לעולם האמונה הנוצרית והישמעאלית, הוא תולדת הרוח הישראלי, כי האמונות האלה, בנות המחשבה הישראלית הנה, והנה הינן הגשרים, אשר עליהם במשך הזמן, ינהרו כל עמי הארץ אל האמונה באחדות הא-ל, שלמה ותמימה, טהורה וברה, כאשר הייתה לבני ישראל למשמרת מימי האבות ועד עתה.
ובאמונה הרוממה והקדושה הזאת, וביסודי המוסר היקרים וטהורים היוצאים ממנה, יסכימו כל יושבי תבל ושוכני ארץ, ויהיו כל בני אדם לאחדים, ואז יתאמתו דברי נביאינו הקדושים, אשר הבטיחו לנו בשם ה' לאמר: 'ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים; כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד; והיה ה' למלך על כל הארץ'
מאמר "מעמד הר סיני", עמ' 28. דפוס י. פישר, קראקא תרנ"ו (1896).
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד שכשההשכלה מתפשטת, אין הכרח במדברים אל העם.
ולא-ל יחיד ומיוחד לא יאות שיתגלה לבני אדם בכל הדרת כבודו, תקפו וגבורתו, כי אם פעם אחת, וכאשר יצטרכו עוד לשמוע קול דברו, ישלח להם נביאיו אשר ידבר רוחו בהם, כמו שהבטיח כבר משה לאמרL 'נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' א-להיך אליו תשמעון,' וכן היה וכן יהיה.
ונביא הוא לא בלבד המגיד העתידות, כי גם המדבר אל לב העם ברבים, מלשון ניב שפתיים, להשיבו מעוון ולהדריכו בדרך הישרה. ואם כן, כמה וכמה נביאים יש גם בזמן הזה, אשר רוח א-להים בם, וראויים והגונים להיות למופת לבני דורם, ומי ייתן וישמעו העם בקולם ויעשו כדבריהם.
וזאת הייתה גם כן תכלית מצוות 'הקהל את העם', למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' א-להיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת. ואין ספק, שכל כמה שהחכמה וההשכלה מתפשטות בעולם, וירבו בתי הספר, אשר בהם המלמדים העושים שליחותם ביושר ובאמונה, ידריכו הילדים מימי נעוריהם בדרכי האמת והמוסר, באופן שיש ביד כל איש ואיש לקרוא בעיניו הספרים הכוללים דברי הא-ל ומצוותיו, וללמוד בהם ולנהוג עצמו על פיהם, גם מציאות המדברים האלה אל העם ברבים, איננה כל כך הכרחית כבימי קדם, כשהלימוד והחכמה לא היו כי אם יתרון וירושת המעולים והמשובחים בעם, והם מתי מספר, בעוד שרוב בני אדם לא ניסו באלה.
מאמר "מעמד הר סיני", עמ' 26-28. דפוס י. פישר, קראקא תרנ"ו (1896).
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שבנות ישראל, אינן אנוסות לשבת בביתן כשבויות חרב.
לא היו בנות ישראל אנוסות לשבת תמיד בירכתי ביתן, כשבויות חרב, כי גם אם לא נאווה תהילה לנשים, היוצאות תמיד מביתן, להתהלך בין האנשים ברחובות קריה, עם כל זה היו חופשיות תמיד לצאת ולבוא, והיה גם להן חלק בכל מקרי עירן ועמן.
כמו שנראה ממרים, הנקראת נביאה, שענתה שירה על הים עם כל הנשים אחרי משה, ואחרי כל העם. דבורה הסיתה את ברק למרוד ביבין, ולפרוק את עולו מעל צווארי בני ישראל, וירדה עמו למלחמה, ואחר התשועה שרה השירה המפוארה, אשר היא עוד היום דבר נפלא לכל קוראיה. הנשים יוצאות ונותנות תהילה לשאול מלך ישראל, ולדוד שר צבאו, ומיכל המלכה לא מנעה עצמה לדבר קשות בדוד, אף כי הוא היה מלך ישראל, על אשר עשה דבר שלא ישר בעיניה, בהעלותו את ארון ברית ה' מבית עבד אדום עיר דוד. התעשינה כאלה שפחות בזויות?
האישה החכמה התקועית, דיברה על לב דוד והשלימתו עם אבשלום, ואשה בחכמתה דיברה אל כל העם באבל, וכרתו את ראש שבע בן בכרי והשליכוהו ליואב, ובכן היה שלום בארץ. והראיות האלה, ובכללן תפילת חנה, תוכחנה אם הנשים בבני ישראל היו נבערות מדעת, כהנחת מוציאי דיבה רעה עלינו. ואם חנה אשת אלקנה, שלא נודע כאחד מחשובי העם, הייתה כל כך בקיאה בלשון השיר, מה יש להניח על נשי נביאים, מלכים ונדיבי עם.
עוגב רחל: שירים ואגרות מאת רחל מורפורגו, מאמר הקדמה על מצב הנשים בישראל, עמ' 3. דפוס י. פישר, קראקא תר"ן (1890).
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שלא אסרה תורה לקחת אחרת, להתיר אם אשתו עקרה.
ובאמת, אף-על-פי שלא אסרה תורה לבני ישראל לקחת להם נשים הרבה, כנהוג אצל כל העמים אשר סביבותיהם, מכל מקום, על הרוב לא לקחו להם כי אם אשה אחת, וזה הוא מה שציוותה התורה באומרה: 'ודבק באשתו' - באשתו נאמר, ולא בנשיו ... אבל אם האישה הראשונה עקרה ולא ילדה, אז הוסיף האיש לקחת לו אשה אחרת, כי חרפה היא לו ללכת ערירי, כמו שנראה מאברהם אבינו.
עוגב רחל: שירים ואגרות מאת רחל מורפורגו, מאמר הקדמה על מצב הנשים בישראל, עמ' 1-4. דפוס י. פישר, קראקא תר"ן (1890).