מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם פרג'אללה סרוסי נולד לאמו ולאביו חכם סעיד סרוסי בעיר גאבס בתוניסיה.
גדל בתורה וביראה על ברכי חכמי גאבס, ובראשם חכם פראג'י עלוש, אב בית הדין ורב העיר. היה שקדן וסופר מהיר, נודע כחכם השלם, והיה חברו של חכם חיים חורי, לימים רב העיר גאבס. אולם תלאות הזמן וזעמיו הרבים כתרוהו, וצרות רבות ורעות הקיפוהו, ולא יכול היה להשלים חוקו וחלקו.
חכם פרג'אללה סרוסי נשא לאשה את מרת אמימה, המיוחסת לחכם שמואל הכהן, ששימש ראש אבות בתי הדין של תוניסיה משנת תע"ח (1718) ועד שנת תצ"ח (1738). שניים מביניהם נפטרו להם בחייהם, חכם חי וחכם סעיד.
חכם פרג'אללה סרוסי נפטר ביום ד' בתמוז שנת תרע"א (1911). 
לאחר מותו, נמצא מטמון חידושיו בכתב ידו. בשנת תרע"ט (1919) יצא לאור בג'רבה, החיבור 'ספר החיים', ביוזמת חכם חיים חורי, בעריכת חכם שאול מקיקץ שלי ובסיוע אחיו, כמוס בן סעיד סרוסי, וחתנו, חי בן בנימין סרוסי.

לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד שיעמיס על מצחו להתייגע כצור החלמיש להעמיק בתורה.
'אם יאמר לך אדם: יגעתי ולא מצאתי, אל תאמין' - וראיתי בחזיון לילה, שזה אפשר כוונת הכתוב: 'המוציא לך מים מצור החלמיש' - כי ידוע מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'אין מים אלא תורה'.
וזהו שאמר: 'המוציא לך מים' - זו תורה, על ידי 'צור החלמיש' - דהיינו שיעמיס על מצחו ויתייגע, וישים מצחו כצור החלמיש, להעמיק בדברי התורה, ואז יוכל להוציא הבנת התורה על מתכונתה.
ספר החיים, דף יח עמ' ב, דפוס 'הציוני' – דוד עידאן, ג'רבה, תרע"ט (1919).
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד רמז קדוש ה' צבאות, שבית שלישי אין בו לא פסיק ולא תביר.
'וקרא זה אל זה ואמר: קדוש, קדוש, קדוש ה' צבאות, מלא כל הארץ כבודו' - ידוע מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, ש'קדוש' ראשון - נגד בית ראשון שנחרב, ו'קדוש' שני - נגד בית שני שנחרב, ולזה לא נאמר בהם: 'מלוא כל הארץ כבודו'. אבל 'קדוש' שלישי - שהוא נגד בית שלישי, שיבנה במהרה בימינו אמן, שהוא מעשה ידי יוצר, ברוך הוא, עליו נאמר: 'מלא כל הארץ'. ואפשר לומר שלזה בא 'קדוש' ראשון בטעם פסיק - שנפסק, ו'קדוש' שני בתביר - שנשבר ונחרב, אבל 'קדוש' שלישי לא יש בו לא פסיק ולא תביר - יען שלא נחרב כלל ועיקר. יהי רצון שיבנה במהרה בימינו אמן.
ספר החיים, דף מה עמ' א, דפוס 'הציוני' – דוד עידאן, ג'רבה, תרע"ט (1919).
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד לדעת אם מתבייש, שייעשה בשכלו באופן שאינו מתבייש.
'אם כסף תלווה את עמי את עני עמך' - אם היה עני בן טובים ולא יכול ליקח צדקה בעין, יאמר לו שהוא נותן לו בתורת הלוואה. וכן מצווה לדבר על לבו דברי ניחומים ופיוסים שזה נוטל שכר יותר מנותן צדקה, ובדרך מה שאמרו זיכרונם לברכה, הנותן מתברך בשש והמפייסו מתברך באחת-עשרה.
ובזה יבואר כוונת הכתוב: 'אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'' - דהיינו: אשרי, המשכיל אל דל - לדעת אם מתבייש לקבל צדקה, שיעשה לו אז בשכלו אופן שאינו מתבייש, כגון בתורת הלוואה וכיוצא. וגם 'משכיל' - שידבר לו דברים מושכלים ודברי פיוסים, שזה שכרו הרבה מאוד.
ספר החיים, דף מג עמ' ב - מד עמ' א, דפוס 'הציוני' – דוד עידאן, ג'רבה, תרע"ט (1919).
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שהנה מחנה א-ל יהיה בן שלום, אז ע"י זה דודך בא לגאלך.
'הנה חנמאל בן שלום דודך בא אליך' - חנמאל נקרא בו מחנה א-ל, ורצונו לומר: הנה מחנה א-ל הוא עם ישראל, יהיה 'בן שלום' - באהבה ואחווה שלום ורעות, אז על ידי זה 'דודך בא אליך' לגאלך גאולה שלמה.
ספר החיים, דף ב עמ' א - ב עמ' ב, דפוס 'הציוני' – דוד עידאן, ג'רבה, תרע"ט (1919).
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שלא יעשה עבירה לתיאבון, ויסמוך על זכות אבותיו הצדיקים.
יש בני אדם נבערים מדעת, עושים איזה עבירות לתיאבון, וסומכים שזכות אבותם הצדיקים והחכמים, יגנו עליהם. וזה אפשר רמז הכתוב דרך הלצה: 'אל תפנו אל האבות ואל הידעונים, אל תבקשו לטמאה בהם' - רצונו לומר: אל תפנו אל אבותיכם, שהם חכמים וידועים, ועל ידי זה תבקשו 'לטמאה בהם', שתעשו עבירות לתיאבון על סמך זכות אבותיכם, שהם חכמים וידועים.
ספר החיים, דף טו עמ' ב, דפוס 'הציוני' – דוד עידאן, ג'רבה, תרע"ט (1919).
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד לשמוח בשמחת הצדיק, שהיה מצטער בצער ישראל בחייו.
'ויתמו ימי בכי אבל משה' - שהנה תיבת 'אבל' גימטרייה: לג, בא לרמוז שאימתי תמו בכי אבל משה? - הוא ביום ל"ג, שהוא פטירת רבי שמעון בר יוחאי, שעתה נתקנו הכל.
ולזה כל ישראל שמחים ביום ל"ג, בשמחת משה רבינו, עליו השלום, ורבי שמעון בר יוחאי, כי כמה פעמים נצטערו בצער ישראל, יען כי כבר אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שהאב עם בנו, וגדול הדור עם דורו, והרב עם תלמידיו, כולם משגיחים זה עם זה בחייהם, וכל שכן במותם, כי גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם. ואם כן על ידי שמשה רבינו, עליו השלום, ורבי שמעון בר יוחאי, היו מצטערים בצער ישראל בחייהם ובמותם, צריכים אנחנו גם כן לשמוח בשמחתם.
ספר החיים, דף יד עמ' ב, דפוס 'הציוני' – דוד עידאן, ג'רבה, תרע"ט (1919).
בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מלמד שהקול קול יעקב, אז נוטריקון עשו: והאויבים עושים שלום.
'הקל קול יעקב והידים ידי עשו' - ודברי רבותינו זיכרונם לברכה: 'בזמן שהקול קול יעקב, אין הידיים ידי עשו'. וזה שבאה מילת 'קל' חסרה ואו - לרמוז שהקול של תורה, יהיה קל בעיני הבריות, וכמו שאמרו: 'חכמת סופרים תסרח', אז 'אין הידיים ידי עשו' - שבן דוד בא. ויש לרמוז 'יעקב': נוטריקון - 'עת קץ בן ישי'. 'והידים' – נוטריקון: 'ויבוא המשיח משורש דוד יעמוד ינקום'. 'ידי' – נוטריקון: 'ירומם דגל היהודים'. 'עשו' – נוטריקון: 'והאויבים עושים שלום', ועל דרך שאמר הכתוב: 'וגר זאב עם כבש'.
ספר החיים, דף ו עמ' א, דפוס 'הציוני' – דוד עידאן, ג'רבה, תרע"ט (1919).
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד דברי בועז על לב רות לנחמה מכובד עול הגלות המר הזה.
האמנם יתחמץ לבב אנוש, בראותו כובד עול הגלות המר הזה, ואפשר שגם רות באותו פחד הייתה נמצאת, אשר על כן בא בועז בנועם לשונו, לדבר על לבה ולנחמה באומרו: 'ליני הלילה, והיה בבקר אם יגאלך טוב יגאל, ואם לא יחפוץ לגאלך וגאלתיך אנכי, חי ה' שכבי עד הבקר'. - הכוונה היא שאמר לה: את בתי, תסבלי עול הגלות הדומה ללילה, ואל תקוצי תוכחת קונך. אבל תדעי לך אהובתי, 'והיה בבקר' - והיה לשון שמחה, וגם היא אותיות הוי'ה שלמה - רצונו לומר: השמחה שלך תהיה בבוקר, בעת בוקרו של משיח, וגם אז יהיה ה' שלם, לא כזמן הגלות שנקרא בשם י-ה לבד.
ושמא תאמר, פן לא היה להם זכות ומעשים טובים, חס ושלום, ואיך נגאלים? - לזה אמר 'אם יגאלך טוב' - דהיינו מעשה טוב, הנה מה טוב ויגאלך טוב. 'ואם לא' - שלא יש מעשים טובים, עם כל זה יחפוץ לגאלך למען שמו. וסיים: 'וגאלתיך אנכי' - נקרא בו: 'וגאולתיך אנכי' - רצונו לומר: הגאולה שלך תהיה על ידי התורה, שניתנה ב'אנכי', שבזכות התורה תבוא הגאולה, שמשה רבינו עליו השלום תבע כבוד התורה כנודע. ועוד 'חי ה', שכבי עד הבוקר' - רצונו לומר, שנשבע ה' בימינו, שלא ימיר אותנו באומה אחרת, וזהו 'חי ה'' - לשון שבועה, לכן 'שכבי עד הבקר' - בוקרו של משיח, כי בטח יבוא במהרה.
ספר החיים, דף ו עמ' א – ו עמ' ב, דפוס 'הציוני' – דוד עידאן, ג'רבה, תרע"ט (1919).