מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם אברהם אביכזר נולד לאמו פריחה ולאביו חכם שלמה, בשנת תרכ"ו (1866), באוראן שבאלג'יריה.
בילדותו נתייתם מאביו, ואמו החליטה לעלות לארץ לישראל. הם זכו ועלו בשנת תרל"ב (1871), והתיישבו בעיר ירושלים. הם חיו בעוני רב, והתגוררו בעזרת הנשים של בית כנסת. אמו התפרנסה מכיבוס בגדים, בכדי שבנה יוכל ללמוד תורה. בצעירותו, למד בתלמוד תורה 'דורש ציון', ולאחר מכן, למד מפי רבו, החכם רפאל אלעזר בן-טובו, רבה של עדת המערבים. לאחר פטירת רבו, בשנת תרמ"ו (1886), היה בין שני תלמידיו, שהביאו לדפוס את ספרו ההלכתי 'פקודת אלעזר'. 
בשנת תרנ"ב (1892), יצא כשליח דרבנן מטעם עדת המערבים בירושלים לצפון אפריקה. כשעבר בעיר אלכסנדריה שבמצריים, נתבקש בידי הקהילה לעמוד בראש תלמוד תורה ובית הספר 'עמלי תורה'. הוא הקים צוות של מלמדים, וחיבר ספרי לימוד לתלמידים, בנושאי שפה עברית, היסטוריה יהודית והלכה. לאחר זמן מה, החל לשמש מזכיר הרבנות באלכסנדריה. 
בשנת תרס"ח (1908), לאחר פטירת רבה של אלכסנדריה, חכם אליהו בכור חזן, נתמנה לרב הראשי של אלכסנדריה, ושימש בתפקיד במשך כשנתיים. בשנת תר"ע (1910), הוזמן לשמש רב העיר, החכם האיטלקי ד"ר רפאל דלה-פרגולה, והוא בענוותנותו שימש סגנו. בשנת תרפ"ג (1923), לאחר פטירת החכם ד"ר רפאל דלה-פרגולה, חזר לשמש רב העיר במשך כארבע שנים נוספות. בשנת תרפ"ז (1927) הוזמן לשמש רב העיר, החכם האיטלקי פרופ' דוד פראטו, והוא בענוותנותו שימש סגנו.
בשנת תרפ"ח (1928), חזר לירושלים, ונתמנה אב בית הדין ורב עדת המערבים בירושלים. הוא נתיישב בשכונת רוממה בעיר, בבית שנבנה עבור רב הקהילה, שכלל גם בית כנסת. בית כנסת זה פעיל עד היום, ונקרא 'זכור לאברהם, על שמו. בשנת תרצ"ו (1936), נבחר לשמש כחבר מועצת הרבנות הראשית.  
חכם אברהם אביכזר נפטר בליל מוצאי שבת, יום כ"ח בתשרי תש"ה (1944), ומנוחתו כבוד בהר הזיתים. 
בין כתביו: 'העברי: דברי ימי ישראל' - ספר לימוד בהיסטוריה יהודית, שנדפס בשני כרכים, באלכסנדריה בשנת תרע"ו (1916); וספרו 'העברי: ספר למוד ראשית דעת שפת עבר' - ספר לימוד בשפה העברית, שנדפס בכמה מהדורות באלכסנדריה, בשנים תרס"ו-תרפ"א (1906-1920); וספרו 'העברי: ספר למוד ראשית דעת התורה והמצוה' - ספר לימוד הלכה, שנדפס בכמה מהדורות באלכסנדריה, בשנים תרס"ח-תרע"ד (1914-1908).

צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד נבואת עת מאושרה, לצדק עולמים, לאחווה ולשלום.
נביאים רבים ניבאו בישראל וביהודה, הם גיבורי הרוח, מלאים קנאת ה' ואהבת ארצם, אשר מעולם לא נשאו פנים לאיש, ולא החליקו לשון לבקש אהבה. כי אם את אשר שם רוח ה' בפיהם, אם טוב ואם רע, אותה הגידו ולא כיחדו. האמת הייתה נר לרגלם, ולכן הוכיחו את העם וגדוליו, את המלך ושריו, על כל רעתם אשר עשו, וידברו דבריהם בחצר בית ה' ובשערי העיר וברחובותיה, ובכל המקומות אשר נאספו שם עם רב. ויעשו חיל רב בתורה, וילמדו את העם תורת אמת וחוקים ישרים.
המצוין בהם, היה ישעיה בן אמוץ מירושלים, אמיץ הרוח, בעל מליצה חדה, יפה ונשגבה, אשר לא היה כמוהו בכל הנביאים. הנביא הגדול הזה, ניבא בימי המלכים עוזיהו, יותם, אחז וחזקיהו, ויוכיח ישעיה בשבט פיו את ראשי העם לאמר: 'שמעו שמיים והאזיני ארץ כי ה' דיבר, בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי ... הוי גוי חוטא, עם כבד עוון, זרע מרעים, בנים משחיתים ... חדלו הרע, למדו היטב, דרשו משפט, אשרו חמוץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה ... ואשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה, אחרי כן ייקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה, ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה'.
וינבא לצדק עולמים, לאחווה ולשלום, לעת מאושרה אשר תחדל הרשע מן הארץ, וצדק ומשפט ימשלו בעולם: 'ויצא חוטר מגזע ישי, ונצר משורשיו יפרה ... ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענווי ארץ'.
העברי: דברי ימי ישראל, כרך א', הנביאים ביהודה, עמ' 65-68. דפוס יעקב בן עטר, אלכסנדריה תרע"ו (1916).
בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מלמד שהמאושרים בגולי ספרד הלכו למלכות תורכיה.
וגולת ספרד נפזרה לכל עבר, אלה פנו לארץ אפריקה, אלג'יר ומרוקו, ושם מצאו אותם תלאות רבות ופגעים נוראים, ואלה שמו פניהם אל איטליה, והמאושרים שבהם הלכו קדימה למלכות תוגרמה, אשר שם ישב לכיסא מושל צדק, השׂולטן החסיד באיזיט, אשר ליבו מלא רחמים וחמלה על היהודים הנרדפים והנהדפים, ויצו לכל עמו לקבלם בסבר פנים יפות, ואשר יעמוד להם לשטן, אחת דתו להמית. וקהילות ישראל אשר בתוגרמה, ובראשם הרב הגדול משה קפסלי, איש חסיד ועניו, צדיק וישר ודורש טוב לעמו, הגדילו לעשות עם הגולים צדקה וחסד, ויתנו את הכסף כאבנים לפדיון שבויים, ויבואו לתוגרמה אלפים ורבבות מגולי ספרד, ויחיו בה חיי שלווה והשקט, על פי דתם ואמונתם, תחת חסות מלכי תוגרמה, מלכי החסד עד היום.
העברי: דברי ימי ישראל, כרך ב', גולת ספרד, עמ' 144. דפוס יעקב בן עטר, אלכסנדריה תרע"ו (1916).
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד באין ארץ ומולדת, ברוח יקום עם עני בחשכת ימי הגלות.
מני אז נפלה ארץ הקדושה ביד אויב, עיר ה' הייתה לשמה, ומעון קודש למאכלת אש, גאון ישראל נשבר לרסיסים, ושארית יהודה שרידי חרב נתפזרו בקצווי תבל, כמעט אבד שם ישראל בגויים, ויתבוללו בין עובדי אלילים. ולולא שלומי חכמי אמוני העם, אשר צפו ברוח בינתם כי מהיום והלאה, באין מלך עוצר בעם, באין מקדש וכוהניו, ובאין ארץ מולדת, 'לא בחיל ולא בכוח' יקום עם עני ודל בקרב הגויים, כי אם ברוח ה', היא התורה הקדושה, הדת מורשה לעם ישראל משנות דור ודור, רק היא תחיים ותעודדם, רק היא תאיר להם את דרכם בקודש בחשכת ימי הגלות.
העברי: דברי ימי ישראל, כרך ב', יבנה וחכמיה, עמ' 98-99. דפוס יעקב בן עטר, אלכסנדריה תרע"ו (1916).
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד פורים מצריים בו נקבע יום תשועתם ביום כ"ח באדר.
בימי הרב דוד בן זמרא, רחפה סכנה גדולה על כל היהודים במצריים. הנציב מטעם שלטון תוגרמה, ושמו אחמד, מרד במלכו, ויתנשא למלוך על מצריים, ויצו ליהודי אברהם קסטרו, חוכר המטבעות, להתיך מטבעות בשמו. היהודי הנאמן למלכו, נס לקונסטנטינופול, ויגד לשׂולטן את בגד הפחה, ובראות אחמד כי היהודי סיכל עצתו ויבישהו משׂברו, ויאמר לנקום מכל היהודים, ויצו את עבדיו להמית את כל היהודים מנער ועד זקן, בצאתו מבית המרחץ. אך ה' סיכל עצתו, ובהיותו בתוך המרחץ, התנפל עליו משנהו, מוחמד ביי, ויכהו נפש, ויקרא דרור לכל היהודים. יום התשועה היה יום שמונה ועשרים לחודש אדר, שנת חמשת אלפים מאתיים ושמונים וארבע, והיום הזה הוקבע במצריים לקרוא בו מגילה, ולעשות אותו יום משתה ושמחה, ויקראוהו 'פורים מצריים'.
העברי: דברי ימי ישראל, כרך ב', גולת ספרד, עמ' 145-146. דפוס יעקב בן עטר, אלכסנדריה תרע"ו (1916).
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שירת הבוקר לתלמידיו הקטנים.
עורה בבוקר פקח עיניך, קומה עזוב מיטתך, רחץ ידיך ופניך, גם התפלל לא-להיך. מהר ורוץ לבית ספרך, שם המורה יורך דעת, אליו תכין ליבך, אליו הט אוזן שומעת. תלמיד חרוץ, לא יאחר המועד לבוא לבית הספר, יישב על מקומו כראוי, יקשיב לדברי המורה, לא ידבר בלט עם חבריו. יבין תמיד את שיעורו, בגדיו וספריו נקיים תמיד. ... נפרוש בנים את כפינו, ובקול דממה דקה, נערוך יחד אל א-לוה, תפילה טהורה זכה, בעד הורינו ומורינו, ובעד כל עמנו, נשפוך שיח נתפללה, מעמקי ליבנו. מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך.
העברי: ספר למוד ראשית דעת שפת עבר, עמ' 31-34. דפוס יעקב בן עטר, אלכסנדריה תרפ"א (1920).