מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם שלמה אאיליון נולד לאמו ולאביו חכם יעקב אאיליון בשנת ת"כ (1660), כנראה נולד בעיר שאלוניקי.
גדל בתורה וביראה על ברכי חכמי העיר שאלוניקי. זכה ועלה לארץ ישראל, והתגורר בעיר צפת.
בשנת תמ"ח (1688) יצא בשליחות כוללות צפת לאיטליה. בשנת תמ"ט (1689) הגיע ללונדון, והתבקש לשמש רב העיר. היו מחכמי העיר, שחשדוהו בשבתאות, אך טענותיהם נדחו ע"י חכמי אירופה, והחושדים בו חויבו לבקש את סליחתו. בהגיעו לעיר, פנה להתייעץ עם חכם יעקב ששפורטש, רבה של אמסטרדם, שלפנים שימש אף הוא רב העיר לונדון, וזה השיבו כפי שמובא בספרו 'אהל יעקב' סימן ס"ד.
בשנת ת"ס (1700), חכם שלמה אאיליון עבר לעיר אמסטרדם, שם שימש דיין בבית דינו של רב העיר, חכם שלמה די אוליוירה. בשנת תס"ח (1708), נפטר חכם שלמה די אוליוירה. חכם שלמה אאיליון מונה לרב העיר, אב בית הדין, ועמד בראש ישיבת ובית מדרש 'עץ חיים'.
בשנת תע"ג (1713) הגיע לאמסטרדם, חכם נחמיה חייא חיון, שנחשד בשבתאות. באותה עת, שהה באמסטרדם חכם משה חאגיז, שליח של חכמי ירושלים, מהלוחמים כנגד השבתאות, שדרש להחרים את חכם נחמיה חייא חיון. אל דבר החרם הצטרף הרב צבי הירש אשכנזי, רב הקהילה האשכנזית באמסטרדם, ומחבר הספר 'חכם צבי'. חכם שלמה אאיליון העמיד בית-דין של שבעה דיינים בראשותו, שכל אחד מהם עיין לבדו בספרו של חיון, והם פסקו שהספר ראוי להחשיב בין ספרי הקבלה הכשרים, ומחברו איש זקן וחכם, ואיננו שבתאי. בשנת תע"ד (1714), התפרסם באמסטרדם גילוי הדעת של חברי בית הדין בשם 'קשט אמרי אמת'. חכם משה חאגיז, והרב צבי הירש אשכנזי לא קיבלו את פסיקת בית הדין, ובעקבות כך פרצה מחלוקת, שבעטיה נאלצו לעזוב את אמסטרדם, והם עברו לעיר לונדון.
חכם שלמה אאיליון שימש רב העיר אמסטרדם, עוד שנים רבות, העמיד תלמידים, השיב ופסק הלכה. תשובותיו התפרסמו בחיבורים של חכמי דורו. כך בספרו של חכם שלמה בן יצחק די מיזה 'שולחן שלמה', שהתפרסם באמסטרדם בשנת תפ"ה (1925), מופיעה הסכמתו להתיר טלטול בכפר שסביבתו מחורצת כעיר מוקפת חומה. כן נדפסה תשובתו בענייני מיסים באנציקלופדיה ההלכתית 'פחד יצחק' לחכם יצחק למפרונטי.
חכם שלמה אאיליון עסק גם בתורת הקבלה. הוא חיבר קונטרס בקבלה שנותר עדיין בכתב-יד, והביא לדפוס את החיבור 'סדר תיקוני שבת וסדר תיקוני ליל שבועות וליל הושענא רבא' על פי נוסחי צפת.
חכם שלמה אאיליון נפטר ביום ל' בניסן תפ"ח (1728), ומנוחתו כבוד באמסטרדם. 
לאחר פטירתו, נעשה תחריט בדמותו בידי האמן ההולנדי בן דורו, יעקב הוברקן, ובו נכתב: "צורת שלמה, רב מאור עיניים, ישכון באור עליון ארון שמיים, האיר בחכמתו לאומת הא-ל, לא קם כמותו איש בתוך ישראל". 

מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד להתיר טלטול בכפר שסביבתו מחורצת כעיר מוקפת חומה.
הגם הלום ראיתי דברי החכם השלם, תורה וגדולה במקום אחד, הפוסק ישמרהו צורו ויחיהו, העורך שולחן במדבר, והציג עליה כל מיני מגדים, חדשים גם ישנים, ושם הראה את גודלו ואת ידו החזקה, בבקיאותו ובעוצם פלפולו ועומק עיונו, ואת קולו שמעתי מתוך אש תורתו, שנחלק לכמה ניצוצות וראיות, מפי סופרים ומפי ספרים, וכולם כאחד עונים ואומרים, שכפר מארשה, מאחר שהיא מוקפת מחריצים, עמוקים עשרה ורחבים ארבעה, נידונית כעיר מוקפת חומה, והאריך למעניתו לקיים פסקו, כמעט שלא הניח מקום להתגדר בו, לפי קוצר עניות דעתי. ויפה דן ויפה הורה, והנני מסכים עמו בעיקר של זה הדין, לדון כפר מארשה כשאר ערי חומה, ולעשות עמו כתיקון חכמינו זיכרונם לברכה כדי לטלטל בה. ... וגם כן, הקדושים אשר בארץ המה, חכמי קהילתנו, השם ינחמם, הרב החסיד, כבוד מורנו הרב יצחק אבוהב, והרב הגדול, מורנו הרב יעקב ששפורטש, זיכרונם לחיי העולם הבא, עשו מעשה בשנת תנ"ב, ותקנו לעיר האג הבירה ... וכך נוקטים אנו.
חכם שלמה אאיליון , שולחן שלמה, הסכמת חכם שלמה אאיליון לפסק הדין, דף ח' ע"א, דפוס שלמה פרופס, אמשטרדם תפ"ה (1725). מתוך 'החכם היומי'
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד להודות בטעותו מיד, שלא לדחות החכם מלבוא בקהל.
ביום המחרת, בא החכם חיון, הנזכר, לבית הכנסת, להתפלל לעת ערב, ואחרי צאתו, שלחו אחריו אחד משלוחי הציבור, לאמור לו: הכבד ושב בביתך ולא תוסיף לבוא בקהל. כשומעו את הדברים כי מרים הם, נבהלו רעיוניו, וזלגו דמעות עיניו, וצעק ווי ווי בלב דווי. וכאשר נודע לו, שמיד רב האשכנזים באה אליו הצרה הזאת, שלח לו כתב לאמור, שבלי ספק טעות הוא בידו, יען הוא לא הכירו בשראי (בוסניה) ולמה קם להעיד עליו, והשיב לו אם תרצה בוא אצלי. וילך החכם חיון אליו. וכראותו קבלו בכבוד והודה ולא בוש שזה אינו האיש שהיה סבור, ושלא היה זה בשראי (בוסניה) בזמנו אבל אחר היה, והיה נקרא חייא חיון הארוך, לכך פייסו בדברים, ויצא מאתו בשלום, וערב שבת היה. ומיד שלח הרב הנזכר בעד האיש ספרדי, הנזכר לעיל, ויאמר לו: לך אצל הפרנסים, וסתור שליחותי הראשון. ...
חכם שלמה אאיליון , קשט אמרי אמת, עמ' 1, הוצאת הקהילה הספרדית-בית הדין, אמשטרדם תע"ד (1714). מתוך 'החכם היומי'
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שלא להטיל אימה יתירה על הציבור שאינו תחת רשותו.
ועשו כמה העתקים ושלחום גם למקומות אחרים, לא בלבד בלשון הקודש אך גם כן בלשון וכתב לעז ספרדי, וכולם יצאו חתומים מרב האשכנזים, ועליהם ככל הדברים אשר בדו מליבם, שהמחבר היה מין וכופר, ושהוא מאמונת שבתאי צבי, ושספרו יוכיח שבו מגלה פנים בתורה וכולי, ושמכחיש סיבה ראשונה וכולי וכאלה רבות, ועל זה נידה אותו, והזהיר לכל מי שהספר הנזכר בידו, שישרפנו וישליך את אפרו וכולי, למען לא ידבק מאומה וגומר. 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו' לאמור: מה קול החרדה הזאת?! היש לה זכר במקרא או אם היא שנויה בהלכות דרך ארץ?! מי הוא זה שבא להורותנו, ולהטיל אימה יתירה שלא לשם שמיים על הציבור, שאינו תחת רשותו. ויען שנינו: 'הוו מתונים בדין', עדיין רב הספרדים ובית דינו, לא גמרו את הדבר, שמתון מתון וכולי. ...
ועלתה הסכמה, ולדעת כולם כאחד חברים, נכתבה ונחתמה, שפיר גזרתם, וזה הוא התורף, שאין שום שמץ פיסול בכל הספר, ובקיצור השיבו על טענות מנגדיו מפי כתבם, ושמליבם הוציאו איזה דברים ... ומיד הלכו שני גדולי הפרנסים, השם ישמרם, אצל החכם חיון, לפייסו על מה שנעשה לו, ושיבוא לבית הכנסת שיכבדוהו, וכן היה, שכיבדוהו כבוד גדול, וכל הקהל שמחו עד מאוד.
חכם שלמה אאיליון , קשט אמרי אמת, עמ' 2, טור ימין, הוצאת הקהילה הספרדית-בית הדין, אמשטרדם תע"ד (1714). מתוך 'החכם היומי'
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד עלבון התורה במחלוקת באש מתלקחת בתוך קהל ועדה.
כי המנגדים לא לשם שמיים נתכוונו, כי תחילתם הייתה שנאה ואיבה, וסופם רבת המשטמה ומסה ומריבה, שאם יש שכוונתם לשמיים היה להם לקרות להמחבר בעצמו, ולהוכיחו כפי דבריהם, וכמו שלימדונו רבותינו זיכרונם לברכה דרך התוכחה, ועל זה הדרך על ספרו. והם לא עשו כן, אלא שלחו את ביאורם בתבערה ואש מתלקחת, בתוך קהל ועדה, והמון העם חלק ליבם, זה אומר בכה ודורשים אותו לגנאי, וזה אומר בכו וספדו והלילו בין האולם ולמזבח, על עלבון התורה כי לומדיה חללוה. והצד השווה שבהם, אומרים במלוא פיהם: לא מהם ולא מהמונם, ובגלל הקוצים נפגע הכרוב, שהכניסו לכל החכמים בקוף של מחט אחד והיו לאחור, ונפסלים בלינה. אוי לדור שכך עלתה בימיו, כי מעולם לא נשמע שהיה חילול ה' גדול כזה, ואנו עשינו המוטל עלינו, וביקשנו כל תחבולה, ותחבולה של תחבולה, לכבות את הדליקה, ולבקש השלום, עברנו על מידתנו, שהגם שהוא נכנס בתחום שאינו שלו, והורה אותנו בדברי קנטורים, קשים כגידים. ... עם כל זה שלחנו לו בדברי שלום לאמר, יחדיו למשפט נקרבה, באהבה ואחווה, ולא לנצח תאכל חרב המחלוקת, כי מרה תהיה באחרונה.
חכם שלמה אאיליון , קשט אמרי אמת, חתימת החיבור, עמ' 4. הוצאת הקהילה הספרדית-בית הדין, אמשטרדם תע"ד (1714). מתוך 'החכם היומי'