מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם יוסף ענתבי נולד לאביו חכם דוד יצחק ענתבי ולאמו בשנת תר"ו (1846) בדמשק, שבסוריה.
סבו הוא חכם יעקב ענתבי, רבה הראשי של דמשק, ממעוני עלילת דמשק, ומחבר הספר 'אביר הרועים'. ראשית תורתו למד מפי אביו, חכם דוד יצחק ענתבי. גדל בתורה והיראה על ברכי חכמי דמשק.
חכם יוסף ענתבי נשא לאשה את בת דודו, מרת אסתר לבית קטרן, ונולדו להם ארבעה בנים  ובת. בנו אברהם אלברט ענתבי הוא מנהל בית הספר כל ישראל חברים בירושלים.
חכם יוסף ענתבי נתמנה לדיין והיה מורה צדק בעירו דמשק, שם נהג לשאת דרשה מידי שבת, ורבים השיב מעוון, בתוכחות מוסר. לימים עבר למצרים, להרביץ תורה ברבים ולהורות הוראה. בזקנותו עלה לארץ ישראל.
חכם יוסף ענתבי נפטר בה ביום כ"ו בחשוון תרע"ט (1918), ומנוחתו כבוד בחלקת החסידים בהר הזיתים. 
ספרו 'ויצבור יוסף' - דרושים, יצא לאור לאחר מותו, בירושלים בשנת תרע"ט (1918), ובו הספד עליו שכתב בנו.

לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד שאינו יכול לקיים את התורה, בהיות האדם לבדו.
'לא טוב היות האדם לבדו' - באופן אחר אפשר לפרש, לעניות דעתי, שהתורה נקראת 'טוב' ככותב 'כי לקח טוב', ורוב מצוות התורה, אי אפשר לקיימם בהיותו לבדו, מלבד מצוות שבין אדם לחברו, אלא אף במצוות שבין אדם למקום, כגון פריה ורביה, מילה, פדיון הבן, חליצה, ייבום וכיוצא הרבה מזה, נמצא שאינו יכול לקיים התורה. וזהו שאמר: 'לא טוב' - רצונו לומר: אינו יכול לקיים התורה, שנקראת 'טוב', בהיות האדם לבדו, לכן 'אעשה לו עוזר כנגדו'.
ויצבור יוסף, דף ו ע"א, דפוס שמואל הלוי צוקרמן, ירושלים, (תרע"ט 1919).
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד רמז ויהי ה' את יוסף להיות עמו בגלות, להביאו לבית אדוניו.
'ויהי ה' את יוסף, ויהי איש מצליח, ויהי בבית אדוניו' - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: גלו למצרים שכינה עמהם, שנאמר 'אנכי ארד עמך מצרימה'. גלו לבבל שכינה עמהם, שנאמר 'עמו אנכי בצרה'. אם כן כיוון שהשכינה עמנו בגלות, בוודאי שהקדוש ברוך הוא גואל אותנו, למען שמו יתברך, להקים שכינה מעפר. וכמו שאמר הכתוב: 'למעני, למעני אעשה'.
עוד ידוע שישראל נקראים על שם יוסף, ככתוב: 'גאלת בזרוע עמך, בני יעקב ויוסף'. ועל זה בא לרמוז: 'ויהי ה' את יוסף' - רצונו לומר שהשכינה עמנו בגלות בעוונותינו הרבים. אם כן, בזה אנחנו מובטחים. והקדוש ברוך הוא נקרא איש גיבור מלחמה. ועל זה אמר: 'ויהי איש מצליח' - והוא ילחם מלחמותינו, ויחזירנו לעיר קדשנו, ויבנה לנו בית מקדשנו. ועל זה אמר: 'ויהי בבית אדוניו' - אדון כל הארץ.
ויצבור יוסף, דף ר"י ע"א, דפוס שמואל הלוי צוקרמן, ירושלים, (תרע"ט 1919).
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שייתן מעדנים, וייתנו גם אחרים, ואינו יודע למי נתן וממי לקח.
שלושה פסוקים, בכל אחד שבע תיבות, והאמצעית 'והוא' ... ופי מהרמ"א, זיכרונו לברכה, שהנה שלוש הדרגות יש בנתינת הצדקה: האחד - שייתן משובח על מה שהוא אוכל, שהוא 'שמנה לחמו' לעצמו, מה שהוא אוכל ולא מעדנים. אך לעני 'יתן מעדני מלך'. למעלה מזה - הוא שיהיה 'עושה ומעשה' - שייתן ויתנו אחרים, וזהו: 'ונדיב נדבות יען והוא על נדיבות יקום'. ועדין אין זו שלימות הצדקה בעצם, כי אם שתהיה גם כן מתן בסתר משני הצדדים, וזו היא העולה על כל הדרגות הצדקה, שהנותן איני יודע למי נתן והמקבל אינו יודע ממי לקח. וזהו: 'א-לוהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה'. וזהו: 'א-להים הבין דרכה' - ממי באה למקבל, 'והוא ידע את מקומה' - ליד מי תגיע אבל הנותן אינו יודע.
ויצבור יוסף, דף קס"ה ע"ב, דפוס שמואל הלוי צוקרמן, ירושלים, (תרע"ט 1919).
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד תקנה כנגד יצר הרע, שדורש נער בר המצווה בדברי תורה.
ישמח האב ויגל הבן, שזיכהו ה', שהגיע אור ארבעה עשר, להיותו בר מצווה, וזוכה שיבוא אצלו אורח זה, יצר הטוב, כמוני היום. ואען ואומר ברוך שהחייני וקיימני והגיעני לזמן הזה להיות איש בר חיוב, בא באנשים, יהי רצון שאזכה לאריכות ימים ושנים, לעבודתו יתברך שמו, ואהיה מוכתר בכתר תורה וביראת ה' כל היום, לכוף את היצר הרע ולגרשו, 'גרש לץ ויצא', על ידי עסק התורה.
וכמו שכתוב בפרק ראשון של קידושין: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בראתי יצר הרע - בראתי לו תורה תבלין, אם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו. ומזה הטעם נהגו ישראל הקדושים, מחנכים את הקטנים, כמוני היום, עומד ודורש במקום גדולים, 'לפני מלכים יתייצב' - מי הם המלכים? - רבותינו, לפי שבהגיע הנער לבן י"ג שנה ויום אחד, מתחייב בכל המצוות, והינו 'מצווה ועושה', מתגרה בו היצר הרע ביותר להחטיאו, וצריך כוח גדול להכניעו. לכן עשו לו רבותינו תקנה, לעמוד ולדרוש בדברי תורה, להיות לו לעזר, להכניע היצר הרע מעליו.
ויצבור יוסף, דף קפד עמ' א, דפוס שמואל הלוי צוקרמן, ירושלים, (תרע"ט 1919).
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד 'ונפשי כעפר לכל', שגס הרוח גוזל העפר שנברא ממנו האדם.
פירש 'ברית יעקב' ... על פי מה שכתב מהר"מ, על מה שאמרו בבראשית רבה: 'עד שובך אל האדמה' - אמר לו הקדוש ברוך הוא: קומץ עפר של אדמה שנבראת ממנו, לא גזולה היא בידך, 'כי עפר אתה ועל עפר תשוב'. כי כשאדם משפיל עצמו ונפשו כעפר לכל, עדיין הוא עפר כבראשונה, ובכל מקום שהוא בחזקת עפר הוא, אבל בזמן שמתגאה, אך יצוא יצא מעפר, ואז נחשב כאילו גזל העפר. עד כאן דבריו.
וידוע מה שאמרו זיכרונם לברכה, שעוון הגזל מעכב התפילה, ומשום כך אם הוא גס רוח - אין תפילתו נשמעת, שכאשר גבה ליבו, יצא מכלל עפר, ויש בידו גזל קומץ עפר, ולכך אין תפילתו עולה למרום, ואינה נשמעת. אבל אם משים עצמו כבשר רך ועניו, אם כן הוא עפר בכל מקום שהוא, ואין קומץ עפר גזל בידו ותפילתו נשמעת. וזהו שאמר רבי יהושע בן לוי שם, ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת. עד כאן דבריו. ...
ונראה לעניות דעתי, שתקנו אנשי כנסת הגדולה בסוף תפילה שמונה עשרה: 'א-לוהי נצור לשוני מרע וכו' ולמקללי נפשי תידום, ונפשי כעפר לכל תהיה' - שיהיה אוחז במידת הענווה, וקומץ עפר אינו גזול בידו, ובזה תהיה תפילתו מתקבלת. וזהו שמסיים: 'יהי לרצון אמרי פי וכו'. ודייק ומצא קל. ואחרי כותבי בזמן רב, ראיתי לעטרת ראשי שאר בשרי הרב 'יושב אהלים', זיכרונו לברכה שדרך בזה, יעויין שם פרשת בהר דף צ"ה, ושש ושמח כמוצא שלל רב, שכיוונתי לדעת קדוש ועליון.
ויצבור יוסף, דף קנב ע"ב-קנ"ג ע"א, דפוס שמואל הלוי צוקרמן, ירושלים, (תרע"ט 1919).
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד להזכיר הטובות שעשה לאבותינו, שאינם מתייאשים מהגאולה.
'יגל יעקב ישמח ישראל' - בשיר וקול זמרה. זמרו גברים וענו נשים. 'אז ישיר משה ובני ישראל', הוקבעה לדורות להודות להלל לשבח לפאר לה' א-לוהי ישראל, על הנסים ועל הפורקן שעשה לאבותינו ולנו עם א-לוהי ישראל, וכל המרבה לספר הרי זה משובח, גדול שמו בישראל, ותהי משכורתו שלמה מעם ה' א-לוהי ישראל, המכיר בנסו עושים לו נס אחר - הלכה רווחת בישראל, ויזכה לתת עוד שבח והודאה לאל עליון ברוך ה' א-לוהי ישראל ... ועוד יש תועלת גדולה מהשבח והודאה, שאנחנו משבחים לקדוש ברוך הוא, ומזכירים הטובות והנפלאות שעשה לאבותינו, שבזה אין אנחנו מתייאשים מן הגאולה, ואף על פי שאין אנו ראויים לגולה, אנו מובטחים שהוא יתברך יגאל אותנו מגלות הזה ברחמיו המרובים. כשם שגאל את אבותינו ממצרים, אף על גב שלא היו ראויים לגאולה.
ויצבור יוסף, דף קצ"ז ע"א-ב, דפוס שמואל הלוי צוקרמן, ירושלים, (תרע"ט 1919).