מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם מארי סאלם מנצורה נולד לאמו נדרה ולאביו מארי יהודה בן שלום בשנת תק"ס (1800) בעיר צנעא בתימן.
ראשית תורתו למד מפי אביו החכם מארי יהודה בן שלום. בשנת תקס"ט (1809) נפטרה אימו, ואביו גידלו לתורה וליראה. עיקר תורתו למד מפי רבו, החכם מארי אברהם אלשיך הלוי, ושימש את החכם מארי יוסף אלקארה, אב בית הדין בעיר צנעא. היה מקורב למלכות, ונתמנה כגובה מס הגולגולת, שהוטל על היהודים. 
בשנת תקצ"ה (1835), חכם מארי סאלם מנצורה נתמנה לשמש מפקח על השחיטה בקהילות יהודי תימן. כך היה מסתובב בין קהילות יהודי תימן, לפקח ולהסמיך שוחטים בודקים. בשנת תרי"ד (1854), נבחר כנגיד היהודים, המשמש נציג הקהילות היהודיות בפני השלטונות. בשנת תרי"ט (1859) הגיע לצנעא הרב יעקב ספיר, שד"ר מירושלים, שתיארו בחיבורו 'אבן ספיר' כראש היועצים, שחכמתו עמדה לו להיות יועץ למלך תימן.
חכם מארי סאלם מנצורה עמד בראש ישיבה בעיר צנעא, וידיו רב לו, גם בלימודי קבלה. לרשותו עמדה ספרייה גדולה, והוא זכה להעמיד דור צעיר של תלמידי חכמים. בנוסף עסק גם ברפואה טבעית והתמחה בצמחי מרפא.
חכם מארי סאלם מנצורה חיבר חיבורים רבים וכתב הערות על גיליונות הספרים בספרייתו. רוב כתביו נותרו בכתב יד, ובתוכם: 'נר מצווה' - טעמים וחידושים לתורה; 'זבחי תודה' - הלכות שחיטה על פי ספר 'זבח תודה' למהרי"ץ. נכתב בשנת תר"ז (1847); 'שלמי חגיגה' - הלכות שחיטה על הרמב"ם, נכתב בשנת תרי"ג (1853); 'ברכת הזבח' - דיני שחיטה וטרפות על פי ספר 'זבחי אלהים' למארי יוסף בן שלום אלקארה; סדר והלכות נישואין, יצא לאור בספר 'נר יאיר' בבני ברק בשנת תשנ"ו (1996); 'הערות לספר פרי חדש'; 'הערות לשו"ת הרדב"ז'; 'חכמה ותבונה' - שו"ת בענייני אישות, הובאו בכתב העת 'עלי ספר' בשנת תשע"ז (2017); 'שמיטה שביעית' - בעניין הגאולה, רובו אבד. ספרו 'הפדות והישועה' - ארבעה מאמרים בענייני הגלות והגאולה העתידה יצאו לאור בקרית ספר בשנת תשע"א (2011). בסוף ימיו כהו עיניו, אך לא פסק מלימודו בעל פה.
חכם מארי סאלם מנצורה, נפטר בחודש אייר בשנת תרמ"ד (1884), ומנוחתו כבוד בבית הקברות היהודי בצנעא. יום פטירתו אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום ט"ו באייר.

אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד זכות המון ישראל והיפך בעשירים, ברשעים ובחכמים.
מצאתי בהקדמת ספר 'עוללות אפרים', כי היה מבקש מה טעם לא נגאלו ישראל? ... ואחר חיפוש החכם, בגדול החל ובקטן כלה, וימצא בקהילת ישראל, שלושה פנים משונים זה מזה, ולא ראי זה כראי זה, וזה לשונו, מה שאני זוכר בקיצור: הנה, נמצאו ישראל בשלוש כתות; אחת - העשירים, מרוב עושרם וקרבתם אל המלכות, ואין עליהם שום יראה ופחד ויושבים בשקט, אינם חפצים בביאת הגואל, וחוששים שמא ירדו מגדולתם ומעלתם, על דרך עליונים למטה, ולפיכך אינם מתפללים על ביאת הגואל. הכת השנית - הם רשעי ישראל המוסרים, יודעים שאם יבוא הגואל לא יזכו מפני רשעם, מה שהכעיסו השם, והיו מוסרים ממון ישראל לאומות העולם, ולפיכך אינם מבקשים הגאולה. והגדולה שבגדולות - הם התלמידי חכמים, אף על פי שהם עוסקים בתורה יומם ולילה, מכל מקום יש ביניהם שנאה גדולה, ומראים אחד לחברו אהבה לפנים. ואמר החכם, שראה והבין והעיד, שאחר שלומדים ונושאים ונותנים בהלכה, וכיוון שכל אחד הולך והוא מגנה את חברו, ואומר אינו בקי בהלכה, וכן חברו אומר כך, ובעת שהם לומדים כל אחד רוצה לנצח חברו, ואינם נוחים זה לזה, ואין לך מניעת גאולה יותר מזו. עד כאן, מה שאני זוכר. ולעניות דעתי, עדיין יש כת רביעית, והם המון ישראל הנושאים עול הגלות, והם עמלים גם כן במלאכתם, ומפני רוב הטרדה אינם יכולים להתפלל על גלות השכינה, ולבסוף יש שכר להם מרובה על שמקבלים עליהם עול הגלות, ולא המירו כבודו יתברך באל אחר. ומאחר שכן, הוא הקדוש ברוך הוא מייסרם עד ששבים הכל בלב אחד, והיו לאחדים זה עם זה בלב שלם, לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד, והיה ה' אחד ושמו אחד.
הפדות והישועה, מאמר ג', עמ' ע"א-ע"ג. הוצאת מכון מרא"ה, קרית-ספר תשע"א (2011).
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד שאין העולם יכולים להחמיר מצד הגברות כבית שמאי.
'בית הלל ובית שמאי - הלכה כבית הלל, בכל מקום' - ואם כן תאמר מה תועלת שיכתבו דברי בית שמאי, כי לריק ייגעו, חס ושלום, אלא שבוודאי שלעתיד הלכה כבית שמאי. ומפני מה קבעו הלכה כבית הלל? - ... והטעם השלישי: מפני שהלל בחסדים - ואין העולם מתקיים אלא בחסד, ושמאי בגבורות - ואין העולם יכול לעמוד ולהתנהג במידת הדין. הלל - שרו מיכאל רחמים, ושמאי - מלאכו גבריאל דין. זה עניו מצד מיכאל, וזה קפדן מצד גבריאל. הטעם הרביעי: ראה הקדוש ברוך הוא וברוך שמו, שאין העולם יכולים להתנהג כבית שמאי, לפיכך נקבעה הלכה כבית הלל, לפי שבית שמאי הם מחמירים מצד הגבורות, ובית הלל מקילים מצד החסדים, לפיכך הקדוש ברוך הוא מטה כלפי חסד.
הפדות והישועה, מאמר א', עמ' מ"ג. הוצאת מכון מרא"ה, קרית-ספר תשע"א (2011).
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שעוסק בדברי מי שקדמוהו, נקראים אבותיו, ומזכה אותם.
ויהי מדי עברי בערי חראז, והגעתי אל צעפאן, ומצאתי זה הספר 'שערי קדושה' עם החידושים אשר סביבו, וגם החידושים שבסופו, וידעתי נאמנה שהם מעשי ידי, אשר טיפחתי וריביתי בימי חורפי מקדמוני. והכותב שהעתיקן, לא זכר מי המאסף, ולא ידע שכבר נצטערתי, ובמים מי התורה צללתי, וניפיתי בי"ג נפה פסקי הדינים הנהוגים. ... ותמהתי על המעתיק, למה לא זכר שמי, כדי שאזכה, בעולם הבא, שכשיקראו בו ויזכרו שמי, יהיו שפתי דובבות בקבר, 'ובן מזכה אבא' - היינו התלמיד העוסק בדברי הראשונים שקדמוהו, הנקראים אבותיו, וזוכרם, הוא מזכה אותם. וראיה, מה שאומרים בתלמוד, משה, יפה אמרת. והמעתיק, ימחל לו אדונו.
הפדות והישועה, מבוא המהדיר (הערה מכתב-ידו בדיני שחיטה), עמ' י"ד-ט"ו. הוצאת מכון מרא"ה, קרית-ספר תשע"א (2011).
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד שהנשמה בגוף, האדם כבירה דולקת להרחיק הליסטים.
הקדוש ברוך הוא מחזיר נשמתו הטהורה, כדי שיהיה לו עזר להדריכו בדרך האמת, והיא נקראת נר, שכתוב: 'נר ה' נשמת אדם'. ומפני שנכנסת לגוף היא מאירה בו, ונעשה כבירה, הדלוק בה נר, כשרואים הליסטים, הם יראים ולא ייכנסו לבירה, לטרוף ממנה כלום. ועוד, דע כי הנשמה היא משולה לנשר, שכתוב: 'יעלו אבר כנשרים', ומורינו ורבינו סעיד אל-שבזי חיבר בשירו שהוא מתחיל, וכתב בו 'אבקשך אודות ציפור דבקה בגופי' - והיא הנשמה. ומורינו ורבינו סאלם אל-שבזי, זכרונו לברכה, כתב בשיר המתחיל 'אל המרומם על תהילה', זה לשונו: 'יופי כנפיים לה שישה רוחנית, תעלה אל כיסא הכבוד' - והיא הנשמה. וכתב בספר 'אשל אברהם' כי פסוק 'שמע ישראל' יש בו שש תיבות, ונעשים שש כנפיים לנשמה, כשעולה בלילה אל הקדוש ברוך הוא.
ושמעתי מפי מורנו הרב רבי שלום אל-דהבאני אל-לוי, מנוחתו בגן עדן: כי הרוצה שלא ייכנסו הרחשים, המזיקים לבני אדם, כגון נחש ועקרב, לביתו בלילה, ידליק נר כל הלילה, והם יראים מלהיכנס. ... והרב רבי בנימין הכהן, זכרונו לחיי העולם הבא, כתב בספר 'אהבת דודים', זה לשונו: דע שכל הארסיים כגון נחש ועקרב וכיוצא, בורחים מן הריח של השמן הטוב, כגון בושם ומי ורדים וכיוצא, ולא ייכנסו לבית כלל. עד כאן לשונו.
ואני הצעיר למדתי מדבריו, שגם עסק התורה הנקראת שמן הטוב, ומעשים טובים גם כן, כי ריחם מבריח יצר הרע וכל סטרא אחרא, שהן עצמם נקראים גם כן ארסיים, המזיקים בארס שלהם לבני אדם. נמצא, הנשמה הנקראת נר, והתורה הנקראת אור, ומצווה גם כן נקראת נר, שכתוב: 'כי נר מצווה ותורה אור', מבריחים המזיקים בריחם הטוב.
הפדות והישועה, מאמר ד', עמ' צ"ה-צ"ו. הוצאת מכון מרא"ה, קרית-ספר תשע"א (2011).