מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם יהודה פרץ נולד לאביו יוסף ולאמו רחל כנראה ברגוזה שבסיציליה.
משפחת פרץ, מיוחסת לדוד המלך, ממגורשי קסטיליה, שהתיישבו בעיר דאדיש, בגבולה של מראקש. סבו של חכם יהודה פרץ, שביקש לעלות עם משפחתו לארץ ישראל, הגיע לתלמסאן באלג'יר, ומשם עבר לתוניס אך בשל המלחמות באזור, לא המשיך במסעו. אביו של חכם יהודה פרץ הגיע לאיטליה לצורך מסחר, ונשא לאישה את מרת רחל בת חכם שלמה שמעיה דילוצינה, והשתקע שם. 
חכם יהודה פרץ נשא לאישה את מרת אסתר, נכדתו של חכם מיכאל הכהן משאלוניקי, מחבר 'מורה צדק'. 
חכם יהודה פרץ, יצא לאלכסנדריה באוניה אך ספינתו נטרפה. הוא הצליח להציל עצמו בסירה, ולהגיע לחופי נאפולי, שהייתה בשליטת מלך ספרד. בשל היותו יהודי הוא נאסר ונגזר עליו מוות בשריפה, אך בחסדי ה', לאחר שנה בכלא הוא שוחרר ממאסרו, ונדד בחוסר כל עד הגיעו לעיר ליוורנו, ומשם עבר לוונציה. 
בוונציה, שירת בקודש בתלמוד תורה אשכנזים תחת ראש הקהל, החכם יצחק קאוואליירו, ועסק בהוצאה לאור. בשנת תס"ז (1707) הוציא לאור בוונציה את מחזור 'קריאי מועד' עם הקדמתו החתומה בשם מארגוזה, ובשנת ת"ע (1710) הוציא לאור בוונציה את ספר 'שער רחמים', ובו הביא את סדר עבודת בית המקדש של חכם מנחם די לונזאנו, ושל חכם מנחם עזריה מפאנו, ועוד שלושים תפילות ופרקי שירה. 
בשנת תע"א (1711) הוציא לאור את הספר 'רזא דייחודא' של מי שנחשד בשבתאות, חכם נחמיה חייא חיון עם הסכמות רבני ונציה. במלחמתו של חכם משה חאגיז כנגד השבתאות, טען חכם משה חאגיז במכתב לחכם שמשון מורפורגו, רבה של העיר אנקונה, כי חתימות אלו זויפו ע"י חכם יהודה פרץ.  כך או כך חכם יהודה פרץ, שביקש להוציא לאור את החיבור 'נחל איתן' של חכם יצחק קאוואליירו, יחד עם ספר הדרושים שחיבר בשם 'פרח לבנון', נדד בין ערי אירופה - פראג, וינה ולבסוף בשנת תע"ב (1712) הוציא לאור את ספרו בברלין. 
בערוב ימיו חכם יהודה פרץ, כנראה, הגיע למרוקו, לעיר דאדיש, מקום מושבם של בני משפחת פרץ, ושם נפטר. אין אנו יודעים את יום פטירתו. אנו מציינים אותו ביום א' ניסן, יום בו סיים לכתוב את ספרו 'שער רחמים'.

צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שכל פרוטה ופרוטה מצטרפת בין מתוך חיוב, בין מחסדו.
'ומה הוא שכתוב: 'וילבש צדקה כשריון'? - לומר לך - מה שריון זה כל קליפה וקליפה מצטרפת לשריון גדול, אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול'. - הקשה הרב בעל 'זקן אהרון', שאם כן, מה יתרון לאדם מאיתו יתברך, במה שמצרף כל פרוטה ופרוטה, והלא דין הוא שמי שפרע היום חובו פרוטה ולמחר פרוטה, חייב הבעל חוב לצרף כל מה שנתן לו, וכן אם אחד יעשה צדקה אחת היום ולמחר אחרת, למה לא יצטרפו?! ... שיש שתי מיני צדקות: האחד - משום חיוב, כאשר ציווני ה' א-לוהי; והאחד - שעשאה בזמן שאינו חייב, וזאת נקראת צדקה של חסד. ועכשיו הייתי אומר שדווקא הנעשית בחיוב, הקדוש ברוך הוא מצטרף, אבל אותה שנעשית שלא בשעת חיוב אינה מצטרפת, 'שגדול מצווה ועושה, ממי שאינו מצווה ועושה'. בא להשמיע לנו, שמה שריון זה כל קליפה וקליפה מצטרפים, בין גדולה בין קטנה, החזקה היא הרפה, אף צדקה - כל פרוטה ופרוטה דווקא, בין נעשית בשעת חיוב, בין לא בשעת חיוב, שקולים הם לפני המקום, ויבואו שניהם להצטרף. ועכשיו, משאמר: 'רודף צדקה' ולא אמר עושה צדקה, משמע שרודף לעשותה 'בכל עת', אף שלא בשעת חיובו.
פרח לבנון, פרשת ראה, דף ס"ח, ע"א, ברלין, דפוס ברוך בוך בינדר, תע"ב (1712)
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד שאין לקב"ה, לא תחילה ולא סוף, כך תורתו הנאצלת ממנו.
וידוע היא שכמו שאין להקדוש ברוך הוא, לא תחילה ולא סוף, כך תורתו התמימה, הנאצלת ממנו לבניו, בני ציון היקרים, אין לה, לא תחילה ולא סוף.
פרח לבנון, פרשת וזאת הברכה, דף ע"ד, ע"א, ברלין, דפוס ברוך בוך בינדר, תע"ב (1712)
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שאינו שמח בחלקו, מצערים אותו בחלום, של עני קדמך.
'מתוקה שנת העובד, אם מעט ואם הרבה יאכל, והשבע לעשיר, איננו מניח לו לישון' - עם מה שמובא
בויקרא רבא: 'אגריפס המלך ביקש להקריב ביום אחד אלף עולות. שלח ואמר לכהן גדול, שיקריב היום. חוץ ממנו, בא עני אחד ובידו שתי תורים, אמר לכהן: הקרב את אלו. אמר לו: המלך ציווני וכולי. אמר לו: אדוני, ארבעה אני צד בכל יום, ואני מקריב שניים ואוכל שניים. אם אין אתה מקריבן, אתה חותך פרנסתי. נטלן והקריבן. נראה לו בחלום לאגריפס - קורבן של עני קדמך'. - וזהו שאמר: 'מתוקה שנת העובד' את האדמה - שהוא העני, המסתפק בהכרח. 'אם מעט ואם הרבה יאכל' - שזה, אם צד ד' תורים, מקריב ב' ואוכל ב', ובזה הוא שמח בחלקו, ואינו מתיירא שיאמרו לו בחלום 'של עני קדמך'. אינו רודף אחר המותרות, להקריב אלף עולות ביום. אמנם 'והשבע לעשיר' כאגריפס, אשר ביקש להקריב כל כך עולות, 'אינו מניח לו לישון', יען וביען מצערים אותו בחלום ואומרים לו 'של עני קדמך'.
פרח לבנון, פרשת פנחס, דף ס', ע"א, ברלין, דפוס ברוך בוך בינדר, תע"ב (1712)
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שיצחק התפלל לה' - בשביל שה' מתאווה לתפילתו.
'ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו' - והקשו המפרשים: וכי לא היה זכות ליצחק, שהקדוש ברוך הוא ייתן לו זרע?! - והרי כבר הבטיחו לאברהם 'כי ביצחק יקרא לך זרע', אלא אמרו זיכרונם לברכה: למה היו אבותינו עקרים? - בשביל שהקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתם של צדיקים. וזהו כוונת הכתוב, שבא לתרץ קושיית המפרשים: שמה שהיה יצחק מתפלל על הבנים, לא בשביל שלא היה יודע שיהיה לו זרע, שהרי הבטיחו הקדוש ברוך הוא לאברהם: 'הבט נא השמימה' וגומר 'ויאמר לו כה יהיה זרעך'. אלא הטעם שהתפלל הוא לה' - ירצה בשביל ה', שה' יתברך מתאווה תפילתן של צדיקים.
פרח לבנון, פרשת תולדות, דף י"א, ע"א, ברלין, דפוס ברוך בוך בינדר, תע"ב (1712)
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד שעושה אשת חיל מרצונה הטוב, יותר ממנהג המדינה.
'מעשה ידיה לבעלה - הכל כמנהג המדינה. מקום שדרכן לארוג אורגת, לרקום רוקמת, לטוות צמר ופשתים טווה, ואם היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו, אינו כופה אלא לטוות הצמר בלבד'. - על כן ועכשיו שאמר כי זה האיש הנשוי עם האשת חיל, ליבו בה בטוח תמיד, כי בשבילה יתעשר, והון רב יקבץ, 'ושלל לא יחסר'. ומפרש כי הטעם הוא שהאישה הזאת 'גמלתהו טוב ולא רע, כל ימי חייה' - כלומר דחקה עצמה לעשות שלא כדת שאר הנשים, שאף היא הייתה במדינה שדרכן לעשות מלאכה אחת, היא הייתה עושה את כולם, אף שהוא שלא כדין, וזהו 'כל ימי חייה' - בין בהיותה בעיר, שדרכן לעשות כולן, בין הייתה במקום שאין דרך בנות העיר אלא לטוות הצמר, היא עצמה 'דרשה צמר ופשתים' מרצונה הטוב, 'ותעש בחפץ כפיה' וזהו השבח שמשתבח בה בעלה.
פרח לבנון, פרשת מקץ, דף ט"ז, ע"ב, ברלין, דפוס ברוך בוך בינדר, תע"ב (1712)
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד אף שנכנסו לארץ, אינם בני חורין, וחייבים בכל מצוותיו
'הכותב כל נכסיו לעבדו - יצא בן חורין, שייר קרקע כל שהוא - לא יצא בן חורין' - כיוון שה' יתברך הכניסם לארץ, כדין הכותב נכסיו לעבדו, יש להם פתחון פה לישראל לומר שיצאו לחורין, ואינם עוד חייבים לשמור ולקיים תורתו, כפי הדין לאמיתו, אכן השתא: 'לך אכול בשמחה לחמך' - זו חלה 'ושתה בלב טוב יינך' - אלו נסכים, דהיינו שייר קרקע כל שהוא עכשיו יפה שאמר: 'כי כבר רצה הא-לוהים את מעשיך' - זו הכנסת הארץ, וחייבים אתם במצוותיו.
פרח לבנון, פרשת שלח לך, דף נ"ד, ע"ב, ברלין, דפוס ברוך בוך בינדר, תע"ב (1712)