מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם שלמה אבן דנאן נולד לאביו חכם משה ולאמו מרת חנה בשנת תר"ח (1848) בעיר פאס שבמרוקו. 
בשנת תרי"ח (1858), כשהיה בן 10, נפטר אביו, חכם משה אבו דנאן, והוא גדל על ברכי סבו, החכם שמואל אבן דנאן. הוא העמיק בלימודו מפי דודו הדיין, חכם יצחק אבן דנאן, ומפי רבו המובהק, רב העיר פאס, חכם אבנר ישראל הצרפתי, ומפי הדיין חכם שאול אבן דנאן.
חכם שלמה אבן דנאן נשא לאשה את מרת סולטנה, ביתו של חכם שאול אבן דנאן, ונולדו להם שלושה בנים ובת אחת: חכם משה, חכם שאול, חכם אליהו, והבת פריחה, שנפטרה בצעירותה בשנת תרפ"ב (1922).
בשנת תרל"ה (1875), הצטרף אל דודו, חכם יצחק אבן דנאן, לביקור בארץ ישראל, במטרה לבדוק אפשרות להתיישב בארץ ישראל. כשחזרו אל העיר פאס, שימש גזבר הקהילה. הוא דאג לעניי העיר, ושימש כתובת לכל השד"רים הבאים מארץ ישראל. כשפרצה שריפה בשכונת היהודים בפאס, נותרו כחמש מאות יהודים בלא קורת גג. חכם שלמה אבן דנאן דאג שכל בעלי הבתים, יארחו בביתם את אחיהם עד ישובו לאיתנם הראשון. 
בשנת תרל"ט (1879), כשהיה בן 31, נתמנה לדיין בבית הדין של עיר פאס. בשנת תרע"ד (1914) יזם המושל העליון הצרפתי הגנרל גורו אסיפה גדולה של ראשי השלטון עם נציגי הציבור. ועד הקהילה היהודית בחר בחכם שלמה אבן דנאן ובמר יצחק נידאם לשמש נציגי הקהילה באסיפה. 
בשנת תרס"ו (1906) יצא לאור בירושלים ספרו 'אשר לשלמה' - שו"ת. 
בשנת תרע"ט (1919) עבר לעיר הבירה רבאט, לשמש בקודש בבית הדין העליון של מרוקו בראשות חכם רפאל אנקווא. לאחר כשנתיים, בשנת תרפ"א (1921) חזר לעירו פאס, לשמש רב העיר ואב בית הדין.
חכם שלמה אבן דנאן נפטר במוצאי שבת, יום כ"ח חשון תרפ"ט (1929), ונקבר בכבוד גדול בעיר פאס.
ספרו 'בקש שלמה' - שו"ת יצא לאור לאחר מותו, בקזבלנקה, בשנת תרצ"ו (1936). בנו ותלמידו חכם שאול אבן דנאן, שימש הרב הראשי של מרוקו.

צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד תקנת היתומים לבדוק האם חשבון האפוטרופוס יפה.
תקנת רבותינו הראשונים, נוחי נפש, זכותם יגן עלינו אמן, שתיקנו בניסן שנת שס"ג, כאשר ראו שהדורות מתקלקלים והולכים, וחסו על ממון היתומים שילך לאיבוד, ואין דורש ואין מבקש על האפוטרופוס, לדעת אם ייתן חשבון מדויק או לא, ולזה ממון היתומים עשה יעשה לו כנפיים, עמדו ותיקנו לתועלת היתומים ולטובתם, שהאפוטרופוס - הן מינהו אבי היתומים, הן מינוהו בית דין - צריך לחשב עוד עם הבית דין, כשהם עדיין קטנים, ושהרשות ביד בית דין למנות אחר במקומו, אם נראה להם שהחשבון אינו יפה. ותקנה זו הייתה לדורות. וכל מגמת רבותינו בתקנתם היא לתועלת היתומים ולטובתם, ולא באו להקל על האפוטרופוס אלא להחמיר, ולהוסיף עוד חשבון אחר בימי האפוטרופוס כשהם עדיין קטנים כדי לבדקו אם הולך בדרך ישרה ונכונה וחשבונו יפה ומדוקדק, וזה פשוט וברור.
בקש שלמה, סימן מ"ב, דף פו, דפוס האחים אלבז קזאבלאנקה תרצ"ה (1935).
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד חזקת שליח ציבור העומד ומשרת בקהל - לו ולזרעו.
בעיר תורה צפרו, העבירו בעלי הבית כנסת את השליח ציבור הקבוע זה תשע שנים ממינויו ומינו אחר תחתיו. ובאמת כי נוראות נפלאתי על אנשי לבב אנשי צפרו איך יצתה זאת מתחת ידם, להעביר שליח ציבור כזה, אשר הוא ראוי והגון לכל דבר שבקדושה, אף אם לא היה זוכה בדינו. ותגדל התמיהה ביודענו לנכון כי בעלי בית הכנסת הנזכר. כולם אהובים עם הרב השליח ציבור. כאשר שמענו ונדעם, ואיך רגע נהפכו אליו כקשת רמיה תחת אהבתם - אתמהה. מה גם כי מצד הדין כבר זכה משעת מינויו, כי כן מעשים, שבכל יום שכל ש"ץ העומד לשרת בקהל, תיכף ומיד זכה לו ולזרעו.
בקש שלמה, סימן כ עמוד מט דפוס האחים אלבז קזאבלאנקה תרצ"ה (1935).
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד התוגה על כתבי תורתם שהיו למרמס בטיט חוצות.
רבים מגדולי התורה, כחלוף גווייתם, מחיי העולם השפל הזה, כן חלף גם חמק עבר, זכר תורתם ומדעם הכביר. וזה היה מסיבת חשכת הארץ ששוכנים בתוכה, אשר הייתה עלוטה אופל וחסרון כל דבר, חרש וחושב. זמני מצוקה ומועדי כיליון היו במציאות בארץ מרוקו, דבר וחרב יסובבו תמד בארץ בהתחלפות הזמנים. ובכל אלא עם ישראל לבז ומשיסה היה רכושם, וכל הונם נחסל כרגע. ספרי קודש וכל כתבי תורתם למרמס בטיט חוצות או לשרפת אש על מוקדה. ספורות אין חקר יסופרו בימי ישראל תושבי מרוקו על הדברים המבעיתים האלה. אין פה מקום להמציאם, ותוגתנו רבה היא על אבדן תורתם וחכמתם, אשר הפליאו עשות בימיהם ותהי לאין. עוד כעת ימצאון בארץ כתבי יד עתיקים, אשר היו למשמרת לעת חפץ השם, להופיע כאור נוגה תורת הצדיק אשר חידש בתורה הנצחית לרוות נפש מאהביה ולעדן ליבם בלימודה.
הקדמה לספר אבני שי"ש, דפוס חיים צוקרמן, ירושלים תרצ"ה (1935).
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד שירתו על התורה המתרפקת על דופקי פתחיה.
האמנם, הישרים בלבותם, המישרים אורחותם, רוח ההרגשה תתנוסס בקרבם. ישיתו לב וכל מעיינם, לבצר גדרם בפקודים נשגבים, שעיפים וחזיונות למכביר יתעוררו בחובם, ההרגשה העדינה הזאת, תצית שלהבת יה במורשי לבבם, ואש להבת תוקד במשכיות לבב, רגשי הדת והתושיה יוסיפו אומץ אל שלימות הנפש, ישעם וחפצם בחלו במחמדי תבל, רק ההכרח דבר שהנשמה תלויה בו, ומטרתם אל מעגלי צדק מבלי החטיא מפקודי הדת הנישאה, כרתו ברית את דת ותהיה קניין למו, זאת התורה איילת אהבים ויעלת חן לחושקיה, נחמדות שעיפיה, שעשועים יום יום להוגיה, הוד והדר יצוקו פארותיה, חן וידידות יזוקו מדדיה, מתרפקת על דופקי פתחיה, וריוותה נפש מאהביה.
אשר לשלמה, הקדמת המחבר, עמ' קלא, מכון אפיקי המורשת והמשפט.
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד להכיר מקומו, וירא להורות עד שיסכימו איתו רוב החכמים.
כתב חכם חיים יוסף דוד אזולאי, זכרונו לברכה: ובדור יתום זה כל הפותח קצת בספר כבר מחזיק עצמו למורה הוראות, ואם יקרא קריאה בספר הזוהר מחזיק עצמו למקובל ... עיין שם. ואם על בני דורו, דיבר הרב, אנו על אחת כמה וכמה. וזה ודאי כל איש חכם לבב, הירא את דבר השם, יחוש לעצמו אולי לא הגיע לסוג חכם המכיר את מקומו, ואף מי שזכה ושימש חכמים, והם ערבו עליו כי הוא איש חכם וראוי להורות, הלא מצינו ראשונים כמלאכים אשר קוטנם עבה ממותנינו, שהיו יראים להורות אם לא שיסכימו איתם רוב החכמים, וייטלו יחד איתם אחריות על הוראת ההלכה. ואילו היתה הוראה לשעה החרשנו, אך שיאמרו חידושי הלכה לדורות זו הבעיה המעיקה.
בקש שלמה, סימן כד דף נט, דפוס האחים אלבז קזאבלאנקה תרצ"ה (1935).
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שטוב להקל, שלא יהיה מוכרח להינשא מאונס הממון.
כמה מנהגים ותקנות הנהיגו והתקינו רבני המערב, ראשונים ואחרונים, ומעולם לא עלתה על דעתם לתקן תקנה זאת, אלא הניחו הדבר על דין תורה - כי בהתבטל השידוך, אפילו מצד החתן, אם לא ישרה בעיניו, ייטול את שלו וילך לו. כי נראה להם שיותר טוב הוא להקל עליו, ולא להחמיר עליו, עד שיהיה מוכרח מאונס הממון, לקחת לו אשה אשר לא כחפצו, וראו את הנולד מן הנישואין, אשר לא יהיו בחפץ לבב.
בקש שלמה, סימן ה דף לא , דפוס האחים אלבז קזאבלאנקה תרצ"ה (1935).