מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם מרדכי מורטארה הלוי, נולד לאמו שמחה ולאביו ד"ר יוסף הלוי בשנת תקע"ה (1815) בעיירה ויאדנה, הסמוכה לעיר מנטובה שבאיטליה. למד תורה וחכמות כלליות בעיירת מולדתו, ולאחר מכן עבר לגימנסיה במנטובה בכדי להשתלם בלימודי חול לפי המקובל במדינה. משם, עבר לעיר פאדובה, והחל ללמוד בבית המדרש לרבנים, שייסד חכם שמואל דוד לוצאטו (שד"ל), והיה מתלמידיו הראשונים והקרובים.
בשנת תקצ"ו (1836) נסמך לרבנות בבית המדרש לרבנים. בשנת תר"ב (1842) לאחר פטירת החכם יעקב קאזיס, רבה של מנטובה, החל לשמש רב העיר ואב בית-דין. הוא שימש בתפקידו במשך 52 שנים עד פטירתו.
בשנת תרכ"ו (1866), קרא לוועידת רבנים באיטליה, שתדון בבעיות השעה של היהדות ובאפשרויות לשינויים מתונים בהלכה. בין היתר הציע לבטל את יום טוב שני של גלויות אך הצעתו זו לא נתקבלה. 
חכם מרדכי מורטארה הלוי היה חכם משכיל וחוקר יהדות, שעסק רבות בחייו בניסיון לבאר את מושגי היהדות בהתאם למושגי הזמן החדש וצרכיו, ובכתביו נמצאים רעיונות מקוריים רבים. היה גם בעל ספרייה גדולה בביתו, שהכילה בין היתר אוסף כתבי-יד חשובים ונדירים. הותיר אחריו בן, בשם לודוביקו מורטארה, שהיה מדינאי ומשפטן, ושימש כשר המשפטים בממשלת איטליה. 
חכם מרדכי מורטארה הלוי חיבר כמה ספרים בחייו, ועוד מאמרים רבים. ספרו הנודע ביותר הוא 'רוח ישראל', אותו חיבר בשנותיו האחרונות. הספר נדפס באיטלקית בשנת תרנ"ב (1892) במנטובה, תורגם לעברית בידי ידידו - החכם משה יצחק אשכנזי, ונדפס זמן קצר לפני פטירתו, בשנת תרנ"ד (1894) בקראקוב. החלק הראשון עסק בקדמות המקרא ואחדותו וקדמות האמונה הישראלית בא-ל אחד, והחלק השני, עסק במושגי יסוד ביהדות ובתנ"ך. בין כתביו הנוספים, יש לציין את מאמרו החשוב: 'על אמיתת ספרי תנ"ך', שתורגם לעברית ונדפס בידי החכם משה יצחק אשכנזי בספרו 'הואיל משה' בשנת תרמ"א (1881) בליוורנו. הוא חיבר גם את 'סדר תפילות כפי מנהג קהל קדוש איטליאני', שנדפס בשנת תרכ"ו (1866) במנטובה, ואת ספר 'מזכרת חכמי איטליה' - רשימה של כ-2,000 חכמי איטליה, שנדפס בשנת תרמ"ו (1886) בפאדובה.
חכם מרדכי מורטארה הלוי נפטר בערב שבת פרשת משפטים, יום כ"ו בשבט תרנ"ד (1894).

גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד שכל הגויים יתערבו אלה באלה והיו לקהילת אחים.
המחשבה הישראלית, לא חדלה לעולם מלהאמין שיבוא יום, ועמה ישוב ויהיה גוי לעצמו בארץ הקודש, כמו שנובא בספר הדברים. בדורות שעברו, שבהם בני ישראל היו מורדפים בלי חשׂך, ולמרמס כטיט חוצות, בימים שאחדות דת אחת לבדה בכל מלכות, הייתה יסוד עיקרי של ישוב מדיני, היה מן הטבע שתקום שנית מלכות ישראל, כגוי חופשי על אדמת הקודש, היה משא עיני בני ישראל בכל עוז נפשם, כי בגלל זה תחדלנה המצוקות המדאיבות נפשם, ויהיו בטוחים על עניין חופש עבודתם את ה'. אבל מעשה נורא זה, שגוי יקום שנית על מצבו הראשון, או טוב מזה, שכל הגויים יתערבו אלה באלה ויהיו לקהילת אחים, לא האמינו בני ישראל שיהיה לתועלתם בלבד, כי גם לאט לאט לתועלת כללות בני האדם. ובכן, המחשבה הישראלית, בהבינה כי האור שהופיע מהר סיני, עדיין הוא בטהרתו וביפעתו, מכהה עיני יושבי ארצות רבות, שאבה תמיד תוך מצוקותיה, ויותר מכן תשאב מתוך חיי החֹופש שלה, כוח להודיע ערכה, ומלימודי קורות ימים שעברו, שואבת רחש אמת על אודות הגורל שההשגחה עיתדה עליה, לבוא לעזרת התחברות כל גויי עולם כאחים גם יחד. ...
חובה היא לנו במצב יישובנו האמיתי לעת עתה, להשיג מבט הנביאים בעניין מלכות ה' לעתיד. ובעת ההיא, המוסר יהיה להרגל כאילו הונחל לכל אדם מבטן, שלום ואחווה יקשרו יחד כל גויי האדמה, וכולם מחפצם בלי מכריע יודו על אחדות ה', עיקר תם ועליון, וייקדו יחד לפני השגחתו בלי סוף.
רוח ישראל, עמ' 155-156. דפוס יוסף פישער, קראקא תרנ"ד (1894).
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד לב האדם מודיע לו בשמחה שאדם שמח בעשותו הטוב.
לב האדם מודיע לו המחשבות והמעשים שהם לפי המוסר, או מתנגדים לו, ואמיתת הודעה זו תוחש במקצת על ידי השמחה שאדם שמח בעשותו הטוב, ובחרטה שמתחרט אחרי עשותו הרע. ובהשכיל על מעשינו, נחוש כי מחויבים אנחנו לדרוש אחר כל מעשה טוב שנוכל לקיים, ואחר כל מעשה רע שנכון להתרחק ממנו. וכגודל השכלתנו, כן יגדל בעינינו מספר חובותינו המוסריות והמדיניות. ...
מהדתות היותר נבערות מדעת, עד הדת המלמדת דעת אחדות ה' היותר טהורה, משפחות בני האדם שבימי פלג נפלגו אשה מאחותה, הלכו וגברו זו על זה בהשתדלותן לייסד יסודי ישוב הכללי. בכל מעמדי חייה, חברת בני האדם שומרת חותם תכנית חיות בניה, והוא רחשי ליבם, שאם אם יביאו למעשה רשע ואכזריות, לאמונות מוטעות מעצמן או מהדרכת ראשי העם ותועלתם, הם תמיד סיבת חדווה לאדם במלאו חובתו, או סיבת צער בדעתו כי גרע ממנה, או עשה מעשה רע ... שתוצאות הרע תחדלנה בזמן קצר, כי הרע משחית את עצמו בהשחיתו פועליו, בעוד שתוצאות הטוב קיימות לעולם, ומועילות גם לאלף דור, לפי שהטוב הוא חיים ותוספת ימים בעולם.
רוח ישראל, עמ' 97. דפוס יוסף פישער, קראקא, תרנ"ד (1894).
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שעונש המבול בא על שהתירו לעצמם חטיפת העלמות.
בין סיפורי ספר בראשית שמגמתם ליישר הטעויות על אודות קורות העולם הקדמוניות, שהיו קבלה בידי צאצאי תרח ומורווחות גם כן על ידי סיפורי מרבית אלילי כשׂדים, ראשון ועיקרי להם הוא סיפור המבול. ונראה ברור, שזיכרון בני הא-להים כוונתו למחות אמונת כל העמים בא-להים פחותי הערך, שלא היו באמת כי אם הציידים, שהושיעו הרועים והמשפחות הדרות בערים פרוצות, מיד חיות השדה הצודות לנפשם. מעשה חסד הגיבורים ההם ותוקף גופם, הטילו על הלבבות כבוד ומורא, בעוד שיפי מראה ורכות תואר בנות האדם החיים ביישוב מדיני, השיאו הציידים, גרועי המידות ההם, לקחת אותן לנשים. ובמשך הדורות, נחשבו כא-להים פחותי הערך, כמו בסיפור קורות אלילי יוון המאוחרים להם. השחתת המידות באה גם כן מחטיפת העלמות, שגם הא-להים הגדולים התירו לעצמם חטיפה, שסופרה במעטה יפה מראה, אבל בוודאי בימים הקדמונים הייתה בזדון וברשע, ולזה יחסה התורה ההשחתה הכללית ועונש המבול, זרם ושטף, שקבלת כל עם מספרת בו - והיה מן הצורך, שספר בראשית יישר מאורע כזה, ויציירהו לאמיתו כראיה על אחדות הא-ל וכאזהרה מוסרית.
רוח ישראל, עמ' 27. דפוס יוסף פישער, קראקא תרנ"ד (1894).
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שלכל אדם ניתנו הכוחות, הצריכים למצבו, שהוצב בעולם.
החיים בלא התנגדות בין המותר ובין האסור, בין הצורך ובין התאווה, והגבול שהושם לחיים על ידי חובת האדם על הארץ, החיים כחיי הבהמה שטבעה בלבד מנהג אותה, הושמו תחת עיני אבות העולם ... אבות העולם, מבחירתם שניתנה להם מיד הבורא, בחרו בחיי יגיעה והשתדלות ...
'א-להי, נשמה שנתת בי טהורה, אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי' - זו היא תחילת תפילתנו בכל בוקר, כמסירת מודעה נגד כל דעה זרה - לשמור אותה בטהרתה, לחזק ולרומם אותה על ידי קניין החכמה והתפשטות רחשי חשקתה. מוסר ספר התורה מלמדנו שלכל אדם, בלי הבדל ובלי הפרש, ניתנו הכוחות הצריכים למצבו שבו הוצב בעולם, ולעומת זה - שכל אחד יקבל מידי ההשגחה השכר הראוי לו, כפי השתמשו בכוחות אלה.
רוח ישראל, עמ' 69-70. דפוס יוסף פישער, קראקא תרנ"ד (1894).