מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם אליעזר בן שנג'י נולד לאביו חכם ניסים בן שנג'י בעיר קושטא שבטורקיה.
בן למשפחת חכמים ורופאים, דור שישי לחכם הרופא אפרים שנג'י, שגלה מספרד, והיה לרופאו של הסולטן.
חכם אליעזר בן שנג'י היה דיין בבית הדין בקושטא, משיב בהלכה, ושפט את העם צדק למעלה מ-50 שנה.
בשנת תנ"ו (1696) נפטר אחיו ובן גילו האביר יעקב, חכם יעקב בן שנג'י.
בשנת תע"ב (1712) פרצה שריפה בליל שבת בעיר קושטא, ובית מדרשו נשרף כליל, ובו תשובותיו ופסקי דינו שסידר לקראת הוצאתם לאור בעשרה פרקים. בנו חכם חיים בן שנג'י אסף מה שמצא מכתביו הנותרים, ובשנת תפ"ו (1726) הוציא לאור, לאחר מות אביו, שני ספרים בשם 'דת ודין' מכתבי באביו. ספר 'דת ודין' - דרושים, מסודר על פי פרשת השבוע, וספר 'דת ודין' - שו"ת.
אין אנו יודעים את מועד פטירתו של חכם אליעזר בן שנג'י, אנו מציינים אותו ביום כ"א אייר, יום פטירת חכם אברהם אליעזר בן שנג'י, איש ירושלים, שהיה שליח ישיבת 'בית אל' לעיר קושטא, והוא כנראה נכדו של חכם אליעזר בן שנג'י, שנפטר בשנת תקנ"ג (1792) ומנוחתו כבוד בהר הזיתים.

אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שירגישו החיים במיתתו של אחד מהם, שהוא חלק מגופם.
עניין מחצית השקל, מורה באצבע, שאין כל אחד חלוק מחברו, אלא כל אחד ואחד הוא חלק מחברו, וכולם בשם אחד יקראו. ואפשר שזה הנראה לרבותינו זיכרונם לברכה במאמרם בפרק 'שואל', וזה לשונו: 'אמר רבי יוסי אמר רב: כל המתעצל בהספדו של חכם, ראוי לקוברו בחייו שנאמר: 'ויקברו אותו בגבול נחלתו', שרגש ההר עליהם להרגן'. עד כאן. ועונש כזה לקבור אדם בחייו קודם שימות, לא שמענו בכל התורה כולה. וצריך לדעת למה העניש בעונש זה לחוטא זה לקברו בחייו, ועם הקדמתינו בדברים מכוונים בטעמם, כי כל איש ישראל הם כאיש אחד, ובמות אחד מהם הוא כחלק אחד מן הגוף. צריך שירגישו החיים במיתתו של זה, אפילו אינו אלא אדם כשר ויספידוהו כהלכה, כי גם בעדם הגיע הרעה, ומה גם במות החכם וצדיק שהוא החלק המובחר שבגוף, שצריך שיספידו אותו החיים בכל מאמצי כוחם, וירגישו בהעדרו, כאילו הם בעצמם מתו.
דת ודין, פרשת וישלח, דף י' ,ע"ב , קושטאנדינא, דפוס רבי יונה, תפ"ו (1726)
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שאין חולשת האב גודע כח הבן הראוי וההגון.
'ויאמר העם איש אל רעהו: מה זה היה לבן קיש, הגם שאול בנביאים' - ואם כן, אם כוונת תמיהתם היא למה זכה להיות נביא, מי הוא שהוא בן קיש, נראה אנו, ומי אביהם של אלו הנביאים כולם? אם חולשת האב יוליד לגדוע כח הבן הראוי וההגון, ושלא יזכה לנבואה?! ומאחר שאלו הנביאים לא פיחת ולא הוסיף עליהם כח אביהם, והם מעצם תחת היותם ראויים זכו לנבואה, בשאול, כיוון שהוא ראוי והגון לקרבה אל המלאכים, לא יצדק עליו התמיהה לומר, שאיך זכה להיות נביא מאחר שהיה בן קיש. וכיוון שכן, בוודאי הגמור, שכל עיקר תמיהת האנשים האלה הוא לשבח, ששאול בחיר ה', שכבר היה מוכן בכל ההכנות המצטרכות למלאכת הנבואה, למה לא זכה לנבואה מאליו ומעצמו, והוצרך לאמצעות של נביאים אחרים? - 'על כן הייתה למשל הגם שאול בנביאים' - להודיע ולהיוודע לכל באי העולם, כי כוונת התמהים על נבואתו הייתה לשבח ולא לגנאי, כי לא אמרו המושלים: 'מה זה היה לבן קיש', רק 'הגם שאול בנביאים', כדי שלא יטעו לומר שכוונתם לגנאי על היותו בן קיש. ולא אמרו הגם שאול נביא - שנראה שהייתה תמיהתם על מה שזכה לנבואה, אלא אמרו הגם שאול בנביאים, שרצונם הגם שאול בחיר ה' שלא היה בו שום דופי, הוצרך לאמצעות הנביאים, כדי שתחול עליו השפע הא-לוהי, והלא ממנו ומאליו, ומאליו היה ראוי שתשרה לעין השכינה.
דת ודין, פרשת אמור, דף מ"ה ,ע"ב , קושטאנדינא, דפוס רבי יונה, תפ"ו (1726)
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שהמס לאומות מורים על אחדותם שפורעים זה בעד זה.
'איכה ישבה בדד העיר רבתי עם' - במה ייוודע איפה כי האומה הישראלית בדד תשב, ולא תחשב אף היא כאחת מן האומות, שאף כי הם המעט נאמר בהם נפשות הרבה, וכמו שנאמר בעשיו: בשלמא, בזמן שבית המקדש קיים ניחא, מפני שהייתה בידם מצוות מחצית השקל המורה על אחדותם כאמור. אך אחר שהייתה כאלמנה ואין להם מחצית השקל, את מי יורה דעה על אחדותם שכולם נחשבים כאיש אחד? - לזה השיב ואמר: 'רבתי בגויים שרתי במדינות הייתה למס' - ורצונו שהמס עצמו, שחייבים כל אחד מהם לפרוע בעד חבריו זה הוא הוראה על אחדותם, ומפני זה תחשב אף רבתי בגויים ולא המעט, וזהו בעצמו מאמר רבי אליעזר שבזמן שבית המקדש היה קיים, השקלים מכפרים לכל עוון ולכל חטאת, ועכשיו שאין בית המקדש קיים, אם נותנים צדקה ופורסים לרעב לחמם משם שהם גוי אחד בארץ, כולם נחשבים לאיש אחד, אך אם לא ייתנו צדקה באים אומות העולם ונוטלים אותה בזרוע, והוא על ערבותם זה בזה, שלוקחים מזה בעד זה, ואף על פי כן נחשב להם קצת לצדקה כמו שכתוב: 'ונגשייך צדקה' - מפני שפורעים זה בעד זה. אך אין ספק שעיקר לחטאת יחשב להם מה שהעלימו עיניהם מן הצדקה עד שבאו אומות העולם, ונטלוה מהם על כרחם שלא בטובתם.
דת ודין, פרשת ראה, דף ס"ז ,ע"ב , קושטאנדינא, דפוס רבי יונה, תפ"ו (1726)
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד שהיו העם ניצבים על משה ללמוד תורה כל היום כולו.
'מדוע אתה יושב לבדך וכל העם ניצב עליך מן בוקר עד ערב' - שכוונת תלונתו על לימוד התורה, אף שנאמר שמילת 'יושב לבדך' הוא יושב על המשפט, לא מפני זה יחויב שנתרעם יתרו על שהיה יושב ושופט כל היום כולו, גם כן שזה מן בוקר עד ערב. שיתרו לא עומד אלא לפניו דווקא, שהיו העם ניצבים עליו ללמוד תורה ... ויש לומר שהיה יושב ודורש משה מפי הגבורה כל היום כולו.
דת ודין, פרשת ויתרו, דף כ"ה ,ע"א , קושטאנדינא, דפוס רבי יונה, תפ"ו (1726)
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד שהכופר בשמיטה כופר במעשה בראשית ובעולם הבא.
והנרצה בזה בסודו הנכמס היא על זו: שש אלפי שנים יהיה העולם ובאחד חרוב, ובאה ההודאה לזה בשמיטה: 'שש שנים תזרע שדך ובשביעית שבת שבתון לה''. אם להורות על שעבר וחידוש העולם כי 'ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש', ואם על לעתיד לבוא שיהיה שבת לה', עולם שכולו שבת. ולפי הכתוב שכל הכופר בה כופר במעשה בראשית ובעולם הבא. באופן ששני טעמים נמצא בשמיטה - אם לשעבר ואם לעתיד, שהוא היה הווה ויהיה, ה' למלך על כל הארץ יתברך שמו לעד. ואפשר שלזה כיון רש"י זיכרונו לברכה במה שכתב: כדי שתדעו שהארץ שלי, ולא ירום לבבכם בשבח ארצכם, ותשכחו עול מלכותו עד כאן. והרב מוהראנ"ח נרגש מלשון זה יש, והנראה לי רש"י זכרונו לברכה רצה לרמוז וללמדנו שלא בשעת השמיטה בלבד הוא עוונם וחטאתם על עברם מצוותו יתברך, שצווה להם לשבות, אלא שכיוון שלא שמרו שנת השמיטה יוצא שישכחו את ה' א-לוהי אבותם. וכל השנים בכללם יהיו בחטאם, ותהי עינם על עצמותם מצד שכיחת עול מלכותו, אם לשעבר ואם לעתיד וכדעת הרמב"ן זיכרונו לברכה. וכבר נודע שגלות בבל שבעים שנה הוא לשבות הארץ את שבתותיה, וכמו שכתב רש"י שם ביחזקאל שבת"ל שנה שחטאו, וכמו שמנאם שם באורך, יש שבעים מהם מקודשים של שמיטה, שלא שמטום ישראל לפיכך גלו שבעים שנה לקיים אז תרצה הארץ את שבתותיה והוא שכתוב בסוף דיבור המתחיל למלאת דבר ה' בפי ירמיה 'עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה' - שבתה למילת שבעים שנה, עד כאן.
דת ודין, פרשת בהר, דף מ"ה ,ע"ב , קושטאנדינא, דפוס רבי יונה, תפ"ו (1726)