מקצת שבחו

מקצת שבחו

הגביר החכם יהודה ליאון סיד נולד לאימו ולאביו הגביר החכם יעקב סיד באיזמיר.
תורתו למד מפי סבו, אבי אימו, החכם חיים יצחק אלגאזי, רבה של איזמיר, ומחבר הספרים 'עין ימין', 'דרך עץ, ומפי החכם יוסף אבן עזרא. לאחר שעסק במסחר והתעשר, התקין ישיבה מפוארת עם ספריה ענפה. שם  ישב ללמוד וללמד בחבורה, לילות כימים, בשבתות ובחגים. הרבה לעשות צדקות וחסד. פתח ידו בעין יפה והפליא לעשות עם עמלי תורה ועם צנועים בעלי כבוד. פזר נתן לאביונים לתת לכל שואל להחיות עם רב. 
בשנת תק"פ (1820) נשא דרשה לנישואי אחיו הבכור הגביר החכם דוד סיד. נשא לאישה את מרת שינייורו, ונולדו להם שלושה בנים משה, יעקב ואברהם. בנם אברהם נפטר בצעירותו בשנת תר"ז (1847).
הגביר החכם יהודה ליאון נפטר ביום ט"ו תשרי ממחלת הכולרה. 
רוב כתביו אבדו בשריפה, ומיעוטם יצאו לאור, לאחר מותו, בשנת תרכ"ו (1866) באיזמיר בספר 'יסד המלך' - דרשות ע"י חכם ניסים חיים משה מודעי בהסכמת החכם חיים פלאג'י. בספר דרשה שנכתבה ביום החודש לפטירתו מפי החכם אברהם פלאג'י, רבה של העיר איזמיר.

גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד תחיית המתים מצער בנו שנפטר בן עשרים, ותרא אותו כי טוב.
'ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו' - שכיוון שזה בני נאמן, 'אחד היה אברהם', אשר אנו עסוקים בהספדו, עדיין לא היה מבן עשרים שנה, יקשה הדבר מאין באה לו המיתה הזאת, כיוון שעדיין לא היה ראוי להיענש בידי שמים. על זה הצדקתי עלי את הדין ופני כלפי מעלה, א-לוהינו שבשמים, עניתי ואמרתי, 'ותרא אותו כי טוב הוא' - שמשום כי ראית אותו כי טוב הוא, ואינו ראוי לשום עונש, משום כך סילקת אותו מן העולם, 'ותצפנהו' - מנגד עינינו, שבוודאי הרי הוא בן העולם הבא. חזרתי ואמרתי: 'ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו' - שם רמז לתחיית המתים, והוא על דרך מה שאמרו בבראשית רבה פרשה ג': 'וירא א-לוהים את האור כי טוב, ויבדל' - רבנן אומרים: הבדילו לצדיקים לעתיד לבוא. וזהו מה שרמזתי: 'ותרא אותו כי טוב הוא' על דרך 'וירא א-לוהים כי טוב' ותצפנהו - לצדיקים לעתיד לבוא.
החכם יהודה ליאון סיד, יסד המלך, דף ז' ע"א, דפוס יצחק שמואל די שיגורה וחבריו, איזמיר, תרכ"ו (1866). מתוך 'החכם היומי'
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד שיציאת נשמתו כאילו נשרף אות מהתורה, שאחוזים זה בזה.
'רבי שמעון בן אלעזר אומר: העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע, הרי למה זה דומה לספר תורה שנשרף' - ופירש רש"י, זיכרונו לברכה שאין לך ריק מישראל שאין בו תורה ומצוות. יעויין שם.
וראוי להבין שאם הוא ריק מכל וכל, איך יצויר שיהיה נמצא אתו תורה ומצוות. אך לפי הקדמת הרב זיכרונו לברכה אפשר שיתיישב, והוא שכיוון שכל אחד מישראל יש לו אחיזה באות מן התורה, והתורה היא כמו נקבה לגבי הנשמה של ישראל, אם כן העומד בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע, שאומרים 'אין האיש מת אלא לאשתו', ודומה יציאת נשמה כאלו נשרף אות אחת מן התורה, שאחוזים זה בזה כדמיון אשה ובעלה.
החכם יהודה ליאון סיד, יסד המלך, דף י"ט ע"א, דפוס יצחק שמואל די שיגורה וחבריו, איזמיר, תרכ"ו (1866). מתוך 'החכם היומי'
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד שלא יהיה הספדו כמנהג הנשים והנערים, שבוכים על העבר.
'אותו היום, שנפטר אברהם אבינו עמדו כל גדולי אומות העולם בשורה ואמרו: אוי לו לעולם שאבד מנהיגו, ואוי לה לספינה שאבדה קברניטה'. - שכוונתו להודיע הספדו של אברהם אבינו, עליו השלום, ולא תעלה על דעתך שהספדו היה כמנהג הנשים והנערים, שצועקים על העבר, אלא הספדו היה מכל גדולי אומות העולם וחכמיהם ופירשו בהספדן, שלא היו בוכים וצועקים על דבר בלתי אפשרי בחזרה אלא הם בוכים על החיים אשר המה חיים עדנה, 'ואוי לו לדור שאבד מנהיגו', ומצד זה ראוי לבכות כפלים. וקל להבין.
החכם יהודה ליאון סיד, יסד המלך, דף כד עמו' ב, דפוס יצחק שמואל די שיגורה וחבריו, איזמיר, תרכ"ו (1866). מתוך 'החכם היומי'
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד לדיינים, שלא לנהוג קלות ראש אפילו בעמי ארצות השפלים.
'למה נסמכה פרשת דינים לפרשת מזבח? - לומר לך שתשים דיינים אצל המזבח'. - שהדבר צריך ביאור, מה טעם לשימת הדיינים אצל מזבח, שהוצרכה תורה לסמוך פרשת דינים לפרשת מזבח, להשמיענו כזאת. אמנם על פי האמור שאזהרה לדיין שלא לנהוג קלות ראש אפילו בעמי הארץ השפלים, בא על נכון. ונקדים מה שאמר רש"י זיכרונו לברכה שם בסוף פרשת יתרו על פסוק: 'ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו'. והרי דברים קל וחומר, ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונם, אמרה תורה הואיל ויש בהן צורך לא תנהג בהם מנהג בזיון. חברך, שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה. עד כאן. נמצא שממה שציוותה תורה שלא לעלות במעלות על המזבח, אנו למדים שלא לנהוג בזיון באדם שנברא בצלם א-לוהים. ולפי זה, שזה אזהרה פרטית לדיין שלא ינהג קלות ראש בצבור, ציוותה תורה לשים הדיינים אצל המזבח, שתמיד עיניהם ישיתו לראות ולדון קל וחומר, ומה אבנים וכו' אמרה תורה לא תנהג בהן מנהג בזיון וכו'. ודבר זה למדנו אותו ממה שנסמכה פרשת דינים לפרשת מזבח, שזאת היתה כוונת התורה בהסמיך שתי פרשיות הללו, שתשים דיינים אצל המזבח, וילמדו קל וחומר שלא לנהוג מנהג בזיון בצבור כנזכר.
החכם יהודה ליאון סיד, יסד המלך, דף ד' ע"ב, דפוס יצחק שמואל די שיגורה וחבריו, איזמיר, תרכ"ו (1866). מתוך 'החכם היומי'
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד להיזהר בכל מעשיו לעשותם במיתון.
מידת המיתון היא מידה טובה ומה מאוד צריך האדם להיזהר בכל מעשיו לעשותם במיתון, כי הממהר בפעולתו אי אפשר שיצא פעולתו פעולה שלימה. וכבר אמר החכם: 'המהירות מביא לידי חרטה', כי זה פריה של המהירות, חרטה. והחכם מכל אדם אמר, במשלי כ"ט: 'חזית איש אץ בדבריו, תקוה לכסיל ממנו'. גם מטבע יצירת האדם המשכיל, יבין כי כאשר יעשה האדם עניינו במהירות, בלתי יחשוב קודם, יצא מכלל אדם ובא לכלל בהמה, כי הנה מותר האדם מן הבהמה אינו רק כח המחשבי - לחשוב במחשבת שכלו בפעולותיו, איזה יכשר ויקרב, ואיזו ירחק. וכאשר האדם לא יעשה מעשיו במחשבה תחילה, אלא ימהר מעשיו, אינו ראוי לו השם של אדם, רק שם בהמה, ונמצא המחשבה שנתן לו הקדוש ברוך הוא יותר מן הבהמה, הייתה לבטלה והיא שפת יתר. ולזה כיוון דוד המלך, עליו השלום, במאמרו במזמור מ"ט: 'ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו' - ירצה 'אדם', מה שנקרא 'אדם', אינו אלא בשביל ה'יקר' שהיא המחשבה, ואם הוא ממהר, ו'בל ילין' - 'נמשל כבהמות נדמו'.
החכם יהודה ליאון סיד, יסד המלך, דף כ"ה ע"א, דפוס יצחק שמואל די שיגורה וחבריו, איזמיר, תרכ"ו (1866). מתוך 'החכם היומי'
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שאומר יותר ממקצת שבחו של המת, אפילו בפניו.
'ושבח אני את המתים שכבר מתו, מן החיים אשר המה חיים עדנה' - והוא ששלמה המלך, עליו השלום, בא ללמדנו דבר זה עצמו שמותר לשבח את המתים, הגם שכבר מתו, בכל מה שאומרים עליהם יקרא מקצת שבחו בפניו, וזה בעדיפות 'מן החיים אשר המה חיים עדנה', 'עדנה' דווקא, שהנה הנם בפנינו, שיש חילוק שבפניו הוא מקצת שבחו, ושלא בפניו אומרים כל שבחו, ואלו למתים, אפילו בפניו, אומרים יותר ממקצת שבחו, שמותר להוסיף בשבחו, ויקרא הכל שהוא 'מקצת שבחו'.
אחר כל אלה הדברים נאמר שזהו גם כן כוונת המאמר: 'כל המתעצל בהספדו של תלמיד חכם', ובא בטענה כי ירא אנכי אותו, שהוא שלא בפניו, שכבר מת ובוודאי שאינו שומע, ואיך אני יוצא ידי חובתי ל'כולו שלא בפניו'. ולפי דברי רש"י עיקר ההספד הוא לספר בשבחו, כפי שכתבנו. ... והמת שומע, אף כי אחרי מותו, ובפניו נחשב, ויוכל לצאת ידי חובתי במה שבא להספידו ולספר תהילתו.
החכם יהודה ליאון סיד, יסד המלך, דף י"ח ע"א, דפוס יצחק שמואל די שיגורה וחבריו, איזמיר, תרכ"ו (1866). מתוך 'החכם היומי'