מקצת שבחו

מקצת שבחו

הראשון לציון חכם יצחק הכהן רפפורט נולד לאימו ולאביו רבי יהודה בשנת תמ"ה (1685) בירושלים.
אביו רבי יהודה עלה בצעירותו מלובלין שבפולין, והתקבל בין חכמי הספרדים בירושלים, כך גם סבו מצד אמו, רבי דוד הכהן רפפורט, מחבר הספר 'דעת קדושים', שעלה אף הוא מלובלין, ושימש דיין בבית דינו של הראשון לציון חכם משה גלנטי. חכם יצחק הכהן רפפורט גדל בתורה וביראה בין חכמי הספרדים בירושלים. בצעירותו למד מפי רבו חכם חזקיה די סילוה, מחבר ה'פרי חדש', ראש ישיבת 'בית יעקב'. שם למד עם חכם שלמה אלגאזי (השני), והיה לידידו הקרוב. בשנת תנ"ו (1695) לאחר פטירת רבו, המשיך בלימודיו מפי ראש הישיבה, הראשון לציון חכם אברהם יצחקי ומפי חכם יהוסף קונקי.
בשנת תס"ט (1709), נשלח כשד"ר מטעם חכמי העיר צפת לקהילות ישראל בטורקיה וארצות הבלקן. בקושטא הוא התכתב בהלכה עם חכם אהרן אלפנדרי מחכמי איזמיר. כן נפגש שם עם רבו הראשון לציון חכם אברהם יצחקי, שיצא אף הוא בשליחות עבור תושבי ירושלים, ויחד הם פרסמו את כתב החרם נגד נחמיה חיון וספריו. 
בשנת תע"ד (1714) עבר בעיר איזמיר (סמירנה) ובני המקום קיבלוהו כרב העיר, לצד חכם אברהם בן עזרא מחבר הספר 'בתי כנסיות'. באיזמיר ייסד ישיבה, ושימש פוסק ומורה הוראה בעיר, במשך שנים רבות. 
בשנת תק"ט (1749) חזר חכם יצחק הכהן רפפורט לירושלים, ולאחר פטירת הראשון לציון, חכם נסים חיים משה מזרחי, באותה שנה, מונה לראשון לציון וראש ישיבת 'בית יעקב'. חכם יצחק הכהן רפפורט היה הרב היחיד ממוצא אשכנזי, ששימש בתפקיד זה. בתוקף תפקידו עמד בראש בית הדין, ולצידו הדיינים חכם ישראל יעקב אלגאזי, חכם יונה נבון, חכם מיוחס בכר שמואל וחכם יצחק זרחיה אזולאי. מאחר שפנקס התקנות וההסכמות של ירושלים אבד, הראשון לציון חכם יצחק הכהן רפפורט יחד עם בית דינו, שיחזרו אותו מזיכרונם.
הראשון לציון חכם יצחק הכהן רפפורט חיבר ספרים רבים בכל מקצועות התורה, ותלמידו מרן החיד"א מספר שבעת שהיה עומד ומשמש לפניו ראה תיבה מלאה מכתביו. אך ספרו היחיד שנדפס הוא 'בתי כהונה' בשני חלקים, הכולל את 'מעשה בית דין' - שאלות ותשובות, 'בית ועד' - ביאורים ללשונות הפוסקים, 'בית אבות' - על הש"ס ו'בית מדרש' - דרושים, יצא לאור בשנת תצ"ו (1736) עוד בהיותו באיזמיר. 
הראשון לציון חכם יצחק הכהן רפפורט נפטר ביום י"ז תמוז תקט"ו (1755).

אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שאין קניין במוכר אוויר חצרו, ואם לא בנה יכול לחזור בו.
אנכי הרואה דבר שדשו בו במקום הזה, כאשר יפייס איש את רעהו במתן מעות, שלא לעכב בידו לבנות כנגד אויר חצרו או חלונו ולהאפיל מבלי הרחקת ארבע אמות, וכן לפתוח חלון כנגד חלון שמזיקו בראיה, ועושים הדבר על ידי קניין סודר וכותבים וחותמים שטר על זה, ונדמה בעיניהם כי יש ממש במעשה זה - ואין. כי ידוע שאין קניין חל בדבר שאין בו ממש, והווי מוכר אויר חצרו לחברו, שלא קנה מפני שאין בו ממש, אם לא שקנו מידו שמקנה לו מגופו של קרקע. ...
שכל עוד שלא בנה בניינו הקונה, יכול המוכר לחזור בו בטענת קיים לי כי הוא בעל הקרקע והאוויר נטפל לו. ... אם לא שכבר בנה, כי אז נראה שאין ערעור המוכר כלום, ולא מטעם גרידא שלא גרע מהיעדר מחאה, כי מלבד שזה תלוי במנהג המקומות אם מחאה עושה קניין מיד או בעינן חזקת שלוש שנים, וטענה עוד בה כי המוכר יכול לומר מה שלא מחיתי הוא שסבור הייתי שהיה הקניין קניין. אבל מה שנראה שזכה בבניינו הוא בטענת קיים לי, הואיל וכבר בנה ובשלו בנה, ואף על פי שהוא נזק מבורר. וכמה דיו נשפך בנזקי שכנים מי הוא הנקרא מוחזק, הרואה יראה שכל כמו זה הדומה בנידון שלנו, שהיה רצוי גמור מהניזק, אלא שאחר מעשה בא לחזור בו, בזה יפה כח המזיק. ואולם כל שעדין לא בנה מצד המוכר יכול לחזור בו.
חכם יצחק הכהן רפפורט , מאסף מישרים, טבת תשל"ג, מספר 5733, חוברת ט', דף ג', ברוקלין, תשל"ג (1973) מתוך 'החכם היומי'
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד שגאולת עולמים היא כשה' נלחם בעצמו, ואתם תחרישון.
'התייצבו וראו את ישועת ה', אשר יעשה לכם היום, כי אשר ראיתם את מצרים היום, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. ה' ילחם לכם ואתם תחרישון'. - הטעם הוא כי איננה ישועה זו לפי שעה, אלא לעולם ועד, לכך הייתה על ידו, כדי שתהיה תשועת עולמית, ומשום כך הוצרך הכתוב לכפול הדבר, ולומר: 'ה' ילחם לכם' - רוצה לומר: הוא בעצמו, שלא על ידי מלאך, הרי כבר נאמר: 'את ישועת ה'', והוא אומרם זיכרונם לברכה: 'ה' ילחם לכם' - בנותן טעם למה הוא בעצמו, לפי שלא לשעתו, אלא לעולם ... והמשך הכתוב קודם יצדק מאוד במאמרו: 'לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם' - כי תהיה גאולה שלימה מידם שאין אחריה שעבוד. למה? - 'כי ה' ילחם' בעצמו ובכבודו, 'ואתם תחרישון' - מבלי שום סעד והגשה למלחמה כי אם מידו יתברך, כדי שתהיה גאולת עולמים.
חכם יצחק הכהן רפפורט , בתי כהונה, חלק ד', בית מדרש, דף י' ע"א, איזמיר, דפוס בצלאל הלוי, תקי"ד (1754) מתוך 'החכם היומי'
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שקטן שיש בו דעת כשר להזאה, ובו נעשה הנס החנוכה.
'ונעשה בו נס והדליקו - מפני שכל ישראל בחזקת טמאי מתים, ואי אפשר עד שיעברו שבעה ימים' - מוכרח שכל עם הקהל והכוהנים היו ודאי בחזקת טמאי מתים, ולא היה נמצא ולא אחד בהם ודאי טהור, ואף על גב שהזאה, מכל מקום נדרש שלישי ושביעי, והזאה אינה אלא בטהור ... וכאן היו כולם טמאי מתים, ומי הזה? - ובשביעי היו יכולים, שהרי טבול יום כשר בפרה, אמנם בשלישי מי הזה? - מכול מקום קטן שיש בו דעת - כשר להזאה. ... וקטנים מסתמא לא יבצר מהם, ודאי טהור ופשוט.
חכם יצחק הכהן רפפורט , בתי כהונה, חלק ב', בית וועד , דף ה' ע"ב, איזמיר, דפוס אליה הלוי, תקי"ד (1754) מתוך 'החכם היומי'
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד שעדי הגט, ומסדר הגט אומרים וידוי טרם סידור הגט.
נהגו שהעדים שמצווה לפניהם לסופר הם יהיו עדי חתימה ועדי מסירה. ונכון ויהיו העדים הנזכרים עם המסדר בכל ענייני הגט ויכונו להעיד על הכול. המסדר יאמר לעדים ולסופר שיהרהרו תשובה בליבם אפילו שהם מוחזקים לצדיקים גמורים, וכה יאמר: נהרהר כולנו תשובה בלבנו על כל מה שחטאנו. ונהגו לומר כולם וידוי בלחש וגם המסדר עמהם. הסופר יביא לפני המסדר הנייר והדיו והקסת והקולמוסים וכל כלי הכתיבה לפני המסדר. ישאל המסדר לסופר בפני העדים אם הכול שלו כדי שהסופר יוכל ליתנם במתנה, ואם של אחר האחר ייתנם לסופר במתנה גמורה וחלוטה.
חכם יצחק הכהן רפפורט , שמחת כהן, דף ד' ע"א, ליוורנו, דפוס ישראל קושטא וחברו, תרכ"ח (1868) מתוך 'החכם היומי'
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שאין כוהן עולה לקברי צדיקים, אף שרואה גדולים עולים.
על מה סמכו הכהנים להשתטח על קברות צדיקים? - לעניות דעתי, אין להם על מה שיסמכו, סמיכת זקנים. שאם סומכים על מה שנמצא במדרש, והובא בילקוט משלי: שנטפל אליהו ברבי עקיבא כשמת וקברו. ואמר לו רבי יהושע בן הגרים: אמש אמר לי מר, שכהן הוא, וכהן אינו מטמא. אמר לו: דייך רבי יהושע, חס ושלום, אין טומאה בתלמידי חכמים ואף בתלמידיהם. מכאן נגררו כוהנים והלכו להשתטח על קברי צדיקים, שאין טומאה בהם, אשר המה חיים. ולא היא, שכבר כתבו התוספות ... שעיקר טעמו, משום שהיה מת מצווה, שהיה מהרוגי מלכות, והיו יראים לקוברו, לכן נטפל בו אליהו, ומשום כבודו של רבי עקיבא אמר: חס ושלום, אין טומאה בתלמידי חכמים. ...
וכעת לא הונח לי מנהג זה. ורבים וגדולים ועצומים, אנוכי הרואה, הלוך הלכו האישים על קברי צדיקים על כן נאלמתי דומיה, והנם בקיאים, וכן נגלה להם ולדורות הראשונים מ'סוד ה' ליראיו'.
חכם יצחק הכהן רפפורט , בתי כהונה, חלק א', מעשה בית דין, סימן כ"ג, דף קכ"ג ע"א, איזמיר, דפוס אליה הלוי, תצ"ו (1736) מתוך 'החכם היומי'