מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם גד נבון נולד לאמו תמר ולאביו שאול בשנת תר"פ (1920), בעיר מרקש במרוקו, בשם מימון פחימה. 
תורתו למד מפי חכם יעקב דהאן וחכם אברהם אביטבול, ראשי ישיבתו בעיר מרקש. נודע כתלמיד חכם מחונן וחריף, והוסמך לרבנות. היה לאחד ממנהיגי הצעירים של הפעילות הציונית במרוקו. הוא היה ממייסדי סניף מרוקו של הארגון 'ברית חלוצים דתיים', עסק בחינוך ציוני, והיה פעיל בארגון העלייה הלא-חוקית לארץ ישראל, במסגרת 'מוסד לעליה ב' של ארגון ההגנה. עם תום מלחמת העולם השנייה, עבר לצרפת, והשלים תואר בפילוסופיה ותיאולוגיה באוניברסיטת סורבון בפריז, בהתמחות בכתות האסלאם. 
חכם גד נבון נישא לפרלה ונולדו להם שלושה ילדים – תמר, מירה ועמיאל.
בשנת תש"ח (1948), בגיל 28, זכה ועלה לארץ, והתגייס לפלמ"ח במסגרת מח"ל – 'מתנדבי חוץ לארץ'. הוא שירת כלוחם בפלוגת 'הקומנדו הצרפתי' בחטיבת הנגב של הפלמ"ח, והיה שותף, בין היתר, לכיבוש באר-שבע, בזמן מלחמת העצמאות. בתום המלחמה מונה לקצין הדת של החטיבה, ובשנת תשי"א (1951), מונה לקצין הדת של פיקוד הדרום, ובהמשך לרב הצבאי של פיקוד דרום. לאחר מכן עבר לשמש רב הצבאי של פיקוד צפון.
בשנת תשל"א (1971), מונה לסגן הרב הראשי לצה"ל, ולאחר מלחמת יום הכיפורים בשנת תשל"ד (1973), שימש בבית הדין המיוחד שעסק בהתרתן של כ-950 עגונות, נשות חיילי צה"ל, שנפלו במלחמה, יחד עם הרב הצבאי הראשי הרב מרדכי פירון, ובראשות חכם עובדיה יוסף.
בשנת תשל"ז (1977), מונה לתפקיד הרב הצבאי הראשי, ושימש בתפקיד במשך 23 שנים.
חכם גד נבון עסק רוב חייו בחיי המעשה, ולא הותיר אחריו ספרים. אומנם, חיבר כמה מאמרים חשובים ובתוכם: 'מניעת עגונות מלחמה', שפורסם בשנת תשל"ז (1977) בכתב העת 'נועם'; 'פינוי חללים בשבת', שפורסם בכתב העת 'תחומין' בשנת תשמ"ה (1985), וכן מספר מאמרים הגותיים בביטאון 'אורחות'.
חכם גד נבון נפטר ביום כ"ט בסיוון תשס"ו (2006), בשנתו בביתו ביבנה, ומנוחתו כבוד בהר-הרצל בירושלים.

צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד להתיר פינוי חללים בשבת, כשנפגע המורל, ומחשש עיגון.
ברור הדבר, שאין לחלל שבת כדי לפנות חללים, ואם יש ביכולתנו להימנע מלבצע הפינוי עד צאת השבת, ודאי שחייבים אנו לעשות כן. ולא עוד, אלא שחובה עלינו לידע ולהודיע ששמירת השבת בעת מלחמה, סגולה גדולה היא להצלחה, וחילול שבת שלא במקום הצורך, הוא גופו סכנה. על כן, ודאי שמצווים אנו להסביר דבר זה לחיילים, הנמצאים בשדה הקרב, ולהימנע מפינוי החללים בשבת.
אבל אם נראה למפקדים בשדה, או לחיילים הלוחמים או העומדים לצאת לקרב, שאי פינוי החללים יגרום לפגיעה במורל החיילים, אזי נראה לנו, שיש מקום להתיר, אף מלאכות מן התורה, לפנות החללים, שוודאי הדבר שהמורל הינו מרכיב מרכזי, הן בהכרעת הקרב כולו, והן ביכולת החייל הבודד לתפקד כהלכה. על כן נראה, שפינוי החללים ייכנס לגדר 'כל צרכי המלחמה' כמו שכתב הר' יצחק בר-ששת בתשובותיו. כל זה נאמר בגדר של ההיתר הכללי לעשות את כל הפעולות שרגילים לעשותן בחול, שמותר לעשותן גם השבת, מדין 'עד רדתה'. ונראה לנו שאף מדין פיקוח נפש של כל התורה, מותר לנו לעשות פעולות הכרוכות בחילול שבת מן התורה, במקום שנראה לנו שאי ביצוע הפעולות יגרום לפגיעה במורל החיילים. ...
ונראה לנו להוסיף עוד נקודה, שאמנם אינה קיימת בכל מקרה של פינוי חללים, והוא שאי פינוי החלל תיכף וסמוך לנפילתו, יגרום קשיים בזיהוי החלל, ועלולה להיווצר בעיה של עגונה ... ונראה לנו שבמקרה זה, שאי הפינוי יגרום לאי זיהוי, ומכאן למצב של מכשלה גדולה לנוגעים בדבר, אפשר לצרף סברא זו כסניף להיתר.
חכם גד נבון, תחומין, כרך ה', מאמרו "פינוי חללים בשבת", עמ' 56-57. הוצאת מכון צומ"ת, אלון-שבות תשמ"ה (1985). מתוך 'החכם היומי'
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד שמוסריות הלוחמים היא סימן ההיכר של רוח ישראל.
מדינת ישראל קמה בסערת מלחמה עקובה מדם, בכל זאת חשוב להדגיש את עוצמת הרוח של עמנו על פני עוצמת הכוח. לנגד עינינו דברי הנביא: 'לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי אמר ה' צבאות'. גם כאשר אנחנו מצווים להפעיל את עוצמת הכוח של צבא ישראל, אנו זוכרים את חשיבותה של עוצמת הרוח, שהרי בלעדיה לא היינו יכולים לעמוד מול האויבים, הסובבים את מדינת ישראל. ומכיוון שכך, חשיבות רבה נודעת לציין את יום העצמאות כיום של עוצמת רוח ישראל, מובן בלא לוותר על עוצמת הכוח, שהיא חיונית כדי להגן על ביטחוננו ושלום אזרחנו.
אולם התנאי הוא לזכור את הייחוד שברוח ישראל, כלשון הנביא 'כי אם ברוחי אמר ה' צבאות'. מחובתנו לחשל את רוח ישראל בצבא ישראל, עלינו לחזק את הלוחמים לשמור על רמתם המוסרית העליונה, שהיא אחת מסימני ההיכר הייחודיים של צבא ישראל.
חכם גד נבון, ברקאי, קובץ ד', "רבנות ורבנים בישראל", עמ' 395. הוצאת התנועה העולמית של המזרחי, ירושלים תשמ"ז (1987). מתוך 'החכם היומי'
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שהתשובה עולה על החוכמה, שתכלית החוכמה -תשובה.
עם שלם שב אל המקור, אל א-לוהי האבות, ואל הארץ שהובטחה לאב האומה, לחדש את נעוריו, לא רק מבחינה חומרית, אלא גם ובעיקר מבחינה נפשית-רוחנית. כי כל החוזר בתשובה, ומנתק עצמו מעברו החוטא, כאילו נולד מחדש. עברו המוכתם בעבירות תיכף ונשכח, ועתיד נקי וחדש מתחיל, בריאה חדשה לגמרי. הכתמים שדבקו ברוחו נעלמו, ונשמתו שבה להיות כמו שהייתה - 'חלק א-לוה ממעל'. זה הוא כוחה הגדול של התשובה היהודית, שאינה מסתפקת בריצוי עוונותיו של האדם, אלא מטהרת אותו כליל ... ולא עוד, אלא שהיא עולה על החכמה, שכן תכליתה של החכמה היא התשובה. ורבא, אשר מרוב חכמתו נקבעה הלכה כמוהו, רגיל היה להדגיש את חשיבותה של התשובה: 'מורגל בפיו של רבא, תכלית חכמה - תשובה ומעשים טובים'.
חכם גד נבון, אורחות, חוברת ד', מאמרו "התשובה בחיי הפרט והעם", עמ' 8. הוצאת המועצה הדתית חיפה, ערב ראש-השנה תשכ"ז (1966). מתוך 'החכם היומי'
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד שאין זה עקירה דבר מן התורה, אלא ממידת השלום.
עד כמה גדול כוחם של הפוסקים, הפותרים את בעיית העגונות, ומקיימים 'כוח ההיתר עדיף'. ומה נפלאים דברי מורנו הרב שמואל איידליש בסיומה של מסכת יבמות, על הבאתם שם של דברי האגדה: 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם', וזה לשונו: 'ונראה הטעם שכאן באמירה זו, לפי שיש במסכת זו דברים תמוהים לכאורה, כאילו עוקרים דבר מן התורה, ולזה סיים במסכת זו בדרש הזה 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם', שנאמר 'וכל בניך למודי ה' ורב שלום בנייך', ואמר 'שלום רב לאוהבי תורתך' - שאין זה עקירה אלא ממידת שלום, שלא תעגן האישה, וכתוב: 'דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום' - שלא תמאס בעיני בעלה, ואם ייתן לה גט אין זה נתיבות שלום. ומסיים 'ה' עוז לעמו יתן' - שאין זה עקירת דבר מן התורה, כי הקדוש ברוך הוא נתן עז וכוח לעמו, שהם תלמידי חכמים בדבר הזה, להיות מקילים בדבר, שהרי 'ה' יברך את עמו בשלום', כמו שנאמר: 'וכל נתיבותיה שלום', ואין כאן שלום אם תתעגן. ובדרך הזה יתפרש המקרא 'ישא ה' פניו אליך' - גם לעקור דבר מן התורה, לפי 'שישים ה' לך שלום'. עיין שם דבריו באורך.
והלוואי ולא ניכשל במשימה כבדה ומרטיטה שקיבלנו על עצמנו, בעניין העומד במרכז עולמה של האומה, ומהווה יסוד ובסיס לשמירה על טהרת העם.
חכם גד נבון, נועם, כרך י"ט, מאמרו "מניעת עגונות מלחמה", עמ' ס"א-ס"ד, ק"ט. הוצאת מכון תורה שלמה, ירושלים תשל"ז (1977). מתוך 'החכם היומי'