מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם חיים מאיר מזרחי נולד לאביו חכם יצחק חיים מזרחי ולאימו בכורה באיזמיר שבתורכיה.
עיקר תורתו בישיבת 'בית הלוי', בבית מדרשו של חכם דוד אמאדו 'תהילת ה' ו'עיני דוד', שם למד כ-50 שנה.
ביום י"א באב תר"א (1841) אחזה אש בעירו איזמיר, ובאו גזלנים וגזלו את הנותר, וכל כתביו אבדו באותה אש, ולא נותר כי עם מחברת קטנה, אשר הוציאוה הגזלנים לרחוב ונשטפה בגשם.
חכם חיים מאיר מזרחי נשא לאישה את מרת מזל טוב, ונולדו להם שני בנים, אך שניהם נפטרו בלא צאצאים. בשנת תר"ז (1846) הכניס לחופה נפטר בנו בכורו יצחק, בשנת חופתו, ובנו הצעיר נפטר בילדותו.
בשנת תרל"ה (1875) הוציא לאור באיזמיר את ספרו 'בן הרמה' - רמב"ם ודרושים, ובשנת תרל"ז הוציא לאור באיזמיר את ספרו 'בן יאיר' - דרושים.
יום פטירתו אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום ח' כסלו תרל"ז (1877), יום בו חתם את ספרו 'בן יאיר'.

אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד אף שישתכנע בשכלו, לא יסכים כי אהבה שבו מהפך לזכותו.
'כי מנסה ה' אתכם הישכם אוהבים את ה'' - שמה שאמר אוהבים ולא אמר הישכם יראים את ה'. האמנם כוונת הכתוב הוא, שהנה ידוע מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, ש'אהבה מקלקל את השורה', ואם כן יתכן הדבר, שאם אדם יתרעם עם חברו על אוהבו, שדיבר עליו סרה או שעשה לו שלא כהוגן, ורואה בעין שכלו, שעשה לו אוהבו לזה שלא כהוגן, ובטוב ילין עליו על כל זאת אהבה שבו עם אוהבו, היא מונעת עליו מלענות סרה על אוהבו, וייתן פנים למעשהו, לאמור ששמא כך וכך הייתה כוונתו או יכחיש ויאמר שלא כך היה הדבר וכיוצא בזה, ישיב לרעהו בפיו, ולא ייתן מום בעמיתו, כי אהבה שבניהם מקלקל את השורה כנודע. וכלפי זה אמר הכתוב שאם: 'יקום נביא או חולם חלום, ונתן אות או מופת לאמור נלכה אחרי א-לוהים אחרים', על כל זה צריך שלא תשמע דברי הנביא ההוא, הגם שנראים דבריו מכוח האות והמופת, המוכיח כדבריו. וימשול בעצמו לעשות כן הימנו? משום כי מנסה ה' אתכם לדעת 'הישכם אוהבים את ה'' - דווקא, משום שכך היא מידת האוהב, כשישמע תועה על אוהבו, שהגם שבלבבו יבין, שנראים דברי המדבר תועה עליו, שהוא לא יסכים בדבר ההוא כי אהבה שבו מקלקל השורה להפך בזכותו, ויתן פנים לדבר ההוא או יכחיש בעניין הנזכר.
בן יאיר, ספר ראה, סימן ח', דף ק"ד ע"ב, איזמיר, דפוס אהרון יהושע שיגורה, תרל"ז (1877)
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שמה שחייבה מידת הדין את סדום, ציוה אברהם את בניו.
'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת בני ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט' - למה נקט בפרטות שני עניינים אלו דווקא צדקה ומשפט, ולא שאר מצוות שבתורה? - ונראה לעניות דעתי, שלפי שהוא בא לעשות משפט חרוץ באנשי סדום על רוע מעשיהם, ועיקר רעותם היה על סיבת שתיים רעות גדולות אלו שהחזיקו בהם. אחת שנתקשרו עצמם מלעשות צדקה, ש'יד עני ואביון לא החזיקו', עד שהכריזו ואמרו שכל מי שייתן פיסת פת לעני יישרף, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה בבראשית רבה. ועוד שנית שהיו הדיינים שבהם, דנים משפט מעוקל בכל העניינים כמו שהאריכו רבותינו זיכרונם לברכה בסנהדרין דף ק"ט ע"ב ב'ארבעה דיינים שהיו בסדום אחד נקרא שקראי וכולי, יעיין שם. ואם כן מכיוון שהוא יתברך בא לעשות בהם דין והוא אמר: 'המכסה אני מאברהם אשר אני עושה' - מכסה אני ממנו דינה של סדום כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, משום כך בא טעם דבר המתחיל: 'למען אשר יצווה את בניו ואת בני ביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט' דווקא, שעל שתיים רעות אלו עיניו יחזו עתה, מה מידת הדין מחייבם, ומשום כך ודאי שהוא יזרז 'ויצווה את בניו אחריו לעשות צדקה ומשפט'.
בן יאיר, ספר תולדות, סימן י', דף י' ע"ב, איזמיר, דפוס אהרון יהושע שיגורה, תרל"ז (1877)
בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מלמד ברוך מכל העמים, שברכתם תהיה שיברכום העמים.
'ברוך תהיה מכל העמים' - כלומר שזה יגיע לכם מברכת העמים, אשר יברכו אתכם כבלעם וכיוצא מהם. ומברכים לכם. אמנם, ברכות אבותיכם שמורים הם לעתיד, ולפי שהם ניזונים בעולם הזה גם בשכר הייסורים, ושכרם שמורים לעתיד לכך אמר: 'והסיר ה' ממך כל חולי' - שלעתיד לבוא, בעולם הבא יסיר ה' ממך כל חולי, ותהיו אוכלים משכרכם. אמנם בעולם הזה אתם אוכלים בשכר הייסורים.
בן יאיר, ספר עקב, סימן ב' ,דף ק"א, ע"א, איזמיר, דפוס אהרון יהושע שיגורה, תרל"ז (1877)
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד שהאמינו בגאולתם, משום שדיבר בלשון המסורת שבידם.
'ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל'. - לא היה צריך לומר כי אם: 'ויאמן העם כי פקד ה' את בני ישראל', שמה שייכות יש לומר 'וישמעו' כי פקד ה' אחר שכבר האמינו, ונראה שכוונת הכתוב להשמיענו סיבת האמנה שהאמינו בדבר, שהיינו על פי מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, זה שאמר רבינו שלמה יצחקי זכרונו לברכה: 'ושמעו לקולך ובאת אתה' - שאמרו שמכיוון שתאמר להם בלשון זה של פקידה ככתוב: 'ואמרת אליהם ה' א-להי אבותיכם, נראה אלי ... לאמור: פקוד פקדתי אתכם ... ושמעו לקולך' - שסימן זה מסור בידם מיעקב ויוסף, שבלשון זה הם נגאלים. ... וזה כוונת הכתוב בעצם: 'ויאמן העם' - אלו המילים: כי 'וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל' - כלומר, ששמעו בשורת גאולתם בלשון פקידה, משום שכך המסורת בידם.
בן יאיר, ספר שמות, סימן כ', דף ל"ז, ע"ב, איזמיר, דפוס אהרון יהושע שיגורה, תרל"ז (1877)
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד חילוק המנהגים בין אהבת עולם לאהבה רבה.
'אהבת עולם אהבתנו ה' א-להינו' - שבזה המחלוקת של רבנן ושמואל, חלוקים הראשונים בפסק ההלכה. שהרי"ף, והרמב"ם, ושאר רבותינו פסקו כרבנן: שבין ערבית ובין שחרית, אומר 'אהבת עולם'. והתוספות והגאונים כמו שכתבו הרא"ש והטור וחששו לשניהם, ומשום כך סוברים שיש לומר בשחרית 'אהבה רבה' ובערבית 'אהבת עולם' ומפאת זה נשתנו המנהגים שבאשכנז וצרפת נוהגים לומר בשחרית 'אהבה רבה' ובערבית 'אהבת עולם' כסברת הגאונים והתוספות ... ובכל ערי ספרד נהגו כפסק הרי"ף והרמב"ם וסיעתם, שבעין ערבית ובין שחרית אומרים 'אהבת עולם'.
בן הרמה, רבינו משה בן מיימון הלכות קריאת שמע, דף ב' ע"ב, איזמיר, דפוס אהרון יהושע שיגורה, תרל"ה (1875)
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד ויקרא - שלא יזכה לזכייה של תורה כי אם שישפיל עצמו עליה.
'ויקרא' - טעם היות האלף זעירה. ... שכל הלומד תורה כאילו הקריב כל הקורבנות. ואם כן, האלף הרומזת לתורה, שעל ידה יעלה עליו, כאלו הקריב כל הקורבנות היא זעירה. לומר שלא יזכה לזכייה של תורה. כי אם כשיעיר וישפיל עצמו עליה, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: למה נמשלו דברי תורה למים, שמה המים אינם הולכים. כי אם למקום נמוך אף דברי תורה אינם מצויים כי אם במי שמשפיל עצמו עליהן. וכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה בכמה מקומות.
בן יאיר, ספר ויקרא, סימן א' ,דף ס"ד , ע"א, איזמיר, דפוס אהרון יהושע שיגורה, תרל"ז (1877)
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שזכות אברהם אבינו עמדה ליצחק להוליד בנו יעקב.
'ויעתר לו ה' ותהר רבקה' - אינו דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע. שהגם שיצחק היה צדיק לא היה מספיק צדקותו לכשיוליד כמו שלא הספיקה צדקותה של רבקה, אם לא בזכות אברהם.
בן יאיר, ספר ויצא, סימן ד' ,דף י"ז, ע"א, איזמיר, דפוס אהרון יהושע שיגורה, תרל"ז (1877)