מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם דוד פראנסייא נולד לאימו ולאביו אליה פראנסייא בעיר איזמיר בתורכיה.
תורת למד תוך שהא עמל לפרנסתו, ולמרות ייסורים וצרות, שפקדו את ביתו, לא הפסיק לשקוד על לימודו. גדל והיה לאחד מחכמי העיר איזמיר, ושימש כחבר בבית דינו של הראשון לציון חכם רפאל יוסף חזן, מחבר שו"ת 'חקרי לב', שהיה רבה של איזמיר משנת תקנ"ד (1784) ועד שנת תקע"ג (1813). 
חכם דוד פראנסייא שימש כרב העיירה איידן (יוזיל חיסאר), הסמוכה לעיר איזמיר.
חכם דוד פראנסייא נשא לאישה את מרת אישטרילייא, שנפטרה בשנת תר"ה (1844). בנו חכם אברהם פראנסייא נפטר בטרם עת. ביתו, מרת דיינה נישאה לחכם שמואל אלאזראקי.
חכם דוד פראנסייא נפטר בשנת תר"ט (1849) בשיבא טובה, מעל גיל גבורות. יום פטירתו אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום ז' באדר, שכל נשמות חכמי ישראל כלולות במשה רבינו.
ספרו 'אפוד בד' - דרושים והספדים, יצא לאור לאחר מותו באיזמיר בשנת תרמ"ד (1884) ע"י נכדו חכם אליה אלאזראקי וחכם סעדיה יוסף אבן יקר.

לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד יהי ממון חברו חביב עליו כשלו, ולא יטיל עצמו על הציבור.
'יהי ממון חברך חביב עליך כשלך' - שמה ראית שדמך סמוק יותר, ועוד שתלמוד תורה צריך תיקון גדול כדי שלא להטיל עצמו על הציבור, שאם מטיל עצמו, חס ושלום, הוא פוגם. וזה רמז באומרו: 'והתקן עצמך ללמוד תורה'. ונתן טעם גם כן אומרו: 'שאינה ירושה לך' - שתורה יבקשו מפיך דווקא, ולא נשאר לך עת ופנאי על המחיה ועל הכלכלה, שטענה זו נשברת היא שהוא כביכול ציווה על המלאכה, והוא ציווה על לימוד התורה - ששניהם כאחד טובים, אלא שצריך אתה לעשות מלאכתך עראי ותורתך קבע, ואז נחשב לך, אפילו בחלק המלאכה כעושה מצווה, ולזה סיים ואמר: 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים' - הכוונה שנחשב לך למצווה כל מעשיך, אחר שכוונתך בזה, שלא להתפרנס מזולתך.
אפוד בד, דף י"ב ע"ב, דפוס חיים אברהם, איזמיר, תרמ"ד (1884)
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד שהיא בכל דור, וביד כל אדם לגלותה, כשעושה צדקה ומשפט.
הגאולה היא בעולם ובן דוד מזומן לבוא, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, 'והוא סובל חולאים' - שחובש אחד ומתיר אחד, שמא פתאום יבוא העת לגלות את עצמו לפדות את ישראל. ומעתה זה אומרו:' כה אמר ה'' - שכביכול הוא אומר מה שאין הפה יכולה לדבר: 'שמרו משפט ועשו צדקה', שבזה 'כי קרובה ישועתי' - לרמוז שבעשותם משפט וצדקה, הרי זה כאילו פדה את הקדוש ברוך הוא ואת ישראל מבין האומות. ואמר קרובה 'צדקתי להגלות', על דרך 'אם אתם מבקשים את ימות בן דוד' - שהגאולה היא בעולם, אלא שהיא מכוסה ונעלמה מעיני כל חי, ובעשותם משפט וצדקה הם סיבה ועילה לגילוי הגאולה. ולזה דייק אומרו 'קרובה', על דרך 'כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו'. 'וצדקתי להגלות' - שהיא הגאולה היא בכל דור ודור, ואינו חסר אלא כי אם גלוי, וביד כל אדם לעשות משפט וצדקה.
אפוד בד, דף י ע"ב, דפוס חיים אברהם, איזמיר, תרמ"ד (1884)
בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מלמד שהגאולה העתידה מרומזת בברכת כהנים.
שבכל הגלויות היתה הגאולה על ידי מלאך ומשום כך חזרו לגלות, מה שאין כן בגלות המר הזה, תהיה הגאולה על ידו יתעלה כביכול, והיא גאולה עולמית. וזהו שרמזתי שגאולה זו יהיה על ידו דווקא, וזהו: 'יאר ה' פניו אליך' - על דרך הכתוב: 'קומי אורי כי בא אורך', וזהו: 'ויחונך' - לגאול אותך... ואז 'וישם לך שלום' - משעבוד מלכויות, ויהיה גם כן שלום בכל העולם, אפילו בבריות, כמו אמר הכתוב: ופרה ודוב תרעינה'.
אפוד בד, דף ט ע"ב, דפוס חיים אברהם, איזמיר, תרמ"ד (1884)
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שנמצא מידת הביטחון, מצילם מכל רע, גם שאינם מהוגנים.
'שיר המעלות הבוטחים בה'' - שנמצא בהם מידת הביטחון באמת, הרי הם דומים 'כהר ציון לא ימוט' - כמו המקדש, המעוז, כי לעולם לא ימוט, ובקדושתם קיימים אף כשהם שוממים, שאף בחורבנו לא זזה שכינה כותל המערבי, כמו כן הם אותם הבוטחים בה', שזוכים להשראת שכינה ביניהם, להצילם מכל רע, אף בהיותם בלתי הגונים, שאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים על ידי מידת הביטחון. וכמו שכללות עיר הקודש, 'ירושלים, הרים סביב לה' בכל גבוליה, כמו כן 'ה' סביב לעמו', כי גם בהיותם נקראים 'עמו' - שאינם עושים רצונו של מקום, שרויה שכינה ביניהם מעתה ועד עולם.
אפוד בד, דף נ"א ע"א, דפוס חיים אברהם, איזמיר, תרמ"ד (1884)
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד לדורש בשבת כלה בדברי אגדה, המעודדים את האהבה.
יום מתן תורה, שזכינו לקבל תורה מימינו של הקדוש ברוך הוא, על ידי נאמן ביתו, משה רבנו, עליו השלום, ואת קולו שמענו מתוך האש. ומאז ועד עתה, תקנה קבועה לדרוש ביום שבת שלפני חג השבועות, ונקרא 'שבת כלה'. וטעם הדבר מבואר, שעל ידי השבת זכינו לקבל תורה כמו שנבאר, ועל ידי התורה גדלה חיבתו אצלו, כחתן עם הכלה. וזהו 'שבת כלה' - כי השבת הוא היה גרם המעלות, כי נתחתן בהקדוש ברוך הוא עמנו, והכל על ידי התורה. ועל כן תיקנו לעשות כדת היום, לדרוש ולתור בדברי אגדה, הממשיכים לבו של אדם, ומעודדים את האהבה, להיות כל איש עוסק בתורה תדיר.
אפוד בד, דף א ע"א, דפוס חיים אברהם, איזמיר, תרמ"ד (1884)
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד הגם שעוסק בתורה, נזרקה בו מינות, להיותו רחוק מן הצדקה.
מה שעינינו הרואות ברבת בני עמינו, אנשים חכמים ונבונים, עוסקים בתורה תמיד, גם בלילה לא שכב לבם, וכמעט לא עבר עליהם לילה בלתי קריאת ספר תהלים כולו, ומשכימים לבית הכנסת, ועוסקים בגמילות חסדים, ושלטו בגופם, ומבקרים חולים, אבל בדבר הנוגע לממון הם אבירי לב הרחוקים מצדקה וכל הנוגע בממונם כנוגע בבת עינם. וגם המעט, שעושים לפי עושרם, הוא על כורחם שלא בטובתם, או מפני הבושה או יראה מאחרים, שלוקחים מהם בעל כורחם. אוי לה לאותה הבושה האמיתית, שיתביישו בעולם הנצחי, שיהיו עיניהם רואות וכלות, כי צדיקים נהנים בזרוע והם נהנים בתורת צדקה, ובושה להם.
ואני אומר כי אם היו נותנים אל ליבם דבר זה, כי הם יוצאים מן העולם בידיים ריקניות, והם גונזים לאחרים, לא היו מתנהגים כן. אין זה כי אם עיוורון עיניים ותימהון לבב, כי הצר הצורר טפם, כחלב ליבם ועיוור את עיניהם, לבל יוכלו לעשות צדקה. וכמעט נזרקה בהם מינות וכופרים בשכר הצדקה, ועליהם ועל כיוצא בהם אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, ש'כל המעלים עיניו מהצדקה כאלו עובד עבודה זרה', שאם היה מודה בהישארות הנפש ושכר ועונש בעולם הבא, אי אפשר שיאמץ את לבבו ויקפוץ את ידו.
אפוד בד, דף כ"ב ע"א, דפוס חיים אברהם, איזמיר, תרמ"ד (1884)
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד דבר השווה לכל נפש לבלתי היות מבלים זמנם בדברים בטלים.
ניקח מוסר השכל לקבוע עתים לתורה, כל איש ואיש כפי יכולתו וכפי ידיעתו, במקרא ובמשנה או זוהר הקדוש וספרי המוסר, הנכתבים בלשון הקודש או בלשון לעז, כי הוא דבר השווה לכל נפש לבלתי היות מבלים הזמן בדברים בטלים. וכך אמרו חכמים בפרק ראשון של ברכות: 'אדם בא מן השדה בערב אם רגיל לקרות קורא, אם רגיל לשנות שונה וקורה קריאת שמע ומתפלל', וזה הדרך ישכון אור לכל בעלי הבתים, אשר טרודים בפרנסתם בכל היום, והיה לעת ערב בבואם לביתם, יחזקו בתורת ה'.
אפוד בד, דף נ"ב ע"א, דפוס חיים אברהם, איזמיר, תרמ"ד (1884)