מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם חיים דוד אבולעפיה נולד לאימו ולאביו חכם דוד אבולעפיה בעיר טבריה. 
ראשית תורתו בישיבות העיר טבריה, גדל והיה תלמידו של הראשון לציון, חכם יצחק הכהן רפפורט, מחבר 'בתי כהונה', שהיה רבה של איזמיר, וחזר ממנה לירושלים בשנת תק"ט (1749). 
חכם חיים דוד אבולעפיה שימש רב ודיין בעיר צפת, ולאחר מספר שנים הוזמן לשמש רבה של העיר לאריסה, ביוון. בשנותיו האחרונות שימש רב העיר איזמיר.
חכם חיים דוד אבולעפיה נפטר בחודש אדר ב' בשנת תקל"ה (1775), ומנוחתו כבוד בבית החיים בעיר איזמיר. אין אנו יודעים את יום מותו, אנו מציינים אותו ביום כ"א באדר ב', כמניין 'אך טוב לישראל'.
פירושו על ה'ספר מצוות גדול', שעמד בכתב יד נשרף בשריפה, שהיתה באיזמיר בשנת תקע"ב (1812); ספרו 'נשמת חיים' - שו"ת ודרושים, נדפס, לאחר מותו, בשאלוניקי בשנת תקס"ד (1804); חיבורו 'חידושי דינים' עמד בכתב יד, והיה לפני מרן החיד"א, ומזכירו בספריו; שתיים מתשובותיו הודפסו בסוף ספרו של חכם חיים בנבנישתי 'בעי חיי' חלק א', שיצא לאור בשאלוניקי בשנת תקנ"א (1791); כמה מתשובותיו, ביאור על 'ספר מצוות גדול', סדור מדות המזבח, ופירוש על הגדה של פסח נדפסו בתוך ספרו של תלמידו חכם יוסף נחמולי 'אשדות הפסגה', ויצאו לאור בשאלוניקי בשנת תק"נ (1790).

מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד שבמקום שנהגו לברך נגד דעת מרן, אין לבטלם ממנהגם.
שמעתי שבקהילת קודש טריקולה, יגן עליה אלהים, המנהג שלהם, שאבי הבן, כשעולה לקרות בתורה ביום שבת קודש, אחר שקורא בתורה, מברך 'ברכת הגומל' להצלת היולדת. ויהי היום, עבר בקרב מחנהם איש חכם בעיניו, וגער בהם, ואמר להם שמברכים ברכה לבטלה. ושאלו את פי, ואמרתי שלא יפה עשה, לבטל מנהגם. שאמנם ודאי לנו שמרן 'בית יוסף' דעתו מסכמת שאין לברך, אמנם מצינו מגדולי האחרונים הבאים אחריו, שהעלו הלכה לברך. ואף כי אנו בשלנו, אין לנו אלא דברי מרן הקדוש, זכרונו לברכה, מכל מקום במקום שנהוג לעשות כמנהג, כמו כל אותם אשלים גדולים, אין למחות בידם.
נשמת חיים, אורח חיים סימן ב, דף א' ע"א, שלוניקי, תקס"ו (1805)
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שכל סרך מצווה שקבלו האבות, חייבים הבנים אחריהם.
'בני העיר ביישן, נהגו שלא היו הולכים מצור לצידון בערב שבת. באו בניהם לפני רבי יוחנן ואמרו לו: אבותינו היו יכולים, אנחנו - אי אפשר לנו. אמר להם: כבר קיבלו אבותיכם עליהם' - המורם מזה שכל דבר סרך מצווה שקבלו האבות, חייבים הבנים אחריהם לקיים כל דבר.
נשמת חיים, דרוש ז לספר תורה, דף ע' ע"א, דרושים, שלוניקי, תקס"ו (1805)
בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מלמד שיחיד העושה תשובה מאהבה, מרפא כל העולם.
מעלת התשובה שהיא מאהבה, שמועילה גם לכל בני העולם, וכמו שכתוב לקמן: 'גדולה תשובה שבשביל יחיד, מוחלים לכל בני העולם'. והוא על דרך אומרם זכרונם לברכה: 'לעולם יראה אדם כאילו כל העולם, חציים זכאים וחציים חייבים, עשה מצוה אחת - אשריו, שהכריע כל העולם לכף זכות'. גם כן אמרו: בזמן שהיחיד עושה תשובה, מכריע כל העולם לכף זכות, ומביא רפואה לעולם, וזה שכתוב 'ארפא משובתם' - של כל העולם, כי כיוון ששב אפו ממנו, מאותו אדם ועשה תשובתו, הנה תשובתו מועילה להכריע גם כל העולם, ולרפא משובתם. ולעולם, שתשובתו של אדם היא מאהבה, ועוקרת ממנו החטא לגמרי. ומה כוונת המאמר: 'ארפא' לכל העולם? - שאף על פי שלא שבו בתשובה, והם כבעלי מומים, מכל מקום נרפאו קצת ממומם, כיוון שזה שב מאהבה, ושב אפו ממנו לגמרי.
נשמת חיים, דרוש ד' לשבת תשובה, דף ל"ז ע"ב, דרושים, שלוניקי, תקס"ו (1805)
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד על אחי יוסף, שלא יצאה מחשבתם, ואין ראוי לנטור להם.
'ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו: לו ישמטנו יוסף, והשב ישיב לנו את כל הרעה, אשר גמלנו אותו' - כבר כתבנו: 'שכל שלא הועילו מעשיו', לדעת רבי שמעון ברבי בגמרא, 'אין ראוי לנטור לו איבה', ואם כן, הוא הדין גם כאן. שאף שהשבטים ביקשו להוציא רעה על יוסף מכל מקום, כיוון שלא הועילו מעשיהם, ולא יצתה מחשבתם לפעול, אפשר שלא יהיה נוטר להם איבה.
נשמת חיים, דרוש ד לשבת הגדול, דף מ"ב ע"א, דרושים, שלוניקי תקס"ו (1805)
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד שכל זמן שבגדיהם מלוכלכים, אין להם דעת להבין.
'אמר רבי חמא בר חנינא מהו שכתוב: 'אחרי ה' א-להיכם תלכו'? וכי אפשר לאדם להלוך אחר השכינה?! והרי כתוב: 'כי ה' א-להיך אש אוכלה הוא א-ל קנא' - אלא הלך אחר מידותיו: מה הוא מלביש ערומים, שכתוב: 'ויעש ה' א-להים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם' - אף אתה הלבש ערומים'.
אמנם הלא לנו לדעת ולתור, על מה סמכו ישראל קדושים, בכל עיר ועיר ובכל פלך ופלך, לשתף את המצווה הזו להלביש ערומים, ביחד עם החיוב המוטל עלינו, להעמיד מלמדי תינוקות של בית רבן? - הרי זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, ולא ראי זה כראי זה, שהרי מצוות העמדת מלמדי תינוקות של בית רבן היא לתינוקות, ומצוות הלבשת ערומים היא בין לגדולים בין לקטנים, ומה ראו על ככה? ומה הגיע אליהם להסמיכם אחד ביחד עם השני?
מנהגם של ישראל תורה היא, וזה תלוי בזה, ואין לה קיום למצווה זו של מלמדי תינוקות אם לא בצרוף מצוות ההלבשה, שכל זמן שהתינוקות הם לבושים בלויי הסחבות, ובגדים קרועים ומלוכלכים, זה מביא עליהם לידי שעמום, ואין להם דעת וסברא להבין אמרי בינה, ונמצא כל היגיעה עמהם להבל וריק. ועל כן התקינו הראשונים לצרף אליה, זו מצוות ההלבשה, לעשות המצווה כתקנה, ולא תחסר כל בה, ועל ידי זה מהם תצא תורה ודעת והשכל.
דרוש א' להלבשה, דף מ"ב ע"ב, דרושים, נשמת חיים, שלוניקי, תקס"ו (1805)
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שרע לכלכל עניים, כדי שיהיו בחברותו להנקם מאויביו.
אם איש אחד בשנת בצורת יכלכל כמה נפשות מישראל ועניים מרודים, ואולם אין כוונתו ומגמת פניו אלא לאסוף אנשים, ויהיו עמו בחבורתו, להנקם מאויביו ולשלם לשונאיו על פניו להאבידו. כגון זו, אף שהפעולה מצד עצמה רבת המעלה, מכל מקום מאחר שהנמשך ממנה בלתי נכון והגון - עבירה היא בידו. וזה כוונת הכתוב: 'אני ה' חוקר לב, בוחן כליות, לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו' - לפי שאדם יראה לעיניים, לפי רוב המעשה, אם טוב ואם רע, ולמראה עיניו פעולתו אשר עבד בה, לזכות או לחובה, לא כן האל יתברך, בוחן לבות וכליות, היודע ועד הנמשך מאותה פעולה, ותמיד עיני ה' אל הנמשך והפרי היוצא, לא אל הפעולה עצמה, הטובה היא אם רעה.
ואני עושה כמתלמד מדבריהם, פי המדבר, שאפשר שזו היתה כוונת קהלת שאמר בחכמתו: 'כי את כל מעשה הא-להים יביא במשפט, על כל נעלם אם טוב ואם רע' - הכוונה: שסוף דבר בכל מצות ה' אשר תעשנה, אין העניין תלוי בדבר, דהיינו הפעולה עצמה, אלא בסופה ותכליתה, אם היא ליראת שמו יתברך, אף שהדבר והפעולה עצמה מכוער ומגונה לעין רואה ואזן שומעת. וזה ביאורו באומרו: 'כי את כל מעשה' - יהיה איך שיהיה, משובח או מגונה 'הא-להים יביא במשפט' - אותו מעשה, ומביט בנעלם במעשה ההוא, 'אם טוב' - אף שהמעשה מגונה, 'ואם רע' - אף שהמעשה חשוב
נשמת חיים, דרוש ג', דף ד' ע"א , דרושים, שלוניקי, תקס"ו (1805)