מקצת שבחו

מקצת שבחו

מר יוסף אליהו שלוש נולד לאימו שרה ולאביו חכם אהרן שלוש בשנת תר"ל (1870) בעיר יפו.
אביו, מראשי העדה הספרדית ביפו, שעלה לארץ מאוראן באלג'יר ואימו שעלתה מבגדאד, גדלו אותו על ברכי התורה והיראה. הוא למד בתלמוד תורה ובית הספר 'תפארת ישראל' בעיר ביירות. בית הוריו בעיר יפו היה בית ועד לחכמים ודורשי תורה. אביו בנה קומה נוספת בביתו, שהוקדשה לבית כנסת ובית מדרש ליהודי יפו.
בשנת תרמ"ז (1887) נשא לאישה את פרחה לבית מויאל, ונולדו להם שבעה ילדים. 
בעקבות צורכי פרנסת המשפחה, הפסיק מלימודיו ופנה לעסוק במסחר. בשנת תרנ"א (1891) ביחד עם שני אחיו, הקים עסק למוצרי בניין בשם 'האחים שלוש', והפך קבלן בתחום הבנייה ועסקי הקרקעות. הוא עסק בגאולת אדמות ארץ ישראל, והיה ממייסדיה הראשונים של תל-אביב. יחד עם אביו, בנה בשנת את בתי השכונה היהודית הראשונה מחוץ ליפו 'נווה צדק', ובשנת תר"ע (1910) בנה את הבתים הראשונים של שכונת 'אחוזת בית' - הגרעין הראשוני של תל-אביב. בין הבתים המפורסמים שבנה, היו בתי פיינגולד בשנת תרס"ד (1904), בית הספר של 'כל ישראל חברים' בנווה צדק בשנת תרס"ט (1909), ובניין הגימנסיה העברית הרצליה באותה שנה.
בשנת תרע"ז (1917) בימי מלחמת העולם הראשונה, המושל הצבאי של ארץ ישראל, אחמד כמאל פאשה חתם על צו גירוש שנאכף על יהודי תל אביב ויפו, כחמשת אלפים מיהודי העיר נאלצו לגלות מהאזור, בתוכם קהילת של מר יוסף אליהו שלוש, שנדדו לכפר הערבי ג'מאל במערב השומרון, שם התארחו עד סוף המלחמה. 
בשנת תרע"ח (1918), לאחר מלחמת העולם הראשונה, נבחר כחבר מועצת העירייה והוועד הפועל הראשון של עיריות תל-אביב ויפו. כיליד הארץ שמכיר את השפה והתרבות הערבית, ידע למצוא גשר ליחסים טובים עם הערבים גם בעיתות משבר, ולא פעם שימש כנציג מטעם מנהיגי העיר כדי להידבר עם הערבים בעניינים שונים. 
לקראת סוף ימיו, הלך והתרחק מהעיסוק בחיי המעשה, אך המשיך לבטא את דעותיו בדבר הדרך הראויה לעתיד היישוב, למצבו של העם וליחסי ישראל והערבים בימיו. הוא נהג לפרסם מאמרים שונים בעיתונות העברית והערבית. בין היתר, מתח ביקורת על יחסם המתנשא של בוני היישוב בתנועה הציונית כלפי הערבים, וקרא לדו-קיום אמיתי שנובע מתוך הכרת התרבות של שני העמים ויחסים אנושיים ביניהם. 
מעשיו, שלו ושל אביו, חלקם בבנייתה של העיר העברית הראשונה תל-אביב, מלמדים בין היתר על חלקם של ספרדים מהיישוב הישן בתנועה הציונית ובבניין ארץ ישראל.  
מר יוסף אליהו שלוש חיבר ספר בשם 'פרשת חיי', ובו הוא סוקר את זיכרונותיו משנות ילדותו ביפו ועד לאחר מאורעות תרפ"ט (1929), ומשלב בו, דברי הגות עם סיפורים מיוחדים ונדירים מתולדות היישוב. הספר יצא לראשונה בשנת תרצ"א (1931), וכן בהוצאה חדשה בשנת תשס"ה (2005). 
מר יוסף אליהו שלוש נפטר ביום י"א אב תרצ"ד (1934), כשלושה חודשים לאחר פטירת אשתו. מר יוסף אליהו שלוש, לא הוסמך לרבנות, ולא שימש כחכם הקהל אף שהנהיג את קהילתו, וחכמת מעשיו מעידה עליו.

מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד שהביאו מאבני ירושלים לבניין בתי כנסיות בחוץ לארץ.
אחרי קבלתו את הרישיון, קנה האדון בנין מנחם משה, מגרשים ובניינים בתל-אביב, בעד סכום של ששים אלף לירה אנגליות בערך. והודות להתקשרותו עם הארץ, באו אחרי זמן מה גם יורשיו וקרוביו אל הארץ, והם קנו וקונים, בנו ובונים כמה וכמה מפעלים ובניינים חשובים בתל-אביב.
עוד קו אופייני מציין את יהודי מזרחי זה, שאפשר לעמוד עליו מעובדה מעניינת זו. כאשר עלה בדעתו ובכספו לבנות בניין בית-כנסת גדול ומפואר בפורט-סעיד להעדה היהודית שם, רצה הוא לבנות את בית-כנסת זה, אך ורק על ידי אבנים מירושלים, ואפילו אם יעלה לו הדבר ביוקר. ורק כאשר נוכח על ידי אנשים המסורים לו, כי מלבד הכסף הרב, שבניין זה יעלה לאין שיעור, יש גם הרבה קשיים טכניים בהגשמת דבר זה, הסכים להסתפק שרק חלקים מבניין בית-כנסת זה, ייבנו על ידי אבני ירושלים, וגם זה עלה לו בסכומים גדולים.
פרשת חיי (1870-1930), פרק כ"ו, עמודים 328-329. הוצאת בבל, תל-אביב תשס"ה (2005).
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד תכלית החיים להרבות במעשים, לטובת החברה האנושית כולה.
כל עוד זיק חיים בנפשנו, כל עוד לא תם כוחנו, עלינו לחתור בכל לבבנו ונפשנו ומאמצנו אל השלמות התכליתית בחיים, והוא, לעבוד ולבנות, לפעול וליצור ערכים בשביל הלאום, בשביל האנושיות. כל אחד כפי יכולתו, כפי מידת היכולת וכשרונותיו של כל איש ואיש, לשכלול חייו הוא וחיי הציבור והכלל. כי בעל כורחך אתה נולד, ובעל כורחך אתה חי, ובעל כורחך אתה צריך למות, ואי אפשר לך בן אדם להימלט לשום עיר מקלט בעולם הגדול, מצו דורי נצחי זה. ועל כן, במעברו של בן אדם על האדמות, במספר שנות חייו, מיום הולדתו עד ערוב יומו ומותו, לעבוד בלי ליאות, לעשות, לפעול, ליצור, לבנות, לשכלל ולהרבות במעשים טובים בחיי העם והארץ, ולטובת החברה האנושית כולה.
פרשת חיי (1870-1930), פתח דבר, עמודים 17-18. הוצאת בבל, תל-אביב תשס"ה (2005).
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שעל האדם לנהל חייו במתינות וביושר, ולהרבות במעשים טובים.
זאת היא צוואת חיי, צוואתי האישית לבני משפחתי ולכל קרוביי וידידיי: על האדם לנהל את חייו במתינות וביושר, בהתנהגות טובה ובהסברת פנים יפות לכל אדם באשר הוא אדם, לבוא לעזרת מוכי גורל, קשי-ימים ומרי נפש, לתמוך בהם כפי יכולתו וכוחותיו, ולעשות ולהרבות במעשים טובים לכל בני אדם.
פרשת חיי (1870-1930), פתח דבר, עמוד 18. הוצאת בבל, תל-אביב תשס"ה (2005).
בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מלמד התקרבות אל שכנינו היא חובה ראשונה של ילידי המקום.
ההתקרבות אל שכנינו וחיי השלום איתם, זאת הייתה חובתנו הראשונה של ילידי המקום, ואותה מילאנו כהשקפתנו ... אבל האמת - שמנהלינו, והרבה מבוני היישוב, שבאו מן הגולה על מנת לנהלנו, לא עמדו כלל וכלל, על הערך הגדול של יחסי השכנים, על הכלל היסודי והפשוט הזה. הם אולי לא הבינו, או לא חפצו לעמוד עליו, ובאי-עמדתם בשאלה זו, יש עכשיו הרבה להאשים ששאלה זו נסתבכה כל כך, ושנעשתה להשאלה המכאיבה מאד בישוב. וכבר כתבו, עמדו והעירו על זה ברבים, שמיום הופעתו של הרצל עם הרעיון של הציונות הפוליטית, תארה התעמולה הציונית בכל הארצות ובכל השפות, את הארץ אשר בה אנו הולכים לבנות את ישובנו הלאומי, כארץ מדבר שממה ועזובה רבה בה ואין יושב בה. ואחרי תיאור כזה את הארץ בכתב ובעל פה, אך ורק בתור קרקע בתולה, אז על סמך ויסוד ודאות זו, העמידו כל השיטות הציוניות בבניין הארץ, שהכל יש בהן, חוץ מדבר אחד ששכחו, והוא - תשומת הלב לאותם התושבים אשר יושבים כבר בארץ זו ... ואת זה הבינונו אנו ילידי הארץ מזמן רב, עוד לפני הכיבוש הבריטי, ותיכף אחריו. אבל מנהלינו, שניהלו את האנייה הסוערת של הישוב, על ראשינו ובלי ידיעתנו, שעשו זה מברלין לפני המלחמה, ומלונדון אחרי המלחמה, הם לא רצו בזה להתחשב בדעתנו, כי אחרת חשבנו על זה אנו ילידי המקום, והם תמיד השתדלו רק להשתיק את קולנו הנכון בשאלה זו.
פרשת חיי (1870-1930), סוף דבר, עמודים 361-366. הוצאת בבל, תל-אביב תשס"ה (2005).
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד שאנו המקומיים רואים ביהדות גם את הלאומיות.
צורך היישוב דורש את זה, שלא יהיו רק ציונים נואמים נלהבים ונוסעים לקונגרסים תמידיים, אלא גם יהודים טובים מלבד ציוניותם ולאומיותם. קצה נפשי באלה המבכרים את ציוניותם על יהדותם, בניגוד לנו המקומיים, שהננו רואים ביהדות גם את הלאומיות. על כן יקרה היא לנו שבעתיים, ומשום כך הננו יהודים, ואין אנו מאמינים בלאומיות יבשה גרידא. גם מהלך הזמן הוכיח לי, כי כל אלה שהיו ציונים קשורים ביהדותם, נשארו קשורים גם ללאומיותם.
פרשת חיי (1870-1930), סוף דבר, עמודים 366-367. הוצאת בבל, תל-אביב תשס"ה (2005).