מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם משה מאמאן נולד לאמו מרת מסעודה ולאביו חכם מרדכי בשנת תקצ"ח (1838) בעיר צפת.
תורתו למד מפי רבו, המקובל חכם שלמה חזן, רבה של העיר צפת, מחבר ה'שולחן טהור'. הוא נשא לאישה את בתו של רבו, מרת אסתר, ועסק עם רבו בצורכי הציבור ובפרנסת ענייה. בשנת תרמ"ה (1885) נפטר חכם שלמה חזן, וחכם משה מאמאן המשיך לשאת בעול הציבור ושימש רב העיר, אב בית הדין, ונשיא הכוללים.
לאחר מות אשתו, חכם משה מאמאן נשא לאישה את מרת חנה, ובשנת תרמ"א (1881) נולד בנם, אבא מירקאדו, שהקים בית מסחר בצפת, ייסד את בית הכנסת הספרדי בראש פינה, ושימש אפוטרופוס ההקדשים. 
חכם משה מאמאן יצא לגיוס כספים עבור קהילתו והגיע לבוכרה, כשהגיע לעיר שהריסבז, התבקש מאת חכמיה, לסייע בידם למצוא מקורות לדרשותיהם. בעקבות כך הוציא לאור בשנת תרס"ח (1908) את ספרו 'זכרון משה', הכולל לקט אמרות ופירושים, מהתלמוד ומדברי דרשנים, ראשונים ואחרונים.
חכם משה מאמאן נפטר בצפת בראש חודש שבט תרס"ט (1909), ונקבר במערת האלשיך הקדוש בעיר.
ספרו 'המשכילים יזהירו' - דרשות, שנשמר בכתב יד אצל נכדו רפאל מאמאן, יצא לאור ע"י כולל 'למען דעת'.

צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד הזורע צדקה ברינה - נושא אלומותיו, לא כן הנותן בדמעה.
'הזורעים בדמעה ברינה יקצורו, הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, בא יבוא ברינה נושא אלומותיו'. - מה שנותן האדם, הקדוש ברוך הוא זורעו לעולם הבא ומוציא פירותיהם ופירי פירותיהם. ויש שני מדרגות בבני אדם. יש נותן ושמח ויש נותן וזועף.
וזה אומרו כוונת הכתוב: 'הזורעים' - רצונו לומר: הזורעים צדקה, בין 'בדמעה' - בפנים זועפים, בין 'ברינה' - שהוא בשמחה, כולם 'יקצורו' - לעתיד לבוא. אבל ההפרש הוא אותו ש'הלוך ילך ובכה' - בנתינת הצדקה, 'נושא משך הזרע' - אינו קוצר כי אם מה שזרע דווקא. והוא ש'בא יבוא ברינה' - בנתינת הצדקה, זה 'נושא אלומותיו' - רצונו לומר: אלומות רבים כנגד מה שזרע. תתבונן ותבין.
זכרון משה, חלק ב, דף צ"ו ע"א, ירושלים, דפוס עזריאל, תרס"ח (1908)
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד כשישראל באחדות, מצווה שעושה זה, כאילו עשאה זה.
'ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום' - הנה מצאנו שנצטווינו בתרי"ג מצוות, ומוכרח על האדם לעשותם, וכיצד הדבר?! - כמה מצוות שאין יד האדם מגעת להם, כגון מצוות ייבום וכו', ומצוות התלויות בכוהנים, ומצות הנהוגות בארץ ישראל. אלא מפני שישראל הם באחדות אחד - כולם כאחד נחשבים, ומצווה שעושה זה כאילו עשאה זה. זהו שאמר הכתוב: ה' עז לעמו יתן' - שהיא התורה שיש בה תרי"ג מצוות כנזכר, לזה אמר: 'ה' יברך את עמו בשלום' – דהיינו: האחדות, כשיתברכו בשלום איש את רעהו, ומצווה שעושה זה, כאילו עשאה זה, וכמו שקיימו כולם תרי"ג מצוות.
המשכילים יזהירו: חידושים ודרשות, עמ' לא-לב, הוצאת למען דעת המרכז לחקר ההלכה, ירושלים, תשנ"ב (1992).
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד שבארץ ישראל אוכל לחמה של תורה בעשירות.
'ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם' - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'אויר ארץ ישראל מחכים', והטעם מפני שהוא מקום קדוש. מכל מקום זה היכן רמוז? - שכל דברי החכמים רמוזים בתורה.
ונראה שהוא רמוז בפסוק זה. ובהקדים מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'לכו לחמו בלחמי'. זהו אומרו: ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם' - פירוש כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'אין עני אלא מן התורה ומן המצוות' - שלא תאכל לחמה של תורה בעניות כי אם בעשירות.
המשכילים יזהירו: חידושים ודרשות. עמ' ר"נ, הוצאת למען דעת המרכז לחקר ההלכה, ירושלים, תשנ"ב (1992).
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד טעם שקוראים התינוקות מסכת אבות בפני אבותיהם.
מה שנהגו התינוקות, לקרוא בשבתות העומר, פרקי אבות לפני האבות וגידוליהם. הלא דבר הוא. ויראה על פי מה שישנו בדברי רבותינו זיכרונם לברכה על הפסוק: 'מפי עוללים ויונקים יסדת עוז' - שהבנים יצאו ערבים על אבותיהם במעמד הר סיני. וידוע שהערב יכול לומר ללווה, לפרוע חובו או למלטהו מהערבות. וידוע שכל העולם לא ינצלו מדין הערבות רק במצוות התוכחה, כמו שנמצא באותו המעשה, שהביאו הזוהר הקדוש בסדר טהרה, באותו שלא הוכיח את בני עירו. יעויין שם בדבריו. ועל כן נתייסד המנהג שיהיו קוראים התינוקות פרקי אבות לפני אביהם, שמניחים להם מוסרים ותוכחות שהינם כעין התראה להינצל מהערבות. והיה זה בין פסח לעצרת לפי שלא ניתנה תורה עד שיצאו ערבים עליהם. וזהו שקוראים לה 'אבות' על דרך 'תחת אבותיך יהיו בניך'.
זכרון משה, חלק ב, דף צ"א ע" א, דפוס עזריאל, ירושלים, תרס"ח (1908)
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד שביגיעתו מוצא החלק שלימדו במעי אימו ונשכח ממנו.
'יגעתי בתורה ולא מצאתי אל תאמין'. - יבואר על פי מה שישנו בנידה: כשהתינוק במעי אמו, מלמדים אותו כל התורה כולה. כיוון שיצא, בא מלאך וסותרו על פיו, ושוכח הכל.
ולכאורה, מה תועלת בלימוד כיוון שמשכחים אותו?! - אך יבואר על פי מה שכתב האלשיך, על מה שאנו אומרים: 'ותן חלקנו בתורתך' - לפי שכל הנשמות עמדו על הר סיני, וקבלו כל אחד חלקו בתורה. ולזה אמר: 'יגעתי ומצאתי, תאמין', כאדם שמוצא אבדתו, לפי שהוא חלקו.
ולכך אילו לא היו מלמדים אותו במעי אמו, לא היה יכול להגיע חלקו בתורתו אף על ידי יגיעה, ואם לא היה שוכח, לא היה צריך להתייגע, ואם כן בטל שכר ועונש, לכך מלמדים אותו את חלקו במעי אמו.
וזה נקרא 'כל התורה' - רצונו לומר: כל חלקי תורתו, ובצאתו לאוויר העולם ישכח ואחר כך על ידי יגיעותיו, יכול למצוא אבדתו. ואם יאמר לך אדם 'יגעתי ולא מצאתי - אל תאמין', שזה מהנמנע.
זכרון משה, חלק א', דף לב ע"ב- דף ל"ג ע"א, דפוס עזריאל, ירושלים, תרס"ח (1908
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שאין לנו ריווח מן הצדקה כי אם שכר שאין מביישים לעני.
'לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים' - ידוע מאמרם זיכרונם לברכה: 'מי הקדימני ואשלם' - שאנו אין לנו שום שכר מהמצווה, שאם יעשה אדם צדקה, מי נתן לו ממון כדי שיעשה הצדקה? - הקדוש ברוך הוא נתן לו. עוד נקדים מה שידוע שהצדקה המעולה - מי שנותן לעני מאחוריו ואינו רואה פני העני כדי שלא לביישו, או נותנה לגבאי של צדקה, ואז אין לו בושת לעני.
וזה אומרו: לך ה' הצדקה' - רצונו לומר: אפילו אם נעשה צדקה, שלך היא, ש'מי הקדימני ואשלם', ואנו אין לנו ריווח מן המצווה כי אם שכר בושת הפנים, שאין מביישים לעני.
זכרון משה, חלק ב, דף פז ע"ב – דף פ"ח ע"א, דפוס עזריאל, ירושלים, תרס"ח (1908)
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד שזוכה בה, מי שאינו להוט אחר התאוות הפרטים.
'לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן' - דרך הזוללים, שמחליפים בכל פעם מאכלם להרבות התאווה, הנה בזה לא נשאר, בלתי הטעם שבחר, ואז לא נקרא עוד שמו 'מן', רק השם אשר בחר בו ...
וזה כוונתם: 'לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן' - רצונו לומר: מי שאינו להוט אחרי התאוות הפרטים, בעת אוכלו המן, רק הניחו על טעם העצמי והוא נקרא בשמו 'מן', לזה ניתן התורה, אבל לא לבעל תאווה, וזה דבר תמידי שגם היום מי שאינו בעל תאווה זוכה לתורה.
זכרון משה, חלק ב, דף ל"ד ע"ב-דף ל"ה ע"א, דפוס עזריאל, ירושלים, תרס"ח (1908)