מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם דוד פיפאנו נולד לאמו בּוּאֶנָה ולאביו חכם אברהם פיפאנו בשנת תרי"א (1851) בשאלוניקי העות'מאנית. 
ראשית תורתו בבית משפחתו, והוא נכד לחכמים אהרון פיפאנו מצד אביו, ומצד אימו לחכם הדרשן שאול מולכו. היה תלמידו המובהק של החכם באשי של שאלוניקי, החכם יהודה קובו. 
בשנת תרל"ד (1874) ייסד את חברת 'צדקה וחסד', למען עניי העיר ותלמידי החכמים שבה, וכתב קונטרס דרשות בשם 'אהבת חסד'. בשנת תרל"ז (1877) נתמנה לשמש רב קהילת יוצאי מיורקה בשאלוניקי. 
חכם דוד פיפאנו נשא לאישה את מרת סוניה, ונולדו להם: בתו דונה סלמונה ובניו אלברט (אברהם) ומאיר.
בשנת תרנ"א (1891) הוציא לאור את ספרו 'חושן האפוד' - שו"ת, ובשנת תרנ"ג (1893) הוציא לאור את ספריהם של חכם יהודה קובו בשם 'יהודה יעלה', ושל חכם שמואל בן מרדכי מאטאלון 'עבודת השם'. בשנת תרנ"ז (1897) הוציא לאור את ספרו של חכם אברהם בן יוסף הלוי בשם 'עין משפט', ובשנת תרנ"ט (1899) הוציא לאור בוורשה בהגהה מדוייקת את ספר 'תשובות הרשב"א' (ובטעות נרשם שנת הדפוס תרס"ה (1905).
בשנת תרנ"ט (1899) הגיע לעיר סופיה, בירת בולגריה, שבעקבות מלחמת רוסיה-תורכיה, כבר לא הייתה תחת שלטון עות'מאני. הקהילה היהודית שם החלה לגבש את דמותה תוך מאבקים פנימיים חריפים וחילופי דורות בין משכילים, ציונים, המשפחות המכובדות (נוטאבלים) והרבנות הראשית. חכם דוד פיפאנו שימש בפועל רב העיר במשך כשנה עד הכרעת המאבק והזמנתו של הרב ד"ר מרדכי זאב (מרקוס) אהרנפרייז לשמש רבה של בולגריה.
בשנת תרס"ה (1904) פרצה שרפה גדולה בשאלוניקי, שכילתה את רוב כתביו של חכם דוד פיפאנו, בתוכם כתשעה ספרים וקונטרסים. מכל מפעל חייו התורני, הצליח להציל רק מעט שבמעט.
בשנת תרע"ב (1912) עברה שאלוניקי לשליטה יוונית, תוך מעשי הרג שוד וביזה, שפגעו  בקהילה היהודית. חכם דוד פיפאנו מצא מקלט בעיר סופיה בבולגריה, שם הוציא לאור בשנת תרע"ג (1913) את ספרו 'אבני אפוד' - דינים ותשובות. בשנת תרפ"א (1921) התמנה חכם דוד פיפאנו לרבה הראשי של בולגריה. בשנת תרפ"ה (1925) הוציא לאור את ספרו 'חגור האפוד' ואת ספר 'שלשלת רבני שאלוניקי ורבני סופיה'.
חכם דוד פיפאנו נפטר ביום ח' כסלו שנת תרפ"ה (סוף 1924), ומנוחתו כבוד בעיר סופיה. 

אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שאין לפסול עדות מחלל שבת, במקום שנעשה להם כהיתר.
אם באים אנו לדון אחר כל עד ועד, הבא לפנינו עתה בזמן הזה, לדאבון נפשנו לא נוכל לסמוך ולקבל שום עדות, משום נברא שבעולם, כי אין לך אדם מישראל המוחזקים אלינו בכשרות, שאינו נכשל בעברות מן התורה, כאלו, השחתת זקן וחילול שבת וכיוצא, וכל שכן בעיירות כאלו, אשר במחוז הזה, שרבים המה ההולכים למלאכתם ביום השבת, מהם ברצון ובלי רצון, ומה נעשה בהם, ואין כל חדש ...
וכמותו אני אומר בנידון שלנו שכיוון שרבים מבני עמנו, השרים והסגנים, ראשי העיר, טוביה ומנהיגיה הולכים אל חנויותיהם ביום השבת, ועינינו רואות וכלות, אוי לנו, ה' הטוב יכפר בעדנו, אם כן שאר אנשי העיר נגררים אחריהם ונעשה להם כהיתר בדבר שגוף הישראלי תלוי בו.
אבני האפוד, חלק ב', סימן ד', דף קמ"ה ע"א. דפוס רחמים שימונוב, סופיה תרע"ג (1913).
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד תהילת קהל קדושים האורחים שבאו להתקבץ במקום אחד.
בית הכנסת הזה נקרא בפי כמה אנשים 'קהל קדושים אורחים', על פי קבלתם, שנוסד הבית-כנסת הזה מאנשי ישראל, אשר לא מבני הקהילות המה ... לפנים היה שמו 'לווית חן' ... כי הקהל והקיבוץ הזה, נעשה על ידי הגברת מרת גראסייה נשיא, ששמה בלשון הקודש 'חן', ובה אמר בדרשתו, מעלת תהילת האנשים, הניגשים אל ה' בקהל קדושים הזה, כולם נקבצו באו להתחבר במקום אחד, תחת היותם מפוזרים בכל הקהילות קדושים, זעיר שם זעיר שם.
שלשלת רבני שלוניקי ורבני סופיה, עמוד 5. דפוס א. אסא, סופיה תרפ"ה (1925).
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד לתקן תקנות להתיר כבלי העיגון מפני הפריצות והאכזריות.
דבר גדול עשו רבני קושטא, לתקן קידושין על תנאי, אבל זהו תקנה על להבא, אבל מה הועילו חכמם בתקנתם על כמה אלפים ורבבות נשים עגונות שהן עתה במצב מעציב ומאדיב, אשר נשארו בעירום ובחוסר כל, והתוצאות הן נוראות ואיומות, שבתוך העגונות האלה יש פרוצות וצנועות, הפרוצות יש מהן שמתנצרות, ויש מהן שתצאנה לתרבות רעה ומפקירות עצמן מדעת, ושאלה זאת המנסרת בעולמה של היהדות זה כמה שנים, לא נפתרה לגמרי עם קידושין על תנאי.
ובאמת אם נחדור לתוך הרוח ועומק תורתנו הקדושה, נוכיח לדעת שהיא תורת חיים, וחי בהם ולא שימות בהם, והנה עינינו רואים ביסודו של התלמוד ההתקדמות וההסתגלות לתנאי החיים המתחלפים והמשתנים. יש בתלמוד כמה וכמה רעיונות פרוגרסיביים, ואפילו נטייה לרפורמה. ובפרט בעניין עגונה, שהקלו אפילו בעד אחד ועד מפי עד, ואפילו עבד ושפחה, וגוי מסיח לפי תומו וכולי, ובכמה עניינים עשו הפקעת קידושין מטעם שכל שמקדש על דעת חכמים מקדש ...
האם יש יותר עשו שלא כהוגן, מאלו האנשים אשר בורחים לערים רחוקות, ועוזבים את נשיהם עגונות כל ימיהם, בלי שום אמצעיים לפרנס את עצמם, והם משביעים את יצרם וחובקים נשים נוכריות? וכן משום הוראת שעה: האם יש יותר זמן פרוץ מזמן הנוכחי, ובפרט איזה בעלים אשר מנצלים עם הדת, ודורשים סכומים עצומים כדי לגרש את נשותיהם או לחלוץ ליבמותיהם, האם יש חילול הדת יותר מזה? ... אך זאת אני רוצה להדגיש: כי אילו היו חכמי התלמוד בזמן הזה בוודאי שהיו מתקנים כמה תקנות כדי להתיר מכבלי העיגון אלו האלפים ורבבות נשים האומללות, ומה שלא תיקנו בזמנם הוא מפני שהמצב לא היה כל כך נורא כמו מצבנו היום. שבעקב המלחמות הגדולות, התחלפות גדולה באה בעולם, והפריצות והאכזריות היכו שורש בלב האנושיות. אין רחמנות. ואין מוסר ואנושיות.
לכן רבותי, רבני ארץ ישראל והגולה, די לכם לשבת מנגד בשוויון נפש ובאדישות. אחריות וחובה גדולה מכבידה עלינו במומנטים המעציבים האלו, עליכם להתאסף איזה רבנים מכל הארצות במרכז אחד, לטכס עצה ולתקן תקנות כדי להרים המכשול הזה מקרב עמנו ... כי עינינו רואות כי האנושיות מתפתחת בכל יום, ואם העניין החשוב הזה יעלה בידינו לעשות, אז לא רק שנמחה את הדמעות המרות של הנשים הצועקות ובוכות האלו, כי אם גם כן נסתום פיות המדברות גדולות נגד תורתנו הקדושה, כי כמה וכמה, יהודים ואינם יהודים, מדברים ובצדק, הזאת היא התורה שאומרים עליה שהיא תורת חיים, וצדק ויושר וכולי?! ובכן עלינו להשתדל בכל מאמצי כוחנו לשים קץ לדברים האל, ולהעמיד הדת על תילה, ולהחזיר עטרת התורה על יושנה, ולשים אותה באותו גובה הראוי לה, ואז נקדש שם שמיים ברבים.
נושא האפוד, סימן ל"ד, דף קס"ג ע"ב. דפוס רחמים שימונוב, סופיה תרע"ג (1913).
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד שרבו ההונגרים השתרש מנהגם בעיר, ולא ערערו אחריהם.
מעולם היו בה תלמידי חכמים מובהקים שמורים לכל בני ישראל. הלא מראש פה סופיאה היו ג' קהילות, רומנייום, אשכנזים וספרדים. הרומאנים היו נקראים בשם 'קהל קדושים גריגוס', האשכנזים 'קהל קדושים אשכנזים', והספרדים 'קהל קדושים פראנקוס'. כאשר כבש המלך למלכות אונגאריאה, באו היהודים אשר שם, וקבעו דירתם קהל רב מהם בעיר סופיאה, ונהגו מנהגים זרים, לא שיערום אבותינו הקדושים, וכאשר רבו האונגאריזים התחילו להתנהג כמנהג ארצם. וכאשר הלכו להם האונגאריזים לעיר קאבאלייה, נשארו המנהגים ההם בעיר. וחכמי קהל קדושים ספרדים, הבאים אחריהם בעיר הזאת, וגם אנשי העיר התושבים מקדמת דנא, לא ערערו נגד המנהג.
שלשלת רבני שלוניקי ורבני סופיה, עמוד 17. דפוס א. אסא, סופיה תרפ"ה (1925).