מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם נתן עמרם נולד לאמו רבקה ולאביו חכם חיים בשנת תקנ"א (1791) בדמשק בסוריה.
ראשית תורתו למד בבית המדרש למשפחת פרחי, מפי אביו חכם חיים עמרם בעל 'מטעמי מלך', רב ודיין, שעמד בראש בית המדרש פרחי בדמשק. בשנת תקס"ה (1805) זכה ועלה לארץ ישראל, יחד עם אביו, שחזר לעיר הולדתו צפת. בשנת תקע"ב (1812), בשל מגיפה שפרצה בצפת, עברו לכפר הנוצרי רמיש ליד העיר בנת ג'בל. לאחר מכן עבר לעיר חלב. לאחר מכן חזר לעיר דמשק, ושימש כאחד מרבני בית המדרש פרחי. 
בשנת תקפ"ה (1825), נפטר אביו של חכם נתן עמרם, ולאחר כשנה הוא יצא בשליחות כוללות טבריה לאלכסנדריה, שם שימש ברבנות מספר שנים. בשנת תקצ"ב (1832) חזר לארץ ישראל והתיישב בעיר חברון.
בשנת תקצ"ד (1834) פרץ מרד הפלאחים נגד חובת הגיוס שהטיל השליט המצרי עלי פאשה על ערביי ארץ ישראל. המעוז האחרון של המורדים, שדוכא ביד קשה, היה העיר חברון. כוחות הצבא המצרי, שפרצו לעיר, פגעו בדרכם גם ביהודי העיר, רכושם נבזז, 'מהם הרגו בקני שריפה ומהם חתכו בסיף. נשים רבות עינו וטימאו'.  
בשל המשבר, שפקד את יהודי חברון, יצא חכם נתן עמרם בשנת תקצ"ה (1835) בשליחות עדת הספרדים בחברון ועדת חב"ד לקהילות יהודיות באירופה. הוא סבב בין ערי איטליה, יוון, צרפת, אנגליה והולנד. במהלך שליחותו, התעמת עם צבי הירש להרן, בנקאי יהודי, שעמד בראש 'ארגון הפקידים והאמרכלים'. גוף מרכזי, שהוקם כדי לגייס כסף עבור מוסדות היישוב האשכנזי בארץ ישראל, ופעל למנוע משליחים לגייס כסף באופן עצמאי. בתגובה לכך, חכם נתן עמרם כתב את חיבורו 'איגרת האמונה והתפארת'. 
בשנת תר"ב (1842), השתקע בעיר ליוורנו, ובשנת תרי"א (1851) חזר לעיר אלכסנדריה, שם שימש רבם של קהילת הפרנקוס. בשנת תרכ"ג (1863) נבחר לשמש כרבה של העיר אלכסנדריה.
חכם נתן עמרם נפטר ביום כ"ט חשוון תרל"א (1870), והוא נקבר בהלוויה ממלכתית באלכסנדריה במצרים.
בין חיבוריו הרבים שהודפסו: 'נועם המידות' - ג' חלקים: דברי חוכמה ומדע, 'קניין פירות' - דיני חדש תשרי, 'קניין הגוף' - דיני אבן העזר, 'משבצות זהב - שו"ת, 'חגיגת הרגל' - דיני יום טוב שני, 'אגרת בת שבע' - אופני התגלות החוכמה, 'עוז וחדווה' - דברי למך, 'קדושת הארץ' - מעלת ארץ ישראל, 'אור תורה' - פיוטים, 'אגרת פורים', 'אגרת השונמית', 'עילוי נשמות', 'קונטרס אחרון' ו'ספר הרוחות'.

צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שלא ידמה בדעתו שרחמנות העשיר עשתה לו זאת.
הנה הכסיל יבין כי הדיבור ההוא, שיצא מפיו לטובתו, הוא היה מפאת חוכמתו, ואין זה אמת, אלא שלפי שבאותו הרגע נפתח המקור, להוריד השפע משער העליון, הוא שמועיל שעלו דבריו לרצון. ואשר יעיד על הופעתנו זאת הוא אשר אנחנו רואים כי לפעמים ימצא חן בעיני שומעיו, ואפילו בליצנות ושחוק, שמיאוס לשומעם, ולפעמים נפלאות ידבר, ולא יועילו דבריו למאומה. ...
ונראה שזהו גם עניין מאמר החכם: 'בכל עצב יהיה מותר, ודבר שפתים אך למחסור' - כלומר: הגם שתשחר פני העשיר כל היום, לא תצלח למלוכה, להקריבך אל הממלכה, שהרי לא תוכל לדעת אותו העת, אשר בו תבקש החפץ, ואם כן גם אם תעתיר אליו ערב ובוקר, לשווא אתה עמל.
ונראה שזהו גם עניין אומרו: 'שמחה לאיש במענה פיו, ודבר בעתו מה טוב' - כי הוא סובר כי שמכוח מענה פיו, הוא שהצליחו אל השגת המבוקש ההוא. אכן לא צדק בהשערתו זו, שאין זו אלא רק מאשר דיבר 'דבר בעתו' וכמדובר. ומזה הטעם תראה כי לפעמים רחוקות יבקש אדם מחברו דבר, ולא יעניינו, אם לא לאחר שכבר נלאה מלהתחנן אליו. וזה ידמה בדעתו, שרחמנות העשיר עשתה לו זאת, ליתר מה שהתמרמר לפניו. אבל לא כן, גם בלא בכי תמרורים, יופיע לו א-לוהים שערי רחמים משמי מרומים, להשים אל לבו להטות אליו חסד כהיום הזה באמצעות אותו עשיר, בכוח אותו האור, היוצא מבתי הנפש כי הוא העיקר.
אגרת בת שבע, דף ב' ע"א, אמסטרדם, תר"ב (1842)
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד אף שטעם מפריה, לא ידמה, שכבר מסרה לו המפתחות.
שכל התורה כולה, אין לך כל אות ואות, שאין עליה אורות גדולים, יבהילו הרעיונות, ואשר אתה רואה שלפעמים ילמוד האדם משנה אחת או פרשה אחת, ולא ימצא בה מאומה לחדש. אין זה מפאת התורה כי היא כלילת יופי אל הכל, שלכל אחד ואחד היא נותנת לו מעין ברכותיו, כמעיין המתגבר, מכל מה שהוא שואל. כי מי כל מין ומין חכמה, שיש בעולם - ימצא בה. והנה תמצא, שכל באי עולם עברו עליה, והטעימתם מעט דבש מפרי מגדיה, ומנופת צוף מחמדיה עד שהייתה נראית בעיניהם כאיילת אהבים, ובכל זאת אפילו בעידן חדווה, מסווה הבושה עדיין לא רצתה להסירו מעיניה. והנה זה העומד לקראתה, ומסתכל ביופייה ובהוד יפעתה, הוא מדמה בדעתו, שכבר מסרה לו המפתחות.
אגרת בת שבע, דף ב' ע"ב, אמסטרדם, תר"ב (1842)
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד שימתין שיתייבש הדיו לבדוק שלא נשתנה טעם מה שכתב.
כי כן דרכי מעולם, שלא לסמוך על דבר היוצא מתחת ידי, בעוד לחלוחית הדיו קיימת, שאגב התלהבות הקולמוס הוא נראה לעיני בעליו כי הוא מלא חכמה ודעת. ולכן אנוכי מניחו להתייבש יום או יומיים, ואז אחזור אלי פעם ופעמיים, ובאם אראה שלא נשתנה טעמו אז אסכים להעלותו על ספר, ומי שלא יעשה כן הוא דומה בעיני לשולה דגים מן הים, שכל עוד שצחצחות הים עליהם יופיע, ישמח עין רואיהם, אכן משעה שעבר עליהם זמן מה, ולא עלה סירחונם, אז יהיה בטוח שגם חוכמתו, מעולם לא תהיה מסרחת, כי לו לעולם תהיה זורחת, וכולם יכירוה כי היא משמחת א-לוהים אנשים.
אגרת בת שבע, דף ד' ע"ב, אמסטרדם, תר"ב (1842)
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד יהי רצון ללמד זכות אומץ ואיילות על ישראל בכללות.
כך נראה לעניות דעתי, נכון להליץ יושר וזכות על דוד מלכנו, ויהי רצון מלפני א-לוהי השמים, שכמו שזיכנו ה' להמליץ עליו יושר וזכות, כמו כן יעשה ויושיע, ללמד זכות, ואומץ ואיילות על כללות עמו ישראל ברחמים, ולהאיר עינינו תמיד במאור תורתו הקדושה, וגם למהר ולהחיש מחכי קץ הפלאות, אשר אליו עינינו נשואות, לבנות בית מקדשינו, ציון קרית מועדינו, ונחדש שם המלוכה, 'כי שם ציווה ה' את הברכה', 'והיה ה' למלך על כל הארץ', 'וביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד'
אגרת השונמית בתוך ספר הרוחות, דף כ"ח ע"ב, דפוס יצחק ג'אחון, שאלוניקי, תרי"ג (1853)
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שלא יסגף עצמו בייסורים קשים רק יעזוב מעשיו הרעים.
כללו של דבר מכל מה שאמרנו עד הנה: שאין הקדוש ברוך הוא חפץ בהשחתת העולם רק בקיומו, ואין חפץ שימית האדם את עצמו על-ידי תשובתו, אלא העיקר 'יעזוב רשע דרכו ואיש אוון מחשבותיו', 'ומודה ועוזב ירוחם', שכל אדם ואדם, הן בעל תורה, הן שאינו בעל תורה, ישוב מדרכיו הרעים, ויעזוב אותם עזיבה גמורה, ויתחרט בלב שלם, ויתוודה על חטאיו, כי כל המתווה על חטאיו, נמסר ביד הקדוש ברוך הוא בעצמו, ורחום הוא 'וניחם על הרעה'. ... אדם שהוא בעל תורה, ותורתו אומנותו, ועינוי נפשו מחלים ליבו ומערבב אותו, באופן שלא יוכל לעיין היטב - לא יתענה אפילו מה שקצב לו, אלא ילמוד תורה כי 'תלמוד תורה כנגד כולם' ומסגל במעשים טובים. ... וכן נראה לי שכל אדם יוכל לעשות זה אפילו מי שאינו בעל תורה, אלא שהוא טרוד בעסקיו, ובפרט בגלות החל הזה, שמוטל עליהם המיסים והארנונות, ושאר צרכי הבית המרובים, והם מוכרחים להיות כחמור למשא וכשור לעול, אם כן אל יסגפו יותר מדי בייסורים קשים ומרים, רק יעזבו מעשיהם הרעים ויסגלו במצוות.
קנין פירות, דף קצ"ד, דפוס אליעזר מנחם אוטוליגני, ליוורנו, ת"ר (1840)