מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם יוסף מרדכי סיבוני נולד לאביו אברהם ולאימו עזיזה (אהובה) בשנת תרצ"ב (1932) בספרו, שבמרוקו.
ראשית תורתו בבית הספר 'אם הבנים' בספרו, ומפי רבו, רב העיר, חכם דוד עובדיה. בשנת תש"ח (1948), כחלק מהצורך להחיות את עולם התורה, שנחרב באירופה במלחמת העולם השנייה, עבר יחד עם חברו חכם אליהו שניאור ללמוד בישיבת נובהרדוק בעיירה פולבן בצרפת מפי רבו הרב גרשון ליבמן. 
חכם יוסף מרדכי סיבוני נשא לאישה את שמחה נעמי, הם עברו לגור בעיירה טרילפור, שם היה ממקימי סמינר לבנות אך המשיך למסור שיעורים לאברכים בישיבתו בפולבן. בהמשך עברו ללפן, שם עמד בראש ישיבה לנערים במשך שמונה שנים, ומשם עברו למרסי, שם עמד בראש ישיבת 'בית דוד' במשך שלושים שנה. במקביל לימד מוסר ב'טנפל אשכנז' במשך שבע-עשרה שנה, ומסר שיעורים לבעלי בתים במקומות רבים, ובפרט בקהילת לרוז'.
בשנת תשנ"ו (1996) חכם יוסף מרדכי סיבוני זכה ועלה לארץ ישראל, והחל ללמוד קבלה בישיבת 'שובי נפשי' בירושלים בראשות חכם עזריאל מנצור, תוך שהוא מתמודד עם מחלה קשה.
חכם יוסף מרדכי סיבוני נפטר ביום כ"ח מנחם אב תשס"ו (2006), ונטמן בהר המנוחות בירושלים.
ספרו 'ים המוסר' - שני חלקים, יצא לאור לאחר מותו, בשנת תשס"ט (2009).

מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שנקדשה מחשבת נוח לאחר המבול, שהקשיב לזעקת היקום.
'וירח את ריח הניחוח, ויאמר ה' אל ליבו: לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי'. - הנה מפני אותו נחת רוח שעשה נוח בקורבנותיו לפניו יתברך, הגדיל ה' לעשות ונשבע, שלא יביא עוד מבול לעלם, והנה זכותו של נוח קודם המבול, לא הספיק אף להגן על בני דורו, ואיך עתה הספיק להגן גם על הבאים אחריו עד סוף כל הדורות? איזו סגולה היתה בקורבנותיו של נוח אחרי המבול? ... מפני מה מחשבתו של נוח נתקדשה יותר אחרי המבול, וזכותו גדל להציל כל הדורות על ידי מחשבתו הטהורה, דווקא עכשיו? - ראה נוח במו עיניו, מה שהגיע לבני דורו ככתוב: 'וימח את כל היקום, אשר על פני האדמה', והאזין והקשיב את הזעקה האיומה של כל היקום, ראה את האסון הנורא, אשר המיט האדם על עצמו על ידי מעשיו הרעים.
ים המוסר -חלק א', פרשת נוח, עמ' כ"ד, ירושלים, תשס"ט (2009)
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שחוכמתו מכוסה, ואינה נראית לעין פשוטה עד שפותח לבו.
אין לאדם להעריך מידת חוכמתו, לפי המדרגה של החוכמה, שהוא עומד בה עתה, אלא לפי המדרגה שהיה יכול לעמוד בה, אם היה משתמש בחוכמתו עד עתה, והדין נותן שהצדק איתו, כי הלא החובה הראשונה של השכל, אמרנו לעמלה, היא להשכיל, ואם אדם היה ממלא את חובתו זאת הראשונה, הלא איש אחר היה. כמה גדולה היתה היום הבנתו, כמה רחבה היתה ידיעתו, כמה זך היה שכלו, דברים הרחוקים היו קרובים אצלו, העמוקים היו גלויים לפניו, וכי מפני שהלך בטל כל ימיו, ולא השתדל להשיג, מה שהיה ביכולתו להשיג, חדלה האפשרות ממנו? כוח החוכמה בקרבו הוא, מכוסה היא מעין איש פשוט אבל גלויה היא לעין של איש מבין.
היכול היה רבי עקיבא לשער, בשעה שהיה עם הארץ, שביכולת כוח שכלו לדרוש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות? עם הארץ היה, וכוח החוכמה שלו לא נראה לאחרים וגם לא לעצמו, אבל בלבו היה טמון, וכיוון שפתח את לבו, נפתחו לפניו כל שערי חוכמה, וכן כל אחד לפי ערכו האמיתי, אשר אין ביכולת האדם לשער זאת מראש, טרם שנכנס באופני העבודה וגדריה, כמו ששנינו: 'העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא ... ונעשה כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק', כישרונות חדשים מתגלים לפניו, יכולת אחרת נראית לו, מפני שהבין את אופן הלימוד וגדרו.
ים המוסר -חלק א', פרשת לך לך, עמ' ל"ח-ל"ט, ירושלים, תשס"ט (2009)
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד שכל הבריאה כולה בית מדרש, ומה גדול ונפלא בית מדרש זה.
'מה רבו מעשיך ה' כולם בחוכמה עשית' - כל הבריאה עם כל נבראיה הרי היא חוכמה עליונה, ואין לך דבר ודבר בעולם, שאינו אומר שירה: 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו, כל דבר ודבר, כל נברא ונברא, מורה על 'כבודו יתברך', וזה גלוי ומובן לכל בר דעת, שזהו תפקידם של כל הנבראים, ושלזה התכלית נבראו, ולא לשום תכלית אחר, חובת האדם לראות על כל מדרך כף רגליו כבודו יתברך, חכמתו טובו וחסדיו, כשאדם נהנה מדבר - מה הוא מברך? הוא מביע בזה הכרתו בחסדו וטובו יתברך, אם כן הרי כל הבריאה כולה "בית מדרש", ואין לך דבר בבריאה שלא הוטבע בה, בכדי ללמד ולהשכיל את האדם, ומה גדול ונפלא "בית המדרש" הלזה.
ים המוסר -חלק א', פרשת תולדות, עמ' פ"ג, ירושלים, תשס"ט (2009)
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד מצוות משלוח מנות למי שיש לו קפידה עליו כדי לפייסו.
יסודו של פורים הוא אהבת הבריות, שתתבטל השנאה והקנאה, ורק אהבה ושלום יהיה שרוי בישראל. וזהו עניין משלוח מנות איש לרעהו, אנו אומרים בגמרא: שיהיו מחליפים סעודתם זה לזה. וכתב רש"י: זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו, ובשנייה סועד חברו עימו, והקשו על זה איך יצאו ידי חובת מצוות משלוח מנות באופן זה? - וחידש בזה ה'בית חדש': 'שכיוון שכל עניין משלוח מנות הוא שיהא שמח עם אוהביו ורעיו, ולהשכין ביניהם אהבה ואחווה וריעות, ואם כן אם יסעוד אחד עם חברו ורעהו, הרי הם בשמחה ובטוב לב משתה יחד, ופטורים הם מעתה מחיוב משלוח מנות'. מעיקרי המצווה הוא שישלח למי שיש לו טינה וקפידה עליו, וכן צריך שתי מנות, דבר חשוב, בכדי שיתפייס.
ים המוסר -חלק א', פורים, עמ' תרפ"ג, ירושלים, תשס"ט (2009)
בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מלמד לכלול עצמו בבקשת 'תן פחדך' עם האומות והרשעים.
'תן פחדך על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת, ויראוך כל המעשים, וישתחוו לפניך כל הברואים, ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם' - בבקשה זו רגילים אנחנו להתפלל על אומות העולם, השרויים בחושך, ועל הרשעים מבני עמנו, הבועטים בתורה ובמצוות, מבקשים מה' שייתן פחדו ואימתו עליהם, ללכת בדרך הישר וכו', ואין אנו כוללים את עצמנו עמהם, באשר חושבים שלנו יש פחד מה', ואימתו עלינו, אנו עוסקים בתורה ובמצוות כל היום, ובקשה זו אינה שייכת לנו. ... כמה מן הטעות לחשוב בזו הבקשה על אחרים ולא על עצמנו. נכלול גם את עצמנו, כי אין עדיין פחד ה' ומוראו על פנינו.
ים המוסר -חלק א', ראש השנה, עמ' תרט"ו, ירושלים, תשס"ט (2009)
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד איך יתבונן לחוש צער הגלות, שכלל ישראל אינו במקומו.
העשיר שהעני - מצטער על אובדן עשירותו, בן אדם שנחלה - כואב לו על העדר בריאותו, כן אנו, אילו ראינו את המקדש על מכונו והשכינה בתוכו, הכוהנים בעבודתם והלווים בשירם ובזמרם, היינו מצטערים ומתאבלים על חורבנו, אנו חיינו בלעדי בית המקדש ואין לנו צער על חורבנו. ... גם באומרנו הקינות בעניין סילוק השכינה אינן נוגעות בליבנו, כאילו מה לנו ולסילוק השכינה. ואיך לא נתבייש שלא אכפת לנו מצערו של הקדוש ברוך הוא, ובכיותיו יומם ולילה על חורבן ביתו, ועל בניו שהוגלו בין האומות. איך זה שהקדוש ברוך הוא נעשה כמו זר לנו, ולא אכפת לנו ממנו. ... והרי לו היה האדם מתבונן, אף במקצת, ומכיר את מציאותו ועצמיותו מיד היה רואה ומכיר, שבית המקדש הוא עניין שכל חייו תלויים בו, ושבלעדיו חייו אינם חיים, ומתוך כך היה מכיר בסוד בגלות, היה יודע להעריך, מה הוא זה שכלל ישראל אינו במקומו, מהו עניין 'ישראל בין האומות', ואז ודאי שעניין הבית היה כבר נוגע לו.
ים המוסר -חלק א', בין המצרים, עמ' תת"ל, ירושלים, תשס"ט (2009)