מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם יעקב מאיר נולד לאמו ולאביו כלב מירקאדו ביום ז' אדר תרט"ז (1856) בירושלים.
אביו היה מעשירי ירושלים, ועם זאת התנהג בחסידות ובפרישות. הוא הרבה לתת צדקה, ודאג שבנו יגדל על ברכיהם של חכמי ישראל. ראשית תורתו למד מפי החכם מנחם בכר יצחק.
בשנת תרל"א (1871) נעשה לנושא כליו של חכם אהרן עזריאל, זקן מקובל ישיבת 'בית אל'. בשנת תרל"ב (1872) נשא לאישה את מרת רחל למשפחת יצחקי, ובשנת תרל"ז (1877) המשיך לימודיו בביתו של הגביר עזריה די בוטון, שרכש עבורו ספרים רבים, והקדיש חדר בביתו כמעין ישיבה פרטית.
בשנת תרמ"ב (1881) חכם יעקב מאיר יצא בשליחות לערי בוכרה, ובשנת תרמ"ה (1885) יצא לצפון אפריקה. בשנת תרמ"ח (1888) נבחר לחבר ועד העדה הספרדית, ונתמנה לדיין בבית דינו של הראשון לציון החכם יעקב שאול אלישר. חכם יעקב מאיר היה מעורב בחיי המעשה בירושלים. הוא סייע בהקמת השכונות החדשות: עזרת ישראל, ימין משה ושכונת הבוכרים. עוד בשנת תרל"ט (1879), היה ממקימי בית החולים 'משגב לדך' , ולאחר היבחרו לוועד העדה, סייע בהקמת בית החולים 'שער ציון'. הוא הקים את הארגון 'התאחדות' לקרב בין ספרדים לאשכנזים, ואת הארגון 'שפה ברורה' להחייאת השפה העברית.
בשנת תרס"ו (1906) נתמנה לראשון לציון ורבה של ירושלים, אך להימנע מהמחלוקת הוא ויתר על תפקידו, ובשנת תרס"ז (1907) החל לשמש רבה הראשי של קהילת יהודי סלוניקי. בשנת תרע"ז (1917) בשריפה הגדולה שאחזה בסלוניקי, נשרפה ספרייתו, ובתוכה עמלו רב השנים בתורה, שעמדו בכתב יד. בשנת תרע"ט (1919) שב לארץ ישראל, ובשנת תרפ"א (1921) עם הקמת הרבנות הראשית, נבחר כראשון לציון וראש רבני ישראל.
חכם יעקב מאיר נפטר ביום ט' סיוון תרצ"ט (1939) ונקבר בהר הזיתים בירושלים.
חידושיו נשרפו בשרפה הגדולה שפרצה בסלוניקי בשנת תרע"ז (1917). נותרו רק חידושיו בירחון המאסף של הרב בן-ציון קואינקה, חידושיו בתוך ספרי היש"א ברכה, בספר 'פני יצחק' של חכם יצחק אבולעפיה וחידושים שפורסמו בספרי רבנים אחרים. מפרסומיו: זיכרון מאיר, תרצ"ו (1936); ו'קול קורא לעזרה', תר"פ (1920).

אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד כי קיום בחיים הוא דווקא ע"י התדבקות איש ברעהו.
אין אדם מת אלא מתוך הפירוד. ואין אדם בא לעולם אלא על ידי האחדות ... המיתה באה להם על ידי שהקדוש ברוך הוא שולח בגוף האדם את המחלה ללחום ולריב את הטבע, וכל ימי החולי לוחמים ומתקוטטים זה את זה, עד כי על ידי המחלוקת נחלש כוח הטבע וגורמת פירוד ביסודות האדם, ומתוך זה הוא מת. הנה האדם נוצר על ידי הזכר ונקבה שמזדווגים יחד באהבה וחיבה בגוף אחד. וזה אחד מפלאי ה', שהיה יכול לברוא את כל בני האדם יחד מן האדמה, ולא עשה כן. להראות, כי קיום החיים הוא דווקא על ידי התדבקות ואחיזה איש ברעהו.
דרוש בבית החולים משגב לדך, בתוך: צבי זוהר, 'אחדות היא חיים, פירוד הוא מוות', פעמים 142, עמ' 67, יד בן צבי, י-ם, תשע"ה (2015)
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד להיות לנו חכמים על דבר אמת, יודעי תורה ואנשי מדע.
בזמננו אנו, זמן ההשכלה, מחוייבים אנו להיות יודעים את כל הוויות העולם, אין אנו רשאים להיפרד ממי שהוא, רק הכל ואת כל, צריכים אנו לקלוט בתוכנו ולעשותו לחלק מאתנו. אצל עמים אחרים יש אשר ואנשי הדת הם גם משכילים בידיעות היוצאות מגדר הדת. ואצלנו לדאבוננו על פי רוב אין הדבר כן, ובשביל זה מוסרים אנו את בנינו, ללמדם חוכמות חיצוניות אצל אנשים הרחוקים מאתנו ואין להם דבר עם התורה. לו היו גם לנו חכמים על דבר אמת, יודעי תורה ואנשי מדע ויראי ה', אז גם היה לנו דור שהיה מאחד בקרבו את התורה ואת החכמות חיצוניות. אין אליהו בא להפריד ולחלק, רק לאחד את הכל ולקרב איש אל רעהו. ועוד נזכה ליום ההוא אשר אליו קיווינו, בשוב ה' את שיבת ציון.
העברי, 26/101913, עמ' 55, בתוך: מלכה כ"ץ, 'איש המזרחי או אגודת ישראל', פעמים 142, עמ' 103, יד בן צבי, י-ם, תשע"ה (2015)
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד תושבי הארץ לבוא לעזרת אחיהם, הנמלטים מערי בוכארה.
ידוע דברי ימי אחינו הבוכארים, שהיו לפנים עשירים מופלגים, ובנדיבות לבם החזיקו את כל מוסדות החסד, בלי הבדל, בארץ הקדושה מלבד מה שהיו נותנים בעין יפה להרבנים, לעניים, יתומים ואלמנות וכל קשי יום וכו'. מצבם של אחינו אלה הורע בזמן האחרון בארצות מגוריהם ברוסיה הסובייטית, והם נאלצים לרגלי הרדיפות, העינויים, המאסרים, והרעב הנורא והכבד השורר בזמן האחרון בערי טורקיסטאן ובוכארה, לשים נפשם בכפם, ולהימלט לערי פרס ואפגניסטאן, ובהימלט על נפשם הם נופלים ביד שודדי דרך אשר פושטים את עורם ואת בשרם ומשאירים אותם לנפשם בעירום ובחוסר כל, ולפעמים קרובות רוצחים אותם נפש, ורק חלק מהם מצליח להגיע לערי פרס ואפגניסטאן. ...
והם זקוקים לעזרת כל הצבור ועיניהם נשואות לתושבי ארצנו הקדושה, וביחוד לאחיהם הבוכארים הנמצאים בארץ ישראל, שהצליחו להגאל מרדיפות המציק, וה' זיכה אותם לשבת בארצנו הקדושה, שהם יהיו הראשונים לבוא לעזרתם, ואחריהם כל קהל ישראל וליישבם בה הם ומשפחותיהם.
הצעיר בימים יעקב מאיר ס"ט ראשון לציון וראש הרבנים בארץ ישראל., קול קורא לעזרת, דפוס צוקרמן, תר"פ (1920).
בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מלמד שוויתר על מחצית משרתו לרב קוק להראות ממלכתיות.
אמנם כי זה ויתור גדול מצדי. הוד מעלתך, היות ולפני מספר שנים נתמניתי לראשון לציון יחיד על פי מאמר מלך של אימפריה גדולה. עתה כשהרבנות מורכבת משני אנשים, הרי בסופו של דבר היא שלילת חצי משרתי שהיתה שייכת לי בעבר בשלמותה. אלא שכיום נשתנו פני הדברים ואנו נמצאים בשעה היסטורית גדולה להראות ממלכתיות יהודית, בעת שעמי העולם החליטו להשיב לנו את הגזלה. עלינו להיות מאוחדים, שהשגנו אותה במאמצים גדולים, ועל מנת שלא ניכשל בה, ונאכזב את אלה מידידינו, שעזרו לנו להעביר את ההחלטה בחבר העמים, וביחוד ממשלתכם, ממשלת בריטניה הגדולה.
דברי הרב יעקב מאיר לנציב העליון הרברט סמואל, בתוך: י' אלעזר, עמ' 86, הוצאת יד לראשונים בארץ ישראל, י-ם, תשנ"ז (1997)
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד שגרמנו איסור הכניסה לאחינו הרוסים, הנעים ונדים.
בפה מלא אומר, כי אנו בעצמנו גרמנו איסור הכניסה לארץ ישראל לאחינו הרוסים הנעים ונדים. על ידינו בא איסור קניית קרקעות לכל ישראל. כי זאת נהיתה מפני כי באו הגולים בהמון רב ובחיפזון ובקניית הקרקעות התנהגות במהומה ובבהלה רבה. אך לא עליהם האשמה כי מה יעשו האומללים האלה - מגורשים הם מארצם, באו למקום שלא הכירום מעולם, שפת המדינה והנהגת הממשלה לא ידעו. בנו - התושבים פה, כאשכנזים כספרדים - לא האמינו; כי היינו בעיניהם לאנשים לא נאמנים, לא רחמנים, ועל כן לא דרשו עצה מאתנו. מי הגורם כי יטילו מום בנו? אנו בעצמנו החייבים בזה.
דרוש בבית החולים משגב לדך, בתוך: צבי זוהר, 'אחדות היא חיים, פירוד הוא מוות', פעמים 142, עמ' 46, יד בן צבי, י-ם, תשע"ה (2015)
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד 'לא תעשה' בשחיטה, שכל עדה אוסרת שחיטת חברתה.
הנה במצוות 'לא תעשה' אציג לפני מורי ורבותי עניין היותר מרגיש והוא - דבר השחיטה. כי כל עדה אוסרת שחיטת חברתה בהכרזות בשוקים וברחובות לעיני הגויים. ועוד הוסיפו שוחטי ובודקי אחינו האשכנזים כי בהמה הטרפה מחמת חומרי הגאון רמ"א, זכרונו לברכה, מתירים אותה למוכרה להספרדים וקוראים לה 'פריינקעשע פלייש'. אהה! איש הנלבב הנאמן לעמו ודתו, יקרע סגור לבבו בשמעו מפי הגויים חירופים וגידופים על תורתנו הקדושה באמרם: מה התורה הזאת לכם? אם בשר טרפה היא זאת, מדוע כשרה לאלה היהודים?! ושופכים בוז על חכמינו. לעג וקלס היינו בין שכנינו.
דרוש בבית החולים משגב לדך, בתוך: צבי זוהר, 'אחדות היא חיים, פירוד הוא מוות', פעמים 142, עמ' 48, יד בן צבי, י-ם, תשע"ה (2015)