מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם שלמה בירדוגו נולד לאמו ולאביו חכם יהודה בשנת תרי"ד (1853) בעיר מכנאס שבמרוקו.
בשנת תרנ"ז (1897) נתמנה לרב ומורה צדק בעירו מכנאס. מנקיי הדעת בעירו, ספוג אהבת ישראל ואהבת הבריות, איש אשכולות שהכל בו, דיין ומחנך, נודע בצחות לשונו, והיה כותב שירים ופיוטים לעורר את לב העם.
חכם שלמה בירדוגו נשא לאישה את מרת ג'אמילה וביתו של החכם יוסף הכהן, ונולדו להם בנים ובנות.
חכם שלמה בירדוגו נפטר ביום א' ניסן בשנת תרס"ו (1906)
חכם שלמה בירדוגו חיבר את הספר 'ידא דטבחא' - הלכות והנהגות בענייני טריפות, וחלק מתשובותיו נדפסו בספר 'בשופריה דיוסף'. לאחר מותו, קיבץ בנו החכם יעקב בירדוגו את חידושיו, והוציאם בספר 'די השב ואם למסורת'.

לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד שעיקר הלימוד הוא מה שמחדש מדעתו, ולא מה שלמד מהספר.
'שמאי אומר: עשה תורתך קבע' - מזהיר האדם ואומר: 'עשה תורתך' - דהיינו: תורה שלך, שמחדש מדעתך היא שתהיה לך קבע, ולא העיקר הוא הלימוד, וזהו: 'אמור מעט' - דהיינו: הלימוד בספר תלמוד מעט, והמעשה שתחדש מפלפולך - תעשה ממנו הרבה.
די השב ואם למסורת, דף ע"ד ע"ב, דפוס יהודה ראזון, קזבלנקה, תש"י (1950)
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שוותרנות היא עיקר בעבודת ה', שניצל מקנאה, ועושה צדקה.
וותרנות היא מידה טובה עד מאוד, שעיקר גדול בעבודה, כי בהיותו ותרן יהיה שמח בחלקו וינצל מהקנאה, שלא יקנא בחברו שעשיר יותר ממנו, כמו שנאמר 'איזהו עשיר השמח בחלקו' ... וגם יהיה עושה צדקה בכל עת, ויקיים כמה נפשות מישראל, 'שכל המקיים אפילו נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא', ויהא משאו ומתנו באמונה וברצון שלם עם הבריות, מה הבריות אומרים אשרי שזה ילד, אשרי שזה גידל ואשרי שלמד תורה, שכתוב 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'.
די השב ואם למסורת, דף ע"ט ע"ב, דפוס יהודה ראזון, קזבלנקה, תש"י (1950)
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד מעלת גמילות חסדים, שאין בה חסרון כיס, ואין קץ לשכרה.
גמילות חסדים היא מצוה שאין קץ למתן שכרה, והיא מהמצוות שהאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא כמו שכתב התנא. וראוי לאדם שיזהר בה ביותר. כי מאחר שהיא מצווה שאין בה חסרון כיס, ענוש ייענש בכפלים, אם לא יזהר בה, ומאוד הפליגו חכמינו זכרונם לברכה במצווה זו עד גדר, שאמרו שהיא אחד משלושת עמודי העולם, ואמת שהשכל שופט, שרוב קיום העולם תלוי בגמילות חסדים ... כי יהיה מלווה לעני ומדבר על ליבו, ואם לא הלווהו ולא ידבר על ליבו, הנה הוא מת ברעב. כי ביקור חולים על ידי שיבקרנו, אפשר שעל ידוו תהיה רפואתו. או שימצאהו צריך תרופה וכיוצא, ויקרב לו התועלת, וכן לקבור מתים, שאם לא כן, ישאר מוטל ומושלך בארץ ורבים כאלה. ואם כן מלבד הפשט של דברי חכמינו ... נוכל לומר שגם כפי הטבע קיום העולם בגמילות חסדים.
די השב ואם למסורת, דף ע"ז ע"ב, דפוס יהודה ראזון, קזבלנקה, תש"י (1950)
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד לברך שהחיינו לספר תורה בשעת עלייתו, ולא בגמר כתיבתו.
מי שקנה ספר תורה או כתבו, מנהגינו שמברך 'שהחיינו' בשעת עלייתו לספר תורה פעם ראשונה, הגם שהיה נראה שבעת גמר הכתיבה היה צריך לברך, מכל מקום כך נהגו, ואפשר שהטעם הוא כיוון שעיקר עשייתו הוא לקרות בו בציבור, קבעו לברך קודם קריאת התורה.
די השב ואם למסורת, דף י"ד ע"א, דפוס יהודה ראזון, קזבלנקה, תש"י (1950)
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד אריכות ימים שמדבר במה ששייך לנשמה, וקיצורם בשל הגוף.
'כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה' - והוא ידוע מדברי המקובלים, שהדיבור מקצר ימיו ושנותיו של אדם כי הוא מהביל הנשמה, ועם כל זאת דיבור התורה ומצוותיה מאריך ימים.
וזה אומר: 'כל ימי גדלתי' - ירצה: סיבת שגדלתי והשלמתי כל ימי - בשביל שהיו בין החכמים, כי אף על פי שהרבתי הדברים בדברי חכמים וחידושם, עם כל זה היה לי אריכות ימים, כי הם הדברים השייכים אל הנשמה, אבל 'לא מצאתי' בענייניהם השייכים אל הגוף, שהם דברים בטלים 'אלא שתיקה'.
ואף בדברי חכמים 'לא המדרש הוא העיקר' - דהיינו: לימוד התורה שלא על מנת לעשות, אלא העיקר הוא שיהא מצטרף למעשה, 'וכל המרבה דברים בטלים מביא חטא' - דהיינו: שמביא חסרון ימיו על דרך 'והייתי אני ובני שלמה חטאים', אבל דברי תורה, אדרבא, מאריך ימיו.
על פי זה נראה לפרש דרך צחות מה שאמר הכתוב במשלי: 'אל תהי חכם בעיניך ירא את ה' וסור מרע' - הכוונה בא להחזיר את החכם, לבלתי יהיה ירא לנפשו להרבות בדברי תורה, מחשש שהדיבור מקצר ימים, ויהיה מסתכל בספר בעינו דווקא ולבבו יבין, לזה אמר: 'אל תהי חכם בעיניך' - אלא תהיה ירא את ה' - דהיינו: ללמוד על מנת לעשות, ובזה יסור מאותו רע שנמשך מריבוי הדיבור.
די השב ואם למסורת, דף י"ד ע"א, דפוס יהודה ראזון, קזבלנקה, תש"י (1950)
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד 'עורי עורי', שאבד צוררי מעל צווארי, ואפרוק עולו.
אדוני מהר ענני, מצר פדני, מגיני, למעון ביתך שובה. נפלתי בי אויבתי, שפחה נמכרתי. תוחלתי, אבדה וגם נכזבה. יחתו אויבי השחיתו, לענה ישתו. יכרתו, תבער בהם להבה: שבר תשבר אויב, מתגבר עובר, מתעבר, על ריב לא לו. לך אוחילה, נורא עלילה. קרב גאולה, יבוא שילה. משורש ישי, יקבוץ נפוציי. כל מלכים שי, לו יובילו. היכן מקדשי, חדש משושי. רוחי ונפשי, נכספה לו: ישבתי, בתוך נותי, עתה גליתי, במדבר בערבה. הראיני, בנין מכוני. סלח זדוני. נחני, ארץ טובה ורחבה. והדר, סוחרת ודר. תלבש צור נאדר, עם נהדר. נפשו חולת אהבה. שמע נא. דלה אביונה, אל נא רפא נא לה. מחה נא, צורי חטאת כתובה: אליך צורי, יערב שירי. רפא את צירי. עיני כלו. מלך במסיבו, מהרה יבוא. תאוות ליבו. צורי תן לו. יביא, רץ כצבי. יקבוץ סביבי. מבין אויבי נפלו. צור עורי עורי. אבד צוררי, מעל צווארי. אפרוק עולו. עזרא לי. תהה גואלי. אז אשא קולי. שיר לאלף ורבבה:
די השב ואם למסורת, דף צ"ב ע"ב, דפוס יהודה ראזון, קזבלנקה, תש"י (1950)
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד להחסיר קצת מעונג השבת כדי בהם לעשות צדקה.
אם יהיה האדם יורד ברשות בשומעו שמצווה להוציא המעות באכילה ושתייה וכיוצא, כגון בשבתות וימים טובים, והוא מתגבר כארי, ולא יהיה חס על ממונו, וכל מיש שיש לו פרוטה, יריצנה אצל החנווני. ותראה כמה באים יום שישי בבוקר השכם, מבטלים התפילה ללכת להכין צורכי שבת קודש, באומרם שזוהי מצווה עוברת, שמא לא ימצאו בשר ודגים וכיוצא בזה. ואם המצא ימצא דג גדול בחצי דורוס ודג קטן ממנו בשני פרנאך, הם אומרים זה כבוד שבת עדיף. ואם תאמר להם שיתנו עשרה אונקיות לעני, הם מצטערים ואומרים כי הם בדוחק ובצער, ואינם יכולים לספק מים ומזון לבני ביתם…
היש משוגע גדול מזה, שאם הוא רוצה לעשות צדקה ולענג השבת, למה יקיימו ציוויו דווקא בלגימה ולא בצדקה. הרי ודאי שלא יקבלו שכר אפילו על עונג שבת כי מגמתם למלא את נפשם. ואף אם רצה לעשות צדקה, יחסרו מעונג שבת קצת, ויעשו צדקה ויקבלו שכר על שניהם.
די השב ואם למסורת, דף פ' ע"א, דפוס יהודה ראזון, קזבלנקה, תש"י (1950)