מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם יוסף צרפתי נולד לאמו ולאביו חכם חיים צרפתי בעיר אדרינופול בתארקיה, בתורכיה על גבול יוון בולגריה.
עיקר תורתו בעירו אדרינופול, ראש ישיבת חכמים, וראשון לחכמי עירו. סדר לימודו, יום ביומו, במקרא, משנה, ברייתא ועסק הגמרא ותורתו קבע בארבע אמות של הלכה. רק לעיתות הפנאי, בערבי שבתות ובשבתות היה לומד ודורש בדברי אגדה. בדרכו ארץ ישראל, למד בישיבתו של חכם שלמה בן יצחק הלוי בסלוניקי, וכך מעיד חכם דוד קונפורטי, בספרו 'קורא הדורות', שהיה חכם זקן מעיין וחסיד, והלך לירושלים ונפטר שם. אלה, שחכם יוסף צרפתי מעיד שהיה בארץ ישראל וחזר לעירו אדרינופול.
בין חיבוריו: ספרו 'יד יוסף' - דרשות, יצא לאור לראשונה, בחייו, בשנת שע"ו (1616) בעיר ונציה, ומהדורה נוספת, לאחר מותו, בשנת ת"ס (1700) באמסטרדם. ספרים נוספים, שיצאו לאור לפני ספרו 'יד יוסף', חלקם רשומים בספר 'שפתי ישנים' של הרב שבתי בס: 'ראש יוסף' - פירוש פשטים על התורה, ו'בן יוסף' - דרושים על התורה; 'מטה יוסף' - באורים לסוגיות חמורות בגמרא, רש"י ותוספות. מה שחידש אותם בהיותו בארץ ישראל. 
חכם יוסף צרפתי נפטר לבית עולמו ביום ד' חשון שנת ת' (1640).

בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מלמד אף שהרעו לגופנו, לא מחו בידינו למול עצמנו.
'לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו' - שקשה: שאמר כמה רעות שעשו לנו המצריים, למה צווה שלא תתעב אותם? והרי עמוני ומואבי צווה שלא יבואו בקהל על דבר שלא קדמו בלחם ובמים, וכל שכן המצריים שהרעו אותנו כל כך בחומר ובלבנים ובכל עבודה קשה. - אבל הכוונה שעיקר האומה ישראלית היא עניין הנפש, ואינם מקפידים לעניין הגוף.
וכפי שכתוב: 'ויהבו גשמיהון' ולכן אף שהמצרים הרעו לגופנו, אמנם כשמלנו עצמנו ונעשינו גרים - לא מחו בידנו. אם כן, 'לא תתעב מצרי' כיוון ש'גר היית בארצו' - וזכית להיות גר בארצו, ולא מיחו בידך שלא תתגיירו. הנה מה שעינו הגוף כיצד מה היה טוב? - כי זכיתם להיותכם גרים בארצו, שהייתם קודם ערלים ועובדי כוכבים ומזלות עד שלא הייתם ראויים להגאל.
ספר יד יוסף, פרשת צו, דרוש שלישי, דף קצו ע"א. הודפס בבית הבחור עמנו-אל בן הישיש יוסף עטיאש זצ"ל, אמשטרדם ת"ס (1700).
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שנפרד לב האחים, אין ברכת אביהם יכולה לחול עליהם.
'ויקרא יעקב אל בניו ויאמר: האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. הקבצו ושמעו בני יעקב, ושמעו אל ישראל אביכם' - שקשה, כיוון שאמר: 'האספו ואגידה לכם', מה חזר לומר: 'הקבצו ושמעו'? - כבר אמר האספו. ב': למה תחילה אמר: 'בני יעקב' וחזר: 'אל ישראל אביכם'. ג': 'ושמעו', 'ושמעו' - פעמיים, למה? - אמנם יעקב אבינו, עליו השלום, כשרצה לברכם אמר: 'האספו ואגידה לכם', ואחר כך ראה כי עדיין, אף על פי שהיו אסופים הגופים יחד, אפשר שהלבבות יהיו מפורדים ומובדלים, והיה פירוד הלב ביניהם, ובמקום שיש הבדל ופירוד - לא יוכל הברכה לחול. לכך חזר לומר: 'הקבצו ושמעו בני יעקב' - הקבצו הלבבות יחד.
ואז 'האספו' - שלא תהיו צדיקים ותהיו נקראים 'בני יעקב' יחול הברכה - כי שם יעקב הוא כשאינו זכאי, שכתוב: ולא אותי קראת יעקב' אבל 'כי יגעת בי ישראל', וכפי שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'גדול השלום' - שאפילו ישראל עובדי עצים ואבנים, אין השטן יכול לקטרג עליהם, שכתוב: 'חבור עצבים אפרים - הנח לו', ואף על פי שהברכה יחול אף שתהיו 'בני יעקב' - ראוי הוא שתהיו צדיקים, 'ושמעו אל ישראל אביכם' - עד שיוחס שם ישראל עליכם.
ספר יד יוסף, פרשת חיי שרה, דרוש שלישי, דף כ"ט ע"א. הודפס בבית עמנו-אל בן הישיש יוסף עטיאש זצ"ל, אמשטרדם ת"ס (1700).
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד דיינו, שקנינו האחדות אפילו לא נתן לנו את התורה.
'אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו התורה: דיינו.' - קשה. שמה תועלת היה לנו בקרבתנו לפני הר סיני אם לא נתן לנו התורה?! - אלא שלפני הר סיני קנינו האחדות, שכתוב: 'ויחן שם ישראל נגד ההר' ואמרו חכמינו זיכרונם לברכה: כל המסעות במחלוקת 'ויסעו ויחנו', וכאן - אין כך.
'אלו קרבנו לפני הר סיני' - שקנינו האחדות, אף ש'לא נתן לנו תורה דיינו' - להגן עלינו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'גדול השלום' - שאפילו ישראל עובדי עבודה זרה כביכול, אין מידת הדין יכול עליהם, שנאמר: 'חבור עצבים אפרים - הנח לו'.
ספר יד יוסף, פרשת חיי שרה, דרוש שלישי, דף כ"ט ע"א. הודפס בבית עמנו-אל בן הישיש יוסף עטיאש זצ"ל, אמשטרדם, ת"ס (1700).
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד שלא תחול על המקבלים אותה, אם לא ימצא בהם הכנה.
טעם הגלות להיות אמת, שהתורה צורה זכה ודקה מן הדקה, ולא יוכל לחול על המקבלים אותה, אם לא ימצא בהם הכנה, והאדם הוא בעל יצר הרע, ואין בו הכנה לקבל זאת הצורה הדקה. לכן ולסיבה זו, לא יוכלו לקבלה שום אחת מאומות העולם, לכך הוצרך הקדוש ברוך הוא להכניעם ולשעבדם בעבדות מר ארבע מאות שנה כדי שימצא התורה הכנה לחול, שהתורה נמשלה למים - מה המים אינם עומדים אלא במקום נמוך - כך התורה. וזאת הסיבה אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו, עליו השלום: 'ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה, וגם את הגוי אשר יעבודו, דן אנוכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' - הורה שסיבת הגלות כדי שיצאו ברכוש גדול משם, שהיא התורה שהיא רכוש גדול מכל רכושי הגוף, שמצד הגלות יצאו מוכנים, ויצאו בהכנה לקבל התורה שהיא רכוש גדול מכל שאר רכושים, ולכך לא אמר רכוש רב.
ספר יד יוסף, פרשת בשלח, דרוש שלישי, דף קל ע"ב. הודפס בבית עמנו-אל בן הישיש יוסף עטיאש זצ"ל, אמשטרדם, ת"ס (1700).
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד מעלתה שארץ ישראל בהר, ואין שולט בה העיפוש.
מעלת ארץ ישראל גדולה עד מאוד: אם בענייני הגוף, אם בענייני הנפש. אם בענייני הגוף - שאוירה ומימיה ופרותיה משובחים כמו ששבחה התורה פירות ארץ ישראל; אם בענייני הנפש - שאוירה של ארץ ישראל מחכים, ולזה כיוון הנביא באומרו: 'ובל יאמר שכן חלתי העם היושב בה נשוא עון' - הפליג בשבח ארץ ישראל, להיות שהיא גבוה מעל גבוה וארץ הרים, וכתבו הרופאים: שהדר בהר הוא בריא ואינו כדר בעמק, ששולט העיפוש בו, אם כן להיות ארץ ישראל בהר - בל יאמר השוכן בה חליתי רק יהיה בריא, אולם הרי שהיא שלמה בעייני הגוף. ואם בענייני הנפש: 'העם היושב בה הוא נשוא עון' - שכל ההולך ארבע אמות בארץ ישראל מתכפרים לו עוונותיו.
ספר יד יוסף, פרשת וישלח, דרוש רביעי, דף נ"ה ע"ב. הודפס בבית הבחור עמנו-אל בן הישיש יוסף עטיאש זצ"ל, אמשטרדם ת"ס (1700).
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד להדמות לשורשים להיות ביישנים, רחמנים, גומלי חסדים.
טבע הענפים להדמות לשורשם, ויש ג' שורשים שמהם נשתלשלו האומה הישראלית: הם אברהם יצחק ויעקב, אברהם היה גומל חסד: 'ויטע אשל' - אכילה שתיה לוייה. יצחק היה רחמן, עד שריחם אפילו על עשו שהיה רשע מרוב רחמנותו ... ויעקב היה תם וענו וביישן, וכן אמר לרבקה: 'אולי ימושני אבי, והייתי בעיניו כמתעתע', וחשש לבושה וכלימה שיגיענו, וכן נתבייש מעשו על מה שעשה לו - שלקח בכורתו וברכתו, והשתחווה לו ועשה עצמו עבד לפניו. אם כן, כל שיש בו ג' סמנים הללו, שהוא טבע השלושה שורשים שהם אבות העולם הוא מהם מטבע הענפים להדמות לשורשים.
ספר יד יוסף, פרשת ויגש, דרוש שלישי, דף ע"ח ע"א. הודפס בבית הבחור עמנו-אל בן הישיש יוסף עטיאש זצ"ל, אמשטרדם ת"ס (1700).