מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם משה סולאם נולד לאמו ולאביו בעיר גרדאייא שבאלג'יריה. 
רבם של ישראל בחבל מזאב בדרום אלג'יריה. שימש כמנהיגה הרוחני של הקהילה, חכם, דיין, מורה צדק, שוחט ובודק במשך חמישים שנה. הרביץ תורה ברבים בבית מדרשו, בביתו בעיר גרדאייא בחלקו הצפוני של מדבר סהרה. בין תלמידיו העניים, פרנסם כאב, ישבו על שולחנו החומרי והרוחני. היה נוהג לעורר את תלמידיו בשעות הלילה הקטנות 'שעת רחמים' ללימוד למען לא תשכח תורה מישראל. השתדל ללמדם הלכות שחיטה כדי שבכל מצב יוכלו לשחוט לעצמם דבר שיענה על צרכיהם מצד פרנסה ומצד מגורים, בעיר זרה ללא יהודים וישמור על יהדותם. מעיינותיו פרצו חוצה, ותלמידיו גדלו והיו רבנים, שוחטים, חזנים ומוהלים באלג'יריה ומחוצה לה. את ספרי תורה כתב בעצמו, ואף את העור קילף ועיבד במו ידיו, וכן ייצר את הדיו והכל בהקפדה ובדקדוק. היה חזן מוכשר. כתב שירה ופיוט וחי בצניעות תוך הסתפקות במועט.
חכם משה סולאם נאסף לבית עולמו בחג שבועות, בזמן קריאת עשרת הדברות, 'ומשה עלה אל הא-לוהים', עלתה נשמתו ביום ו' סיון תשט"ז (1956). הילולה מתקיימת בבית כנסת 'אהבה ואחווה' בגבעת שמואל.
חכם משה סולאם כתב שני ספרים: 'ספר ידי משה' - דיני שחיטה; 'ספר וישמע משה' - דרושים.

לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד שאם עולה בדעתו איזה חידוש, צריך לכותבו שלא ישתכח.
באותו המעמד היו כל נשמות ישראל עומדים כמו שכתוב בפרשת אתם ניצבים: 'כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום, ואת אשר איננו פה עמנו היום', וכל נשמה קיבלה חלקה מתורה ומצוות, בשביל כך אמרו חכמנו זיכרונם לברכה: חייב כל אדם, אם עלה בדעתו איזה חידוש, צריך לכותבו ואם לא כתבו ונשכח נקרא מוליד וקובר, וכתוב: 'אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין' - דהיינו מי ששומע דברי מוסר מפי חכמים וכותבו שלא ישתכח, סוף שאותו מוסר ידברו בו חכמנו זיכרונם לברכה, ויהיו שפתותיו דובבות, וזהו: 'בקרב חכמים', ומילת 'תלין' - כמו 'נפשו בטוב תלין' שאומרים עליו: זכרונו לברכה לחיי העולם הבא, בשביל שכתבו תמיד יזכיר על טוב.
ספר וישמע משה, הקדמת הרב המחבר. דפוס חדאד עידאן כהן צבאן, ג'רבה, תשט"ז (1956).
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שהקדים 'העונה שלמה' לדוד, שנענה דוד בתשובת שלמה.
נתקשיתי בחרוז פזמון 'שמע קולי' שאומרים אותו ביום תענית ציבור וליל כפור, שכל החרוזים סידר אותם בסדר הדורות, הקודם קודם, ובדוד ושלמה אמר: 'והעונה שלמה רב שלומות, וגם דוד אשר שר לך במעלות' - הקדים שלמה לדוד. אף על פי שיראה, שהקדים שלמה כדי שיהיה החרוז מבטא אחת, שלומות - מעלות, אף עלפי כן כל מה שמצינו לדרוש, דרוש וקבל שכר:
יראה לי על מה שדרשו זיכרונם לברכה בסנהדרין ק"ז על פי 'עשה עמי אות לטובה': אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: מחול לי אותו עון. אמר לו: מחול לך. 'עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו'. אמר לו: בחייך איני מודיע אבל אני מודיע בחיי שלמה בנך. בשעה שבנה שלמה בית המקדש, ביקש להכניס הארון לבית קודש הקודשים, דבקו שערים זה בזה. אמר כ"ד רננות, ולא נענה. אמר 'שאו שערים ראשיכם, והינשאו פתחי עולם, ויבוא מלך הכבוד', ולא נענה. כיוון שאמר 'ה' א-להים, אל תשיב פני משיחך, זכרה לחסדי דוד עבדך' - מיד נענה. באותה שעה נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה, וידעו כל ישראל שמחל לו הקדוש ברוך הוא על אותו עון.
למדנו מכאן שעניית דוד תלויה בעניית שלמה, ואפשר שזה היא כוונת מסדר החרוז: 'העונה שלמה' תחילה, שנענה שלמה תחילה, ואחרי כן ידעו שהקדוש ברוך הוא מחל לדוד, בשביל כך הקדים שלמה תחילה, אם יראה בעיני ה'.
ספר וישמע משה, עניינים נפרדים, עמ' קטז. דפוס חדאד עידאן כהן צבאן, ג'רבה, תשט"ז (1956).
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד אלו המצוות, שאנו עושים נחשבים לנו כקורבן.
'איש אשר מצא כלי זהב, אצעדה וצמיד, טבעת, עגיל וכומז לכפר על נפשותינו לפני ה'. - אפילו בזמן הזה, שאין לנו מקדש ולא כהן שיכפר בעדנו, אף כאן המצוות שאנו עושים נחשבים לנו כקורבן. ומונה והולך מה הם המצוות 'איש אשר מצא כלי זהב' - רומז למצוות המעולות, שנחשבים ככלי זהב:
תחילה, הנותן צדקה לעניים הגונים. ולא משום שנטה למות, אלא 'זהב' - ראשי תיבות: זה הנותן בריא. שנית, 'אצעדה' - שהוא צועד ברגליו לעשות גמילות חסדים כגון הלווית המת וביקור חולים והכנסת כלה וכיוצא בהלוך הרגלים. 'וצמיד' - דהיינו שהוא משתתף עם הציבור בצרתם, ואפילו אם הוא שלום עליו ואינו בצער, אף כאן יצטער עמהם, ולא יאמר שלום עליך נפשי, ולאו דווקא צבור אלא אפילו רק אחד מישראל, צריך להצטער בצערו. 'טבעת' - דהיינו אם יראה אנשים נפרדים זה מזה, או איש ואשתו, ידבק אותם יחד להיות נחשבים כאחד על ידי מתיקות לשונו, ויהיה נחשב מתלמידיו של אהרן רודף שלום ואוהב שלום. 'עגיל' - יהיה שוקד ומסביב על עניין העניים, למצוא להם טרף, אם לא במעותיו, ברגליו ובפיו לקבץ להם. ... 'כומז' - עלה חשבונו חסד הכולל – דהיינו: יעשה חסדים לקיים מה שנאמר: 'הגד לך אדם מה טוב ואהבת חסד.
ספר וישמע משה, דרוש א' עמ' ח-ט. דפוס חדאד עידאן כהן צבאן, ג'רבה, תשט"ז (1956).
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד 'ואת אחיכם קחו', שהם גולים בארבע פינות הארץ.
'כי לולא התמהמנו כי עתה שבנו זה פעמיים' - יראי השם מצטערים על עיכוב הגאולה, ומצפים ומקווים למתי תבוא, כמו שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה בנוסח התפילה: 'כי לישועתך קיווינו כל היום' ואומרים שהעיכוב מצדינו. וזו היא מילת 'כי לולא התמהמהנו' בתשובה - אלמלא פתחנו בתשובה מקודם, כבר 'שבנו זה' גאולה שנית של חורבן שנחרב 'פעמיים'. ...
'ויאמר אליהם ישראל אביהם' - הוא אבינו מלכנו, ישראל סבא, ונותן להם עצה טובה לתקן מעשיהם. 'אם כן אפוא, זאת עשו קחו לכם' - מהרו סגלו מצוות ומעשים טובים ... 'ואת אחיכם קחו' - דהיינו: פייסו זה לזה, ותשימו שלום ביניכם, מלשון: 'קח את אהרן', אזי אל שדי יתן לכם רחמים ירחם עליכם, וישלח לכם את אחיכם, שהם גולים בארבע פינות הארץ, ונפוצות יהודה יקבץ. אמן כן יהי רצון.
ספר וישמע משה, דרוש יג עמ' מו-מז. דפוס חדאד עידאן כהן צבאן, ג'רבה, תשט"ז (1956).
בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מלמד שאלמלא קמו לסייע לצרפת, אבד העולם במלחמה.
הקדוש ברוך הוא מתקנא על שפיכות דמים, וזו ממצוות הטבעיות, שההורג ייהרג כמו שכתוב: 'שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם א-להים עשה את האדם', וזאת האומה הרשעה, שהיא תמיד מעוררת מלחמות, בוודאי דמים רבים ישפכו בעונות. בשביל כך מתקנא, כביכול, ומעורר ליבות בני אדם להיות ריעים ואוהבים זה לזה, אפילו אינם קרובים. ... חובה על בני האדם, מצד קיום העולם להיות ריעים ואוהבים, שאם יבוא אדם רשע להתגרות ברשע על חברו, יבוא רעו לעוזרו.
כמו שאירע בעניין זאת המלחמה הנוראה, שאלמלא לא נתעוררו, המלכים שלושה, לסייע זה לזה, והשם יתברך הצליח דרכם כדי להתקיים העולם, היתה מאבדת כל העולם.
ראו שנתגרו על מלכות צרפת היא מלכות לא-פראנץ, שהיא ידועה ומפורסמת, מלכות אמיתית רחמנית 'וכל העולם יגידון יעידון' על רוב מעלת מידותיה, והשם יתברך נתן שפע טוב במלכותה, וכל העולם שתחת מלכותה, שוקטת במנוחה, לא שטן ולא פגע רע, וכל המלכים זולתה תמהים על מנוחתה ושלוותה, ותמיד זאת המלכות הרשעה של אלמאן מתגרית בה.
ספר וישמע משה, דרוש ב' עמ' י-יב. דפוס חדאד עידאן כהן צבאן, ג'רבה, תשט"ז(1956).