מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם אברהם הלוי נולד לאמו ולאביו מרדכי בשנת ת"י (1659) במצרים.
למד בישיבה שיסד אביו במצרים, בעיר רוזטה (כיום: רשיד). אחרי עליית אביו לירושלים, שימש כראש הישיבה. חכם אברהם הלוי שימש כדיין וכפוסק, ונבחר להיות ראש רבני מצרים בקהיר. לימים זכה ועלה אף הוא לירושלים.
חכם אברהם הלוי נפטר בשנת תע"ב (1712). יום פטירתו אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום ז' באדר, שכל נשמות חכמי ישראל כלולות במשה רבינו.
חכם מרדכי הלוי חיבר את ספר התשובות 'דרכי נעם'. תשובותיו נדפסו בקובץ 'גינת ורדים', ועניינים פרשניים והלכתיים אחרים שכתב, נאספו בספר 'גן המלך'. תלמידו, חכם ישועה שבאבו, כתב פירוש והערות ל'גינת ורדים', ואלו נדפסו בספר 'פרח שושן'. ספרו 'גינת ורדים' הוא בעל השפעה עצומה על חכמי כל ישראל.

אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד, שהיורד מקריאת התורה, יתן דרך ומקום לחברו העולה.
שניים שעושים מצווה אחת, והאחד כבר עשאה, והשני עתיד הוא לעשותה, שראוי להקדים ולתת כבוד למי שעתיד לעשות מצוה יותר על מי שכבר עשאה, כגון שאחד ירד מלקרוא בתורה והלך לשבת במקומו וחבירו עולה לקרוא בתורה, ושניהם שווים במעלתם ושקולים הם זה כזה, שראוי לו לאותו שכבר קרא וירד להתעכב, ולתת דרך ומקום לחברו העולה לקרוא בתורה, שהיורד מן התיבה כבר פעל ועשה מצוות הקריאה, והעולה לקרות - עתיד הוא לקרות, ולו משפט הבכורה והכבוד על חברו.
גינת ורדים, חלק אורח חיים, כלל א, סימן כג, עמ' מג', הוצאת ישמח לב, ירושלים, תשס"ח (2008)
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד למתענה יחיד לברך על בשמים, שמברך על תיקון העולם.
נשאלה שאלה זאת מאחד מרבותינו החכמים, עיר שהכל בה עץ יפה ופריו, החכם השלם כבוד מורנו הרב יצחק בן סהל, ישמרו צורו ויחיהו, על פתגם מה שאמר מרן טור אורח חיים סימן תרכ"ד: שאין לברך על בשמים במוצאי יום הכפורים שיחול להיות במוצאי שבת, והטעם לפי שאין בו נשמה יתירה, מפני התענית, כי לפי טעם זה נמצא, שהמתענה תענית חלום בשבת שאין לו לברך על הבשמים בהבדלה, ודבר תמוה הוא כי לא כן העם עושה.
ואני בעוניי אומר לקיים המנהג שיש חילוק בין יחיד המתענה לרבים המתענים, כי יחיד המתענה אף על גב שלגביו אין הטעם של נשמה יתירה, כיוון שהתענה, מכל מקום הרי העולם אכלו ושתו והתענגו על רוב שלום, ויש להם נשמה יתירה, ואם כן שייך יפה לברך על הבשמים, שיש לומר על מנהגו ותיקונו של עולם הוא מברך.
גינת ורדים, חלק אורח חיים, כלל א, סימן ח, עמ' טז-יז, הוצאת ישמח לב, ירושלים, תשס"ח (2008)
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שנותן מחצה לקרוביו ומחצה לעניי העולם.
מי שיש לו עניים קרובים, נראה שיכול לחלק הצדקה שדרכו ליתן: מחצה לקרוביו ומחצה לעניי עולם. וראיה מפרק ח' של פאה, משנה ו', שלמדנו: 'נוטל מחצה ונותן מחצה'. היה לו דבר מועט - נותן לפניהם והן מחלקים ביניהם. ועיין בתשובות רבי דוד בן זמרא המודפסות, סימן קמ"ז.
גינת ורדים, חלק אורח חיים, גן המלך, סימן ע, עמ' כו, הוצאת ישמח לב, ירושלים, תשס"ח (2008)
בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מלמד שאינם בקיאים בעבודה זרה, ואין לחוש לנגיעתם.
כתב מרן בשולחן ערוך יורה דעה סימן קכ"ה דין י': 'היה גוי נושא כלי פתוח ובו יין וכו', אם הוא מלא - אסור בהנאה, שמא נגע בו וכו''. לעניות דעתי נראה, שכיום, שגוים לא בקיאים בטיב עבודה זרה, לא יהב נפשם ליגע ביין, ואין לחוש שמא נגעו כל מקום שאין לחוש שיגנוב או ישתה ממנו. ולכן כל כגון זה מותר אפילו בשתייה.
גינת ורדים, חלק אורח חיים, גן המלך, סימן ד, הוצאת ישמח לב, ירושלים, תשס"ח (2008)
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד שאין כבוד להיות התורה יחידה, וראוי שיעמדו שלושה.
היו נוהגים שאחד עומד ומשמר הספר, שאין כבוד להיות התורה יחידה, והוא היה החזן, ונראה שהוא היה הקורא ומשמיע לעם, ומעמידים עוד שנים עמו: אחד לימינו ואחד לשמאלו. ונראה שהעולה לקרוא בתורה יעמוד לימינו, ועוד אחד יעמוד לשמאלו, כדי לעשות רמז לשלושה אבות. ואף על פי שאין זכר, להצריך שלושה בספרים ראשונים, מכל מקום ראוי לעשות כדברי מסכת סופרים, שהיו אחרונים, ובקיאים הרבה במנהג שתפשו בו ישראל אחר חתימת התלמוד.
גינת ורדים, חלק אורח חיים, גן המלך, סימן נא, עמ' כב, הוצאת ישמח לב, ירושלים, תשס"ח (2008)
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שהמתחכם הרבה עם רבו נחשב כתלמיד חבר.
כתבו התוספות בפרק 'כל היד' דף י"ד עמ' ב' וזו לשונם: 'ועוד יש לדקדק מה שאמר רבי חייא לרבי: 'אף אתה עשיתו כתם' ולא אמר: 'אף אתה, רבי, עשיתו כתם' - למד מזה, שבזקנותו היה, שהיה תלמיד חבר, כמו שאמרנו בשלהי 'מי שמת': 'בן עזאי - תלמיד חבר של רבי עקיבא היה, שאמר לו: שב אתה, ולא אמר לו: שב מורי'. עד כאן לשונם. משמע שאם היתה שמועה זו בבחרותו של רבי חייא לא היה יכול לומר לרבי בלשון זה ש'אף אתה עשיתו וכו'. מכאן אנו למדין שתלמיד שמתחכם הרבה עם רבו, אף על פי שרוב חכמתו ממנו - נחשב כתלמיד חבר.
גינת ורדים, חלק אורח חיים, גן המלך, סימן צג, עמ' ל, הוצאת ישמח לב, ירושלים, תשס"ח (2008)
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד שיסמוך החכם על מה שרגיל לזכות הרבים בעירוב שעושה.
במצרים יגן עליה א-להים נוהגים חכמי הקהילות שבכל בתי הכנסיות כאשר יום טוב חל בערב שבת לעשות עירובי תבשילין בעד כל הקהל, לפי שיש הרבה מן הקהל שאינם בקיאים בעשיית מצוות עירוב, ומכריזים בקהל שמי שלא הניח עירוב יסמוך על החכם.
ופעם אחת שאלני חכם אחד ששכח לעשות העירוב כהוגן על ידי זיכוי אחרים כמשפט. ולעניות דעתי נראה להקל בדבר. וכמעט אני אומר שכיוון שהוא רגיל לערב תמיד על ידי הקהל, שאין צריך לזכות עוד על ידי אחר ... שהלכה כדברי המקל בעירוב שיש לנו לומר שכיוון שהוא מורגל לכוון להוציא בעירובו את אחרים נחשב כאלו זיכה להם עירובו על ידי אחרים. ... לפי שבזיכוי זה שמזכה את אחרים להסמיכם על עירובו, אין לו בזה שום חסרון, וזה נהנה וזה אינו חסר כלום, שהנאת העירוב ממילא באה לאלה האחרים מבלי שיפסיד זה העושה כלום. אם כן יפה מצאנו להחשיב כאילו זכה להם על ידי אחרים.
גינת ורדים, חלק אורח חיים, גן המלך, סימן קכ, עמ' לז-לח, הוצאת ישמח לב, ירושלים, תשס"ח (2008)