מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם אברהם בלעיש נולד לאמו ולאביו שלום ביום י"ח אב תקל"ג (1773) בתוניס, עיר הבירה של תוניסיה.
גדל בקהילת הגראנה - קהילת יוצאי ליוורנו בעיר תוניס, והיה תלמידם של חכם שלמה בר דוד חיים מלאך, חכם שמואל משה הכהן, חכם יעקב אבוקאייא וחכם שלמה דוד, שסמכו ידיהם עליו. נשא לאשה את נעמי, ונולדו להם שלושה ילדים: שלמה, רחל אריה ודבורה ונטורה.
חכם אברהם בלעיש היה מקורב לשררה וזכה בעשירות. יוצא ובא בביתו של מושל העיר חמודה ביי, ואף שימש גזברו. כל זאת לא עמד לו, בשנת תקס"ח (1808), עת התהפך עליו הגלגל, ונאלץ לברוח בחוסר כל מתוניס, בעקבות המהומות כנגד מושל העיר, בהם נבזז רכושם של תושבי תוניס, הנתינים הזרים, היהודים והנוצרים. 
בשנת תק"ע (1810) חכם אברהם בלעיש זכה והגיע לארץ ישראל והתיישב בירושלים, שם חי בעוני רב. בשנת תקע"ז (1817) יצא בשליחות לאירופה. בין התורמים להצלחת מסעותיו היה המלך ויטוריו אמנואלה הראשון, מלך סרדינה ופיימונטה. חכם אברהם בלעיש הגיע לניס בצרפת, ושימש כרב הקהילה היהודית כעשרים שנה. בשנת ת"ר (1840) עבר ללונדון, שם שימש כרב הקהילה הפורטוגזית.
חכם אברהם בלעיש נפטר בשנת תרי"ג (1853). יום פטירתו אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום ז' באדר, שכל נשמות חכמי ישראל כלולות במשה רבינו.
בין חיבוריו הרבים שיצאו לאור: 'תבואות יקב' - תורה וש"ס, 'אחרית לאיש שלום' - פירוש לשולחן ערוך, 'עפרות תבל' - קהלת, 'פתח הבית' - דרושים, 'באר לחי רואי' - מוסר, 'יד אבשלום' - על הטור אורח חיים ושו"ת, 'רווח והצלה' - שירים. בנוסף חיבר תפילות, דרשות ושירים, שיצאו בחיבורים נפרדים לכבוד מלכי הארץ ושריה. חיבוריו תורגמו לצרפתית, איטלקית וגרמנית.

אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד אל תמנע הטוב לעשות אותו, וקנה לך חבר נאמן בבריתו.
אהוב בנפשך כל איש: עשיר ואביון, דל וריש, כי הזמן כצפעוני יפריש: זה ישפיל וזה ירים, כי שופט א-להים. רדוף שלום, ואל תשלח מדנים בין אחים ואחות ובין אבות ובנים, וגיל תגיל בשמחת חופת חתנים, וצדיקים ישמחו ויעלצו לפני א-להים. בסבר פנים יפות תקבל כל בריה, גם בלשון זהב, נופת צוף, בלי רמיה, כי לשון רכה תשבר גרם אויב-ידו-נטויה. ויפל ה' א-להים. כל מה שתמצא בכוחך קנה לך אוהבים, וגלה סודך לאחד מהם; לא לרבים. ושמור פתחי פיך מאנשי ביתך כי הם אויבים: אח לא פדה יפדה איש לא יתן לא-להים. אם יש לך יכולת לעשות טוב - אל תמנע אותו. וקנה לך חבר טוב, נאמן בבריתו, ואל תנחם חברך כשמתו עוד בביתו. מה זאת עשה א-להים.
באר לחי רואי, עמ' 16, הוצאת אנטון אדלר פון שמיט, וינה, תקצ"ח (1838)
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שאם ידקדק בעניים, לא יוכל לעשות צדקה מימיו.
'שומר רוח לא יזרע, ורואה בעבים לא יקצור' - כי אם האדם ידקדק בעניים, ויאמר: זה נראה בעיני שהוא ראוי ליתן לו ואינו רמאי, וזה רמאי ואיני נותן לו, לא יוכל האדם לעשות צדקה, כי האדם יראה לעיניים וה' יתברך רואה ללבב. אפשר מה שנראה בעיניך שהוא ראוי הוא רמאי, ושנראה בעיניך שהוא רמאי אפשר שהוא ראוי ואינו רמאי, כמו אדם שרוצה לזרוע השדה שלו ושומר שמא יבוא הרוח ויפזר העפר מעל הזרע ולא יצמח עוד הזרע. אם כן, כשתהיה זאת המחשבה בדעתו לא יוכל מימיו לזרוע. וגם כן אדם שרוצה לקצור שדהו ורואה כל היום בשמים שמא יבואו העבים ויריקו גשם על הקציר שלו ולא יתייבש ונפסד, אם כן לא יוכל לקצור, ממחשבתו בעבים. כך אתה, העשיר, אם תעלה מחשבה זאת בדעתך ותאמר שמא זה ראוי ליתן לו וזה אינו ראוי ליתן לו, לא תוכל לעשות צדקה מימיך. אלא כל עני שיבוא לך אל תשיב אותו ריקם והנח הדבר ביד הא-להים ויחשבה לו צדקה.
עפרות תבל, עמ' 64, הוצאת המחבר, לונדון, תר"י (1850)
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד כוח השופטים לעשות רע, ומיראתם אין מנחם לעשוקים.
'והנה דמעת העשוקים, ואין להם מנחם, ומיד עושקיהם כוח, ואין להם מנחם' - הנעשק, בטבע החומר שלו, תמיד נפשו תהמה ויחם ליבו בקרבו, על העושק שעשו לו. ונוספה לו צרה: אפילו שיש אנשים צדיקים באותו הדור, ורואים את העשוקים, דמעתם על לחייהם, בשביל העוול שעושים להם, ומן הראוי אלו הצדיקים שבדור כשרואים זה העוול שעושים להנעשקים ועיניהם ייזלו דמעה - היה להם לנחמם ולדבר על לבם. אפילו כך, אלו הצדיקים שבדור אינם מדברים פיוסים ותנחומים להעשוקים. וזאת צרה נוספת בטבע הלב של העשוקים, כי 'אין להם מנחם'. והאמת עם הצדיקים שבדור, משום שיש להם יראה מהעושקים, משום שמא ישמעו העושקים שהם מנחמים את העשוקים, ויאמרו להם: אמת עמכם העושקים. או עושים רע גם לצדיקים שמנחמים את העשוקים משום: 'ארץ נתנה ביד רשע פני שופטיה יכסה' - אלו השופטים, ויש להם כוח לעשות רע לכל, וזה דבר רע הנעשה תחת השמש.
עפרות תבל, עמ' 24, הוצאת המחבר, לונדון, תר"י (1850)
בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מלמד מצווה לאהוב את הנוצרים ולדרוש שלומם כי אחיך הוא.
ככל הנוגע לאחינו הנוצרים, נביאי ה' והתורה מצווים אותנו לאהוב אותם ולדרוש בשלומם, וכפי שאנו אכן מתפללים בבתי הכנסת שלנו לשלום הממשלה ולרווחתה. אנו מצווים לאהוב אותם כפי שאנו מצווים את אחינו היהודים, מכיוון שה' מכנה אותם אחינו בתורתו הקדושה: 'לא תתעב אדומי כי אחיך הוא'. ...
דברי ה': 'לא תשנא את אחיך בלבבך', מוסבים גם על הנוצרי, בהיותו אחינו. מפי הנביא ירמיה נצטווינו: 'ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה, והתפללו בעדה אל ה'. רבי חנינא סגן הכוהנים אמר: 'הווה מתפלל בשלומה של מלכות', ובמיוחד אנחנו מחויבים להתפלל לשלום הממשלה, במדינות שבהן אנו זוכים לחירות וחופש לשמור את דתנו הקדושה, כמו באנגליה.
פרח שושן בית לוי, מודעה וגילוי דעת, הוצאת מקינטוש, לונדון, תרמ"ד (1884)
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד שאין תכלית האמת, אלא שידע שהוא אמת.
כל אדם שישים תכלית החכמה, דבר אחר זולתי החוכמה, ויאמר לאיזה דבר נלמד, אלא כדי שנשיג בו זה הכבוד, וזה הוללות על האמת, ועל לימוד כזה אומרים חכמים: 'שלא לשמה', כלומר שיעשה המצוות וילמוד וישתדל בתורה לא לאותו הדבר בעצמו אלא בשביל דבר אחר. והזהירו החכמים על זה, ואמרו: 'לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם', והם רומזים למה שביארתי לך, שאין לשום תכלית החוכמה: לא לקבל כבוד מבני אדם, ולא להרוויח ממון. ולא יתעסק בתורת השם יתברך להתפרנס בה, ולא תהיה אצלו תכלית לימוד החוכמה אלא לדעת אותה בלבד, וכן אין תכלית האמת אלא שידע שהוא אמת והתורה אמת ותכלית ידיעתם לעשותם.
פרח שושן בית לוי, דרוש למעלת גודל השלום, עמ' 61-60, הוצאת מקינטוש, לונדון, תרמ"ד (1884)
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד קל וחומר בגאולה אחרונה, שנתן דיבורו בברית עם משה.
'אשר הוצאתיך מארץ מצרים' - זה יהיה לכם למשיב נפש, כי על גלות מצרים לא נתתי דיבורי בברית אלא עם אברהם לבדו, שאגאל אתכם ממצרים ברכוש גדול, וקיימתי בריתי ודיבורי כאשר ראיתים. וקל וחומר בגאולה אחרונה, שנתתי דיבורי בברית עם עבדי משה: 'אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' א-להיך ומשם יקחך', ועם כל הנביאים פה אחד שאגאל אתכם מארבע כנפות הארץ, וכל אותם הנחמות שבוודאי תאמנו - כמו שהוצאתיך מארץ מצרים, כך אגאל אתכם משעבוד מלכויות.
אחרית דבר לאיש שלום, דרוש יקרה היא מפנינים, דף יד עמ' ב, דפוס האחים סעדון, ליוורנו, תקצ"ד (1834)