מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם אברהם אנקאווה, המכונה רבי אב"א נולד לאמו ולאביו חכם מרדכי בשנת תקס"ז (1807) בסאלי שבמרוקו.
למד תורה מפי חכם רפאל ביבאס, בסאלי. לימים, שימש ברבנות בעיר סאלי יחד עם חכם יצחק בן סוסאן הלוי.  
בשנת תר"י (1850) ברח לאלג'יריה מפני מוסלמים, שרצו להענישו על שהחזיר ליהדות נערה שנלכדה בידם. הוא התיישב בתלמסאן. בשנת תרי"ב (1852) עבר למוסקר, שם שימש כרב הקהילה וכדיין. בהמשך עבר לאוראן.
חכם אברהם אנקאווה נפטר ביום ט"ז חשוון תרנ"א (1890).
הוא כתב חיבורים רבים, ובהם 'כרם חמור' - שו"ת, 'חמר חדת ועתיק' - קבלה, 'זכור לאברהם' - דינים, 'מיני תרגימא' – ביאורים להגדה, 'מלל לאברהם' - דרושים. 

אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שעיקר המצווה לבקש מחילה ממי ששונא לו.
צריך לדעת שמי שציער את חברו בדברים, צריך לפייסו דווקא, ולא יחשוב לשלוח לו ממון רב ועל ידי זה יתפייס ולא צריך לבזות עצמו לילך לבקש ממנו מחילה. כי הממון, בזה, לא יועיל ולא יציל. וצריך לפייסו. ועל זה אמרו בש"ס: 'כי ביום הזה יכפר עליכם'. ...
'עברות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר, אבל עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו'. - לא כמו שעושים בהרבה מקומו, שערב יום הכיפורים, האהובים הולכים זה אל זה ומנשקים זה לזה, זה אומר תמחול לי וזה אומר תמחול לי, בחושבם שזהו עיקר מצוותם, ומעולם לא היתה להם שנאה כלל - אבל האחרים, שבאמת שונאים זה את זה, אין שום אחד מהם מבקש מחברו, שכל אחד מחשיב עצמו גדול מחברו, ואין ראוי לבקש מחילה ממנו.
מלל לאברהם, חלק ב', דרוש לשבת תשובה, דף קסח עמ' ב', דפוס שלמה בילפורטי וחברו, ליוורנו תרל"ה (1874)
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שאין זו גאווה לעשיר לשמוח בחלקו להשפיע טוב ביד אחרים.
ועיקר העושר לא נתנו הקדוש ברוך הוא אלא על הדרך הנזכרת למעלה, שהוא בשותפות עם העני, וצריך לתת לו 'די מחסורו אשר יחסר לו', לומר אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. ללמדך שכל הפנים שווים הם לפניו יתברך, ועל כן לא יאות לו להתגאות. אבל לפעמים יאות לו העשיר להיות שמח ונראה לפני בני אדם, ובאמת אין זה גאווה, אלא לרוב השמחה שהוא שמח במה שחלק לו ה' וחננו להיות הוא כלי להשפיע ביד אחרים, דהיינו אם היה עושה צדקה בסתר, שהוא הצדקה המעולה.
ועל זה אמר החכם: 'כי את כל מעשה הא-להים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע'. ודרשו רבותינו זיכרונם לברכה בחגיגה: ... 'מהו אם טוב ואם רע? - זה הממציא לעני בשעת דוחקו'. וזה 'בשעת דוחקו' יש לפרשה 'בשעת דוחקו' של עני, שגם אם הוא עני בלאו הכי, ולעולם הוא דחוק, הלא לפעמים ירבו עליו מתנות מבני אדם, ובין לבין שיוציאם אינו דחוק. ויש לפרשה 'בשעת דוחקו' של העשיר המלווה עצמו, שאף שהיה באותה שעה דחוק, גבר על יצרו והקדים המצווה והניח ביתו ריקם, שבלי ספק שכרו של זה כפול ומכופל ואין לו קצבה.
מלל לאברהם, חלק א', פרשת משפטים, דף ע"ה עמ' א', דפוס שלמה בילפורטי וחברו, ליוורנו תרל"ה (1874)
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד לומר דברי תורה בזמן שמתחנך הנער למצווה של תפילין.
מודעת זאת כי מנהג ישראל תורה שבזמן שנתחנך הנער למצווה זאת של תפילין, אשר היא גרמה לדחות יצר הרע, לומר קצת דברי תורה תוך קהל ועדה, להודיע לכל באי עולם, אשר כמו שאנחנו משתבחים בו יתברך כן גם הוא משתבח בנו.
מלל לאברהם, חלק ב', דרוש לתפילין, דף רפ"ז עמ' ב', דפוס שלמה בילפורטי וחברו, ליוורנו תרל"ה (1874)
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד שלא להלעיג בפני ההמון מה שכתב הלומד מקוצר דעתו.
'צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ' - אמרתי לקוצר דעתי שכוונת הכתוב ללמד דעת ומוסר השכל על דבר הרע הרואים בזממנו זה. הן בעוונותינו, שכמה בני אדם, ההולכים בתורת ה' ללמוד וללמד, ושוקדים על לימודם באמת וישר, ולפעמים כותבים מה שחננם ה' לקוצר דעתם באמת ואמונה. ואחריהם, הלומדים דבריהם, מלבד אשר מבזים את דבריהם ומחשיבים אותם לעמי הארץ, מלעיגים עליהם לפני ההמון, שאינם מבחינים בין טוב לרע, ונמשך מזה כמה חילול השם וחילול התורה בפה ההמון, שאומרים מכיוון שאנחנו רואים תלמידי חכמים, אשר מפיהם אנו חיים מבזים זה את זה, גם אנחנו לא נאמין עוד לשום אחד מהם, כיוון שאין אנחנו יכולים להבחין בין טוב לרע לאמת האמת עם מי. ואוי לעיסה שבעלה מעיד עליה, רחמנא ליצלן. ויותר טוב שלא נאמין עוד לשום אחד מהם. ונמשך מזה כמה הפקרות בעולם, רחמנא ליצלן מזו הדעה.
אזי הקדוש ברוך הוא כדי להודיע משפטו הישר בעולמו, כביכול נותן לב לאותם המלעיגים על דברי אותו המחבר החדש, להיות רודפים אחריו ללמוד את דבריו אות באות, ובודקים עד מקום שידם מגעת, עד אשר יבררו אותם כפי דעתם כמטהר וכמצרף כסף, והנשאר בדברי אותו המחבר נקי ובר, יצא עליו קול שדבריו הם אמת וצדק, ואחרי דבריו לא יטו ימין ושמאל.
וזהו כוונת הכתוב: אם תרצה לידע שהדברים הם אמת וצדק, אם תראה שאחריהם רודפים, את אותם דברים שכתב, ונשאו ונתנו בם יומם ולילה, מזה תכיר ותדע שדבריו צדק צדק. אבל צריך אותו המצרף ומנקה את דבריו להיות כוונתו לשמים, שעל ידי זה יהיה לימודו סם חיים, וכמו שסיים 'למען תחיה וירשת את הארץ', שהוא העולם הבא, שאין לפניו לא קנאה ולא קנטור.
מלל לאברהם, חלק א', פרשת שופטים, דף קמ"ז עמ' ב', דפוס שלמה בילפורטי וחברו, ליוורנו תרל"ה (1874)
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שלא יהיו דברי המנהיג מקובלים, אלא אם הוא עניו.
'ואתה תצווה את בני ישראל, ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד' - שכיוון שמשה רבנו, עליו השלום, לרוב ענוותנותו, הקטין עצמו ואמר לקדוש ברוך הוא: 'מחני נא מספרך אשר כתבת' לכבוד ישראל, על כן אמר לו הקדוש ברוך הוא: כיוון שזכית לגודל הענווה, שהקטנת עצמך ואמרת 'מחני נא' בשביל ישראל, 'אתה תצווה את בני ישראל' - שהם התלמידי חכמים שבדור, להנהיג הדור וללמדם ענווה כמוך. שעיקר קיום תורה ומצוות לא יתקיימו אלא במי שהוא עניו. וכמו שאמר הש"ס שהתורה נמשלה למים, שאינו הולך אלא למקום מדרון, כן התורה לא תמצא אלא במי שמחשיב עצמו כעפר לדוש. על כן הזהירו לצוותם על זה, שלא יהיו דברי המנהיג, מקובלים בפי שומעם אלא אם הוא עניו. והוא שאמר 'ואתה תצווה את בני ישראל' - שהם תלמידי חכמים, הראויים להיקרא בשם ישראל.
מלל לאברהם, חלק א', פרשת תצווה, דף ע"ח עמ' א'-ב', דפוס שלמה בילפורטי וחברו, ליוורנו תרל"ה (1874)
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד שעיקר הגאולה תלוי בצדקה, והיא מכלל התשובה.
ומכלל התשובה, צריך כל אדם, אפילו בשאר ימות השנה, להיות גומל חסד עם כל בני ביתו, ולתת צדקה מממונו מדי יום יום, שלא יעבור עליו יום אחד בלי צדקה. שעיקר הגאולה וביאת משיחנו תלויים בה, וכמה שנאמר: 'ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה' - לומר, שביום ראש השנה ויום הכיפורים נידונים על הצדקה, שהוא עיקר הגאולה ... ולדעת רבי אליעזר בתשרי עתידים להיגאל. ובפרט מצוות הכנסת אורחים וללוותם דבר טוב.
מלל לאברהם, חלק ב', דרוש לשבת תשובה, דף קע"ב עמ' א', דפוס שלמה בילפורטי וחברו, ליוורנו תרל"ה (1874)