מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם שלמה שמאמא נולד לאמו ולאביו יהודה בעיר תוניס שבתוניסיה. 
משפחת שמאמא היתה משפחה עשירה מאוד, וחכם שלמה שמאמא זכה להקדיש עצמו ללימוד תורה. רוב תורתו למד מפי רבו חכם אליהו בלעיש.
חכם שלמה שמאמא נשא לאישה את מרת עזיזה לבית קרייף, ונולדו להם שלושה ילדים: יהודה, נסים ונתן. 
חכם שלמה שמאמא נפטר צעיר לימים, ביום כ"א תמוז תקס"ו (1806).
חיבורו 'שורש ישי', הכולל פירושים למסכתות התלמוד, יצא לאור אחרי מותו בסיוע אחיו יצחק חי. את שם הספר בחר, ככל הנראה, אחיו של חכם שלמה. המילה 'ישי' נוצרת מראשי תיבות 'יהודה שלמה יצחק', לרמוז על כבוד הבנים, חכם שלמה ויצחק, לאביהם יהודה, על חכם שלמה, מחבר הספר, ועל יצחק, המוציא לאור.

מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד אף למחסר ממונו מצוות כיבוד אב ואם עדיפה.
'כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך' - בירושלמי דורש: 'מהונך' כמו 'מחונך' - משמע, שהקפיד הקדוש ברוך הוא על כיבוד אב ואם יותר מכבודו, שבכבודו הוא אומר: 'כבד את ה' מהונך' - דהיינו: מחונך, שמשמע ממה שחננך, כלומר אם יש לו ממון - חייב, ואם לאו - פטור. ובכיבוד אב ואם נאמר: 'כבד את אביך ואת אמך' - שמשמע, בין שיש לו ממון ובין שאין לו. והיכן שאין לו - חייב לחזר על הפתחים לזון את אביו ואת אמו.
הקשה אלי החכם השלם ... רבי אליהו בלעיש, ישמרהו צורו ויחייהו, שלפי מה שכתבו התוספות: העדפה היא כפי מה שאנו קוראים 'מחונך' - שלשם אתה נותן ממה שחננך, דהיינו: משלו אתה נותן לו, ואין אתה חסר כלום. ואם לא נתן לך, אין אתה נותן לו. אבל באביך, משלך אתה נותן לו ואתה מחסר, שאין זה שלו אלא שלך. ואף כשאין לך, מחזר על הפתחים. ואף למי שאמר משל אב, מכל מקום מחסר משלו, שמבטל מלאכתו. עד כאן תורף דבריו. ומדבריו אלה למדתי פירוש מהרש"א, זיכרונו לברכה, בזה הלשון: שכבר ציווהו בו רבים, ועכשיו נוח ודבריו מדויקים בדקדוק נבון.
חכם שלמה שמאמא, שורש ישי, מסכת קידושין, דף ס"ו עמ' ב', הוצאת דניאל ושמואל סעדון, ליוורנו, תקס"ט (1809) מתוך 'החכם היומי'
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מבאר ללמד בנו אומנות של תורה, שהיא גם מלאכת שמיים.
רבי נהוראי אומר: מניח אני כל אומנות שבעולם, ואיני מלמד את בני אלא תורה, שאדם אוכל משכרה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ושאר כל אומנות אינן כן - כשאדם בא לידי חולי או לידי זקנה או לידי יסורין ואינו יכול לעסוק במלאכתו, הרי הוא מת ברעב, אבל התורה אינה כן - אלא משמרתו מכל רע בנערותו ונותנת לו אחרית ותקווה. ...
ואני הצעיר נראה לי שכוונת רבי נהוראי בזה באומרו אומר קדוש: 'מניח אני', 'ואיני מלמד אלא תורה' - רצה לומר: אומנות של תורה, שגם זאת חביבה לו משאר מלאכות, שהיא גם כן מלאכת שמים, כגון כותב ספרים, או מלמד תינוקות, שמביאם לחיי העולם הבא, ואגבה עומדת מצוות עשה: 'ושננתם לבניך - אלו תלמידים'.
חכם שלמה שמאמא, שורש ישי, מסכת קידושין, דף צ"ה עמ' א', הוצאת דניאל ושמואל סעדון, ליוורנו, תקס"ט (1809) מתוך 'החכם היומי'
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד שיקנה התורה במלאכות התורה ובלימוד התלמידים.
ובזה נכספה נפשי וגם כלתה לקשר סוף המסכת עם ראשה והוא ש'האשה נקנית' - זו תורה, על דרך הפסוק: 'אמור לחכמה אחותי את'. 'בשלושה דרכים: בכסף' - אם היה עשיר, אז יכול ללמוד ותלמודו מתקיים בידו, שאם אין קמח אין תורה. אך בעשירות והנחלקים בית שמאי ובית הלל, שלא יעשה מלאכתו קבע לצבור כסף לרוב כי די לו 'בדינר ובשווה דינר' לבית שמאי, רצה לומר: מה שהיה לו, דרך כבוד ומלבושים נאים לפי כבודו. ולבית הלל לא כן, אלא אפילו 'בפרוטה ובשווה פרוטה', ולפי עצמו אמר כפי שמצאנו בגמרא, שהלל היה מחלק לפעולתו לחצאין: חלק לצדקה וחלק לו ולבני ביתו, שהיה מסתפק במועט. ולזה אמר: 'אף בפרוטה' - רוצה לומר: אף שיסתפק במועט וילמד - די לו בזה.
עוד אומרו 'בשטר' - רוצה לומר: סופר, 'ובביאה' - רוצה לומר מלמד תינוקות, שמביאם לחיי העולם הבא. וכדעת רבי נהוראי שכתבנו. ואז באלה הוא נגאל ותורה נקנית לו ומתקיימת בידו, כיוון שיש לו במה להסתפק.
חכם שלמה שמאמא, שורש ישי, מסכת קידושין, דף צ"ה עמ' א', הוצאת דניאל ושמואל סעדון, ליוורנו, תקס"ט (1809) מתוך 'החכם היומי'
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד שהגדול הלימוד, כשרוצה לבחור במעשה הטוב.
וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד נשאלה שאילה זו בפניהם תלמוד גדול או מעשה גדול. נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול. נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה.
הקושי שיש בדבריהם מבואר, וכבר תמהו המפרשים הלא בספרתם. ועוד אוסיף משלי קושיה, שלפי דבריהם, היכן מופיע עניין זה - שלימוד גדול, שמביא לידי מעשה? אדרבה, אמור ההפך - שמעשה עדיף, שבוודאי למד. ...
ונראה לי לפרש דבריהם כפי מה שעלה במצודתי בקושייתם, קודם חזותי לתירוצם. ונראה לי שהוא תירוצם, והוא שקושיית הש"ס שם כך שוודאי כשאומרים 'קיים', היינו על ידי לימוד. ואם כן, איך אומרים לימד? לא אמרנו ולא עלה על דעתו לחלק בין 'לעצמו' בין 'לאחרים'?
והנה, זה תירוץ השאלה: זה ללמוד, וזה ללמד. שללמוד לעצמו - בוודאי מעשה עדיף. כלומר מה שאומרים 'קיים', הוא עדיף ממה שאומרים 'למד', שהרי כשאומרים 'קיים', בוודאי למד. אבל ללמד אחרים, תלמוד עדיף, כלומר, כשאומרים 'למד', עדיף על מה שאומרים 'קיים', שהרי משתמע מ'קיים' שבוודאי למד, אבל 'לימד אחרים' לא משתמע ממנו. אבל 'לימד', משתמע ממנו הכל, שלימד אחרים, ובוודאי הוא למד, ומשתמע ממנו מעשה, שלימוד מביא לידי מעשה כנזכר למעלה. ...
אבל אם אומרים 'למד', אף על פי שמביא לידי מעשה, מכל מקום זה לא מתחייב, כי הבחירה ביד האדם. אלא שרצה לומר שהרוצה לבחור במעשה הטוב אינו מתקיים בידו אלא על-ידי התלמוד, שבלי זה לא ידע אנוש ערכי המצוות פירטותן, ודקדוקיהן על בוריין. וזה שאמר: 'לא המדרש הוא עיקר אלא המעשה. 'עיקר' - שמא יש נאה דורש ואינו מקיים.
חכם שלמה שמאמא, שורש ישי, מסכת קידושין, דף ס"ט עמ' א'-ב', הוצאת דניאל ושמואל סעדון, ליוורנו, תקס"ט (1809) מתוך 'החכם היומי'