מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם רחמים חיים יהודה ישראל נולד לאמו ולאביו חכם מיכאל יעקב ביום בח' תמוז תקע"ה (1815) בעיר רודוס. 
ראשית תורתו מפי אביו בעל ה'שנות ימין', וסבו חכם חיים יהודה בעל ה'קול יהודה'.
בשנת תרמ"ה (1885), בהיותו בן שבעים, החל לכהן כרבה של רודוס, במקום חכם רפאל יצחק ישראל, שעלה לארץ ישראל. בניו היו רבנים אף הם. אחד מבניו, חכם ראובן אליהו ישראל, שימש ברבנות ברודוס. 
חכם רחמים חיים יהודה ישראל נפטר בט"ו ניסן תרנ"ב (1892) ונקבר ברודוס.
הוא חיבר פירוש למסכת מנחות וכן כתב תשובות הלכתיות. כל אלה נדפסו בספר 'בן ימין'.

מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מצווה לבנו, שיסדר כתביו ויחברם בשם אביו, ויזכה לבנים.
עוד זאת אני מצווה אותך בני היר"א (חכם ראובן אליהו ישראל), ה' ישמרך ויחייך, שאחרי מותי, בתורתי תהגה בטוב טעם ודעת (ואם אפשר בחברת תלמיד חכם אחר עמך מה טוב ומה נעים), ותברר כל מה שכתוב אצלי בשיטה על מסכת מנחות ודרשות, המעט הוא אם רב, להיות מסודר אצלך, שאפשר ברוב הימים תמצא אופן להוציא לאור ולחבר את האוהל, אוהלה של תורה, להיות חיבור אחד, ויקרא שמו בישראל 'בן ימין', בן רגל אביו, החומץ בן יין, זיכרונו לחיי העולם הבא, ויהיו שפתותי דובבות בקבר. ואפשר שבזכות זה, תזכה להיות לך בנים זכרים לעבודתו.
בן ימין, צוואה מחיים, דף ז' עמ' א', דפוס חברת עץ החיים, סלוניקי, תרנ"ו (1896)
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מצווה לבניו להישמר מעשות מחלוקת עם שום אדם.
עוד אנכי מצווה אתכם בני ידידי, הישמרו לכם מעשות מחלוקת עם שום אדם, ולעולם תהיו מן 'הנעלבים ואינם עולבים', והנה עיניכם רואות איך ינאצוני חינם, שונאיי וקרוביי יותר מכולם, 'יפטירו בשפה יניעו ראש', והיה לאל ידי לשלם להם כפעולם וכמידתם או לפחות להוכיחם על פניהם.
ולא עניתם דבר, 'אם לא שיוויתי ודוממתי', כי אמרתי עוונותיי גרמו לי. כן תעשו גם אתם, ויאמרו עליכם אוחזים מעשה אביהם, ויקוים בכם מקרא שכתוב: 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'.
בן ימין, צוואה מחיים, דף ו' עמ' ב', דפוס חברת עץ החיים, סלוניקי, תרנ"ו (1896)
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
פוסק לתלמידי חכמים לסייע לקהל ולשלם מס המלך עבור בניהם.
כיוון שהבעלי בתים, עיניהם צרה בתלמידי חכמים, טוב הוא לתלמידי חכמים לסייע כדי שלא יתנו עיניהם בו ... כל שכן בעבור בניהם, שכעת איני מוצא בהם מקום פטור, ובפרט בעת צרה כזאת, כי הן צבור עני, וכשל כחם לפרוע חובותם, ויש לאל ידם לתלמידי חכמים הנזכרים, אף גם זה לסייע בעד עניי העיירה, שוודאי חייבים הם לשלם לפחות בעד בניהם, ואין פוטר אותם. ...
שהקהל משיבים על זה, שהן אמת שאתם פטורים על עצמיכם מן הדין. אבל כיוון שהמלך שואל מאתנו גם על בניכם הקטנים, שהם בכלל המניין, וגובה מאתנו עליהם, דיינו לפרוע על נפשכם, אבל על בניכם, לא מן השם הוא שנפרע, אנחנו עליהם, ולא אתם אביהם, אשר כוח בידכם לפרוע עליהם, שדי והותר מה שאנחנו פורעים על העניים ובניהם, כי רבים המה.
בן ימין, סימן ה
בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מחייב המורה לגדור ולתקן שיהיו כל האומות שוות באחווה.
יש לחוש משום איבה עם הנוצרים, ובנו היה מעשה, זה שנתיים ימים שחלינו פני הדיס'פוט אפנדי לבטל מנהגם, שהיו נוהגים לעשות צורת יהודי ביום אידם, ולעשות בו משפטי נקמות, על מה שתלו לנביאם. וגם שבאותם הימים היו דורשים בבית תפילתם, שינטרו בלבם איבה ושנאה עם היהודים, וירדפו אחריהם להכותם ולקללם, ועל ידי זה לא היו יכולים היהודים ללכת באותן הימים ברחובותיהם, ובשווקים מאימת הערלים המסקלים אותם באבנים, ועל הכל ביקשנו מאתו, והוא אזר כגבר חלציו, לבטל המנהגים האלו מקרב עמו באמור להם: 'אם אבותם חטאו, ואינם - מה לנו עם בניהם? ומאז והלאה לכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו.
אך גם הוא נתרעם עלינו בימים ההם על המנהג הזה של פורים, וכה אמר לנו: 'שלכם רעה משלנו, כי הלא אנחנו יש לנו צד לנקום נקם מכם, יען אבותיכם הרגו את נביאנו, ונפקוד עוון אבות על בנים. אך אתם עשיתם באויביכם המן ובניו כאות נפשכם, והוא לא חטא עמכם אלא במחשבה לבד, שזמם לעשות ולא עשה, ואם כן על מה תכו עוד תוסיפו סרה. ומה כל החרדה הזאת לכם - וכהנה דיבר דברים המכאיבים לבות שומעיהם, ולא מצאנו ידינו ורגלינו די השיב לו וכדי בזיון. ...
בזמן הזה אין נסתר דבר מהעמים, כי היהודים בעצמם מגלים להם כל מסתרי עבודתנו בכל מכל כל מה שלא היה מקודם. ועוד כי בזמן הזה רצון אדונינו, המלך ירום הודו, שיהיו כל האומות שוות באחווה, כמו שכתב בספר 'יפה ללב' שם, ועל כן לפי הזמן החדש ולפי המקום, החיוב מוטל על המורה לגדור ולתקן, שלא יתבזה כבודו יתברך, וישראל עמו, בין העמים חלילה.
בן ימין, סימן א
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מורה לבטל מנהגם, שנחסרו הדורות, והכל לפי הזמן והמקום.
מזה שנים רבות זה המנהג פה עירנו להביא לבית הכנסת בפורים מערכות עצים וקורות, והקטנים באים לבית הכנסת, וכל אחד קרדומו בידו, ותבקע הארץ לקולם בעת מקרא מגילה, וכמעט רוב אנשי הקהל אינם יכולים לשמוע מקרא מגילה כדבעי, וגם הגדולים רגליהם לרע ירוצו להכות בכל כחם. ...
ועל כל אלה, ויותר מהמה, רחש לבי לבטל המנהג הזה מכל וכל, שלא להכות בשום עת וזמן. ותרתי וחיפשתי בספרי דברי רב אם יש מקום ושורש למנהג זה, ועל מה אדניו הוטבעו. ...
זה עומד לנגדנו מה שכתב הרב כהנא רבה, זיכרונו לברכה, בספר מדרש אליהו דף ח"ן סעיף ד' וזה לשונו: 'גם יובן עם זה מנהגם של ישראל, כשמזכירים המן בקריאת המגילה מכים ברגל בארץ, והוא לרמוז שמכה ומשפיל בעקבותיו להמן, שהוא מהקליפה עבה שבעקבים, וע"י כך מגיע חולשה ותשות כוח להקליפה, ונמצא שמנהגם של ישראל יש להם שורש, ועל כן כתב הרב בעל המפה, זיכרונו לברכה, שאין להלעיג על שום מנהג של פורים, יען כי לכל מנהג יש לו שורש וענף'. עד כאן לשונו.
אולם גם לזה יש לדון ולומר, שהוא דווקא בדורות ראשונים, שכשרים הדורות, וכל כוונתם לשם מצווה וביראת ה' על פניהם. לא כן עתה, שנחסרו הדורות, והשיאו העניין לדבר אחר, להנהיג שחוק והיתול בבית ה'. זאת ודאי אומר ולא אפחד, שאם היה רואה הרב, זיכרונו לברכה, מנהג דורנו זה, ורוב חרפתנו, הוא היה נאזר בגבורה לבטלו, משום כל אלו התקלות היוצאות ממנו, כמו שכתבתי בעניותי, ועל זה נאמר 'אין לנו עסק בנסתרות', ומקבלים שכר על ביטולו, שהכל לפי הזמן והמקום.
בן ימין, סימן א