מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם ידידיה מונסונייגו נולד לאמו חנה ולאביו חכם רפאל אהרן בפאס שבמרוקו.
אביו של חכם ידידיה, חכם רפאל אהרן, שימש כדיין בבית הדין בפאס. בשנת ת"ר (1840), אחרי פטירת אביו, חכם ידידיה מונסונייגו  נבחר למלא את מקומו. 
חכם ידידיה מונסונייגו נשא לאשה את מרים ונולדו להם כמה ילדים, ביניהם חכם יהושע מונסונייגו, מחבר הספר 'שבילי משפט', יהודה, ובת בשם חנינה. שני ילדים בשם יעקב ורפאל-אהרן, נפטרו בילדותם.
חכם ידידיה מונסונייגו נפטר ביום א' כסלו תרכ"ח (1867) ונקבר בפאס.
חיבוריו של חכם ידידיה מונסונייגו  שנדפסו הם 'דבר אמת', המאגד תשובות הלכתיות, ו'קופת הרוכלים', ספר ליקוטי הלכות מדברי הפוסקים. חיבור אחר שלו, 'קרבן בני אהרן', נמצא עדיין בכתב יד.

אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מתיר לברוח לבית תפילת גויים כדי להינצל מתפיסת הנושים בו.
יהודי שהיו עליו חובות הרבה, שנושים בו, ולא היה לו במה לפרוע ולהינצל מן התפיסה, וברח לו ורץ להיכנס בבית תפילתם, שהם לפי דיניהם אין יכולים לתופסו, ורצו אחריו כשראו אותו מרחוק, וקדם ומצא בית תפילתם סגורה, ואחז בידו סיפי הפתח וצעק שהוא בבית תפילתם, ונתאספו עם רב וגערו בשוטרים, והוכרחו להניחו לבטח, וניצול מהתפיסה, ותוך כדי דיבור הרהר בליבו שמא חטא על שנשתמש מצילה של עבודה זרה.
השיב מהרי"ו, שאין בידו עוון אשר חטא לאחוז בקרני בית תפילתם כדי לינצל מהתפיסה. וסיים הרב הד"ט, שאף משום הפסד ממון בלבד אין איסור בדבר, ועוד שמניעת תביעה, שלא יתבעוהו בעלי חובות, אינה בכלל איסור, באופן שהתיר בפשטות.
קופת הרוכלים, עבודה זרה, עמ' 177, הוצאת אוצר יהדות המגרב, לוד, תשנ"ד (1994)
בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מלמד שאין איסור ללבוש בגדי גויים לתועלת ידועה.
'מלבוש שצורתו שווה לשל גויים וערלים, מותר לישראל ללובשו אם הולך לדבר מצווה, ואפילו אם יש בדבר ספק נפשות'. - הרב סמא דחיי, חלק יורה דעה סימן ז.
ובזה הליץ טוב הרב עזריאל דאיינא על הרב שלמה מולכו, שהיו מרננים אחריו שהיה הולך בטכסיס גויים, שאין איסור רק כשעושה להידמות להם ולא לתועלת ידועה, אבל כשעושה כדי להתראות לפני המלך והשרים, ולא יהיה נבזה ולא נמאס בעיניהם - יפה עושה.
קופת הרוכלים, חוקות הגויים, עמ' 63, הוצאת אוצר יהדות המגרב, לוד, תשנ"ד (1994)
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שנותן שם לבנו לא ימעט כבוד אביו משום שלום בית.
מי שנולד לו בן, ואשתו רוצה לקרותו על שם אביה, והאיש רוצה לקרותו על שם אביו, אך משום שלום הבית רצה לשנות. העלה הרב 'ריח שדה' שאינו יכול למעט כבוד אביו, ואם אשתו מתעקשת הרבה, יקראו הילד בשני שמות. וכתב 'פרי הארץ', שעל זה מתו נדב ואביהוא, שהקדים אהרן לקרות שם חמיו, שהוא 'נדב', קודם אביו, דהיינו 'אביהוא', נוטריקון אבי הוא, ונענש אהרן על הקדמת שמות.
קופת הרוכלים, כבוד אב ואם, עמ' 87, הוצאת אוצר יהדות המגרב, לוד, תשנ"ד (1994)
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד שמנדים המחמיר בדבר המותר שחוששים ליוהרא.
חומרה בדבר המותר: מי שמחמיר ויש לחשוש ליוהרא - מנדים אותו. ואם דעתו לשם שמים - לא. ואם מחמיר בפני רבו, ורבו מקל בדבר - לעולם מנדים אותו. ...
אם אינו יכול לקיים חומרה בצנעה, והדבר מתפרסם, צריך הוא להקל ולעבור על חומרת מקום שיצא משם, ואף על פי שדעתו לחזור למקומו, אף על גב שמן הדין מחויב הוא לעשות כמנהג מקומו. וכן כתב הרא"ש, זיכרונו לברכה, שגדול השלום.
קופת הרוכלים, חומרא, עמ' 256-255, הוצאת אוצר יהדות המגרב, לוד, תשנ"ד (1994)
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד לפסוק הדין לפי מה השיגה דעתו ולא מפי רוח הקודש.
וכתוב: 'דרשו מעל ספר ה' וקראו', ויותר מזה נראה לי לעניות דעתי הרכה והקלושה, שאפילו אם הוא זכה לרוח הקודש, ורוח הקודש הופיעה בבית מדרשו, ולפי הרוח הקודש התובע רמאי וטענתו שקר, שכך הודיעה רוח הקודש לאותו חכם, ואמרה לו: דע לך שהיום הזה יבואו אליך ראובן ושמעון לדין ויטענו כך וכך, והאמת הוא שראובן רמאי ושמעון זכאי, ואחרי כן פתח את הספרים וקרא ושנה וחקק וחצב ולפי העולה מסגנון ההלכה עלתה הסכמת החכמים שהנתבע חייב, עם כל זה חייב החכם שהגיע להוראה, שלא יורה כי אם מכפי מה שהשיגה דעתו, אחר עומק עיונו מתוך הספרים דווקא, שכך הוא החיוב המוטל עליו. ...
ואם היודע ועד, יתעלה-שמו, הוא היודע, שהנתבע הנזכר הוא פטור אך מפני רמאות ותחבולות התובע, שהוא חכם להרע, מתהפך לכמה גוונים זכה בדינו, תלמוד לומר: לא קצרה יד מהושיט ארך אפים הוא, ויבוא היום שהנתבע יפרע מן התובע על-ידי גלגולים וסיבובים וכיוצא, וימים ידברו.
דבר אמת, אורח חיים, סימן ט"ו, דף י"ט, עמ' א'-ב', הוצאת הספרייה הספרדית, מכון בני יששכר, ירושלים, תש"ן (1990)
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד שהחזירו לו האשכנזים פאותיו לצד האוזן לא כפי האידרא.
הפאות שלנו שאנו עושים שערותיהן אחרי האוזן, ראיתי לחכמי אשכנז, ישמרם צורנו, כמה פעמים בבואם למחוז קדשנו, שהיו מחזירים לי השערות שבאחורי האוזן, והיו מחזירים אותם לצד פנים כלפי האוזן. לא ידעתי טעמם, אבל היו אומרים שכך צריכים להיות כפי הסוד. ואני בער ולא אדע.
וזה ראיתי בלשון האידרא: כל אותן אגודות השחורות מכוסות ותלויות לצד האוזניים. מלשון זה משמע שצריכים השערות להיות כנגד האוזן. ועוד שם באידרא, וזו לשונו: מי שרוצה שירכין המלך אוזן למולו, יסלסל בראשו של המלך, ויפנה שערותיו מעל אוזניו, וישמע לו המלך בכל מה שירצה. - נמצא שלפי זה דרך השערות להיות כנגד האוזן, ובעת שירצה לדבר עם המלך יפנה שערותיו מעל אוזניו.
ואם שגיתי ה' הטוב יכפר בעד, כי בער אנכי מאיש, ואין לי עסק בנסתרות. ומדברי האדרא רבה מוכח להפך מזה, שמשם משמע - שצריכים להיות אחורי האוזן. ולא ידעתי דבר, כי נער אנוכי, ואם שגיתי ה' הטוב יכפר בעד.
**חסר