מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם יצחק רפאל מאייו נולד לאמו ולאביו חכם אהרן באיזמיר. 
את תורתו למד מפי חכמי איזמיר ורבו המובהק היה חכם יצחק נוניס. הוא היה דיין בבית הדין הגדול שבאיזמיר ולאחר שחכם חיים מודעי עלה לארץ נתמנה להיות רבה הראשי של העיר ולראש הישיבה. בנשיאותו ברבנות העיר נהג בתקיפות רבה על כך שפסקי דינו יבוצעו ומי שלא הסכים לכך נענש. 
עושרו וטוב ליבו גרמו לו להיטיב לעניים, ורבים היו סמוכים על שולחנו ממש. גם לתלמידי החכמים העניים היה דואג והזמין להם פרנסתם. וכך כותב תלמידו חכם מרדכי נחום: "הייתי סמוך על שולחנו והוא גדלני כאב את בן ירצה". אף חכם יצחק מאייו החשיבו לבנו בכתבו עליו 'בני תלמידי'.
חכם יצחק מאייו לא זכה לבנים ועל עובדה זו היה מצטער כל ימיו כפי שהעיד בספרו: "כל ימי הייתי מצטער על גידול בנים דלא הוו לי כלל. מכל מלמדי השכלתי, מיני רפואות וסגולות, הרבה יגיעות ידעתי לקיים מצוות פרייה ורביה, יגעתי ולא מצאתי". ואת נחמתו מצא בחידושי התורה: "הנה נא זקנתי,  ותהי זאת נחמתי שעיקר תולדותיהם של צדיקים תורה מונחת, חידושים דאורייתא הרי הם כבנים."
על אף עושרו הרב כמעט ולא התעסק בהדפסת ספריו וכל ארבעת ספריו נדפסו על ידי נדיבי עם שרצו בזכות להדפיס את חידושי תורתו, חלקם נדפסו אף לאחר מותו. כל ספריו נושאים את השם י"ם שהם ראשי תיבות שמו: 'שרשי הי"ם' – חידושים על הרמב"ם; שפת הי"ם - שו"ת בהלכה; דרכי הי"ם - דרשות; פאת י"ם - חידושים על מסכת ביצה.
חכם יצחק מאייו נפטר באיזמיר ביום כ"א אלול תק"ע (1810).

צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
פוסק שלא להטיל מס קרקעות, המכלה את הקרן והפירות.
ויש אשר אומרים לווינו כסף למידת המלך - שדותינו וכרמינו, כלומר למס המלך שהוא על שנושאים ונותנים בעיר, וחייבו אותנו בשביל שדותינו וכרמינו, וכי זו היא דרך ישרה לשים מס על הקרקעות שמכלים הקרן והפירות? ...
וימלך ליבי מאוד כאשר שמעתי את זעקתם ואת הדברים האלה ... ואומר לא טוב הדבר אשר אתם עושים ... כי לא תעשה כזאת בישראל להטיל מס על הקרקעות כשאר מעות, שבזה מכלים הקרן והפירות ואין מניחים להם חיים. ... אמנם ישראל נאמר בהם 'ישרים' שיושבים ביניהם, ומדקדקים ביניהם, ומטילים מס באופן שלא יכלה הקרן והפירות. ובכן השיבו נא להם כהיום, שדותיהם וכרמיהם, שאתם מחזיקים בהם שלא מן הדין.
דרכי הי"ם, דרוש ב' להלבשה, דף צ' עמ' ב', שאלוניקי, תקע"ג (1813)
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד מצוות זכירת מעשה עמלק, שלא ישכח בלבו לימוד התורה.
'ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים - על שרפו ידיהם מן התורה'. זכור בפה ואל תשכח בלב לרמוז, שמה שזוכר בפה, יום לשנה, למה שעשה עמלק לישראל צריך שיכוון בלב - שהעיקר להחזיק בתורת ה' יומם ולילה תמיד, ולא תשכח מליבו דבר זה בכל עת ובכל רגע, שאם, חם ושלום, יתרפו מן התורה מיד ויבוא עמלק. וזה רמזתי: 'בנשאו את משפט בני ישראל על ליבו לפני ה' תמיד' - כלומר משפט שציוותה התורה את בני ישראל לא תשכח בלב לפני ה' תמיד עוסק בתורה.
דרכי הי"ם, דרוש ז' לשבת זכור דף קל"ד עמ' א', שאלוניקי, תקע"ג (1813)
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שצריך שיהיו בתפילתנו בציבור מפושעי ישראל.
אחי ורעי, צריכים אנו להשתדל בכל התפילות להתפלל בציבור כדי לענות אמן יהא שמיה רבא מברך, ושאר אמנים שבעמידה, ובזה האל יתברך ימחול עוונותינו ויבטל כל גזרות קשות מעלינו. ...
ואפילו שיש בציבור הרבה חוטאים, לא ימנע מלהתפלל עם הציבור כי 'הן אל כביר לא ימאס', ואדרבא צריך שיהיה בתפילתנו מפושעי ישראל כמו שכתבו חז"ל: כל תענית ציבור שאין פושעי ישראל אינה תענית. שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב בין סמני הקטורת.
אשר על פי זה אני מבין מקרא שכתבו במשלי: 'זבח רשעים תועבה ותפילת ישרים רצונו' - שקשה לכאורה: פתח ב'זבח רשעים' וסיים ב'תפילה'? - אמנם על פי האמור הנה נכון, שאף על פי שזבח רשעים תועבת ה', ואין רצונו בקרבנות הרשעים, מיהו בתפילת הישרים שמתפללים על כל צרה שלא תבוא - רצונו יתברך שיהיו באותה התפילה מפושעי ישראל .
דרכי הי"ם, דרוש י"ד לשבת תשובה, דף נ"ז עמ' א', שאלוניקי, תקע"ג (1813)
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מפרש לבוא אל מלון השכינה, במה שפותחים אמתחותינו לצדקה.
'כי באנו אל המלון ונפתחה את אמתחותינו' - רומז מה שכתבו רבותינו והביאו הטור בראש הלכות צדקה: שעל ידי מצווה זו של הצדקה נגאלים ישראל בעזרת ה', ונשוב אל ארצנו, איש אל ארצו ואל נחלתו, ויבנה בית המקדש ,במהרה בימינו, כמאמר הכתוב: 'עשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להיגלות'. וזהו שרמזתי: 'כי באנו אל המלון' - המלון של ארץ ישראל, של השכינה על ידי כי 'ונפתחה את אמתחותינו', אמן כן יהי רצון.
דרכי הי"ם, דרוש ג' להלבשה, דף צ"א עמ' ב', שאלוניקי, תקע"ג (1813)
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד לנהוג בענייני המס כל מקום לפי מנהגו ותקנתו.
וידוע מה שכתבו הפוסקים כי ענייני המיסים לא המדרש עיקר אלא הדבר תלוי בתקנת המקום, כל מקום לפי מנהגו ותקנתו ואפילו שאינו עשוי כפי שורת הדין אלא שכתבו שראוי לקרב התקנה והמנהג קרוב לדין. ... אבל אינם יכולים לתקן דבר, שיש רווח לאלה והפסד לאלה, זולת גדול הדור, שאין כמותו בדור ההוא.
דרכי הי"ם, דרוש ב' להלבשה, דף צ' עמ' ב', שאלוניקי, תקע"ג (1813)