מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם חיים חזקיהו מדיני, ה'שדי חמד', נולד לאמו ולאביו אליהו רפאל ביום ז' חשוון תקצ"ג (1833) בירושלים. 
הוא למד מפי הראשון לציון חכם יצחק קובו וחכם יוסף נסים בורלא. כבר בגיל 13 הוא הוסמך להוראה, וגם נשא לאישה את רבקה בגיל צעיר.
בשנת תרי"ג (1853) מת עליו אביו, ובעקבות זאת נסעו חכם חזקיהו ואשתו, יחד עם אמו ושתי אחיותיו, לקושטא (איסטנבול שבטורקיה של ימינו), שם זכה לכבוד רב, והוצעו לו משרות רבות בלימוד תורה. הוא סרב להתפרנס מלימוד התורה, ולימד תורה ברבים שלא על מנת לקבל שכר. 
בשנת תרכ"ו (1866) חכם חזקיהו מדיני הוזמן לכהן כרב העיר קראסו-בזאר (כיום: בילוהירסק) שבחצי האי קרים. בהיותו דובר השפה הטורקית, הקרובה לניב הקרימצ'אי, התחבב על בני הקהילה הקרימצ'אית של קראסו-בזאר. בני הקהילה היו חשודים כקראים, אך חכם חזקיהו מדיני קבע כי יהדותם אינה מוטלת בספק, והצליח לעורר ולחדש את הקשר שלהם למסורת ולתורה. למרות המתח ששרר בין האשכנזים לקרימצ'אים, הוא זכה להערכה רבה גם מצד הקהילה האשכנזית שבעיר. הוא שימש כפוסק לאנשים רבים, ששלחו אליו שאלות מרחבי העולם. במקביל החל לעמול על חיבור אנציקלופדיה הלכתית, לה קרא 'שדי חמד'.
בשנת תרכ"ט (1869) מת עליו בנו. 
בשנת תרל"ח (1878) חכם חיים חזקיהו מדיני חלה, וכסגולה לרפואה הקדים לשמו את השם חיים. 
בשנת תרנ"ט (1899) חכם חיים חזקיהו מדיני עזב את קרסו-בזאר, לדאבונם של בני הקהילה, ועלה לארץ ישראל. אחרי שהות בת  שנתיים בירושלים עבר לכהן כרבה של חברון, שם שימש כדיין, הוסיף ללמד תורה ברבים והקים ישיבה לנערים. חכם חיים חזקיהו מדיני היה מקובל מאד גם על ערביי חברון. 
חכם חיים חזקיהו מדיני השיא את בנותיו לתלמידי חכמים שהיו גם בעלי מקצוע: סנדלר, חייט וכובען. 
חכם חיים חזקיהו מדיני נפטר ביום כ"ד כסלו תרס"ה (1904) ונקבר בחברון. 
חיבוריו הם: 'שדי חמד' - אנציקלופדיה הלכתית הכוללת כללי פסיקה; 'אור לי' - ספר שאלות ותשובות שכתב בעילום שם לזכר בנו שמת; 'מכתב לחזקיה' - ספר שאלות ותשובות נוסף. כמן כן נדפסו מכתבים, אגרות ותקנות ששלח בספר 'אגרות שדי חמד'.

לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד למורה הצדק של העיר, שילמד בעצמו מבני העניים.
כי זה קרוב לח"י שנים, אשר נתיישבתי פה העירה, קראסוב באזור, יגן עליה א-להים, אשר נתקבלתי, בעזרת ה' יתברך, להיות להם למורה צדק. והנה כבואי הנה ראיתי כי נשתכחה תורה שבעל פה מפיהם, ואף תורה שבכתב כמעט עתידה להשתכח, וקנאתי על תורתנו הקדושה שלא תשתכח מפי קהל ועדה - עדת הקרימצאקים, והשתדלתי בכל כוחי, בעזרת ה' יתברך, ללמד לבני יאודה תורה שבעל פה, ולמדתי ש"ס עם כמה נערי בני ישראל, מבני העניים שבעיר, ה' ישמרם ויחיו.
קבעתי עתים עמהם ללמוד ביום ובלילה, אני בעצמי, כי אי אפשר ע"י אחרים, כי מהקרימצאקים אין גם אחד מהם שיודע ללמוד ש"ס ואף כי ללמד, ומלמדים אשכנזים מוזר להם שפתם, כי מדברים בלשון טטארית, המלמד לא יוכל לדבר בלשונם, והתלמידים לא יכירו לשון רבם, על כן נחוץ היה עלי לעשות בעצמי, אף כי הוצרכתי להפריע זמן רב לימודי ומלאכתי במשא ומתן של תורה, כי אמרתי לא המדרש עיקר, ותלמוד תורה של רבים עדיף, וברוך ה' כי לא יגעתי לריק, והן רבים עתה היודעים ללמוד דברים אחדים של הלכה, וקצתם יבינו אף בפוסקים.
אגרות שדי חמד, קראסו-בזאר, אגרת כ, עמ' נ"ג, הוצאת מכון שם עולם, בני-ברק, תשס"ו (2006)
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד כי רוח ממרום נשבה בלב אדירי תורה להושיב אדמתה.
גלוי וידוע לכל, כי רעיון ישוב ארץ ישראל הוא עניין גדול ונכבד מאד, עד כי המפורסמות אינן צריכות לחיזוק וראיה. גם הנה הרעיון הזה, ההוא לא חדש, מקרוב בא במחנה העברים, כי עוד לפני עידן ועידנים החל לפעום בליבות, בלב אדירי התורה וגדולי האומה, והיה נס להתנוסס, לחונן עפרה, להושיב אדמתה, לקומם הריסותיה, ולטעת נטיעיה, אף בעת אשר אחינו בני ישראל נחו שקטו על האדמה בארצות פזוריהם, וחלמו חלומות בהקיץ כי יהיה עת לחננה עם נדכה ונענה, ותשוב עת הזהב למין האנושי, והיתה הרווחה גם לנו, ונהיה גם אנחנו ככל האדם אשר על האדמה.
עם כל זה גדולי התורה ושרי האומה, אשר עיניהם למרחוק יביטו, חשו עתידות למו, וישאו עיניהם אל ארץ אבותינו, צבי היא לכל העמים. אך מסיבות שונות לא יכלו להוציא אז מחשבתם הטובה אל הפועל. אך הסופות בנגב נפחו רוח חיים בעצמות היבשות, וזיק ישוב ארץ ישראל החל להתלהב להתרחב ויהי לשלהבת י-ה, כי רוח ממרום נשבה על יחידי סגולה, ויאזרו כח ואון לאחד ולאחות את הלבבות, ועבוד שכם אחד בעניין הקדוש הזה, ובקול גדול קראו: אחים! חזקו והתחזקו בעד עמנו וישוב ארצנו להיות כל אחד לאחיעזר ולאחיסמך.
אגרות שדי חמד, ארץ ישראל, אגרת ק"א, עמ' ריח-ריט, הוצאת מכון שם עולם, בני-ברק, תשס"ו (2006)
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד להטיב מעמדו, לגדלו משל אחיו, ויהיה בו תורה וגדולה.
אנא אחי אל תרעו, עליכם המצווה להחזיק ביד הרב הגאון אב בית דין קהילה של מחנם, הן ברוחניות - שיהיו דבריו בכל דיני התורה נשמעים לכל קהל עדתכם יחיו. והן בגשמיות - להיטיב מעמדו. אשר לכפי הנשמע נתקלקלו צינור השפעתו ברשעת השוחט ובודק הנזכר לעיל, ויש זמן, זמנים הרבה, שלא נותן לו לחם חוקו, כפי המדובר ביניכם.
וכאשר כך, היא חובתכם לרוממו ולגדלו, גדלהו משל אחיו, על המחיה ועל הכלכלה, לחם ושמלה, ויהיה בו תורה וגדולה, ושכר הוא לכם, עץ חיים היא למחזיקים למען ירבו ימיכם, ותהי זאת תהילתכם ותפארתכם, תחת אשר מעשי השוחט ובודק הזה, לחרפה נתן אתכם.
אגרות שדי חמד, הוראות ותקנות, אגרת ז, עמ' יט, הוצאת מכון שם עולם, בני-ברק, תשס"ו (2006)
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד לא להוציא לעז על היושבים על הארץ בבית הכנסת.
בואו ונחזיק טובה להנשר הגדול, ראש המדברים, גדול אדוננו רבנו משה בר מימון, זיכרונו לברכה, כי הסיר חרפה, סתם פי מקטרגים, אף הוא ביטל את המעוררין באשר הודיע לנו בספרו הנורא, ספר 'יד החזקה' כי מנהג זה הוא מנהג קדום בספרד, וזו לשונו הטהור: ונוהגין כל ישראל בספרד ובמערב ובשנער ובארץ הצבי, להדליק עששיות בבתי כנסיות, ולהציע בקרקען מחצלאות כדי לישב עליהן, ובערי אדום יושבם בה על הכיסאות. עד כאן לשונו הזהב.
והכיני בשר לו, עיניו תחזינה מישרים כי רוח הקודש הופיע בבית מדרשו, לחרות דברים אלו על ספרו, אשר איננו רק לפסק דין, ומה לו להודיע מנהג המקומות בעניין זה, אם לא להודיע לדור אחרון, שלא יוציאו לעז על הנוהגים כה וכה, כי מנהגי אבותיהם בידם.
אגרות שדי חמד, קראסו בזאר, אגרת י"ח, עמ' מ"ז-מ"ח, הוצאת מכון שם עולם, בני-ברק, תשס"ו (2006)