מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם חיים כדיר מצליח מאזוז נולד לאמו רחל ולאביו רפאל בכ"ו חשוון תרע"ב (1911) באריאנה, בעיר תוניס.  
ראשית תורתו מפי אביו ומפי חכם יהודה חג'אג'. בשנת תרפ"ב (1922) עברה משפחתו לגור בג'רבה, ושם המשיך בלימודו מפי חכם רחמים חי חויתה הכהן, שהיה אז מורה צעיר לילדים.
בשנת תר"ץ (1929) חכם חיים כדיר מצליח מאזוז נשא לאישה את בת דודו. הם עברו לעיר תוניס, שם שימש כראש ישיבת 'חברת התלמוד'. אביו תמך בו כספית ואפשר לו ללמוד תורה אך לעתים עבד גם כשען וכמתווך.
בשנת תש"ז (1947) חכם חיים כדיר מצליח מאזוז התמנה לדיין בדיני ממונות וירושות בבית הדין הרבני.  
בשנת תשט"ז (1956) קבלה תוניסיה עצמאות, ונאסר על קיומו של ועד יהודי. בשנת תשי"ח (1958) אף נסגר בית הדין הרבני. חכם חיים כדיר מצליח מאזוז עבר לעבוד כשופט בבית המשפט המחוזי. 
בשנת תשכ"א (1961) חכם חיים כדיר מצליח מאזוז התפטר מעבודתו בבית המשפט, מכיוון שנדרש לעבוד בשבת. הוא חלק את זמנו בין עבודה בצורפות ללימוד תורה. 
בשנת תשכ"ג (1962) חכם חיים כדיר מצליח מאזוז פתח את ישיבת 'כיסא רחמים הספרדית' ולימד בה. הוא סיפק את צרכי תלמידיו ודאג להם, ואף הצליח לאסוף כספים עבורם ועבור הישיבה.
אחרי מלחמת ששת הימים התגברו ההתנכלויות ליהודי תוניסיה. ביום כ"א טבת תשל"א (1971), חכם חיים כדיר מצליח מאזוז, בדרכו לתפילת שחרית, נרצח ביריות ע"י שונא ישראל מערביי המקום. חכם חיים כדיר מצליח מאזוז נקבר בתוניס בקבורת ארעי, ולאחר ארבעים יום הועבר לקבורה בישראל בהר הזיתים.
ספרו של חכם חיים כדיר מצליח מאזוז הוא שו"ת 'איש מצליח' - שלושה חלקים. בנו, חכם מאיר מאזוז הקים מחדש את ישיבת 'כיסא רחמים' בעיר בני ברק.

מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד לדחות השפעת אנשי החוץ לחשוב האיסור כחומרא יתרה.
אודות האיסורים המוזכרים בשולחן ערוך אורח חיים סימן צ"א סעיף ג': שלא להוציא אזכרה מפיו בראש מגולה, ושלא ליכנס לבית הכנסת בגילוי הראש. עיין שם.
פשוט אצלנו בתוניס ובג'רבא ובכל מחוזנו התוניסי, שאין חילוק באיסורים הללו בין אנשים לנשים או בתולות, וכן בברכת הטבילה, בין בג'רבא ובין בתוניס. הנשים שיודעות לברך, אין מברכות רק בכיסוי הראש בתוך המים, אלא שההמוניות מכסות ראשן בידיהן עצמן. כמו שרואים שגגה זו גם באנשים הבורים. אבל החכמניות שבהן מכסות ראשן בידי חברותיהן העומדות עליהן. אבל בדרך כלל, כולן יודעות שאין לברך בגילוי הראש.
ביום ערב ראש חודש תמוז התש"ך, בא לביתנו רב אחד ממארוקו, ישמרהו צורו ויחיהו, ואמר לי לפי תומו: שאין איסור לבנות להתפלל ולברך בגילוי הראש. וכששמע כל הכתוב למעלה, נתפעל ונתרגש מאד וטיפח על פניו, ואמר שהוא זוכר היטב, שכך היה המנהג לפנים במארוקו - שהבנות מכסות ראשן בברכה ותפילה. ורק אחר כך הושפעו מאנשי חוץ שבאו להם, וחשבו שזוהי חומרא יתרה.
וגם פה כאשר ראה הבנות, בנותיי מנשים באוהל תבורכו, נזהרות מאד לכסות ראשן בבואנה בית הכנסת, חשב זה בגדר חסידות. והנה עתה הוא רואה שמנהגם ומנהגנו תורה שלמה היא. עד כאן דברי. ומזה יראו יקחו מוסר, כל הרואים וכל השומעים, לשמור תמיד על המסורת בכל מה שאפשר, בכל דבר ודבר כמסמרות נטועים. ודי בזה לחכמים וליודעים.
איש מצליח, חלק א' כרך א', אורח חיים, סימן כ"ד, דף צ"ה עמ' א'-ב' דפוס זהר לוינסקי, תל-אביב, תשל"ד (1974)
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
פוסק שלא לכוף אשתו לעלות לארץ, שמי ערב לפרנסתה שם.
בן כפר אלמן, שנשא אשה במדינה, וטרם יוציאו שנה, עמדו לדין. הוא אומר: שהיה תנאי ביניהם קודם הנישואין לעלות לארץ ישראל, וכבר עשו כל ההכנות לזה. ולזה לא שכרו מדור קבוע רק ישבו באופן זמני אצל חמותו, יען עומדים על פרק הנסיעה. ובכן תובע את אשתו לעלות עמו לארץ ישראל או תבוא אחריו לעירו לכפר שלו כי שם עבודתו, ואם לאו תהיה בסוג מורדת.
האישה אומרת: כי אמת שהיו הדברים ביניהם לעלות לארץ ישראל, אך לא נכתב תנאי זה בכתובה. ורק ישבו אצל חמותו באופן זמניי עד ימצאו מדור, ועכשיו אין הזמן מוכשר לעלייה. ואם במקומה בעיר מולדתה ולפני קרוביה ישבה עמו בדוחק ובצער, על אחת כמה וכמה אם תלך אחריו לארץ ישראל שאין לה שם לא עוזר ולא תומך, ומי ערב לה במזונותיה ופרנסתה שם. ...
ואני אמרתי בחופזי שטענות האישה צודקות מאד. אם לעניין העלייה לארץ ישראל, כבר מבואר בפתחי תשובה סימן ע"ה סעיף ק"ט בשם הפוסקים: שצריך שיהיה לו מקום מוכן להיות מצוי לו שם פרנסתו בריווח, עיין שם. וכן דנים פה מעשים בכל יום. ומה שאמר הבעל שהיה תנאי ביניהם - יפה השיבה האישה, שלא נכתב התנאי בכתובה.
איש מצליח, חלק א' כרך ב', אבן העזר, סימן ט', עמ' כ"ג-כ"ד, דפוס זהר לוינסקי, תל-אביב, תשל"ד (1974)
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
שואל פי קודש רבו, שמחמיר במקום שרבו מקל, וישר בעיניו.
מזה עשרות בשנים לא התרתי לכרוך רצועות התפילין על גבי שעון יד, שרגיל להיות ביד שמאל - רק להסירו משם. ושוב שמעתי שמורנו ורבנו ועטרת ראשנו, זכר צדיק לברכה, הקל. וזכינו שנקלע אלינו, ושאלתי את פי קדשו, ואמר לי: שב'בית עובד' בשם שו"ת 'יד אליהו' סימן ג' כתב: ביש לו איזה צער או קפידא - אין לחוש ברצועות. וכאן יש קפידא - שאם מסירו ומניחו על הספסל או בכיסו, לפעמים שלא שם לבו, ויפול ויתקלקל או יאבד לגמרי. ואמרתי לו: תקנה קלה להסירו מיד שמאל לימין, ואחר תפילה להחזירו לשמאל אם ירצה. וכן אני עושה ומעשה. וישר בעיניו. ...
ראיתי חובה לעצמי להעלות על ספר דעתי הקצרה כאמור. והמצב גלוי לכל, ואין ראוי לחדש קולות.
איש מצליח, חלק א' כרך א', אורח חיים, סימן ו', עמ' ה', דפוס זהר לוינסקי, תל-אביב, תשל"ד (1974)
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד לעני להקדים משלוח מנות למתנות לאביונים
לכאורה, מצד זה יש לפשוט להקדים משלוח מנות למתנות לאביונים, יען שכשמקיים משלוח מנות בפרוטות שבידו, ויהיה עני פטור, על כל פנים, ממתנות לאביונים לדעת הפר"ח. ... מה שאין כן אם יתן הפרוטות למתנות לאביונים, נשאר מחויב במשלוח מנות לכולי עלמא. ...
לכך פוטרו במתנות לאביונים, משום שאפשר שאין אותו עני המקבל חוזר ונותן לזה הנותן, אלא יתן לאחר, ולכן הנותן חייו קודמים, מה שאין כן במשלוח מנות שעושים חליפין כידוע, שכשזה שולח לזה גם הוא חוזר ושולח לו, לכך חייבו. ...
ויהי רצון שלא יבואו בני ישראל חלילה לידי דקדוקי עניות בר מינן, ולא יצטרכו זה לזה ולא לעם אחר, ויריק ה' יתברך לכם ולנו ברכה עד בלי די לעבודתו יתברך שמו אמן כן יהי רצון.
איש מצליח, חלק ב', אורח חיים, סימן מ"ט, עמ' קכ"ב, דפוס זהר לוינסקי, תל-אביב, תשל"ד (1974)