מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם אליהו הלוי נולד לאימו ולאביו חכם רפאל שלמה סגל בשנת תע"ג (1713) בעיר מנטובה באיטליה.
גדל בתורה וביראה על ברכי חכמי מנטובה, ובראשם ראש הישיבה במנטובה חכם יהודה בריאל. היה תלמיד חבר של חכם יצחק למפרונטי, רב העיר פרארה, שהביא את פסיקותיו של חכם אליהו הלוי בספרו 'פחד יצחק'; ושל חכם שמשון מורפורגו, שהביא את פסיקותיו של חכם אליהו הלוי בספרו 'שמש צדקה'. היה בקשרים עם רבי פנחס בן צבי הורביץ, רב העיר פרנקפורט, המביא את פסיקותיו בספרו 'גבעת פנחס'.
בשנת תצ"א (1731) הוסמך לרבנות, והחל לשמש רב בעיר פינאלה אמיליה, בה הייתה קהילה יהודית קטנה. בשנת תצ"ח (1738) החל לשמש אב בית הדין ורב העיר אלסנדריה, שהייתה אז בחסות בית סבויה. חכם אליהו הלוי היה פוסק הלכה, דרשן ומשורר. הוא סבב בין ערי איטליה, והפיץ תורה ברבים. בפנקס דרשותיו, בכתב ידו, אסף דרשות, שנשא משנת תק"ט (1749) ועד שנת תקמ"ה (1785).
חכם אליהו הלוי נפטר בשנת תקנ"ב (1792).  יום פטירתו אינו ידוע לנו. אנו מציינים אותו ביום א' בכסלו. יום בו, בשנת תקי"ח (1757), נאספו בעלי השיר, לשורר בפה ובכינור, שירים שחיבר זה שנים
הוא חיבר ספרים רבים, שעומדים בכתב יד: 'טייעא דאליהו' - דרש על 'עין יעקב'. 'כורסיא דאליהו' - דרושים על הפרשיות. 'אליהו בארבע' - פסקים על ארבע טורים. בשנת תרנ"ג (1893) יצא לאור בליוורונו ספרו 'בן בגימטריא אליהו' - ספר הכללים. בשנת תשע"ו (2016) יצא לאור ספרו 'סבא אליהו' - מוסר ומדרשים.
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד ליתן הצדקה בעודו בחיים, ולא שיאמר תנו לאחר מיתה
ואני הנני מעיר, מעורר, ומתעורר, להחזיק בה בצדקה, כל איש כשהוא איש, בעודנו חי, כי האומר: תנו לאחר מיתה, מראהו כמראה נחושת, וכעין נחושת לו קלל, הוא לא פנים קלל כי 'נחושת' - נדבת חולה שאומר תנו, וזה אינו מחסר נפשו מטובה, כי אם מחסר היורשים, נוטל מאחוריו ליתן לגבוה, ונותן מה שאינו יכול לעצור ולעכב לעצמו. ונמצא נותן משל יורשיו, וקרא אמר: 'ונתנו איש כופר נפשו' - ונתנו בעצמם, ולא שאומרים: תנו איש, כשהוא איש וכאיש גבורתו.
ושלמה אמר: 'ידעתי כי אין טוב' בחייו - כשהוא חי 'כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו', שהטוב החלטי הוא לעשות טוב בחייו, כשהוא חי, ואמר לשמור ולעשות כמו שהוא על פי הדין בשולחן ערוך: 'צריך ליתן הצדקה בשמחה ובטוב לבב'. עד כאן. וזהו אצלי מה שכתוב: 'והיה מעשה הצדקה שלום' - ואין והיה אלא לשון שמחה, 'והלך לפניך צדקך' - ולא אחריך, והגם שגם האומר: תנו לאחר מיתה - א-להים חשבה לטובה 'ויחשבה לו לצדקה' ... מכל מקום אין צדקה כזו מגעת לקרסוליה של צדקה, הניתנת מחיים, ושקול המעט שנותן בעצמו למרובה, שאומר: תנו לאחר מיתה, כמו שיש בין זהב - זה הנותן בריא, לנחושת, שהזהב הוא מעט המחזיק את המרובה.
חכם אליהו הלוי, 'סבא אליהו', חלק ב', פרק כ"ו, תשע"ו (2016) מתוך 'החכם היומי'
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד כי גדול השלום וסימן לחכמה הנהגה של שלום
וחלילה לכם מרשע, להבזות ולנהוג קלות ראש זה לזה, רק תהיו כל ימיכם בלב אחד, קשורים יחד באהבה ורעות, כי אנשים אחים אתם, ואל נא תהי מריבה ביניכם, אפילו כחוט השערה, כי גדול השלום וסימן לחכמה הנהגה של שלום, כי המריבה שוכנת בין הכסילים, שאין להם הנהגה טובה, וגם אינם מכירים כוחו של שלום, וגודל הנזק של המחלוקת, ככתוב: 'וה' נתן חכמה לשלמה, כאשר דיבר לו, ויהי שלום בין חירם ובין שלמה'. ודעו כי המריבה והדאגה אחים, והעוז והחדווה ישכנו לעד בשלום, וכתב הרלב"ג, זיכרונו לברכה, על פסוק: 'וליועצי שלום שמחה' - וליועצי שלום, תמצא תמיד שמחה בליבם. ולזה יהיה בלב הרעים הרע תמיד, ובלב הצדיקים שמחה תמיד'.
חכם אליהו הלוי, 'סבא אליהו', חלק ג', פרק ז', תשע"ו (2016) מתוך 'החכם היומי'
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד שהזכירה נפעלת מהתפעלות האדם
בספר 'שבט יהודה' כתוב מה שאמר תומאס למלך אלפונסו: 'שהיהודים נוטים מאד אל השמיעה, והם כמו הנערים, כי למה הנער יזכור יותר מן הזקן, מפני שיתפלא מכל דבר, והדבר הנפלא עושה רושם בזכירה'. וכבר קדמוהו רבותינו גבי בן פקועה, שאמרו שמתוך שתמהים עליו זוכרים אותו יותר. שיותר שהדברים תמוהים ונפלאים ישתקעו בזכירה, והלא הוא הדבר בעצמו, מתוק מדבש שאמר אדונינו דוד: 'פלאות עדותיך על כן נצרתם נפשי' - אמר שכל העדות והמצוות הם נפלאים, ועל כן עושים רושם בזכירתו - 'נצרתם נפשי'. ומורנו הרב רבי יצחק אברבנאל כתב: 'כפי האמת כל נבואה נס, ואין כל נס נבואה'. ונמצא מהאמור, שהזכירה נפעלת מהתפעלות האדם ...
ואמרו המקובלים: 'כשאדם שוכח איזה דבר שקיבל מרבו, ישים תמונתו לנגד עיניו ויזכור' ... ונראה לי הטעם מפני שתהיה כהסתכלות פנים בפנים, כאשר ידבר איש אל רעהו, שמועלת הרבה, כמו שכתוב: 'והיו עיניך רואות את מוריך'. וכן בזוהר: 'הרם ראשך ויביטו פניך בפניי כדי שתבין דברי'. ושנינו: אמר להם רב משרשיא לבניו: כאשר אתם יושבים בפני רבכם, הביטו בפניו שכתוב: 'והיו עיניך רואות את מוריך'. ומטעם זה שנינו: 'בגורן שער שומרון' - כחצי גורן עגולה, כדי שיהיו רואים זה את זה'. ואחשוב שכך משמעותו של הפסוק: 'ברזל בברזל יחד, ואיש יחד פני רעהו' - שדרשוהו רבותינו זיכרונם לברכה על שני תלמידי חכמים שמחדדים זה לזה בהלכה, וסוף הפסוק: 'איש יחד פני רעהו' - שיסתכלו פנים בפנים כדי שיבינו דבריהם.
חכם אליהו הלוי, 'סבא אליהו', חלק ג', פרק מ"ד, תשע"ו (2016) מתוך 'החכם היומי'
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד שלא עלו כל ישראל בבית שני, שידעו שעתיד להיחרב
דעו שכפי דעת חכמי הספרדים, הגלות הזה שאנו בו היום, הוא הגלות שנתחייבנו בחורבן בית הראשון, וגאולת בבל הייתה פקידה בעלמא, ולא גאולה שלימה ... וכתב מורנו הרב שמואל יפה אשכנזי על המדרש, שאנשי כנסת הגדולה אמרו: 'חבול חבלנו לך' - שנודע להם, שבית שני עתיד להיחרב, שהרי מפני זה לא עלו כל ישראל בבית שני. וקבלה הייתה ביד אנשי ריגנשפורק שבאשכנז, שלא עלו לבית שני, וכן לאנשי טולידו שבספרד, ולכן לא היו צריכים להתחבא שלושה ימים, לפני פסחם כדרך היהודים, כי ידעו הגויים שאבותיהם של אלו, לא היו במעשה של אותו האיש.
חכם אליהו הלוי, 'סבא אליהו', חלק ג', פרק מ"ט, תשע"ו (2016) מתוך 'החכם היומי'
בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מלמד לברך על חכמי אומות, שחוכמתם, חוכמתו יתברך
על חכמי אומות העולם, כשהם חכמים דווקא בחוכמת העולם, כגון בשבע חכמות, מברכים: 'ברוך שנתן מחוכמתו לבשר ודם', שגם חכמה זו חוכמתו יתברך היא. וכתב הרד"ק על פסוק: 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' - והנראה כי היה מצווה ליהושע, שתחילה ידע התורה, ואחר כך שאר החכמות'. וכן כתב רבינו בחיי בפירוש הפסוק: 'ראשית חכמה קנה חכמה' ... ומצאנו דעת שמואל, שילמד בשעה שפנוי מן התורה, שהתעייף מלימודו, ובשעה שנפנה בבית הכיסא, ועוד שהחוכמות הן רקחות וטבחות לתורה כאמור. ועוד צא וחשוב אותן החכמות כאומנות ומלאכה בעלמא, שאינם רעים, הרי משנה שלמה שנינו: 'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה'. ובירושלמי בשבת: 'אמר רבי אבהו: יבוא עלי אם לא שמעתי מרבי יוחנן: מותר אדם ללמד את בתו יוונית, מפני שתכשיט הוא לה'.
חכם אליהו הלוי, מתוך 'החכם היומי'
לא קיים קובץ להאזנה