מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם יוסף אמאדו נולד לאימו ולאביו חכם יעקב אמאדו, כנראה בשנת תקצ"ג (1833) באיזמיר שבטורקיה.
גדל בתורה וביראה על ברכי אביו, חכם יעקב אמאדו, מחבר הספר 'אמרי אמת'. אמו, היא בתו של החכם יוסף בן עזרא, רבו של אביו. בשנת תרכ"ד (1864) סייע ביד אביו להוציא לאור את ספרו של סבו 'שולחן מלך' על משנה תורה לרמב"ם. חכם יוסף אמאדו שקד על תלמודו, שימש כחזן, ובדרשותיו הרביץ תורה לרבים.
חכם יוסף אמאדו נשא לאשה את מרת רבקה בת חכם חיים בנימין פונטרימולי, מחבר הספר 'פתח הדביר'.
בשנת תרל"ב (1872), יצאה עלילת דם כנגד יהודי איזמיר מתושביה היוונים-נוצרים, ושני יהודים נרצחו.
חכם יוסף אמאדו נפטר מדוכא בייסורים, בחיי אביו, ביום י"ח בטבת תרל"ג (1873).
בשנת תרמ"ז (1887), לאחר פטירתו, יצא לאור באיזמיר ספרו 'חלקו של יוסף' - דרשות והלכות.

לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד אף שאין נענשים לפי קוטנם, מקבלים שכר הלימוד בגודלם
'לך לאכול בשמחה לחמך' - נראה שזו כוונת הכתוב, והוא בא להוציא על איזה תינוק חריף, שיעלה על הדעת לומר, שבכל לימודים אשר למדו בבית רבם, שלא יעלה עליהם שום שכר מאתו יתברך, לפי קוטנם. בדומה לעונש, שאין מענישים אותם בפחות משלוש עשרה ואפילו מבן עשרים, כמו כן לא יקבלו שום שכר בלימוד התורה בקטנותם. כלפי זה באה בשורת בת הקול מן השמים, בשעה שיוצאים מבית רבם מלומדים תורה ומצוות, להגיד להם, שלא להבל וריק יגעו בה. ובת קול מבשרת ואומרת להם: 'לך אכול בשמחה לחמך', משום ש'כבר רצה הא-לוהים את מעשיך'. ולא כפי שהיה עולה על דעתנו לומר שלא יעלה לרצון לימודם לפניו יתברך, על היותם קטנים, כמו שלא לעוון יחשב מה שיהיו חוטאים, שלא היא. כי אם ש'רצה הא-לוהים את מעשיך' ויש לו חפץ בהם, כמו שעולה לרצון לפניו יתברך, עסק התורה בגודלם.
חכם יוסף אמאדו, חלקו של יוסף, דף לו ע"ב, דפוס אברהם פונטרימולי. איזמיר, תרמ"ז (1887) מתוך 'החכם היומי'
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד שלעתיד אין שכחה, שהוא מפיו יתברך שמו
אמרו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'וכל בניך למודי ה'' - שהלומד מפי בשר ודם, כשם שהוא עובר כך תורתו עוברת. לא כן לעתיד לבוא, שהוא מפי הקדוש ברוך הוא - שאין שכחה. ... וכמו כן היא הגאולה, שבגאולות אחרות, שהיו על ידי בשר ודם, לא הייתה גאולה עולמית, מה שאין כן גאולה אחרונה, כמו שכתוב: 'ישראל נושע בה' תשועת עולמים'. יעויין שם. וזהו מה שרמזתי: 'ושמחת בכל הטוב' - שאין טוב אלא תורה, שראוי לשמוח בלימוד התורה, שלעתיד שאין שכחה, והיינו משום: 'אשר נתן לך ה' א-לוהיך' - שהוא מפיו יתברך שמו. כמו כן גם כן בגאולה היא כך, שהיא גאולה שלמה, בעזרת ה'. וזה אומרו: 'אשר נתן לך ה' א-לוהיך ולביתך' - זה בית המקדש, שהוא על ידו יתברך, במהרה ובזמן קרוב, כן יהי רצון אמן.
חכם יוסף אמאדו, חלקו של יוסף, דף יט ע"א, דפוס אברהם פונטרימולי. איזמיר, תרמ"ז (1887) מתוך 'החכם היומי'
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד להזהיר העשיר להיות כמאור הגדול להאיר בכל יום לעולם
כוונת רבי שמעון בן יוחאי הקדוש, זכותו יגן עלינו אמן, בתיקונים, וזה לשונו: 'את המאור הגדול לממשלת היום' - כאן ציווה לעשות צדקה. 'את המאור הגדול' - סוד העשירים, 'המאור הקטן' - סוד העניים.
וכמו שהלבנה, אין לה אור אלא שמקבלת מן השמש, כך אמר הקדוש ברוך הוא: 'לוו עלי ואני פורע' - שהכוונה נמשכת אל האמור, שכינה רבי שמעון בן יוחאי לעשיר ל'מאור הגדול' - דהיינו השמש, להזהירם על הצדקה, שכשם שהמאור הגדול עושה צדקה בכל יום להאיר ולהזריח בעולם, כמו כן אתם בעלי העושר, כה תעשו עם העני העושה צדקה בכל עת.
חכם יוסף אמאדו, חלקו של יוסף, דף לד ע"ב, דפוס אברהם פונטרימולי. איזמיר, תרמ"ז (1887) מתוך 'החכם היומי'
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שנחסרה אות אחת ע"י הנפטר, והרי היא כספר תורה פסול
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שנחסרה אות אחת ע"י הנפטר, והרי היא כספר תורה פסול.
'שימה דמעתי בנאדך, הלא בספרתך' - איש שאינו מתעצל בהספדו של אדם, כשמרגיש בחסרון ומצטער על העדרו, משום אות התורה שהייתה כלולה בנשמתו, משישים ריבוא אותיות התורה כנזכר. וזה בוכה ומתאבל עליו, לתקן את האות הזה הכלול בנשמתו, מורה ובא שחפץ בבניין עולם. מה שאין כן אם מתעצל מלהספידו - הרי הוא מחריב את העולם, לא עלינו, כנזכר. ומעתה זהו שאמרו: 'כל המוריד דמעות על אדם כשר' - שאינו מתעצל בהספדו, אלא מוריד דמעות כדי לתקן את אות התורה, שנחסר ממנו, שמורה ובא שאינו חפץ בהשחתת עולם, חס ושלום, להחריבו כנזכר. על זה מידה כנגד מידה, הקדוש ברוך הוא סופרם ומניחם בבית גנזיו, כדי להחיות מתים. שכמו שהוא תיקן את אות התורה על ידי הבכי, ולא החריב את העולם, מידה כנגד מידה, עושה הקדוש ברוך הוא בדמעות הללו, שבנה זה את עולמו, בהם עצמם מחיה המתים, ומוציא לאור ויזרח אור תורת שישים ריבוא אותיות, ומתקן את עולמו בתחיית המתים. וכוונת אומרו: 'הלא בספרתך' - היינו להוכיח איך הוא מחויב להצטער ולתקן האות ההיא שנחסרה, משום שהלא היא בספרתך - כלומר שמדין ספר תורה יש להוכיח כן, שאם נחסרה אות אחת על ידי האיש הנפטר, הרי היא כמו ספר תורה פסול שצריך תיקון, שתיקונו הוא על ידי בכי והספד.
חכם יוסף אמאדו, חלקו של יוסף, דף לז ע"א, דפוס אברהם פונטרימולי. איזמיר, תרמ"ז (1887) מתוך 'החכם היומי'
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד על מה בתולה נישאת בקהל רב ומפורסם
כי ייקח איש אישה חופת חתנים, אלה יעמדו כל העם מקצה, ירונו וישמחו, 'ששון ושמחה ימצא', 'כינור נעים עם נבל', מחללים בחלילים, בתופים ובכינורות ובצלצלים. והיה כנגן המנגן מבשם הרוח, והייתה הרווחה, קול יתנו 'קול ששון וקול שמחה', קול קורא. ואחד מן הקדמונים, מבני עלייה, עמד וימודד ארש, על מה ועל מה, בתולה נישאת יוצאה בהינומה, בקהל רב ומפורסם, ולשמחה מה זו עושה? ומי הזכיר שמו? 'קדמו שרים אחר נוגנים' לשמו ולשמה. כי מן הראוי היה דבר כזה יהיה בהעלמה, ואל יודע עד מה, כסתה כלימה, כל דבר שכזה לך הצניעוהו, והיה במחשך לשומרו, אפילו בחדרים. - הוא הקשה והוא תירץ תשובה ניצחת, ואת כל ונוכחת, צריך לעשות כדבר הזה בהגלות נגלות, בתוך קהל בחופים ובמחולות, כי הכל הולך אחר החיתום לכל תכלה, זרעם נכון לפניהם לשם ולתהילה, טוב אחרית דבר על טוב ייזכר שמו, לזכר עולם יהיה והן שני להקימו. משום כך לא חשו לחרפת עמו, הלכו אחר תכלית זרעו לברכה, ונמשך לתחילה, בראשית גם והנה ששון ושמחה, לעיני כל ישראל משפחה ומשפחה.
חכם יוסף אמאדו, חלקו של יוסף, דף א ע"א, דפוס אברהם פונטרימולי. איזמיר, תרמ"ז (1887) מתוך 'החכם היומי'
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שנרפה מהתורה כגידם שאין לו אצבעות לעשות מלאכה
'ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים' - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: על שרפו ידיהם מן התורה' - וצריך לדקדק למה נקטו רבותינו זיכרונם לברכה בלשונם: 'ידיהם', שהיה להם לומר 'על שרפו עצמם מן התורה', כמו שראינו בפרעה הרשע שאמר לישראל 'נרפים אתם נרפים', ולא אמר 'נרפים ידיכם'.
ונראה לעניות דעתי לפרש על פי מה שכתוב במדרש חזית: ... 'אמר רבי יודן לאחד שהיה לו בן גידם אצבעות, מה עשה הוליכו אצל חייט ללמדו אומנות, התחיל מסתכל באצבעותיו. אמר כל עצמה של אומנות זו, אינה נקנית אלא באצבעות, היאך אפשר זה שילמד?!' ... - כשישראל מתרשלים עצמם מעסק התורה והמצוות נמשלים לגידם אצבעות, שאין באה מלאכה מידו. ולכוונה זו דקדקו רבותינו זיכרונם לברכה לומר: 'על שרפו ידיהם מן התורה' - הם נמשלים לגידם אצבעות.
חכם יוסף אמאדו, חלקו של יוסף, דף נב ע"ב - נג ע"א, דפוס אברהם פונטרימולי. איזמיר, תרמ"ז (1887). מתוך 'החכם היומי'