מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם יהודה דיואן נולד לאימו ולאביו חכם עמרם דיוואן בעיר, כנראה בשנת תמ"ב (1682), כנראה בירושלים.
גדל בתורה וביראה, ובצעירותו עבר לעיר צפת. היה תלמידו של חכם יעקב בן דוד הכהן, ונשא לאישה את בתו.
בשנת תס"ח (1708) יצא בשליחות חכמי העיר צפת לערי פרס. כשהגיעה אליו השמועה כי נפטר אביו, שב חזרה לארץ ישראל. יצא שוב לערי פרס, הפעם בשליחות שלושת ערי הקודש: ירושלים, חברון וצפת, ושהה שם כמה שנים. בספרו 'החוט המשולש', שופך אור על חייהם של יהודי פרס, בין היתר מביא דרשות שנשא כמו הדרשה שנשא בשנת תע"ג (1703), בפרשת בשלח, בעיר המדאן, ושאלות שנשאל בעיר כאשאן.
בדרכו חזרה, בהיותו בארם צובא, הגיעו אליו השמועות על הצרות, אשר פקדו את היהודים בערי הקודש ע"י השלטונות העות'מאניים בשל חובות היהודים, ועיכוב תשלומי המיסים, וכך הוא מעיד: 'ניתקו מורשי לבבי, לשמע אוזן מצרת הבת ירושלים וחברון, תיבנה ותיכונן, כי מיקירי ירושלים, טוב הטובים, צאו מן העיר, ועמה בתוכה מוכים ומעונים, לענוש נכסים ולאסורים, ואשתומם ואהי כאיש נדהם'. לפיכך בחר להישאר בארם צובא. ישב זמן מה בארם צובא, עד ששמע על נכונות גבירי קושטא לסייע לעניי ארץ הקודש ולחזק את בניין ירושלים.
חכם יהודה דיואן יצא לעיר קושטא ונפגש עם גבירי העיר וחכמיה. הוא אסף די כסף לייסד בירושלים את ישיבת 'נווה שלום וברית אברהם'. הוא חזר לירושלים, הקים את הישיבה, עמד בראשה, והעמיד תלמידים חשובים, בתוכם אחיינו הנודע, חכם עמרם (בן) דיוואן, שיצא בשליחות לערי מרוקו.
בשנת תפ"ח (1728) הוציא לאור את ספרו 'זבחי שלמים', ובשנת תצ"ט (1739) הוציא לאור את ספרו 'החוט המשולש' - דרשות ושו"ת, ובתוכם הביא מחידושיו, רבו וחותנו, חכם יעקב הכהן, ואביו חכם דוד הכהן.
בשנת תק"א (1741) התמנה לדיין בבית דינו של הראשון לציון חכם נסים חיים משה מזרחי מחבר הספר 'אדמת קודש', וחתום עימו על כמה תקנות יחד עם חכמי ירושלים. בשנת תק"ב (1742) חתם עמו ועם חכם אליעזר נחום בשם חכמי ירושלים על הסכמת הספר 'צח ואדום', לחכם המקובל רפאל טריווש.
חכם יהודה בן עמרם דיואן נפטר כנראה בשנת תקי"ב (1752). יום פטירתו אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום ז' באדר, שכל נשמות חכמי ישראל כלולות בנשמת משה רבינו.

צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שבחיסרון גמילות חסדים - מלחמה בעולם
גדולה מעלת גמילות חסדים והיא אחד משלושה דברים שעליהם נברא העולם, כמו ששנינו: 'שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר: על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים'. ... אבל אינן שלושה דברים שלמדנו בסוף פרק ראשון: 'רבן שמעון בן גמליאל אומר: על שלושה דברים העולם קיים: על הדין ועל האמת ועל השלום' - הם לקיים את העולם אחר שנברא, אבל לא היו הם כדאי שעליהם יברא, אלא לקיימו אחר שנברא. כי בזמן הזה, כל מאן דאלים גבר, וכן השקר אין לו רגלים, אבל האמת יסוד ומעמד לכל הדברים, וכן השלום כמו שכתוב: 'הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו'.
והקשה מרן בבית יוסף: 'למה נצרכו דין ואמת ושלום לקיים את העולם - הלא שלושת הדברים שעליהם נברא, כל שכן שראויים לקיימו? ותירץ שהצורכו למלא חסרונן היכן שאינם, שעתה בעוונותינו, בגלות הזה, אין אנו יכולים לעסוק בתורה ובגמילות חסדים כראוי, ובטלה העבודה ואפס קרבן, יהיה לנו תמורתן שלושה אלו - דין אמת ושלום. ...
ותחת גמילות חסדים יעמוד השלום כי בחסרון גמילות חסדים - מלחמה בעולם, כי העני למלאת נפשו כי ירעב, ישלח ידו באשר ימצא, וישים אשם לנפשו, אשם גזלות, והנגזל יעמוד כנגדו, ויהיה ריב בין שניהם. וכן הגמילות חסדים כי יהיה פת בסלו, שלום בינו לביתו, ושלום בעולם, ועל כן מידת השלום תעמוד במקום גמילות חסדים, ששקולים הן לעשות שלום בעולם, אלו דבריו, זכרונו לברכה.
חכם יהודה דיואן, 'חוט המשולש', דף ד' ע"ב, קושטנדינא, תצ"ט (1739) מתוך 'החכם היומי'
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד שעוסק בתורה בכל כוחו, יוסיפו לו ימים על ימיו
התורה היא הנותנת חיים ללומדיה כמו שאמר הכתוב: 'כי היא חייך ואורך ימיך' ... וכאלה רבות. ולא עסק התורה בלבד אלא אפילו קיום מצוותיה כגון כבוד אב ואם ושלוח הקן, שנאמר בהם: 'למען יאריכון ימיך'. ושאר מצוות, למדום רבותינו זיכרונם לברכה, מצוות פרטיות. ואמרו שהעושה אותם, אוכל מפירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. ועיקרית מכולן היא תלמוד תורה, שכן אמרו: 'ותלמוד תורה כנגד כולן'. אם כן יתחייב מזה, שהמשים לילות כימים ועוסק בתורה בכל כוחו, וכל שכן אם יצטרף בעסק התורה גם קיום מצוותיה, שיאריך ימים ושנים, ויוסיפו לו ימים על ימיו.
חכם יהודה דיואן, 'חוט המשולש', דף לח ע"ב, קושטנדינא, תצ"ט (1739) מתוך 'החכם היומי'
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד להרחיק המניין מישראל כי אינם נפרדים זה מזה
ידוע מהיות עם בני ישראל גוי אחד ככתוב: 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ', וכתוב: 'ואתם צאני, צאן מרעיתי+, אדם אתם' - שכולם נקרא אדם כי כל הנפשות ממקום קודש אחד יהלכו, והיו כולם לנפש אחת ככתוב: כל יוצאי ירך יעקב שבעים נפש' - כי כולם שבעים ואחד נחשבים לגוף ואדם אחד.
ומזה הטעם יחייב להרחיק המניין מבני ישראל, כי אינם נפרדים זה מזה למנות ראובן לעצמו, ושמעון לעצמו, כי ראובן ושמעון הוא ראובן הוא שמעון, מצד אחדות הנפשות.
חכם יהודה דיואן, 'חוט המשולש', דף לג ע"ב, קושטנדינא, תצ"ט (1739) מתוך 'החכם היומי'
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד שבא למקום שמנהגם לאסור בנפיחה, יכול לאכול בצנעה
בודק, שאינו אוכל בנפיחה, כמנהג אנשי מקומו, אם הלך למקום שאוכלים בנפיחה ודעתו לחזור, אם יוכל לשחוט ולבדוק בנפיחה, לאכול הוא עצמו ולהאכיל למי שאוכל בנפיחה; ואם מי שאוכל בנפיחה בא למקום שאין אוכלים בנפיחה אם יכול לאכול בנפיחה ...
וכללו של דבר, שצד הדין נוטה כשהעניין הוא בדבר שנהגו איסור מחמת מנהג, כל בני המדינה מקבלת קדמונים, והלך ממקום שנהגו איסור למקום שנהגו היתר אז אינו רשאי לאכול, אפילו יהיה האיסור ניכר, ויודה עם המתירים, אינו יכול לאכול. ואם נתיישב שם שלוש שנים ואין דעתו לחזור יכול לאכול. ואם הוא בא ממקום שנהגו היתר למקום שנהגו איסור, אם הדבר בעניין צנוע שאינו מפורסם יכול לאכול, ובפרהסיה אסור, ואם נתיישב שם שלוש שנים ואין דעתו לחזור אז אפילו בצנעה אסור.
חכם יהודה דיואן, 'חוט המשולש', דף א ע"א-ג ע"א, קושטנדינא, תצ"ט (1739) מתוך 'החכם היומי'
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד כשהצרות באות בהדרגה, יש כוח באדם לבכות על הצרה
'אמר רבי יודן: בוא וראה כמה חביבים תינוקות. גלתה סנהדרין ולא גלתה שכינה עמהם. גלו משמרות ולא גלתה שכינה עמהם. זה שאמר הכתוב: 'עולליה הלכו שבי לפני צר', מיד: ויצא מן בת ציון כל הדרה'. - עפעפינו ייזלו מים, לבכות איש איש מבני ישראל, בזמן הזה לחודשי השנה, שנגרשנו מבית אבינו, ועל פי הכתוב בפתח השער, אבינה מה שאמר הנביא: 'על אלה אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים' - שמה הוא הכפל הדבר 'עיני עיני'? גם קשה, שאם על הצרה הזאת לא היה בוכה, על איזו יבכה?! ולכאורה נראה דבריו מותר, ומה בא ללמדנו? - אלא שהכוונה כי מטבע העולם, כשהצרות הבאות על האדם הם בהדרגה, זו למעלה מזו, הן יש כח באדם לבכות לצרה, הגם שהיא צרה שאין כיוצא בה, כיוון שבאה עליו בהדרגה יוכל לבכות. וזהו כוונת הכתוב באומרו: 'על אלה אני בוכיה' - לומר שצדקה עשה עמהם הקדוש ברוך הוא, שהביא עליהם ייסורים בהדרגה.
חכם יהודה דיואן, 'חוט המשולש', דף נט ע"א, קושטנדינא, תצ"ט (1739) מתוך 'החכם היומי'