מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם מארי יחיא יצחק הלוי נולד לאימו רומיה ולאביו חכם מארי משה הלוי בשנת תרכ"ז (1867) בצנעא, תימן.
גדל בתורה וביראה על ברכי סבו, אבי אימי, החכם מארי שלום מנצורה, מחבר הספר 'נר מצווה' עד פטירתו בשנת תרמ"ד (1885). היה שמשו של החכם באשי, אב בית הדין, מארי אברהם קארה, היה תלמידו של החכם מארי חיים קורח, ולמד מפי החכם הזקן, מארי יחיא קהלאני.
בשנת תרמ"ד (1884) נשא לאשה את מרת סעדה בת החכם מארי יחיא אלכמרי. נולדו להם בנים ובנות, שניים מהם נפטרו בילדותם. בנם, החכם מארי שלום יחיא יצחק הלוי, עתיד לשמש ראש חכמי תימן בארץ ישראל.
בשנת תרמ"ח (1884) פסק בפולמוס בדבר המנהג בתימן להספיד תלמיד חכם ביום טוב שני של גלויות.
בשנת תרס"ב (1902) נפטר אב בית הדין בעיר צנעא, החכם מארי שלמה צלאח, וראשי הקהילה ביקשו למנות אותו לאב בית הדין. משנת תרס"ג (1903) עד שנת תרס"ה (1905) פקדו את תימן רעב ובצורת, שנים הידועות בשם 'חוזת אלנפר' (מצור החופן). על כך נוסף, בשנת תרס"ה (1905), המצור שהטילו חיילי האימאם על צנעא. הרעב הרג כחצי מתושבי העיר וגרם לרבים מתושביה לנדוד מחוץ לעיר. בין הנפטרים גם אשת נעוריו מרת סעדה, שנפטרה בדמי ימיה, והוא גלה למחוית, ולאחר מכן לד'מאר. בתום שנות הרעב, חכם מארי יחיא יצחק הלוי נשא לאישה את מרת רומיה בת החכם מארי סלימאן חבשוש, ונולדו להם שמונה בנים ובנות.
בשנת תרס"ה (1905) נבחר לשמש החכם באשי, אב בית הדין, והרב הראשי של יהודי תימן. מינויו אושר ע"י האימאם של תימן. לצידו שימשו החכמים מארי אהרון הכהן, מארי יחיא קאפח, ומארי יחיא אביץ'.
חכם מארי יחיא יצחק הלוי פרש מצודתו בכל קהילות יהודי תימן, וקבע סמכות בית הדין בצנעה עבור כל הקהילות. הוא מינה את חכם מארי יחיא נחום לשליח בית דין צנעא לבדיקת הרבנים והשוחטים בכל תימן, ולבדיקת פסיקת הדיינים בנושאי גיטין וקידושין. היה משיב בהלכה בזריזות ובתשובות קצרות לשאלות מכל רחבי תימן. הקים ישיבה בצנעה, עמד בראשה והעמיד דורות של תלמידי חכמים.
חכם מארי יחיא יצחק הלוי עמד בקשרים טובים עם אימאם תימן, ופעל להצלת יתומים מהתאסלמות כפויה. הוא סייע להבריח יתומים לעדן, שהייתה בשליטה בריטית, ומשם לארץ ישראל תוך נטילת סיכון ממשי לעצמו. הוא עמד בקשר מתמיד עם מנהיגי היישוב בארץ, ועודד את העלייה לישראל. הוא ביקש לעלות בעצמו לארץ ישראל, אך אימאם תימן אסר עליו לעזוב את תימן. כשאימאם תימן גזר לאסור על העלייה לארץ ישראל, חכם מארי יחיא יצחק הלוי קיבל ממנו היתרים בטענת איחוד משפחות עם מי שכבר עלה לארץ ישראל.
חכם מארי יחיא יצחק הלוי עמד בקשר עם קהילות יהודיות ברחבי העולם. ישנן איגרות ששלח אל החכם באשי של האימפריה העות'מאנית, חכם חיים נחום ואל החכם באשי של מצרים. עמד בקשר עם אישים שפקדו את תימן כמו יום טוב צמח שליח חברת 'כל ישראל חברים', שהגיע לתימן בשנת תר"ע (1910) ושמואל יבניאלי, שליח ההסתדרות הציונית, שביקר בתימן בשנים תרע"א-תרע"ב (1911-1912).
חכם מארי יחיא יצחק הלוי תמך בהקמת בית ספר, בו לימדו לימודים כלליים לצד לימודי קודש, בהנהגת החכם מארי יחיא קאפח, אלא בשנת תרע"ד (1914) תמך בגזירת האימאם לסגירת בית הספר. באותה שנה, חכם מארי יחיא קאפח יצא נגד לימוד ספר הזוהר ותורת המקובלים, והחלה המחלוקת הידועה בין הדרדעים לעיקשים.
חכם יחיא יצחק הלוי נפטר ביום י"א בסיוון תרצ"ב (1932) ומנוחתו כבוד בצנעא.
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שלא ימכור בשר מסוכנת ביותר מרבע ממחיר בריאה
ישראל שקנה בהמה מסוכנת שנשחטה, מצד הדין אין איסור באכילת בשר המסוכנת, כשלא נמצא בה שום פגם המטרפת אותה. ומי שנזהר מאכילת בשרה הוא מפני שנפשו קצה. ... אך זו רעה חולה, מה שמוכרים אותה בדמי בשר הבריאה, ואיסור חמור וגזל גמור הוא זה. על כן יש להוכיחם על פניהם, ובכל יכולתם יעמדו עליהם, שלא לסכן את בני ישראל, ושיהיו שוחטים רק בריאות. ואם לפעמים יארע להם מסוכנת, לא יימכר בשרה אלא ברביע דמים. וצריך בכל עת לחפש אחריהם על זה.
חכם מארי יחיא יצחק הלוי, 'תעודות חדשות למעמדו של הרב יחיא יצחק הלוי כמנהיג יהדות תימן', עמ' 122-123, פעמים, קיץ תשנ"ח (1998) מתוך 'החכם היומי'
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד ללמד בניהם לשון העברית הצח, שלא יחליפו עין באין
מן המפורסם, שאין צריך ראיה למודים על האמת, כי בסיבת השתנות האותיות ממוצאיהם למבטא אחר, יוצא אדם מן מכוון העניין למשמעות אחרת.
דוגמא לזה אות עי"ן שמוצאה מסוף הגרון בקושי קצת, נתעלמה מן העין לעילגים, ואין עוד איתם הבדל בין עי"ן לאין. ולפי מבטאם, החובל בחברו איך ישלם 'אין תחת אין', ואיך ייפול תשלומים על האין. ואיך נתבשר בפסוק 'כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון', כשנשמע מפי העילג באומרו: כי אין באין יראו - הן תוחלתנו נכזבה. ואות חי"ת כי נתחלפה להם באות כ"ף רפויה, איך נפרש מצוות 'על כל קורבנך תקריב מלח' - כמה נצטרך מלכים להקריב בעת הבאת קורבנותינו. ומה נענה ליום פקודה כי נאמר 'קבורה' במקום 'גבורה' כלפי מטה. אוי לאוזניים שכך שומעות, תקצר היריעה מהכיל. ... אך מה יעשו עוד, אשר לא למדו מבטא הצח בעודם ילדים. אלא שמהראוי עתה ללמד את בניהם הלשון העברית הצח ונקי, כאשר היו משתמשים בו ישראל בארץ האבות, קודם גלותם לבין העמים. וגם ללמדם שפה העברית על פי הדקדוק ככל חוקותיו וככל משפטיו. כי לא לשווא עמלו חכמי ישראל המדקדקים בספריהם, צדקתם עומדת לעד. ומשבחי ישראל הוא שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שלא שינו את לשונם במצרים.
חכם מארי יחיא יצחק הלוי, 'איש ימיני', כרך א', דפים ב'-ג', בני ברק, תשע"א (1991) מתוך 'החכם היומי'
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד לנדות הרוצה למנוע אחד מהתפילה בבית כנסת
הטענות שהם הסכימו שיתפללו בתור בשתי בתי כנסיות. ושחלק מאנשי בתי הכנסיות מונע חלק מהאנשים שלא יכנס להתפלל וחלק מהקהל רוצה להתפלל איפה שירצה. נפסק הדין, שכל אחד מן הקהל ברשות עצמו, יתפלל באיזה בית כנסת שירצה. ואין רשות לאחד להתערב בענייני השני בזה. ולא לאחד שימנע שום אדם מן הציבור מן התפילה או ילחץ עליו. חוץ ממי שיתחייב שייבדל מן הציבור אחרי פסק בית דין צנעא. אבל מי שרוצה למנוע אחד מהתפילה בבית הכנסת, שהוא ירצה להתפלל בו, הריהו חוטא ומעכב את הרבים מלעשות מצווה, ויהיה ארור ומוחרם ומנודה ומקולל, בכל הקללות שבכ"ד ספרים, ובקללה שקילל יהושע את יריחו, ובנידוי שנידה ברק את מרוז. ועל עניין השחיטה אין על השוחטים הכרח שישחטו, אלא הם ברצונם ישחטו למי שירצו. חוץ אם יש יולדת או חולה, הרי השוחטים מחויבים לשחוט בכל עת שיהיה.
חכם מארי יחיא יצחק הלוי, 'תעודות חדשות למעמדו של הרב יחיא יצחק הלוי כמנהיג יהדות תימן', עמ' 121-122, פעמים, קיץ תשנ"ח (1998) מתוך 'החכם היומי'
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד עניין עמידה בשורה בניחום אבלים, שתלוי במנהג המקום
עניין עמידה בשורה וניחום אבלים במועד. דע כי באה אלי שאלה מזה, ולפי דעתי. השואל: כי מנהג אצלם שלא לעמוד בשורה ולא לנחם את האבלים. והייתה תשובתי: כי הכל תלוי במנהג המקום, ואין לשנות. ולשון מורנו הרב רבי יהודה צעדי, זכותו יגן עלינו, שהעתקת, אמת הדבר. אלא שלא הבנת את דבריו. כי אתה יודע מורנו הרב רבי יהודה צעדי הנזכר, היה מקום ישיבתו במקומנו בצנעא, ואיתנו המנהג משתלשל ובא מאז ועד היום, לנחם האבלים במועד אחר הקבורה. וביימי מורנו הרב רבי יהודה צעדי הנזכר, שמע לזות שפתים שאומרים שאנחנו טועים. ועל כן הוכרח לכתוב מה שכתב, להודיע כי מנהגנו מיוסד על פי משנה וגמרא, שלא להחזיק אותנו בטועים. אך אם מנהג המקום שלא לעמוד בשורה ולא לנחם, הכל מודים שאין לשנות. ... ואם במקומכם המנהג שלא לנחם, אין לשנות. והנה ראית בעיניך אש המחלוקת, שוודאי שהוא מפני שינוי המנהג. ... וחכמינו זיכרונם לברכה אמרו, שאין מכריחים בני מדינה זו לנהוג כמנהג מדינה אחרת.
חכם מארי יחיא יצחק הלוי, 'איש ימיני', כרך א', דף קצ"ג-ד, בני ברק, תשע"א (1991) מתוך 'החכם היומי'