מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם אברהם חי מוסאפיה נולד לאביו חכם חיים יצחק מוסאפיה כנראה בשנת תקנ"א (1791) בירושלים.
ראשית תורתו למד מפי אביו, חכם חיים יצחק מוסאפיה, מחבר הספר 'חיים וחסד' - שו"ת. אביו היה מתלמידי חכם דוד פארדו, רב העיר ספלאטו וסרייבו, שבשנת תקמ"ב (1782) זכה ועלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים. 
אביו חכם חיים יצחק מוסאפיה יצא בשליחות חכמי ירושלים, ולאחר סיום שליחותו, התיישב בעיר ספלאטו (היום קרואטיה), והתמנה לרב העיר. בשנת תקצ"ז (1837) נפטר אביו, וחכם אברהם חי מוסאפיה התמנה במקומו כרב העיר ספלאטו. הוא עמד בקשר עם חכמי ירושלים, דרש ברבים והשיב תשובות בהלכה.
בשנת תר"ד (1841) היה באנקונה, והתארח בביתו של חכם משה אזולאי, נכדו של מרן החיד"א. שם ראה את כתב היד של הספר 'זרע יצחק', מאת חכם יצחק זרחיה אזולאי, אביו של מרן החיד"א. חכם אברהם חי מוסאפיה הקים ספירה גדולה מאוד בעיר ספלאטו, ובה אסף מאות ספרים וכתבי יד. חלקם עודם קיימים עם חתימת כתב ידו.
בשנת תרכ"ז (1867) הדפיס את ספרו 'תהילה לדוד' בעיר ליוורנו בדרום-מערב איטליה.
בשנת תרכ"ח (1867) סיים לכתוב בכתב יד את ספרו 'כנפי יונה' - דרשות, בעיר טריאסטה בצפון-מזרח איטליה. וכן חיבר את הספרים 'פת לחם' - על תהילים; פרפראות לחכמה; 'זכור לאברהם' - דרשות בשבעה כרכים, חלקם בין השנים תקצ"ט (1838)-תר"ח (1848); 'דרושים לשבתות מיוחדות'; 'חידושי תורה ומדרשים' בשלושה כרכים; 'דבר בעיתו' - דרושים על התורה. 'מזמור לתודה' - תהילים; כן מופיעות הערות שרשם בכתב ידו על ספר 'תיקוני הזוהר'. ספרים אלו עדיין עומדים בכתב יד בספריה הלאומית.
בשנת תרל"א (1871) עלו לארץ ישראל רבים מיהודי אזור בוסניה. חכם אברהם חי מוסאפיה ביחד עם הגביר משה פניצי, הקימו בירושלים ישיבה עבור העולים. חכם אברהם חי מוסאפיה, שהיה אמור לעלות איתם ולשמש ראש הישיבה, נפטר ולא זכה. הגביר משה פניצי רכש את ספרייתו של חכם אברהם חי מוסאפיה והעלה אותה לישיבה בירושלים. הישיבה נקראה על שמו של חכם אברהם חי מוסאפיה - שבת אחי"ם, ובראש הישיבה עמד, חכם אהרון עזריאל, ראש ישיבת המקובלים 'בית אל'.
יום פטירתו אינו ידוע לנו. אנו מציינים אותו ביום י"ח כסליו. יום בו חתם את ספרו 'כנפי יונה' בשנת תרכ"ח (1867).

לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד לשאול מהקב"ה והיה תמים - תורה, מצוות ויושר מידות
לשאול מהקדוש ברוך הוא, שיסייע אותו לזכות לשלושה דברים שכל היהדות תלויה בהם, שהם קיום המצוות, ועסק התורה, ומידות טובות, שראשי תיבות של שלושה דברים אלו 'תמים', שהוא ראשי תיבות: 'תורה, מצוות, יושר מידות', שמי שזוכה לכל שלושה דברים אלו בשלימות הרי זה תמים.
חכם אברהם חי מוסאפיה, תהילה לדויד, דף קסא עמ' ב, דפוס אליהו בן אמוזג וחבריו, ליוורנו, תרכ"ז (1867) מתוך 'החכם היומי'
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד ה' ישמור בואך חזרה לארץ, שתהיה לעולם, מעתה ועד עולם
'ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם' - ראיתי בספר כתב יד ישן נושן, כתוב על קלף מרבינו יהודה החסיד, זכר צדיק וקדוש לברכה, שכתב וזה לשונו: משה רבינו, עליו השלום, אמר בתחילה: 'ברוך אתה בבואך' - לפי שהיו מוכנים להיכנס לארץ תחילה. וכיוון שידע שילכו אחר כך בגלות אמר אחר כך: 'וברוך אתה בצאתך'. אבל דוד אמר להיפך, שכבר נכנסו לארץ והוא היה מלך בירושלים, ולכן בתחילה אמר: 'ה' ישמור צאתך' - כשתלך בגלות, ואחר כך אמר: 'ובואך' - כשתחזור לארץ. עד כאן לשונו. ועל פי דברי רבינו יהודה החסיד, זיכרונו לברכה, הללו, נראה לעניות דעתי, שאפשר שזהו הטעם שסיים הכתוב ואמר: 'מעתה ועד עולם' - ורצה לומר, שביאה הזאת לארץ ישראל, העתידה להיות בזמן הגאולה, במהרה בימינו אמן, יהיה גאולה עולמית, שלא יהיה עוד אחריה גלות כלל, ולזה אחר 'בואך' כתוב 'מעתה ועד עולם'.
חכם אברהם חי מוסאפיה, תהילה לדויד, דף קמו עמ' א, דפוס אליהו בן אמוזג וחבריו, ליוורנו, תרכ"ז (1867) מתוך 'החכם היומי'
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שצדקה כתיקנה היא מנותן צדיק שהרוויח מעותיו ביושר
'כי צדיק ה' צדקות אהב, ישר יחזו פנימו' - אפשר שכוונת הכתוב היא לומר, שכדי שהצדקה שנותן האדם, יהיה כתיקונה, צריכה להיות מאיש צדיק - שאותה צדקה שנותן היא ממעות שהרוויח בצדק ומשפט, ולא מגזל ומרמה, כי הקדוש ברוך הוא שונא גזל בעוולה. וכן האיש, המקבל אותה צדקה, יהיה גם כן איש צדיק והגון, שאם המקבל הצדקה הוא איש שאינו הגון, אותה צדקה הקדוש ברוך הוא אינו חפץ בה. ...
וזהו כוונת הכתוב: 'כי צדיק' - רצה לומר: כאשר הוא איש צדיק הנותן צדקה וגם המקבל, אז 'ה'' - רצה לומר: בין שניהם מתייחדים אותיות שם הוי"ה. ואלו הן הצדקות אשר ה' יתברך אהב. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שהנותן צדקה זוכה לראות פני שכינה. ולמדו אותה מהכתוב: 'אני בצדק אחזה פניך', ולזה סיים הכתוב: 'ישר יחזו פנימו' - לומר שעל ידי הצדקה יזכה לראות פני שכינה.
חכם אברהם חי מוסאפיה, תהילה לדויד, דף יז עמ' ב, דפוס אליהו בן אמוזג וחבריו, ליוורנו, תרכ"ז (1867) מתוך 'החכם היומי'
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שמאבות ילמד לעשות שלום ומאימהות לעשות צדקה
'ישאו הרים שלום לעם וגבעות בצדקה' - מובא בפרק ראשון של מסכת ראש השנה דף י"א עמוד א ש'הרים' כינוי לאבות ו'גבעות' כינוי לאמהות.
ואבות העולם כולם מצאנו שהיו אוהבי שלום. אברהם אבינו, עליו השלום, אמר ללוט: 'אל נא תהי מריבה ביני ובינך ובין רועי ובין רועיך'. יצחק, עליו השלום, כמו שכתוב: 'וישכימו בבקר וישבעו איש לאחיו וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום'. ויעקב אבינו, עליו השלום, עשה שלום עם עשו אף על פי שעשו היה שונא אותו, כמו שכתוב: 'והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו'.
ועיקר הצדקה היא הצדקה שעושה האשה, כמובא במסכת תענית דף כ"ג עמוד ב' באותו מעשה של אבא חלקיה, שהקדים הענן מאותה זווית של אשתו לענן שלו, משום שהאישה מצויה בבית, ונותנת פת לעני, וקרובה הנאתה. ... ובוודאי שאמותינו הקדושות היו נשים צדקניות, בעלות צדקה, וכאשר נצרך עני דבר, הלכו ונתנו דבר אכילה, שהוא דבר בלא טורח, טוב ממה שנותנם מעות, ויטריח העני לקנות ולבשל.
נמצא שמאבות העולם אנו לומדים להיות בשלום עם כל אדם, ומהאימהות הקדושות לומדות הנשים לעשות צדקה. וזהו כוונת הכתוב: 'ישאו הרים' - שהם אבות העולם 'שלום לעם', שמעשה אבות יעשו בנים, 'וגבעות' שהן האמהות, ילמדו נשים לעשות צדקה, שמעשה האמהות יעשו הבנות.
חכם אברהם חי מוסאפיה, תהילה לדויד, דף עו עמ' ב-עז עמו' א, דפוס אליהו בן אמוזג וחבריו, ליוורנו, תרכ"ז (1867) מתוך 'החכם היומי'
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד מנהג ישראל לשיר זמירות ופיוטים בכל סעודת השבת
'כמו חלב ודשן תשבע נפשי, ושפתי רננות יהלל פי' - אפשר שבפסוק זה רמז דוד המלך, עליו השלום, מנהג ישראל, שנהגו שאחר שלוש סעודות, שצריך לעשות ביום השבת, בין היום ובין הלילה, משוררים ומרננים פיוטים ורינות, אחר הסעודה קודם ברכת המזון. וזהו כוונת: 'כמו חלב ודשן תשבע נפשי' - דהיינו ביום השבת, שצריך להתענג ביום השבת באכילה ושתייה כל אחד כפי יכולתו, אחר האכילה - 'שפתי רננות יהלל פי'. ואמר 'תשבע נפשי' - שעל ידי אכילת שלוש סעודות בשבת זוכה לתקן נפשו, כי שלוש סעודות של שבת סודם רם ונישא, כמובא בזוהר הקדוש פרשת האזינו דף רפ"ח עמוד ב, וזה לשונו: 'צריך אדם לשמוח בשלוש סעודות של שבת, שהרי כל האמונה וכל כלל האמונה בו נמצא, וצריך אדם לסדר פת ולאכול שלוש סעודות של אמונה ולשמוח בהם. עד כאן לשונו. ודייק גם שדיבר על סעודות של שבת, כי 'תשבע' - בגימטרייה: 'ליל שבת', וכן בגימטרייה: 'זה ביום שבת'.
חכם אברהם חי מוסאפיה, תהילה לדויד, דף סו עמ' א-ב, דפוס אליהו בן אמוזג וחבריו, ליוורנו, תרכ"ז (1867) מתוך 'החכם היומי'