מקצת שבחו

מקצת שבחו


הרב אברהם יהודה חן נולד לאמו ולאביו הרב דוד צבי חן בשנת תרל"ח (1878) בצ'רניגוב, באימפריה הרוסית.
גדל בתורה וביראה על ברכי סבו, הרב פרץ חן, תלמידו של האדמו"ר הזקן, הרב שניאור זלמן מלאדי, ורב העיר צ'רניגוב (היום אוקראינה) במשפחה של חסידי חב"ד, ממגורשי קטלוניה בספרד. ראשית תורתו למד מפי אביו, הרב דוד צבי חן, ששימש, החל משנת תרמ"ג (1883), אחרי פטירת הסבא, כרב העיר צ'רניגוב.
הרב אברהם יהודה חן למד מפי הרב שלמה הכהן אהרונסון, שבשנת תרנ"ז (1897) החל לשמש רב העיר ניז'ין הסמוכה. הוא הרחיב השכלתו גם בלימודים כלליים, והוסמך לרבנות ע"י מייסד חסידות הורניסטייפול, הרב מרדכי דב טברסקי, וע"י הרב יחזקאל ליבשיץ, רב העיר קאליש. הוא נשא ונתן בהלכה עם חברו הרב אריה לייב האפט, רב העיר קונוטופ, ומכתביו הודפסו בספרו של הרב האפט 'דין ודברים'.
בשנת תרס"ב (1902) נשא לאשה את לאה בת משה מינצברג, ונולדו להם שלושה ילדים: דב, דבורה ושושנה.
בשנת תרס"ט (1909) התמנה לרבנות בעיר נובוזיבקוב, בפלך צ'רניגוב, ושימש ברבנות מספר שנים. בהמשך ביקר בעיר לובביץ', והיה לחסיד, האדמו"ר החמישי, הרב שלום דובער שניאורסון מלובביץ'. בשנת תרע"ד (1914) ביקר בעיר באברויסק, והיה לחסיד האדמו"ר חב"ד-קאפוסט, הרב שמריה נח שניאורסון.
בשנת תרע"ט (1919), בשל החשש מהשלטון הבולשביקי, ברח לביאליסטוק פולין. משם עבר לגרמניה, והתיישב בעיר דנציג. בשנת תרפ"ג (1923) התמנה לרב העיירה צופוט, ובשנת תרצ"ג (1933) עבר לפאריס.
בשנת תרצ"ה (1935) זכה ועלה לארץ ישראל, התיישב בעיר תל  אביב, והיה מראשוני המתפללים בבית כנסת חב"ד ברחוב מונטיפיורי. בשנת ה'תרצ"ז (1937) עבר לירושלים, בה שימש כרב ב'בית מדרש הרמב"ם'.
בשנת תרצ"ט (1939) החל לשמש ראש המרכז לתרבות דתית שליד המחלקה לתרבות של הועד הלאומי. ובשנת תש"א (1941) החל לשמש גם כרב שכונת בית הכרם. עם קום המדינה מונה למנהל המחלקה לתרבות תורנית במשרד החינוך. בביתו ברחביה ייסד שיעור שבועי בתורת החסידות, שלאחר מותו נודע בשם 'חוגי חן'.
חכם אברהם יהודה חן נפטר ביום הכיפורים י' בתשרי תשי"ח (1957) ומנוחתו כבוד בבית העלמין סנהדריה.
הוא חיבר מאמרים רבים, שנאספו לאחר מותו בספר 'במלכות היהדות'. וכן הספרים: 'למנחמי' ו'היהדות והדם'.

לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד שבסיפורי הקודש משתקפת תבנית העולם במחשבת היוצר
כל מה שנכנס לתורה, לספרות הקודש, היא קודם כל תורה והוראה. גם הסיפורים, השיחות, המאורעות והחזיונות, שנחרתו על לוחות הנצח, הנה הנם מלבד הסודות והרזים-המופלא, האצורים בהם, מצד אחד, והסיפור וההיסטוריה שהמה מהווים מהצד השני, הנה הנם אידאיות א-לוהיות, תורות לעולם ועולמות, לאנשים ואדם. ולא עוד, אלא, שהם, הם אבני השתיה של היהדות. מהם משתקפת תבנית העולם, המרוקמת במחשבתו של היוצר, הא-להים, בעל העולם ונותן התורה.
הרב אברהם יהודה חן , 'במלכות היהדות', חלק ג', עמ' 9, הוצאת מוסד הרב קוק, תש"ל (1970) מתוך 'החכם היומי'
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שמושג החידוש והנצח, תלויים זה בזה, ואחד יוצא מחברו
כל מהותה של היהדות - אמונת החידוש. ייעודה - תחיית המתים. ברכתה: 'תחליף כנשר נעורים'. תפילתנו: 'המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. ... 'כי נער ישראל ואוהבהו' - דווקא משום שנער הוא, אני אוהב אותו'. ... ובלפני ולפנים ... באו כרובים ופרשו כנפיהם למעלה, ובאו החכמים ופרשו: 'כרובים' - כמו רוביא - כמו נער. התורה שהקדישה את הילדות וההתחדשות, הקדימה כבוד אב ואם למעמד הר סיני. כמו שבת, כך כבוד אב ואם נצטוו במרה. בלי קדושת אבות, קדושת בית, קדושת דורות אין הבנים מסוגלים לא לקבל תורה ולא לנטוע נטיעות חדשות. מושג החידוש ומושג הנצח, לא רק שאינם סותרים זה את זה, אלא תלויים זה בזה. אחד יוצא מחברו, ובדבר זה טעו רבים.
הרב אברהם יהודה חן , 'במלכות היהדות', חלק ג', עמ' 277-278, הוצאת מוסד הרב קוק, תש"ל (1970) מתוך 'החכם היומי'
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שבא לבנות המקדש על הדם, עוקר את יסוד היסודות
היהדות על כן בהכרח שוללת את כל אותו משחק הנאה, "המראת הכוחות" הנקרא מלחמה. ולא שוללת סתם, אלא שלילה מוחלטת, בלי כל תנאי ובלי כל יוצא מן הכלל. ... ולא רק שהיא שוללת סתם, אלא שזוהי עיקר מהותה. ... אדם שבא לבנות את מקדש היהדות על הדם ובכוחו של הברזל, הוא מעיד על עצמו בפני כל הדורות, שלא ירד, מעולם, לסוף דעתה של מהות היהדות. ומבלי כוונה רעה הוא עוקר את יסוד היסודות של זו, את מהותה היחידה.
הרב אברהם יהודה חן , 'במלכות היהדות', חלק ג', עמ' 188-189, הוצאת מוסד הרב קוק, תש"ל (1970) מתוך 'החכם היומי'
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד שנהגו לקרוא לגר אברהם בן אברהם ולא משה בן משה
תורתו של אברהם היא התכונה והטבע של היהודי. תכונה עצמית וטבע ראשון שלו. ... מנהג, שנותנים לגר את השם 'אברהם בן אברהם'. הלא ראוי היה יותר להיקרא בשם 'משה בן משה', שכן את התורה הוא מקבל, ולא שנעשה חוליה בשלשלת הגזע. אלא ללמדנו הוא בא, שכאן העצם של היהודי. קליטת הזריעה של אברהם, ולא רק שהתלמד פסוקים אלא או אחרים משל משה.
הרב אברהם יהודה חן , 'במלכות היהדות', חלק ג', עמ' 26-27, הוצאת מוסד הרב קוק, תש"ל (1970) מתוך 'החכם היומי'
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד שמי שטעם מוראם על גופו, זוכה לטעום טעמה של גלות
'וראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא'. - דווקא השפחה. דווקא היא ראתה מה שלא ראה יחזקאל. הדיוטא התחתונה שבעבדות, ובשפלות של העבדות, היא יותר מכל, מסוגלת לטעום טעמה של גאולה, ולהסתכל בא-להים הגואל שמוציא מבית עבדים, יותר מכל נביא הגאולה, שלא טעם על עצמו ועל גופו את ה'על גבי חרשו חורשים' בכל מוראם של פשטותם.
הרב אברהם יהודה חן , 'במלכות היהדות', חלק ג', עמ' 340, הוצאת מוסד הרב קוק, תש"ל (1970) מתוך 'החכם היומי'
בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מלמד ועשו כולם אגודה אחת - מינים שונים מאוגדים
הנה על יד 'ובכן תן כבוד לעמך, שמחה לארצך וששון לעירך', משובצת גם: 'ועשו כולם (כל העמים) אגודה אחת'. והיעוד הגדול הוא 'אז אהפוך אל כל העמים שפה ברורה'. אכן שוב, גם כאן, 'כל העמים'. ... אגודה אחת ולא מוצג אחד. כעין האגודה של ארבעת המינים שבלולב. לא כולם אתרוגים או לולבים ואפילו לא ערבות בלבד, אלא מינים שונים אבל מאוגדים.
הרב אברהם יהודה חן , 'במלכות היהדות', חלק ג', עמ' 405, הוצאת מוסד הרב קוק, תש"ל (1970) מתוך 'החכם היומי'
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד חייך קודמים בקיתון של מים אך לא בבשר ודגים
החייאת רוח שפלים, הרננת לבבות שבורים, הקמת מליאה לכל מטה ונופל, הוא מיסודי היסודות שבתורת החסידות ובטבע נשמתה. ולא כחסד וחנינה הדברים נעשים, אלא כפריעת חוב ראשון וקדוש. החזרת פיקדון שבידך. והוא מקור הקדושה והגאולה והתיקון. ... והנה בא רבי עקיבא ולימד: 'חייך קודמים לחיי חברך'. מה לא עשה העולם מקדושת קדימה זו, איזו זרוע לא ניצלה אותה, כמה חללים הפילה ההתכסות בצעיף קדוש זה, מיותר ואי אפשר לתנות: שרים ושרות לעצמו והיכלי שן, קודמים לצריף זולתו, לריפויו בסכנתו. ובא התניא ונטע מסמרים בדבר: 'ולא אמרה תורה חייך קודמים, אלא בקיתון של מים, דבר השווה לשניהם להשיב נפשם בצמא. אבל לחם לפי הטף, ועצים, וכסות בקרה, וכיוצא בו, כל אלו קודמים לכל מלבושי כבוד, זבח משפחה, בשר ודגים'.
הרב אברהם יהודה חן , 'במלכות היהדות', חלק ג', עמ' 130 הוצאת מוסד הרב קוק, תש"ל (1970) מתוך 'החכם היומי'